Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Sukkah Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
החליל חמשה וששה. מתניתא דר' יוסה בר' יודה דתני חליל של קרבן דוחה וכו'. לפי גי' דהכא בהתוספתא דגריס בהדיא חליל של קרבן ומוקי להמתני' דהכא נמי כר' יוסי בר' יהודה מכח האי דיוקא דדייק הא של קרבן דוחה ואם הן בחדא אזלא כהאי אוקמתא דרב יוסף בבבלי ריש פרקין דמוקי להאי ברייתא דמייתי התם וגריס סתם החליל דוחה את השבת דברי ר' יוסי בר' יהודה דבשיר של קרבן הוא דפליגי ובחדא הוא דלא כרב יוסף דאיהו מסיים אבל שיר של שואבה דברי הכל שמחה היא ואינו דוחה את השבת ואם כן לדידיה מתניי' דידן ככ"ע אתיא ולא דייק ליה כדיוקא דהכא מדקתני זה חליל וכו' מכלל דתנא דמתני' כר' יוסי בר' יהודה ס"ל בחליל של קרבן אלא דאיכא למימר דלדידיה זהו חליל וכו' דקתני לאו לדיוקא אתא הא חליל של קרבן דוחה אלא לפרושי הא דקתני בריש פרק דלעיל החליל חמשה וששה הוא דאתא והיינו למאי דגריס בתוספתא החליל בתחלתו דוחה שבת דברי ר' יוסי בר' יהודה ולפי זה יש לומר דלא פליג ר' יוסי בר' יהודה אלא אם יום ראשון הוא שחל בשבת דלהכי קאמר בתחלתו אבל אם חל יום טוב הראשון באמצע שבוע מודה הוא שאינו דוחה שבת וכן יום טוב דוחה בתחלתו ושבת לרבותא קאמר ועלה קאמר התנא זהו חליל של בית השואבה וכלומר דלא תטעי לומר דבחליל של קרבן קאמר וכר' יוסי בר' יהודה דלפעמים דוחה שבת ולפעמים אינו דוחה דא"כ ששה ושבעה מיבעי ליה למיתני שאם חל יום טוב הראשון של חג בשבת אם כן שמיני נמי בשבת ואינו דוחה אלא ביום ראשון הוו להו שבעה ואם חל יום טוב באמצע השבוע ואינו דוחה אלא בתחלתו ויום טוב האחרון אינו דוחה וכן השבת שבתוך החג אינו דוחה פשו להו ששה להכי קאמר זהו החליל של בית השואבה וכו' לומר דלא איירי הכא בשיר של קרבן כלל אלא בשל שואבה דלדברי הכל אינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט אבל בשיר של קרבן דפלוגתא היא בברייתא לא קא מיירי ומתני' דערכין דקחשיב שמונת ימי החג מוקי לה רב יוסף כר' יוסי בר' יהודה דברייתא וזהו נמי כדמוקי לה הכא ולא כר' יוסי בר' יהודה דהתוספתא דגריס בתתלתו ובהכי ניחא לי הא דפריך הכא מההיא מתני' דערכין וקאמר ויש שמונה בלא שבת ומוקי לה כר' יוסי בר' יהודה הא בלאו הכי קשיא מי"ט דלחכמים אף י"ט אינו דוחה אלא דקס"ד דאפי' כר' יוסי בר' יהודה לא מצית לאוקמי ומשום דבתוספתא לא קאמר אלא בתחלתו הוא דוחה שבת ואם כן מתני' מני לא כר' יוסי בר' יהודה ולא כחכמים. ולהכי פריך משבת וכדפרישית לפי גי' דהתוספתא ומשני דר' יוסי בר' יהודה דברייתא היא ולא כדקתני בהתוספתא. וניחא נמי בהא דגריס התם לקמן בדף נ"א דר' ירמיה בר אבא קאמר מחלוקת בשיר של שואבה ופליגי אם שמחה יתרה דוחה שנת אבל בשיר של קרבן ד"ה עבודה היא ודוחה את השבת. וכלומר דשייכא לעבודת קרבן היא ואע"ג דמסיק שם לעיל דכ"ע עיקר שירה בפה מ"מ שיר שבכלים שייכא נמי לעבודה ודקאמר עיקר שירה בפה זה לא קאי אלא אלו שנים עשר לוים העומדים על הדוכן לומר שירה על הקרבן שאין עיקר שירה שלהם אלא בפה ומפני שהשיר שהוי עובדין בכלים אינה בלוים דווקא אלא היו לוים וכן ישראלי' עובדין. להשיר שבכלים ואינה למנין י"ב לוים העומדים על הדוכן וכדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' כלי המקדש בהל' ג' ומהאי טעמא נמי פסק הוא ז"ל שם דעיקר שירה בפה כדמסיק התם לעיל לכ"ע הכי ופסק נמי שם בהל' ו' כדמסיק הש"ס לר' ירמיה בר אבא דחליל של קרבן דוחה שבת ואין אלו המסקנות סותרין זה לזה דעיקר שירה בפה שאמרו היינו לאותן י"ב לוים העומדין על הדוכן שאין פוחתין מהם לעולם והשיר שבכלי' שדוחה את השבת באלו המנגנין אחרים שעומדים שם. ועובדין בכלי שיר דמכל מקום מצוה. היא וכמה שזכרתי מזה לעיל בפ' בתרא דעירובין גבי קושרין נימא במקדש ולקמן נדבר עוד מענין זה. זהו טעמא דאלו ב' המסקנות וכדפסק הרמב"ם להני תרתי. ואיתותב התם ר' יוסף מברייתא דקתני בהדיא כר' ירמי' דלא פליגי אלא בשיר של שואבה. ותו קאמר לימא תהוי תיובתא דרב יוסף בתרתי אמר לך רב יוסף פליגי בשיר של שואבה וה"ה לקרבן וכו' והא קתני זהו חליל של בית השואבה וכו' אבל דקרבן דוחה מני וכו' אלא לאו רבנן ותיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא ולכאורה איכא למידק הוה ליה לאותביה מעיקרא ממתני' דידן דעיקר תיובתא אהא דרב יוסף היא ואמאי מותיב מברייתא מעיקרא ולמאי שביארנו ניחא דלא מצי לאותביה מעיקרא מדיוקא דמתני' דאיכא למידחי דהא דקתני זהו חליל וכו' לאו למידק הא דקרבן דותה אלא לאפוקי מהאי דר' יוסי בר' יהודה דתוספתא היא וכדלעיל והלכך מותיב מעיקרא מברייתא דקתני בהדיא דבשל שואבה הוא דפליגי והשתא דיוקא דמתני' נמי הכי דייקינן הא של קרבן דוחה וככ"ע אליבא דר' ירמיה בר אבא. והתוס' שם ד"ה כתנאי עבדי כהנים היו וכו' כתבו ותימא דהכא מסקינן דכ"ע עיקר שירה בפה והתם קתני רישא דחליל מכה בשמונת ימי החג ואי אפשר בלא שבת ויש לומר דהוא מפרש טעם משום דאין שבות במקדש ובירושלמי פריך ומשני רישא ר' יוסי בר' יהודה היא עכ"ל ויש לתמוה על דדייקי משבת הא לא אשכחן פלוגתא אחריתא אלא דלמר בין שבת ובין יום טוב אינו דוחה ולמר דוחה שניהן ואם כן למה לי משבת הא בלאו הכי ע"כ דאתינן לתירוצא דידהו או לתירוצא דש"ס דהכא וכבר ביארתי לעיל לטעמא דהש"ס דמדייק הכי וקאמר ויש שמנה בלא שבת. וראיתי להתי"ט בפרק ב' דערכין שהביא שם לדברי התוס' הללו וכתב ושוב מצאתי. לתוס' פרק החליל וכו' ומסיים שם ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות כמ"ש בפ' בתרא דעירובין עכ"ל כתב זה בפשיטות ולא דמיא כלל נהאי דערובין וכמה שביארתי שם דלא אמרו אלא בשבות גדולה שלא התירו במקדש וכגון בהחזרת ציר העליון ובקושרין נימא דלכתחלה אסור אף במקדש ודוקא בשנפסקא הוא דהתירו לקשור במקדש וכללא דמלתא מבואר שם דכל היכא דאיכא למיגזר משום מלאכה אותה שבות לא התירו אף במקדש אלא שצריך להוסיף ולבאר דהיינו דוקא היכא דאיכא מעשה כל דהו וחיישינן משום דלא ליתי למיעבד מלאכה הא הוא דקרינן שבות גדולה ולא התירו במקדש אבל היכא דליכא מעשה בידים כלל וכגון האי דחליל דאינה אלא חכמה ולאו מלאכה היא וכעין דאמרינן בשופר דמאי שנא זה מזה בהא ודאי לא גזרינן במקדש ותדע דע"כ לחלק כן דהרי שופר התירו במקדש בשבת ומשום דאין שבות במקדש וכדפירש"י ז"ל ומאי שנא התם דאיכא למיגזר דלא ליתי להעביר ד' אמות בר"ה או להוציא מרשות לרשות לדעת רש"י והרמב"ם ומאי שנא הכא דאיכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר וכדכתבו התוס' ריש פרקין ד"ה שאינו דוחה וכו' ואם התירו שופר במקדש במקום מצוה למה לא יתיר חליל במקדש במקום מצוה וכמו שזכרנו דנהי דעיקר שירה בפה מיהת מצוה איכא בכלי כשיר של קרבן ואם כן לא שייכא האי טעמא אף להש"ס דהכא אלא דעיקרא דמילתא הכי הוא דעלמא דדחיק כש"ס לאוקי רישא דמתני' דערכין כר' יוסי בר' יהודה משום דנקט להאי גירסא דברייתא עיקר דגריס בהדיא דפליגי בשיר של קרבן ואם כן לא אתיא כרבנן אלא כר' יוסי בר' יהודה וכדלעיל. אי דאמרו שבות גדולה לא התירו אף במקדש העיקר הוא כדמחלקינן דדוקא בדאית ביה מעשה כל דהו ואיכא למיגזר נמי משום מלאכה גמורה אבל לא במקום שאיו כאן מעשה כלל אלא דאיכא למיגזר משום מלאכה כגון שופר וחליל וכמה שנתבאר אותו שבות התירו במקדש במקום מצוה דוק ותשכח שכן היא ועיין בפ' בתרא דעירובין שם ובמקומות המצויינין שם בדברי הרמב"ם ויתבאר לך הכל:
למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבין רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון. התם בריש פרקין גריס איתמר רב יהודה ורב עינא חד תני שואבה וחד תני חשובה אמר מר זוטרא מאן דתני שואבה לא משתבש דכתיב ושאבתם מים בששון וכו' והתוס' כתבו בירושלמי מפרש שמשם שואבין רוח הקודש וכו' ולכאורה נראה שהם ב' טעמים מתחלפין וא"כ היה קשה הא דמייתי הכא על שם ושאבתם מים וגו' והנראה דתרווייהו צריכי דאי מטעמא דכתיב ושאבתם מים בלחוד הוה ליה למיקרי שמחת השואבה מאי בית השואבה ולטעם שמשם שואבין רוח הקודש שפיר נקרא שמחת בית השואבה שהמקום הוא הגורס שמתאספין בעזרה ושמחים בשמחת המצוה ושורה רוח הקודש עליהם כדאשכחן ביונה בן אמיתי ואי משום האי טעמא בלחוד למה תיקנו זו השמחה להתחיל בשעת מילוי המים הרי עיקר המצוה הוא ניסוך המים ושעה זו היה להם להתחיל השמחה הלכך איצטריך נמי טעמא דכתיב ושאבתם מים בששון. והשתא איכא למימר דאמוראי דהתם לא פליגי ותרווייהו ס"ל דשייכא שמא דשואבה וכן נמי שמא דחשובה משום דהשאיבה רמיזה בקרא דושאבתם ומשום דמצוה חשובה היא ובאה מששת ימי בראשית ומתוך כך זוכין להשראת רוח הקודש:
ומי החריבה טרוגיינוס הרשע. זו היא הגי' הנכונה ולא כדגריס בבבלי אלכסנדרוס מוקדון ומי שבקי בד"ה שלהם יודע שלא הרשיע אלכסנדרוס מוקדון כל כך וכן לא גריס ליה בשום מדרש אחר וראיתי בספר קדמון אחד שכתב כי נוסחא זו ט"ס בבבלי היא:
בר קפרא אמר וגובהן מאה אמה. והתם גריס בדף נ"ב תנא גובהה של מנורה חמשים אמה וא"כ לא היו צריכין לנס למאי דקים ליה הכא דלעולם צריך הבסיס להיות שליש מערך הגובה שעומד עליו ולגי' דהכא איכא למידק היאך עשו כך בתחלה וסמכו על הנס. ובענין הבעיא דבעי מה ביד כולהם וכו' התם פשיט לה דאשכחן ברייתא דקתני ובידיהם כדים של ל"ג לוג שהם כולם מאה ועשרים לוג:
תקיעות היו מוסיפין. וכי תקיעות היו מוסיפין וכו' כדפרישית בפנים וכך היא המסקנא התם בדף נ"ה דאיתותב רבי אחא בר חנינא דקאמר דקרא מוסיף תקיעות לכל מוסף ומוסף:
נימין יתרות בין זה לזה. בבבלי ערכין סוף פ"ב משמע דכינור נפישי נימין דידיה וע"ש וכל הא דלקמן גריס שם בדף י' וי"א ובנוסחא שונה במקצת:
מוספי שבת ומוספי ר"ח מי קודם. עיין לעיל פ' בתרא דשקלים מה שכתבתי בזה בסייעתא דשמיא:
ברכה אמר אילא זמן. בתוספתא פ"ד קתני ברכה לעצמו שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך והביאה רש"י בפ"ק דר"ה דף ד' והתוס' מפלפלין שם בזה והכא קאמר בהדיא זמן:
אמר ר' לוי כל המשמרות היו נתונות בדרום וכו' מתני' אמרה כן חל יום אחד להפסיק בינתים. למאי דמבואר בפנים וא"א לפרש בענין אחר עין בעין תראה דמוכרח הוא פי' הרמב"ם בהא דקתני והמתעכב נוטל שתים וכדפרישית במתני' וכמ"ש בחבורו בסוף פ"ד מהלכות תמידין דהיינו דקאמר ר' יוסי מתני' אמרה כן וכו' וכאשר הסברתי בפנים דמשום שלפעמים היה כך ולפעמים כך והאי מלתא תליא היאך חל אותו יום המפסיק בינתים לפיכך היו כולן נתונות בדרום כדי שידעו מי הוא הנוטל כהיום עשר ומי הוא הנוטל חמש וכמבואר בפנים ואלו להראב"ד שם שההביל דברי אמת הללו מבלתי נודע לנו היאך יפרש להא דהכא והיאך יהא סייעתא לר' לוי מהא דתנינן חל יום אחד להפסיק בינתיים:
קריא מסייעא להן תנייא וכו' ואחימלך מן המשמר היוצא היה. קשיא הרי אחימלך כה"ג היה ונוטל חצי חלק מכל משמר וכדדרשינן מוהיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו וכדכתב הרמב"ם שם בסוף הפרק ולמה לי אם מן המשמר היוצא היה ואפשר לומר דה"ק דאחימלך מן המשמר היוצא היה לו אותן החמש לחם וכלומר שהיוצא שנוטל חמש לעולם לר' יהודה הם נתנו היום חלקם לאחימלך שהוא הכה"ג כדי שלשבת אחרת וכשיגיע כך לחלקם לא יטול מהם כלום ודוד היה יודע זה ולפיכך דיבר כן עם אחימלך ומ"מ סייעתא לר' יהודה היא מן המקרא הזה והאי מלתא תליא בפלוגתא דרבי ורבנן דמייתי בבבלי פ"ק דיומא דף י"ז ע"ב ובפירושא ואוקמתא דאביי ודרבא ובמקום אחר הארכתי בזה:
אמר ר' אבהו חשבתים וכו'. המעיין יתבונן ויראה הפירוש האמתי בפנים והאיך מגיע לכל משמר ומשמר ביובל אחד שיהא נוטל ושונה ומשמרה זו כמשמרה זו וכן בכל יובל ויובל ולפיכך העמידו על כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר דמשכחת לה שיארע כך שיהא כל אחד נוטל ושונה ולא יותר. ולפי המקדישין דשכיחי להקדיש באותן מ"ח שנים של שני יובל עד שנת מ"ט ואין מ"ט בכלל ולפי הטעמים שנתבארו בפנים בס"ד. הנה האמת אגיד ולא אכחד האף אמנם נתתי אל לבי מימים כביר לא להביא מפירושים שונים ומשונים אשר ראיתי ולא לדקדק אחריהם מכ"ש להיות כמשיג על דברים כאלה. כי לא ניתן לפרש דברי הש"ס הזה כ"א להמעיינים ומפרשים על הסדר כולו מחמדים שבו והיגיעים בו תמיד יומם ולילה לא יחשו ואל יתנו דומם לו וכמאמר ר' מנא כאן ריש פ' לולב וערבה ובכמה וכמה מקומות בהש"ס הזה דדריש כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם למה שאין אתם יגעים בו כי הוא חייכם אימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו. הנה כעת לא יכולתי להתאפק מה שראיתי לחכם אחד שמביא לזה ומשתבח בעצמו בפירושו שהוא מעשה חושב כי טעם כ"ד משמרות שתיקנו לפי שבכ"ד יובלות נוטלות כולן ואז חוזרות חלילה. ומי יתן איפה כי ימצאהו זה לפי פירושו לתת טעם מדוע כ"ד משמרות ולא פחות ולא יותר הלא על הא דפריך ויעשה אותן עשרים ושלש קאמר ולית יכיל דכתיב וכו' וכי זה הוא מעשה חושב קאמר ר' אבהו חישבתים וכו' והלא אם היו כ"ג היו נוטלות בכ"ג יובלות וחוזרות חלילה וכן אם היו כ"ה או יותר ותינוק היודע ספר יודע זה ונער יכתבם לחשבון זה ונשאר מבלתי נודע לקביעות כ"ד משמרות בדוקא לפי דבריו ומה לנו אם הוזכר בגמרין מענין זה או לא הלא תמצא למאות ולאלפים כזה ושלא נזכר בהבבלי כלום. ואף אם נפרש דברי הבבלי דערכין דקאמר משמר הפוגע ביובל וכו' היינו שנוטל כל שדה אחוזה שימצא א"כ נאמר הש"ס הזה איננו מסכים לזה אלא דסובר שהראשונה הפוגע ביובל נוטל השדה או בשדות של שנה הראשונה בלבד ואח"כ להשניה וכו' ונותן טעם ע"י כך למה כ"ד משמרות בדוקא ולפי הבבלי באמת לא מצינו טעם לזה והרמב"ם העתיק כפי דברי הש"ס הבבלי כדרכו בכ"מ. סוף דבר לא ניתן לכתוב ולהאריך יותר בזה כ"א המעיין המבין ומודה על האמת יקבל זה ממי שאמרו וכדפרישית וזהו מעשה חושב דר' אבהו:
סליק פירקא וכולא מסכתא ברחמי ובסייעתא דשמיא