בשלשה פרקים. את ש"מ תלת וכו' ושמתפללין ארבע. היינו במעמדות דעלה קאי וזהו תפלה ישירה שהיה להן ונקראת מוסף לפי שהי' מוסיפין אותה להתפלל בין שחרית ומנחה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' כלי המקדש בהל' ד' ובכל יום ויום משבת שהיא מעמדן מתפללין ארבע תפלות שחרית ומנחה ונעילה ועוד מוסיפין תפלה אחרת בין שחרית ומנחה והיא יתירה להן ונושאין כפיהן הכהנים במעמד ג' פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה זו היתירה ובנעילה וקורין בס"ת ג' אנשים שתי פעמים בכל יום בשחרית ובתפלה שניה שמוסיפין וכו'. וזהו כר"מ דהתוספתא דמייתי לה לקמן בהלכה ד' דקאמר מתני' דר"מ וכו' כמו שהבאתי שם והא דפסק כר"מ משום דסתם לן רב כוותיה בזה אלא דלענין נשיאת כפים במנחה בתענית לא פסק כוותיה משום דמסיק בבבלי ריש פרקין כוותיה דר' יוסי כמו שהבאתי בפנים. והא דקאמר התם תעניות ומעמדות מי איכא מוסף וקאמר חסורי מחסרא וכו' כמו שהוא בפנים ומשמע דגם במעמדות ליכא מוסף. ועיין בכ"מ שם שר"ל דהרמב"ם לא היה גורס אלא תענית מי איכא מוסף וכו' וא"צ לכל זה אלא דנראה דהרמב"ם ז"ל כך היה מפרש דהש"ס מתמה מדקתני תעניות ומעמדות בהדי הדדי וקודם יוה"כ משמע דפשיטא ליה דאף בתעניות איכא מוסף והואיל והתנא פתח בהו הלכך מתמה מאי האי דקתני תעניות ומעמדות מי איכא מוסף בתעניות דקתני להו ברישא דאף דאמרינן במגלה דף כב גבי דבעי תענית צבור בכמה וכו' דבתענית נמי איכא מוסף תפלה היינו ברכה יתירא עננו ולא כל התפלה שיהו נ"כ. וקאמר חסורי מחסרא וכו' ויש מהן ד' פעמים ביום וכו' וזה ודאי לא קאי אלא איוה"כ וכדפירש"י ז"ל וא"כ ד' פעמים ביום לא קאי אכולהו אלא שיש מהן והיינו יוה"כ ה"נ הא דקתני במוסף לא קאי אכולהו אלא יש מהן והיינו מעמדות יוה"כ ומסתייע ליה מהכא. ובמה שהבאתי בפנים במתני' דתענית שאין בה נעילה וכו' יש בו נשיאת כפים במנחה וכו' היינו מדינא דגמרא וכדקאמר התם והאידנא מ"ט פרשי כהני ידייהו במנחה דתעניתא וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' תפלה והר"ן ז"ל כתב שזה דעת הראשונים ז"ל דהיינו בתענית שיש בו מנחה ולא נעילה בד' צומות דכיון דמצלו בהו סמוך לשקיעת התמה כתפלת נעילה דמיא ולא ראינו עכשיו מקום שנוהגין כן וכ"כ בסמ"ג שלא נהגו כך:

מאן דיליף מנזיר אי מה נזיר אסור בחרצנים וכו'. הכא לא משני מידי והתם קאמר דאיתקש לשירית מה משרת מותר בחרצי אף מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דאקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא. ונראה דהש"ס דהכא ס"ל דהיקש גמור הוא ומש"ה מקשה אי דילפת הקישא נימא אין היקש למחצה:

אתיין אילין פלוגוותא כהינין פלוגוותא מ"ד חובה וכו' מה שמפלפלין תוס' יומא בזה ומה שיש עוד לפלפל בדבריהם נתבאר הכל בברכות שם בס"ד:

אבות דרך הסב הן קבורין. משמע שאברהם באמצע יצחק מכאן ויעקב מכאן שכך הוא דרך הסב כשהן שלשה. אלא דדרך הסב שאמרו בשלשה היינו כשהסיבו ביחד והאבות לא נקברו בזמן אחד. וכשהייתי באיטלייא דברתי עם שליח א' מחברון היה גברא מהימנא ושמו חכם ר' יצחק זאבי ז"ל וכשבאנו לדבר מענין מערת המכפלה אמרתי כבר ידוע הוא שעכשיו בעו"ה הכל בידי ארורה ואין רשות לשום אדם ואומה אחרת להכנס להחצר שסביב המערה בלתי הישמעאלים לבד הם נכנסין בכל יום להתפלל שמה אמנם אם יש לו איזה ידיעה מפי השמועה יגיד לי והשיב לי האמת הוא שאין רשות לשום אדם להכנס לשם ובעונש מיתה אף להשומר ישמעאל היושב שם אם מניח לאחד להכנס. אבל זכור אני כשהייתי בן שבעה או שמונה שנים נכנסתי אני עם אמי ז"ל ע"פ סיבה שהשומר חלה מאוד ושלח אחרי אמי שהיה מכירה שהיא בקיאה הרבה ברפואות העשבים והסממנים וציוה שתבא אליו בלילה ובהצנע מאוד ולקחה אותי אתה עמה ברשות השומר הלז וכשנכנסנו להחצר הוליך אותנו למעלה להכפה הבנויה ע"ג המערה והיא שעשתה הילני המלכה לכבוד והיא מצויירת ובנויה לתלפיות יפה עד מאוד. וכשהיינו למעלה ראינו שבשמי הכפה מצויין הכל ובסימן על האבות ואמהות הנתונים במערה למטה ושם אי אפשר לשום נפש להכנס. ובתוך כך ראינו בשמי הכפה בראש כתוב אברהם ובצדו כנגדו שרה. ובאמצע כתוב יצחק ובצדו כנגדו רבקה. ואח"כ יעקב ובצדו כנגדו לאה. ואם הוא כך צ"ל דרך הסב דקאמר הכא היינו כענין ריש הברייתא בזמן שהן שתי מטות הגדול שבהן עולה ומיסב בראש העליונה וכו' וכמו שאמרנו שהרי אברהם ושרה נקברו בראשונה שמה. והשני לו למטה ממנו וכו'. עוד סיפר לי החכם השליח הנ"ל שראה עוד שם מן הצד כמו תיבה עשויה בתוך עמוד הכותל ושאלו להשומר מה זה ואמר שמקובלים הם כי ראשו של עשו טמון וקבור שם מלמטה ולא כתבו שמו כ"א עשו זה לסימן. וזהו כדברי אגדה דסוטה בגמרא דילן דחושים בן דן קטליה ומחיה ארישא ביום שנקבר יעקב. או כמסורת אגדה דהאי תלמודא בפ"ק דכתובות שמסורת בידם מאבותיהם שיהודה הרג לעשו שנאמר ידך בעורף אויביך:

מאן דאמר חותך אפי' חותך לית ביה. כדפרישית וקושיא זו אינה אלא למאי דקאמר הכא שחותך הפסוק האחרון ונחשב לויהי ערב ויהי בקר לפסוק בפני עצמו אבל למאי דקאמר התם בדף כז ע"ב דפליגי נמי בהא רב ושמואל רב אמר דולג ושמואל אמר פוסק היינו שפוסק באמצע להפסוק השלישי וכו' כדפירש"י ז"ל וזהו בפ' בראשית שיש בה חמשה פסוקים וביום הראשון וכן הוא ביום השני שפוסק לאמצע הפסוק של יקוו המים וקורין בו שנים. אבל הפוסקים פסקו כרב דאמר דולג:

והא תני המפטיר בנביא כו'. עיין לקמן בפ"ד דמגלה בהלכה ב' מה שנתבאר בזה:

מתניתא דר"מ וכו'. עיין בראש הפרק מה שנתבאר מזה בס"ד:

אין תימר תרין ירחין הוון והא כתיב וכו'. הסמ"ג בהל' ר"ח כתב מעצמו ללמוד מהמקרא הזה שאף בזמן שהיו מקדשין ע"פ ראייה היו נוהגין לפעמים לעשות שני ימים ר"ח ומבואר הוא בהדיא כאן:

רבי יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סבון וכו'. לעיל בראש השנה פ"ד בסוף הלכה ד' הגי' סבין ביו"ד ופירשתי שם לפי הגי' ולפי הענין השייך שם. והאמת שגי' דכאן היא עיקרית ושם משובשת היא ופי' האמתי הוא כמו שפירשתי כאן בפנים דבסעודת ר"ח מיירי ומבואר הוא:

קלקול חשבונות יש כאן. התוס' פ"ק דר"ה דף י"ח ע"ב ד"ה זה תשעה בתמוז הביאו לזה וכתבו ופליג אש"ס דידן דהא אמרינן בפרקין תניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז בשנייה בשבעה עשר בו. ואי דקבלו בברייתא הכי מגמרא ניחא ומ"מ קשיא הא מייתי ראיה הכא מקרא דיחזקאל יען אשר אמרה צור על ירושלים האח וזה נאמר באחד לחודש א"כ ע"כ דנאמר דקלקול חשבונות יש כאן ואע"ג דר' מנא מקשה עלה ניחא נתקלקלו לשעבר וכו' אפ"ה אי לאו דנאמר קלקול חשבונות היו היאך מפרשינן להאי קרא דיחזקאל אם לא שנאמר דזה כהאי קרא דבט' לחודש הובקעה העיר וכ"א יום עד שנחרב הבית והיה באחד באב. וכהאי דקאמר לקמן מ"ד בתשעה לחדש באחד באב חרב הבית נבואה זו נאמרה על הצור בו ביום שנחרב ומ"מ קשה דזהו נגד הרבה פסוקים ומשניות וברייתות כשיבא גואל צדק ויבנה ביהמ"ק במהרה בימינו אז נדע האזמת ובאיזה יום לקבוע יום טוב אכי"ר:

רבי יוחנן אומר אומרים שיר בלא נסכים. ובבבלי ערכין דף י"א ושם עיקר ענין השיר קאמר אין אומרים שירה אלא על היין ור' יוחנן גופיה שם ס"ל נמי הכי וזה דרך הש"ס דהכא בחליפין. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' תמידין בהל' ה' שבשעת ניסוך היין הלוים אומרים השיר ומהא דאמרו היו הלוים עומדין על הדוכן ואומרים וישב עליהם את אונם בלאו הכי אין ראיה כדאמר התם רבא ואיתימא רב אשי ותסברא שירה דיומיה לה' הארץ ומלואה וישב עליהם את אונם בשירה דארבעה בשבתא הוא אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו והא עומדין על הדוכן קתני כדר"ל דאומר שלא על הקרבן וזהו כדר"ל דהכא:

הדא דאת אמר מחוור ומלבוש וכו'. ובבבלי דף כ"ט פלוגתא דרב נחמן ורב ששת דרב נחמן ס"ל לכבס ולהניח מותר רב ששת אמר אפי' לכבס ולהניח אסור ואיתותב רב נחמן ופסקו הפוסקים הלכתא כרב ששת:

שבו הותרו שבטים לבא זה בזה. והתם בדף ל' גריס נמי יום שהותרו שבטים לבא זה בזה. וכתבו התוס' פירוש דהיינו יום טוב. כוונתם משום דאבתריה קאמר שם רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל וכדקאמר נמי הכא לקמיה. ושלא תטעה לומר דהני אמוראי פליגי דמר מפרש טעמא משום זה ומר קאמר משום זה הלכך כתבו התוס' דלא יהיא אלא דכ"ע סבירא להו דכבר קדם קביעות יו"ט ביום זה מטעמא שבו הותרו שבטים לבוא זה בזה מקודם שהותר שבט בנימין לבא בקהל תדע דאי לאו שכבר הותרו השבטים בזה היאך תמצא שהותר שבט בנימין הרי לא היה להם אשה אלא משאר השבטים וזהו שכתבו דהיינו יו"ט לומר שזהו עיקר הטעם שעשו בו יו"ט מקדם מפני שהותרו שבטים לבוא זה בזה וזה היה יכול להיות בדור שאחר דור המדבר ושנכנסו לארץ וכדקאמר התם מאי דרוש זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה וא"כ מכבר הוקבע יום זה ליו"ט ורב יוסף דהתם ורבנן דהכא דאמרי שלאח"כ בזמן פילגש בגבעה הותר שבט בנימין לבא בקהל ג"כ ביום זה וכמוסיפין ואומרין הן. ולפ"ז צ"ל דר' יוחנן דקאמר התם יום שכלו בו מתי מדבר וכדקאמר נמי הכא לקמן דסבירא להו שמדור המדבר היה יום זה להם ליו"ט ואין עיקר הטעם משום שבו הותרו השבטים ומיהו אפשר לומר דמודים בזה שזה הוא עיקר הטעם לפי שטעם שבו כלו מתי מדבר לא שייך אלא לאותו הדור בלבד אבל יום שהותרו בו השבטים לבוא זה בזה הוא לדורות ולכל ישראל ולכ"ע היינו הטעם עיקר של היום טוב:

ואפילו נתונים בתיבה וכו'. הר"ן ז"ל כתב על מה שפירש"י ז"ל כל הכלים טעונין טבילה קודם שילבשום לפי שאין כל אחת בקיאה בחברתה ושמא נדה היתה וכתב על זה אבל מן הירושלמי למדנו דה"ק שכל הכלים הטעינום חכמים טבילה באותו יום ואפי' מונחים בקופסא כדי שיוציאום לטבילה ומתוך כך ישאילו אותם זה לזה שכך אמרו שם וכל הכלים טעונים טבילה ר' ינאי וכו' מתוך שהיא עושה כן מטבילן ומתוך שהיא עושה כן משאילן. הוא ז"ל פי' לפי הגי' שהיה לפניו. מתוך שהוא עושה כן מטבילין. ואין זה לפנינו אלא מתוך שאתה עושה כן הוא משאילן. ואף לפי גירסתו אין זה סותר לטעמא דטבילה שכתב רש"י וכמו שהסברתי בפנים שמתוך שהיא יודעת שחברתה תטביל אותן משאלת היא לה ותנצל היא מהטורח של הטבילה א"כ מתוך כך באין הן לטבילה ומתוך כך היא משאילן:

בתו של כהן גדול שואלת מבתו של מלך והתם גריס בת מלך שואלת מבת כהן גדול ובת כה"ג מבת סגן וכו' וכן כולם כל אחת ואחת מהפחותה ממנה. והאי ש"ס ס"ל דמסתברא שכל אחת שואלת מהחשובה ממנה להתנאות בהן וא"כ בתו של מלך ושל כה"ג אין להן אלא שישאילו זו מזו:

סליק מסכת תענית בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען