חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי וכו' כדפרישית בפנים. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה והתי"ט כתב ע"ז ומיהו תימא לפרושי למעוטי בכה"ג דממ"נ אי קיימת מניינא אלכתחילה א"פ משמע דממעט לאחרים שהן אפי' לכתחילה תורמים ור"ל דזה אינו דהא ר"י לא קאמר אלא בדיעבד ואי קיימת מנינא אדיעבד א"כ משמע דחמשה אפי' בדיעבד לא הא אחריני בדיעבד מיהו תרומתו תרומה ור"ל דאם כן היינו כר"י אלו הן דבריו ואין כאן מקום לתמוה כלל וכלל דהכי פירושא דאלו לר' יהודה ששה הוו לענין לכתחלה כדפרישית קטן ממש דקחשיב במתני' וקטן שלא הביא ב' שערות וגדול הוא בשנים דלת"ק הכל בכלל קטן הוא אבל לר"י דס"ל דזה לא אימעוט מקרא א"כ ששה הוו וגמ' ערוכה היא דממעטינן כה"ג כדאמרינן בריש כריתות מנינא למה לי וכו' תו הא דתנן ארבעה מחוסרי כפרה מניינא למה לי לאפוקי מדראב"י דאמר חמשה הוו כו' וכן תו הא דתנן לקמן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' וה"נ כה"ג בדין דלכתחילה ואם כוונת המיעוט בדיעבד יותר נכון ופשוט הוא דאלו לר' יהודה לא הוו אלא ארבעים והכי אמר בהדיא בגמ' מאן תנא קטן דלא כר' יודא וכן נראה דזהו כוונת הרמב"ם לענין דיעבד:

אמר ר' הונא והוא שיהא פיקח עומד על גביו. מה דשייך לזה מהשיטות המתחלקות בפירושא דסוגיא דהבבלי בהאי ענינא כבר בארתי במקומו בפ"ב דגיטין ע"ש:

תמן זה כותב וזה מגרש ברם הכא הוא תושב והוא תורם. כדפרישית דהשתא הכל ניחא דגבי הכשר דיש מעשה מוכיח משום דלא כתוב ביה מחשבה בהדיא וגבי גט דלא מהני מעשה מוכיח ואע"ג דלא כתוב ביה מחשבה בהדיא משום דזה כותב וזה מגרש ושאני הכשר דבפירות שלו מיירי והכא גבי תרומה דהוא חושב והוא תורם ולא מהני משום דכתיבא בה מחשבה וכלומר דלהכי איצטריך להאי טעמא דאי לאו דכתוב בה מחשבה הוה מהני מעשה שלו כמו גבי הכשר ובהכי מתיישב קושית התוספות בפרק קמא דחולין (דף יג) ד"ה ותיבעי ליה מחשבה וכו' שהביאו שם להך דהכא וכתבו ותימא לר"י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה ולמאי דפרישית לק"מ דעיקר הקושיא דר' יוסי על דמחלק בין הכשר לתרומה מטעמא דבתרומה כתוב בה מחשבה עלה פריך והלא גיטין וכו' ומשני כדפרישית ובמה שדקדקו שם לעיל אהא דפריך ויוכיח מעשה שלהן הא מקראי קא דריש למעט ותירצו שמא דאסמכתא בעלמא הויא ולמאי דפרישית בפנים ל"צ לזה דהקושיא על דיעבד היא דאימא דקרא לא אתי למעט אלא דווקא דלכתחילה לא יתרומו:

תני חרש שתרם וכו'. כל הא דשייך להסוגיא עיין בפ' מי שאחזו ושם מבואר הכל ובענין פלוגתא דר"י ור"ל בהפריש קרבן ונשתטה וכו' דאיתמר התם ע' בפ"ק דהוריות ושם ביארתי ביותר מה דשייך להאי ענינא:

הרי שבא בעה"ב ומצאו עומד בתוך שלו וכו'. האי תוספתא הובאה בבבלי בפ"ב דקידושין ובפ' אלו מציאות (דף כב) וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכ' תרומות בהלכה ג' דאם בא בעה"ב. וא"ל כלך אצל יפות אם יש יפות תרומתו תרומה וכו' ואע"ג דרבא בעי לאוקמי התם בדשוויה שליח היינו מקמי דאוקי הש"ס להלכתא כותיה דאביי ביאוש שלא מדעת ופריך התם מהאי ברייתא לאביי דהא הכא לא ידע הבעה"ב ואפ"ה הויא תרומה וקס"ד לדמויי תרומה לדין יאוש דאבידה ותרגמה רבא אליבא דאביי דמהכא לא תקשי ליה דאיכא למימר דבשוויה שליח מיירי אבל לבתר דאיתותב רבא התם מהא דקאמר באבידה דלית בה סימן דיאוש שלא מדעת הוי יאוש כדמסיק התיובתא מטעמא דאיסורא דומיא דהתירא וכו' והלכתא כותיה דאביי ביע"ל קג"ם וא"כ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש מטעמא אחרינא הוא דאיסורא דומיא דהתירא וכו' אבל בתרומה גילוי דעתא מהני ולא בעינן דשוויה שליח והכי מוכחא נמי מסוגיא דהאי ש"ס מדפשיט לה מהאי ברייתא לדין דקטן אליבא דר' יהודה וקאמר בפשיטות דלית לך למימר דלמפרע נעשית תרומה א"כ ע"כ בדלא שוויה שליח מיירי הברייתא והלכך לבתר דאיגלאי דעתיה דניחא ליה הוא דהויא תרומה:

אתם ולא שותפין וכו'. אלא כאן להלכה כאן למעשה. ע' לקמן פ"ג בהלכה ג' מה שיתבאר מזה בס"ד:

אתם ולא אפיטרופין וכו'. אלא כאן ביתוס גדול כאן ביתוס קטן. כבר כתבתי מזה בפ"ה דגיטין בהלכה ד' דמכאן הוי סייעתא לחד תירוצא דהתוס' בס"פ במה בהמה (דף נד) דאפטרופוס יכול לעשר על של קטן כדכתבו שם ובריש פ"ט דבכורות תירצו בענין אחר אבל בבבלי פ' הניזקין (דף נב) משני כאן להאכיל כאן להניח וכך הם דברי הרמב"ם בס"פ יא מהלכות נחלות דכדי להאכילן יכול האפטרופוס לתרום ולעשר:

מה את עביד ליה בתורם את שאינו שלו וכו'. כדפרישית דאהבקיר כריו וכו' הוא דקאי ולא מיתפרשא אלא לפי האי תוס' דמעשרות שהבאתי בפנים והובא מזה לעיל ריש פ"ו דפאה ועיין מה שנתבאר שם מענין זה בס"ד:

ודכוותה אין העכו"ם עושה שליח ואפי' בישראל. זהו כדמסיק בבבלי פ' איזהו נשך (דף עא ע"ב) דבעי רב אשי התם למימר בלישנא בתרא כי אמרינן אין שליחות לנכרי הני מילי אינהו לדידן אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח והוא כסברת ר' יוסי דהכא וקאמר עלה התם והא דרב אשי ברותא היא מ"ש אינהו לדידן דלא דכתיב אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית קאמר וכדמסיק ר' זעירא הכא ומיהו לחומרא אשכחן דיש שליחות לנכרי וכגון בענין איסור ריבית כדגריס התם בסיפא דברייתא נכרי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור דאע"ג דמסקינן דצריך שיהא השליח ישראל והשולח ישראל וא"כ הכא מה בכך שהעמידו אצל הישראל דאין האיסור אלא מטעם שליחות דהנכרי הזה עושה שליחותו של ישראל המלוה ושלוחו של אדם כמותו והלא אין שליחות לנכרי והיה בדין שיהא מותר אלא מטעם חומרא דאיסור ריבית אמרו רבנן יש שליחות לנכרי בכה"ג וזהו כפי' רש"י ז"ל שם דהאי טעמא קאי בסיפא אף למאי דמסיק התם ברישא דמיירי שנטל ונתן ביד ולזה הסכים הרי"ף והרמב"ם ז"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא והיינו באיסור רבית כדאמרן וכבר בארתי במקומו שם בהלכה ה' דמ"ש הרמב"ן ז"ל דמן הירושלמי דאיזהו נשך משמע כדעת ר"ת בתוס' שם דלמאי דקאמר דטעמא דרישא משום דמיירי שנטל ונתן ביד ה"ה להסיפא דמיירי נמי שנטל ונתן ביד וכו' אבל זהו לגירסתו של הרמב"ן בירושלמי הנזכר ולמאי שכתוב לפנינו שם פירשתי דדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עולין לפי הסוגיא דהאי תלמודא דהתם ויש שליחות לנכרי לחומרא וע"ש:

ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי וכו' אין לו עליו אלא תרעומות. האי מילתא דר' יוחנן איתא נמי בבבלי פ' הזהב (ד' מט ע"א) דלמד רב פפא התם להא דקא"ר יוחנן לעיל האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו דמודה ר' יוחנן דבמתנה מועטת אינו מותר לחזור בו משום דסמכא דעתיה דהמקבל מדקאמר ר' יוחנן דשרי הבן לוי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר ואי אמרת דמצי למיהדר ביה הישראל אמאי רשאי אישתכח דקאכיל טיבלא אלא ודאי דהואיל ומתנה מועטת היא דאין להישראל כ"א טובת הנאה במעשר סמכה דעתיה דהלוי דלא הדר ביה ולפיכך רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר. ומשמע מהתם דלא קאמר אלא דאינו מותר לחזור בו במתנה מועטת דהוי מחוסר אמנה ובמתנה מרובה מותר לחזור בו משום דלא סמכה דעתיה דהמקבל ואפי' מחוסר אמנה לא הוי וכ"פ הרמב"ם ז"ל בהדא בפ"ז מהלכ' מכירה בה"ט דבמתנה מועטת ה"ז ממחוסרי אמנה ובמתנה מרובה אין בה חסרון אמנה וא"כ אם חזר בו מיהת חזרה הויא אף במתנה מועטת דאין בה אלא משום מחוסר אמנה ונפקא מינה דאע"פ שעשאו בן לוי לתרומת מעשר קודם שחזר בו ואח"כ חזר בו ונתנו לבן לוי אחר לא הוי תרומתו של זה הבן לוי תרומה וזה מוכרח הוא מדלא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא הדא דתימא בשנתנו זה עד שלא עשאו זה וכו'. וטעמא דמילתא דמכיון דאין בה אלא משום מחוסר אמנה אבל לדינא אם חזר בו אין לו עליו אלא תרעומות והויא חזרה ולעולם אין תרומתו של זה תרומה והלכך לא מחלק התם מידי וכדאמרן אלא דאכתי היא גופה קשיא אמאי לא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא דהא מסתמא דמתני' דפ"ג מוכרח הוא כדקאמר הכא דהאי בן לוי שתרם הויא כשלוחו של ישראל משום דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר כדר' יוסי בתוספתא וזה מוסכם הוא דקיי"ל כאבא אלעזר בן גומל בהאי מלתא וכבר כתבתי והרחבתי בענין זה לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' ד"ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר וכו' וא"כ האי חזרה דנתן זה המעשר לבן לוי אחר הוי כביטל אחר שכבר תרם זה בשליחותו ותנן דאם משתרם ביטל תרומת השליח תרומה והשתא אמאי לא מחלק הש"ס דהתם בהכי וכדי ליושב זה על כרחך דאתינן למאי דאמר לקמן בפ"ג על האי מתני' ביטל וכו'. דפריך מינה על ר"ל דס"ל בפ"ד דגיטין ובכמה מקומות דאין אדם מבטל שליחותו בדברים דלא אתי דיבור ומבטל דיבור ואמאי יכול לבטל ומשני תיפתר כגון שאמר לו לך וקבע בצפון והלך וקבע בדרום והשתא מוכחא דסוגית הש"ס דהתם פליגא בהאי מילתא עם סוגית הש"ס דהכא וזה דלמאי דמוקי האי ש"ס להמתני' דפ"ג אליבא דר"ל דלא תיקשי עליה דאיכא לאוקמי המתני' בששינה השליח שליחותו והלכך הוא דיכול לבטל אלא שצריך שיהיה הביטול מקודם שתרם ומינה דלר' יוחנן דפליג על ר"ל בעלמא וס"ל דדיבור מבטל דיבור לא צריכין להאי אוקמתא דשינה השליח אלא דלעולם עד שלא עשה השליח המעשה יכול הבעה"ב לבטל השליחות ומשעשה אינו יכול לבטל והשתא אתיא שפיר דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ולדידיה לא מוקמינן המתני' דפ"ג בששינה השליח והלכך מדמה לה שפיר האי דינא דבן לוי וישראל לדינא דמתני' דפ"ג דהאי דינא לא שייכא ביה שינוי דהא האי מעשר לאו ביד הלוי הוא והוי כדהתם וכל זה לסוגיא דהאי ש"ס דמוקי למתני' דלקמן בששינה אליבא דר"ל. דוקא ולא אליבא דר' יוחנן וס"ל נמי לדמות להאי דינא לדינא דמתני' דלקמן ואע"ג דהכא לא עשה אותו שליח בפירוש כדהתם אבל סוגיא דהש"ס דהתם לא ס"ל הכי אליבא דר' יוחנן אלא דאע"ג דר' יוחנן ס"ל בעלמא דאתי דיבור ומבטל דיבור מודה הוא בתרומה דאינו יכול לבטל השליחות אא"כ שינה השליח וטעמא דשאני תרומה מכיון דאפי' גילוי דעתא בעלמא סגי בה דליהוי כתורם ברשות כדאמרינן לעיל גבי כלך אצל יפות הלכך כיון דעשאו שליח בפירוש לא אתי דיבורא דידיה ומבטל לדיבורא קמא אלא בששינה דוקא וביטלו מקודם כשעדיין לא עשה מעשה והלכך אפי' לר' יוחנן מוקמינן להמתני' דפ"ג בששינה השליח והשתא אתי נמי שפיר להא דר' יוחנן בפ' הזהב בהאי דינא דבן לוי וישראל דלא מחלק הש"ס דהתם כדמחלק הכא אלא דלעולם הויא חזרה ואפי' לאחר שתרם הבן לוי ונתנו זה ללוי אחר וטעמא דלא דמיא האי דינא לדינא דמתני' דפ"ג דהתם שעשאו לשליח בפירוש ואמר לו לתרום דמהאי טעמא גופי' בעינן ששינה דוקא כדאמרן אבל הכא נהי דמיקרי תורם ברשות כל זמן שלא חזר הבעה"ב מ"מ מכיון שחזר בו אח"כ לעולם הויא חזרה דהא לא א"ל בפירוש לתרום וכל כמה דלא מטא המעשר לידו מצי האי למיהדר ביה לדינא דלא הוה אלא משום מחוסר אמנה כדלעיל ובהאי סברא פליגי נמי דסתמא דהאי ש"ס ס"ל לדמות האי דינא לדינא דמתני' דלקמן ואע"ג דכאן לא עשאו שליח בפירוש וסתמא דהש"ס דהתם לא ס"ל הכי ולפי מה שנתבאר לן בהאי סברא דפליגי סוגיא דהאי ש"ס וסוגיא דהתם ובמאי דפליגי נמי אליבא דר' יוחנן כאוקמתא דמתני' דלקמן ממילא רווחא לן שמעתא בענין פיסקיה דהרמב"ם בהאי דינא דמתני' דפ"ג שכתב בפ"ד בהלכה ט' האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' וכאוקמתא דהאי ש"ס אליבא דר"ל והשיג הראב"ד מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל וכו' ולית הלכתא כותיה והכ"מ האריך שם ובשם הר"י קורקוס לחלק בין תרומה להא דבעלמא אבל עדיין היה צריך תלמוד מהיכן למדנו אליבא דר' יוחנן לומר כן וממה שביארנו הרי לך מבואר בהדיא דאליבא דר' יוחנן גופיה ע"כ לחלק כן וזה מוכרח מסוגיא דפ' הזהב אליבא דר"י כמה שנתבאר ומובן דבר מתוך דבר דהא אי סבירא לן דהיכא שלא עשאו שליח בפירוש יכול זה לבטל תרומתו לעולם כדמוכח מדלא מחלק הש"ס התם כדמחלק הכא א"כ ממילא שמעת מינה דהיכא שעשאו שליח בפרוש שאינו יכול לבטל התרומה אלא דוקא בששינה זה שליחותו וביטל זה קודם המעשה הא חדא דלמדנו מההיא דר' יוחנן בפ' הזהב ואידך הא דבעינן למימר בדיבור דלקמן בס"ד:

רבי יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר לבן לוי וכו'. והילך את דמיו חושש לתרומת מעשר שבו. כעין האי מילתא איתמר בבבלי פ"ג דגיטין (דף ל ע"ב) עלהא דמייתי שם חדא ברייתא ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כור מעשר יש לך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו מאי קאמר אמר אביי ה"ק ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר ופריך אטו ברשיעי עסקינן דשקלי דמי ומשוי ליה תרומת מעשר אלא א"ר משרשיא וכו' וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלא א"ר אשי ה"ק בן ישראל שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר לך בידי או מעשר לאביך בידי חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דלא קיץ לא הוה מתקן ליה בעה"ב כור מעשר לך בידי אין חוששין לתרומת מעשר שבו כיון דקיץ תקוני תקניה בעה"ב והכא דנראה דברי ר' יוחנן דאזלי כפירושא דאביי אבל לא כטעמיה ממש דהתם לפרש לישנא דהברייתא קאמר אין חוששין וחוששין ומשמע דהחששא הוא לבעה"ב אם עשאו בן לוי תרומת מעשר או לא ולפיכך פריך שפיר אי כפירושא דאביי והלוי מכרו לו אטו ברשיעי עסקינן אבל הכא דקאמר ר"י בשם ר' ינאי משמיה דנפשיה וענין אחר הוא דמשמע דהחשש על בן לוי הוא אם יש לו לחשוש דשמא קרא הבעה"ב שם לתרומת מעשר שבו ועדיין לא הפרישו ומכרו הכל להלוי וזה מוכרח הוא מדמייתי עלה להדא דאילופוסה וכו' וקאמר ר' יוחנן דנאמן הוא וכלומר אבל אחר שאינו נאמן חושש הלוי לתרומת מעשר שבו דחושדין להבעה"ב שמא קרא שם לתרומת מעשר ומכרו הכל ביחד להלוי ונמצא שיש כאן דמי תרומת מעשר בידו וזה פשוט והבאתי להאי סוגיא דהתם משום ההוא דר' יוחנן דפ' הזהב שהובא בדיבור דלעיל דנלמד טעמיה דהרמב"ם בדין הסוגיא דגיטין מהאי דר' יוחנן דפ' הזהב וכן נלמד ג"כ טעמיה דלא הביא האי דר' יוחנן דהתם ודהכא מהאי סוגיא דגיטין. וזה במה דהרמב"ם פסק בפ"ג מתרומות בהלכה ט"ו בההיא דגיטין בהיפך מהגי' אשר לפנינו שם בדברי רב אשי והשיג הראב"ד ואמר איך בו טעם והוא היפוך הגמ' שלנו ור"ל אף דמשמע קצת מההיא דהכא ואף דענין אחר הוא מ"מ נראה מדקאמר לעיל גבי כור מעשר וכו' ועשאו תרומת מעשר וכו' אלמא כל היכא דקיץ ואמר כך לבן לוי הבן לוי הוא דעושה תרומת מעשר וזהו סברת הרמב"ם דבאומר כור מעשר חושש הלוי דשמא לא הפריש הבעה"ב וצריך הוא להפריש התרומת מעשר אבל בגמ' שלנו איפכא קאמר והכ"מ כתב דהגי' של הרמב"ם בדברי רב אשי היה בהפך אבל עדיין צריך ראיה לגי' ההיפוך ונראה דמדר' יוחנן דפ' הזהב משמע כסברת גירסתו והיינו ר' יוחנן דהכא דלעיל ושם קאמר כור מעשר וכו' בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר וכו' והיינו הך וכדאמרן. ומה דלא הביא להא דר' יוחנן דהתם ודהכא פשוט הוא דזה נלמד מסוגיא דגיטין דפריך וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ולפיכך הוכרח רב אשי לאוקמי שאמר כך אמר לי אבא וכו' ובזה פסק הוא ז"ל ג"כ כפי משמעות הסוגיא דחברים הוא דלא נחשדו על כך כדכתב שם בהלכה כ' תרומת מעשר מפרישין אותו שלא מן המוקף וכו' וזהו כדתנן בפ"ב דבכורים ות"ח אין תורמין אלא מן המוקף ואפי' תרומת מעשר וזהו כהי"מ שהביאו התוס' בגיטין שם ד"ה וכי נחשדו וכו' וזהו טעמו דלא כתב גבי תרומת מעשר שום ענין מה דאיירי שלא מן המוקף ומה שכתב הראב"ד בזה אין בו חשש קושיא. ועיין לקמן רפ"ב מה שיתבאר עוד מענין זה בס"ד:

למי נצרכה לרבי יוסי וכו'. עיין לעיל בברכות פ"ב מה שנתבאר מזה ובענין הסוגיא דמגילה:

תני בשם ר' מאיר וכו'. מה ששייך ונלמד מהסוגיא נתבאר בחיבורי במסכת יבמות פ' י"ג דכתובה כל הסוגיא עד סוף ההלכה:

מהו מפני גזל השבט א"ר חנינא מפני הטורח. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה בהלכה י"ח אין תורמין שבלים על החטים וזיתים על השמן וכו' ואם תרם אינה תרומה גזירה שמא יטריח הכהן לדרוך ולכתוש. ולכאורה צריך טעם דהא דברי ר' חנינא דקאמר הני מיפרכי הן כדקאמר עד כאן קשי ר' תנינא ור' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן וכו'. ונראה דטעמו ז"ל דהא לא מיפרך ר' חנינא אלא מכח הקושיא הגע עצמך שהיתה שבלים וא"כ למאי דמסיק הש"ס לקמן בסוף פרקין הדא אמרה שאסור ליתן לו שבלים וכדפרישית שם דהקפידה התורה שלא ליתן המעשר להלוי בשבלים וכן בתרומה גדולה להכהן ולפ"ז דברי ר' חנינא קיימין הן דבאמת דין שבלים על החטין כדין זיתים על השמן הוא והיינו דכתב אותן בחדא בבא והקדים שבלים להזיתים דמהן נלמד להטעם כדמפרש ר' חנינא ונ"מ דאף במקום דליכא פסידא להכהן כגון שהוא מרבה בתרומת הזיתים עד שיהא בה לפי השמן אפ"ה אסור מפני הטורח ור' מנא שהשיב ע"ז משום דגזרינן דכדון עבד כן זמן חורן לא עבד כן וכו' לטעמה אזיל דלא ס"ל מפני הטורח אבל לר' חנינא בלאו הכי ניחא דאע"פ שהוא מרבה לפי השמן אכתי מפני הטורח איכא:

לא אמרו אלא זיתים על השמן וכו'. כדפרישית דאלכתחילה קאי ולפרש דברי ב"ש אי ס"ל דאף בשאר כל הדברים אין תורמין לכתחילה מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמר או לא ובהא פליגי חזקיה ור' יוחנן והכי מוכח להדיא דקאמר בהלכה דלקמן על הא דקאמר כן היא מתני' ולא מפירות שהבאו שליש וכו' על דעתיה דחזקים במחלוקת על דעתיה דר' יוחנן ד"ה וא"א לפרש לפלוגתייהו דחזקיה ור' יוחנן לענין דיעבד ולחזקיה בשאר כל הדברים מודו ב"ה דבדיעבד הויא תרומה ולר' יוחנן אין חילוק דאי הכי מאי האי דקאמר על דעתיה דחזקיה במחלוקת הא התם אף בדיעבד לא הוי תרומה ובשאר כל הדברים הוא ועוד דא"כ מתני' דסוף פרקין דקתני בשאר כל הדברים דבדיעבד הויא תרומה קשיא לר' יוחנן דכמאן אתיא ובענין גוף הדין מפירות שלא הביאו שליש וכו' עיין בדיבור דלקמן:

ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. פירשתי בפנים כפי הגי' שלפנינו ומה שכתב הר"ש בזה ואחריו הר"ב ואיצטריך לאשמועינן היכא שהקדימו בן לוי בשבלים דפטור מתרומה גדולה זה קשה דאם פטור הוא מתרומה גדולה א"כ מאי קמ"ל דהא הוה ליה כמו שכבר ניטלה התרומה גדולה ואנן בעינן שיהא הדבר המפריש ממנו לתרומה גדולה טבול לתרומה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג בהלכה כ"ב דפירות שמפריש עליהם תרומה גדולה צריך שיהו טבולין לתרומה ואם לתרומת מעשר צריך שיהו טבולין לתרו"מ וזה מוסכם הוא לכ"ע דאל"כ הו"ל מהפטור על החיוב והכא כיון דפטור מתרומה גדולה תו לא מיקרי טבול לתרומה ויותר היה נוח פי' הראב"ד לפי גירסא זו כמ"ש בהשגה בפ"ה בהלכה י"ג דהכא מיירי במעשר שהקדימו בכרי דחייב הוא בתרומה גדולה ודוקא בשניטל ממנו תרומת מעשר מפני שמקצתו מתוקן הוא אין תורמין ממנו אבל אם לא ניטל ממנו כלום יכול הוא לתרום מה שיש בו מתרומה גדולה על מקום אחר. ולפי הנסחא אחרת במתני' ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וזהו גי' כרמב"ם כמ"ש שם בזה צריכין אנו לפרש דמיירי שהקדים הבן לוי בשבלים והא קמ"ל המתני' דאם לא ניטלה תרומתו והיינו תרומה גדולה אע"פ שג"כ לא ניטלה ממנו תרומת מעשר ומקדשו בתוכו אפ"ה אין תורמין מכיון שהוא פטור מתרומה גדולה והיא גופה השמיענו התנא דאין מה שטבול לתרומת מעשר מהני לענין תרומה גדולה וכך אנו צריכין לפרש גם דברי הרמב"ם וזהו ששינה כאן מלשון המשנה מה שאין דרכו כן בכל המקומות וכתב המפריש תרומה ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וכו'. ר"ל שלא ניטלה ממנו כלל וגם לתרומה גדולה כמה שכבר הזכיר זה לעיל בפ"ג בהלכה י"ג דאם ניטל המעשר ראשון בשבלים שוב אין בו תרומה גדולה דאף שעדיין ג"כ לא ניטלה ממנו תרומת מעשר שבו אפ"ה אין תרומתו תרומה וכן במע"ש שלא נפדה היא גופה קמ"ל דסתם לן התנא כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא והוה כהקדש ועיין במה שנדחק התי"ט ליישב לפי' הרמב"ם לגירסתו ואין במשמע מדברי הרמב"ם בחיבורו כן ומה שכתוב בסוף דבריו וגם בעל כ"מ וכו' וצ"ל דר"ל כגון שהקדימו בכרי וכו' זה ט"ס הוא וצ"ל בשבלים ואין להאריך:

כן היא מתניתא ולא מפירות כהביאו כליש וכו' ואם תרם אין תרומתו תרומה כצ"ל. וכפי אשר כתוב בדפוס טעות דמוכח הוא דהא במתני' בהדיא קתני אין תרומתו תרומה. מיהו למאי דקאמר עלה על דעתיה דחזקיה במחלוקת וכו' הוה משמע לכאורה דדעת הש"ס לכלול הדין דפירות שלא הביאו שליש בדין דפירות שלא נגמרה מלאכתו אבל א"א לומר כן דהא הכא בשאר כל הפירות מיירי ובהדיא תנינן בסוף פרקין דבשאר כל הפירות בדיעבד הויא תרומה וכמו שהוכחתי לעיל דהאי ע"ד דחזקיה ור' יוחנן ע"כ לא מיתפרשא אלא לענין לכתחילה ואליבא דב"ש כמבואר לעיל וא"א להפוך הגירסא דא"כ טפי קשה ואין להאריך. ובאמת לדינא לאו בכלל פירות שלא נגמרה מלאכתן הוו אלא פירות שלא הביאו שליש פטורין לגמרי מן המעשרות הן ולפיכך אף בדיעבד לא הוי תרומה וכך הם דברי הרמב"ם שבפ"ה בהלכה ד' כתב לדין דמתני' דס"פ אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתן וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה ובדין שלא הביאו שליש קחשיב ליה בכלל הפטורין לגמרי כדכתב בפ"ב בהלכה ט' וי' ואלו פטורין וכו' עבר והפריש מתבואה וזיתים שלא הביאו שליש אינה תרומה ופשוט הוא דהא דקאמר הכא כן היא מתני' ולא מפירות וכו'. אהני קאי כדתנן בפ"ק דמעשרות:

הסומא והשיכור שאין יכולין לתרום מן המובחר. כצ"ל. ולא גרסינן השוטה דהוא מחמשה דריש פרקין דאפי' בדיעבד אינה תרומה ומקרא הוא דאימעט וכן ליתא בהתוספתא:

תמן אמרי כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. הכי קאמר בבבלי עירובין (דף סד) וא"כ אפי' שתה יותר מרביעית כל שהוא יכול לדבר לפני המלך לאו בכלל שיכור הוא ובהא דבעי ר"ז שיכור מהו שיברך ופשיט ליה ואכלת ושבעת וכז' ה"ה דכל הברכות כולן מברך ובתוס' שם ד"ה שיכור אל יתפלל וכו' ופשיטא דשתוי מברך בהמ"ז וכל הברכות כולן כדאמר בירושלמי (וכתוב שם בברכות וצ"ל דתרומות דליתא בברכות) דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם וט"ס הוא דשתוי וצ"ל דשיכור:

חד חסיד שאל לאליהו זכור לטוב ערום מהו שיקרא שמע. במרדכי פ' הדר הובא הך דהכא ולא כתוב שם ערום ולמדו מזה דדין שיכור בק"ש כמו בתפלה כמו שהובא בהגה בא"ח סי' צ"ט ובב"י שם הביא הגי' כמו שהיא לפנינו והיא עיקרית דהא תני חזקיה עלה בין לקרות בין לברך ואי בשיכור הא פשטינן לעיל דאפי' מדומדם ולא משמע דהאי תנא חזקיה פליג אדלעיל ומיהו אף לפי מה שכתוב לפנינו בעיא דלא איפשטא היא גבי ק"ש בשיכור ונכון להחמיר לכתחלה דק"ש צריכה כוונה עכ"פ בפסוק ראשון לד"ה אבל לא שיהיה דין ק"ש לגמרי כמו בתפלה בשיכור שאם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ועוד נ"מ שאם לא קרא ק"ש בשעת שכרותו דנראה דאף למאן דס"ל דק"ש יש לה תשלומין כמו תפלה אם היה אנוס כמו שהביא הב"י דעות חלוקות בזה בסי' נ"ח ושיכור אנוס הוא לגבי תפלה מ"מ הכא אין לו תשלומין דהיה לו לקרות ק"ש ואם החמיר על עצמו א"כ לאו אנוס מיקרי:

כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר. התוס' בגיטין (דף ל) ובמנחות (דף נד) הביאו לזה וכתבו פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכ"ע מצותה באומד וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר בן גומל לאשמעינן דפליגי בתרומת מעשר והקשו על זה דהא לקמן בפ"ד על האי מתני' המונה משובח קאמר ממי הוא משובח אמר רבי חונה משובח מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דהמונה משובח וקאמר נמי התם א"ר הלל מתני' אמרה כן והשוקל משובח משלשתן פי' מכלל דאיכא שלשה בר משוקל ובתר הכי קא"ר חנינא תיפתר בשלשתן ולית את ש"מ כלום והשתא אי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ואי כאבא אלעזר בן גומל הא ס"ל דמצוה לעשות מאומד ונראה לפרש דאבא לעזר בן גומל נמי לא יליף אלא דמועיל מאומד ולא שתהא מצוה מאומד והשתא הא דמשני בירושלמי כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר היינו כאבא אלעזר בן גומל וניחא השתא הא דמייתי עלה ברייתא דאבא אלעזר בן גומל וכו' והן הן דברי הר"ש כאן ויש לתמוה על כל מה שפלפלו בזה דהא בהדיא מסיק ר' חנינה התם תיפתר בשלשתן וכלומר על הא דבעי ר' חונה מעיקרא לומר דהמתני' כמ"ד דס"ל דאף תרומת מעשר מצותה מאומד ומייתי ר"ח בריה דר' הלל ראיה מדקאמר משלשתן וקס"ד דבר משוקל קאמר ועלה קא"ר חנינא ומדחי לה דלית את ש"מ כלום דבשלשתן קאמר כלומר דהשוקל משובח בשלשתן אלו ויותר משנים האחרים וא"כ מתני' כרבנן שפיר אתיא דאין תורמין תרומת מעשר מאומד וכדמשני הכא ואזלא האי שינויא לפי המסקנא דמסיק ר' חנינא לקמן והא דמייתי הברייתא דאלעזר בן גומל לאו למימרא דריב"ל דמשני להאי שינויא ס"ל לגמרי כותיה דאליזר בן גומל אלא דמייתי ראיה דתרומה גדולה היא דניטלת במחשבה ומאומד דאע"ג דהאי קרא ונחשב גבי תרומת מעשר כתיב דרשינן באם אינו ענין לתרומת מעשר דבהדיא נתנה התורה שיעור וא"א לתרום ב' מחשבה ומאומד תנהו ענין לתרומה גדולה דלא נתנה בה התורה שיעור ומכאן למד הרמב"ם לומר דזהו הטעם שאין תרומה גדולה ניטלת אלא באומד כמ"ש בפ"ג בהלכה ד' אין תורמין תרומה זו לא במדה וכו' לפי שלא נאמר בה שיעור אלא אומד ומפריש בדעתו כמו אחד מחמשים ור"ל בזה משום דבהדיא כתוב ונחשב וגו' וגילתה התורה שאין לתרום אותה במדה ומ"ש שם הראב"ד בהשגה לא מן השם הוא זה וכו' שמא יוסיף וכו' זה הטעם שהמציא הוא ז"ל קשה להבין דמה בכך אם יוסיף בתרומה הלא קיי"ל דמותר להרבות בתרומה ולא בעינן אלא שישייר מקצת חולין וכדכתב שם הרמב"ם אחר זה דלא אמרו אלא המרבה במעשרות וכו' ולשמא ימעט במדות פשיטא דליכא למיחש כיון שמודד הוא או שוקל וכו' אלא הטעם הוא כדקאמר הכא ועלה הוא דקאמר ותני כן וכו' דשמעינן ליה דבהדיא דריש הכי אבל מה דמסיק מה תרומה גדולה במחשבה וכו' זהו סברא דידיה ולא ס"ל כותיה דאליעזר בן גומל בהא וכבר כתבתי ובתרתי מזה לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ב' וע"ש בד"ה הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת ותמצא מבואר מכל המקומות בהש"ס דמיירי בהאי ענינא דלא קיי"ל כותיה דאבא אלעזר בן גומל אלא בהא דקאמר מה תרומה גדולה יש לבעה"ב לתרום כך יש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר וזהו דמוכח ממסקנת הש"ס דגיטין שם ועוד דר' יוסי דהתוספתא קאי כוותיה כדמייתי הכא לעיל בסוף הלכה א' אבל בהא דהדר מקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה שתהא ניטלת במחשבה ומאומד לא קיי"ל כותיה ולא שייך כאן אין היקש למחצה מכיון דבפירוש נתנה התורה שיעור גבי תרומת מעשר וזהו דרך הרמב"ם כמו שציינתי שם והכרחתי בראיות ברורות לדעתו ז"ל ואין לנו לכפול כאן במה שתמצא מבואר הכל שם וכן מענין המרבה על מעשרותיו שזכרתי ע"ש בד"ה עד כדון כהן וכו' ולקמן ברפ"ד מה שיתבאר מזה בס"ד:

מפני גדר מי חטאת וכו'. הר"ש הביא מקצת מהסוגיא ופלפל בה ונדחק הרבה בפירושו במתני' ד' כמו שיראה המעיין ומה שרצה ליישב מהא דר' מנא בסוף הסוגיא הרואה יראה דדברי ר' מנא לר' יוסי דעדיות דברייתא בתרייתא קאי ואליבא דבית שמאי והאיך נלמד מזה לפירושא דמתני' ולדינא והנה תמצא מבואר בפנים כל הסוגיא בטעמה לכל חד וחד כדאית ליה ובענין מה שפלפל בהדין כבר מתורץ בדבריי לכל המתני' השנויין בפרקין כאו"א במקומה וגם במה שפלפל בהא דחזקיה ור' יוחנן בהלכה ד' מבואר הוא בפנים שם ומוכרח הפי' מהא דקאמר הש"ס בסוף הלכה ה' על דעתיה דחזקיה במחלוקת וכו' וכמוזכר לעיל במקומו. כללא דמילתא כמו שאמרתי בכמה וכמה מהמקומות דא"א לכוין האמת אלא למאן דמפרש הכל על הסדר ולא בדרך דילוג וביחוד בדברי הש"ס הזה שהם נראים כמעשה האופן בתוך האופן ומילתא דנתקשית במקומה ממרחק תביא לחמה:

אמר ר' מנא לית כאן זיתים על שמן וכו'. הראב"ד ז"ל הביא זה בפ"ה דעדיות ברמז מועט ולא ביאר דהשמן על הזיתים דמגיה ר' מנא היינו שמן על זיתים הנכתשין כמו שתמצא מבואר בפנים מהתוספתא ובמילתא בטעמא:

תני שנייה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות. הר"ש הביא לזה בשם האי תלמודא ואחריו נמשך הר"ב וכתב אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומות ומעשרות ממקום אחר דמדאורייתא היא טבל גמור ומעולם היה קשה לי מפני מה היא טבל גמור הרי התרומה הראשונה שתרם מן השמן על הזיתים תרומה גמורה היא מדאורייתא ונמצא שכבר מתוקנים הן הזיתים מן התורה אלא דרבנן החמירו לתרום עוד תרומה שנייה מן הזיתים וכדקאמר טעמא בגמ' מפני גדר מי חטאת וא"כ אין כאן טבל גמור לשיהא צריך לתקן את התרומה שניה וה"ז דומה למה דשנינו בס"פ ה' דדמאי תרם מן הדמאי על הדמאי מדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום מן הודאי על הדמאי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות ומפרש התם בגמ' דאמאי לא נימא ברישא נמי דלא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות וקאמר משום דברישא לא הוי אלא כספק דימוע שהרי הדמאי ספק הוא אם מעושר אם לא והלכך לא אמרו אלא תרומה ויחזור ויתרום מכאו"א בפ"ע וא"צ לתקן את התרומה שתרם בתחילה מכיון שלא באה מודאי טבל אלא מספק וא"כ מכ"ש כאן דהזיתים כבר מתוקנים הן והתרומה שתורם עוד שנית מהן אנה אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא וכך הוא דעתו של הרמב"ם ז"ל שלא כתב בדין הזה בפ"ה בהלכה י"ט אלא כלישנא דמתני' ולא הצריך לתקן את התרומה השנייה ופשוט הוא דלא סמיך אהאי תוספתא והש"ס שהביאה לא הביא אלא לפרשה כדרך סוגיית הש"ס דמפרש להברייתא אף אם לא הויא אליבא דהלכתא וכדמוכח מסתמא דמתני' דדמאי וממה שנאמר עליה בגמרא כמו שהבאתי. והתי"ט כתב כאן דר"ל תרומת מעשר מפני שראה כך בהעתקת הר"ש ופשוט הוא דשאר מעשרות ותרומת מעשר צריך להפריש מן כל הנשאר ומיהו כאן כתוב לפנינו תרומות ומעשרות וכך כתוב בתוספתא ואם נגרוס תרומת מעשר א"כ מאי האי דבעי ראשונה מה היא וכן מאי האי דפשט ליה מן מה דתני וכו' וכי בהפרשת תרומה גדולה נפטר משאר מעשר ותרומת מעשר ואם על התרומה עצמה הא ודאי מה שהיא תרומה גמורה א"צ להפריש ממנה כלום אלא יתננה לכהן וא"כ הגע עצמך דכוונת התוספתא שצריך לתקן התרומה השנייה בעצמה מתרומה וממעשרות ובעי הש"ס דהואיל ויש כאן שתי תרומות אם נחמיר בראשונה כמו בהשניה או דילמא הראשונה תרומה גמורה היא ואין צריך לתקן אותה בעצמה ופשיט לה מן מה דתני וכו' כדפרישית בפנים ובקריאת השם סגי. ובעיקרא דדינא כבר מבואר דאין כן דעת הרמב"ם וכדנלמד מההיא דדמאי. ומ"מ למדנו מזה דמכיון דמחלת הש"ס בין הראשונה לבין השניה בענין תקנת התרומה עצמה א"כ מיהת דין תרומה לשתיהן לענין שצריך ליתן אף השניה לכהן בחנם ובזה כתב התי"ט כמסתפק לא איתפרש אם יתננה לכהן גם שתיהן כו' ומסתימת דברי הרמב"ם נראה בזה כמו שכתבתי ובענין ההוא דלקמן ריש פ"ג יתבאר במקומו בס"ד:

אמר ר' יוחנן אייתיתה מדחילפיי רבי אומר לפי אוכלן וכו'. נראה מדמייתי ר' יוחנן ברייתא דתני חילפי ש"מ דתפסה לעיקר ולא כמו ששנויה בתוספתא בפ"ג דאיפכא גריס לפלוגתייהו גבי התורם זיתים על זיתים לאכילה ה"ז תורם על השמן הראוין לעשות ד"ר רשב"ג אומר תורמין על אוכלן והלכה כרבי מחבירו וא"כ הכריע ר' יוחנן כברייתא דתני חילפיי והלכה כרבי דלפי אוכלן וכך היא מסקנת הש"ס לקמן ואף אנן תנינן הדא דמסייע להדא דתני רבי זיתים על זיתים וכו' כדפרישית והר"ש העתיק הפלוגתא בשם האי תלמודא רבי אומר לפי שמנו וכו' ומחמת כן כתב הר"ב בפשיטות וכשהוא תורם מן השמן על הזיתים הנכבשים וכו' תורם לפי שמן וכו' דהלכה כרבי אבל לא משמע כן מגי' דהאי ש"ס ומדברי ר' יוחנן דלא רצה למיתני כגי' התוספתא וכן ממסקנת הסוגיא וכך נראה מסתימת דברי הרמב"ם בדין זה שם בהלכה י"ח אבל תורמין שמן על הזיתים הנכבשים וכו' וכן בהלכה כ' מי שתרם שמן על זיתים שדעתו לאכלן וכו' ואם דהדין הוא שנחמיר ולהצריך להפריש לפי שמינן היה לו לפרש:

מעשר ראשון שהקדימו בשבלים אסור לוכל ממנו עראי וכו'. דברי רשב"ל גריס נמי בבבלי פ"ק דביצה (דף יג) מעשר ראשון שהקדימו בשבלים שמו טובלו לתרומת מעשר ומיהו לא מסיק התם בהדיא דאין לוקין על טבלו דבר תורה כדמסיק הכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' מעשר בהלכה י"ט אסור לאכול ממנו עראי ואם אכל מכין אותו מכת מרדות ומכאן הוא דנלמד דמסיק הדא אמרה שאין לוקין על טבלו ד"ת:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא