Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Terumot Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס. עיין לקמן ד"ה תני נותן וכו' מה שנתבאר מזה:
ואין מפטמין את השמן. כדפרישית וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ' י"א בהל' ג' מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה. ור"ל שאינו עשוי אלא להריח ולא לסיכה דאלו היה ראוי לסיכה היה מותר דזהו אחד מן הדברים שניתנה תרומה לכך:
תני נותן דבילה וגרוגרת לתוך המורייס וכו'. הר"ש כתב על המתני' דתנינן אין נותנין וכו' שדרך לסוחטן ולהוציא מימיהן כתבלין ואח"כ משליכן אבל היכא דלא סחיט להו שרי כדמפרש בירושלמי נותן וכו' ולדעתי מבואר הוא דלאו פרושי קמפרש לה אלא דמייתי התוספתא דפליגא על המתני' דסתמא קתני ולא מחלק מידי והאי תנא דברייתא מחלק בין סחטן או לא וכן הוא דעת הרמב"ם שכתב שם כלשון המשנה אין נותנין דבילה וגרוגרות לתוך המורייס מפני שהוא מאבדן ואלו היה דעתו דהש"ס פרושי מפרש להמתני' לא היה שותק מלחלק ולומר ואם לא סחטן מותר אלא דפשוט הוא דהברייתא דהתוספתא הוא דמייתי ודחינן הברייתא מקמי המתני' ולפיכך פסק כסתמא דמתני' לא כן תני השבת וכו' בדין היה וכו'. זהו כדמסיק בבבלי נדה דף נ"ג ע"ב סתם שבת לכמך עשויה שכותשין אותו ונותנין אוחו בכותח ואז מיטמא טומאת אוכלין דלאו לטעמא הוא אלא שעיקרו הוא נאכל וכדמוכח התם מהאי מתני' דתנן השבת משנתן טעם בקדירה וכו' הא עד שלא נתנה טעם בקדירה יש בה משום תרומה ומיטמאה טומאת אוכלין ואי ס"ד דסתמא לקדירה כי לא נתנה נמי לא תטמא דהא סתמא לקדירה ולטעמא עביד אלא לאו ש"מ סתמא לכמך עשויה ש"מ. וכלומר דהמתני' מיירי דלא חישב עליה לקדירה דאי חישב שיהא לקדירה א"כ כבר כסתמה לקדירה היא ולא תיטמא אפי' עדיין לא נתנה טעם בקדירה אלא דמיירי שנתן להקדירה שלא במחשבה או שנפל לתוך הקדירה לפיכך כל זמן שלא נתנה טעם החמירו ואמרו שתיטמא ומכיון שנתנה טעם בטלה והיינו נמי דקאמר הכא בדין היה שלא תיטמא וכו' דכשהוא בקדירה כבר לאו אוכל הוא אלא שהן אמרו וכו' ובזה מבוארין הן דברי הרמב"ם ודברי הראב"ד במה שהשיג עליו שכתב בפ"א מהל' טומאת אוכלין בהני ז' השבח סתמו לאכילת גופו כשאר ירקות שדה ואם חישב עליו לקדירה אינו מתטמא טומאת אוכלין והשבת משנתנה טעם לקדירה הרי זה כזבל ואינה מיתטמאה טומאת אוכלין וכתב עליו הראב"ד לא כן שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה ועיין בכ"מ שם והדבר מבואר דכוונת הראב"ד בהשגה כך הוא דהיכי משכחת לה דלא תיטמא משחישב עליה לקדירה וכשנתנה בקדירה תיטמא עד שלא נתנה טעם דהא משנתנה לתוך הקדירה כבר חישב עליה לכך ואם כן יצאה מטומאתה לדעת הרמב"ם והיאך הוא מפרש המתני' אלא ודאי שאינן יוצאין מידי טומאה במחשבה עד שתתן טעם בקדירה ושלא כדבריו שאמר ואם חישב וכו' זהו דעת הראב"ד אבל דעת הרמב"ם הוא כדאמרן דמיירי שלא חישב עליה לקדירה ומכיון דסתמה לכמך היא מתטמאה אע"פ שהיא עכשיו בקדירה ובדין הוא שלא תטמא אלא שהן אמרו והן אמרו וכו' כדלעיל:
מורייס של גוים וכו'. נתבאר מזה במקומו בפ"ב דע"ז ע"ש:
הוי ר' יוחנן הוא דאמר מפני שממעטו משותיו. כדפרישיח לעיל בפ"ב ובפ"ב דע"ז דמדקאמר מחלפה שיטתיה דר' יהודה ש"מ דס"ל דטעמיה דהת"ק מפני שממעטו משותיו הוא והלכך אף הכהן אין לו לבשלו ולעשותו גרוע מכמות שהיה וכלומר דהשתא מ"ט דר' יהודה דפליג אלא ע"כ דר' יהודה ס"ל דאיפכא הוא דכשמבשלו משביחו בטעמו ולפיכך הוא דקשיא ליה לר' יוחנן דר' יהודה אדר' יהודה והרמב"ם ז"ל כתב דין זה בפ' י"א בהלכה ד' כלשון המשנה אליבא דהת"ק ולא יותר. אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעטו. ומשמעות דהאי סתמא דלישנא שממעטו במידתו הוא וכר"א דאלו היה דעתו כר' יוחנן היה לו לבאר ולומר מפני שמקלקלו בטעמו ונראה דאף דאין נ"מ לדינא בין ר"א לדר' יוחנן דלתרווייהו אין הכהן רשאי לבשלו למאי דקי"ל כהת"ק ולכ"ע מתני' דפ"ב בבעלים מיירי ומתני' דהכא בכהן מ"מ צריך טעם מפני מה יש לנו להכריע בפירושא דמחני' כר"א ודלא כר' יוחנן ור"ל דקאמר נמי כן וי"ל דטעמיה דלר' יוחנן הוי קשיא דהאיך נפרש פלוגתייהו דת"ק ודר' יהודה דפליגי במציאות הדבר אם היין משביח הוא כשנתבשל או לא וניחזי אנן ולר"א הוא דניחא דודאי ממעטו ממידתו הוא ופליגי אם שבח הקיום שמתקיים ביותר כשהוא מבושל עולה הוא נגד חסרון המידה או לא דלהת"ק טפי עדיפא ליה שלא יחסרנו ממדתו לפיכך אוסר לבשלו דנראה כמאבד את התרומה ולר' יהודה שבח הקיום שמתקיים טפי עדיפא ליה ולפיכך הוא מתיר אבל אליבא דר' יוחנן א"א לפרש להא דר' יהודה דהשבח הוא משום דמתקיים ביותר דא"כ לא הוי מקשי דר' יהודה אדר' יהודה דהא ודאי לכ"ע מתני' דפ"ב בבעלים הוא שהן התורמין ומתני' דהכא מסתמא בכהן הוא דמיירי וע"כ לומר דלר' יוחנן טעמיה דר' יהודה הכא מפני שמשביחו בטעמו וכדלעיל ולפיכך מיסתברא כטעמיה דר"א אליבא דהת"ק וכמבואר:
הוון בעיי מימר מה פליגין בחומש וכו'. האי הוון בעי מימר קאי וכפי מסקנא דהאי ש"ס דמסיק דבשזבו מהן לאחר שנטבלו למעשרות מיירי במתני' ובהא ר' יהושע פוטר מחומש אבל בקרן מודה דחייב לשלם ודוגמתו אשכחן לעיל בפ"ז בסוף הלכה ב' דהוון בעיי מימר קאי למסקנא החם וכפי מה שכתבתי לעיל בריש פ"ח מזה ע"ש וכך כתוב בפי' הר"ב וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה ור' יהושע פוטר מחומש אבל בחבורו חזר בו שכתב בפ' י"א בהלכה ב' וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן אינו חייב לשלם והראב"ד השיג עליו וכתב ואם באו לידי כהן משלם לו את הקרן לא יהא אלא גזל והכ"מ רצה לפרש דברי הראב"ד לאוקמתא כדברי הרמב"ם וכתב שהרמב"ם מיירי בשלא באת ליד כהן ואין זה דרך הראב"ד דלא בעי למשכוני אנפשיה מדבריו אלא השגה הוא למה סתם דבריו ולא חילק כלום. ודעת הרמב"ם וטעמו שחזר בו מפירושו ולא פסק כמסקנא דהאי תלמודא זה הוא משום דסמיך אסוגיית הש"ס דילן בפ' העור והרוטב דף ק"כ ע"ב דמסיק דטעמיה דר' יהושע דס"ל דון מינה ואוקי באתרה מה ביכורים משקין היוצאין מהן כמותן אף תרומה ואוקי באתרה מה משקין דקדשי בתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא אף משקין היוצא מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא וא"כ שאר משקין אינן בכלל תרומה מדאורייתא כלל ומה שהקשה הראב"ד לא יהא אלא גזל לאו קושיא הוא לדעת הרמב"ם דהא מכיון דאימעוט שאר משקין דלא הוו כמותן בתרומה א"כ לא חשיבי כלל דאינן אלא כמיחוי בעלמא תדע דהא בריש הסוגיא דהתם אמרינן דגבי חלב וחמץ ונבילת עוף הטהור דרבי קרא דהמיחוי שלהן כמותן דאמר קרא נפש לרבות אח השותה ואי לאו דרבינהו קרא ה"א דפטור על המיחוי משקה מהן משום דאכילה כתיב בהו ואם דלענין חיובי כרת אמרינן הכי דהמיחוי שלהן לא חשיב מידי למה לא נאמר כן בתשלומי תרומה בשגגה דנמי אכילה כתיבא ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' והכי מוכחא נמי רהיטת הסוגיא כולה דקאמר והא דתניא הטבל וכו' והא דתנן דבש תמרים וכו' דמשמע דאדלעיל ובענינא דהתם קאי דמפרש במאי קמיפלגי במיחוי שאר משקין בתרומה דלמר איתרבו דס"ל דון מינה ומינה ולמר אימעיטו דס"ל דון מינה ואוקי באתרא ומבנין אב דכתיב בתרומה גופא דמיחוי שאר משקין לא חשיבי מידי בתרומה בענין השוגג ואין כאן משום גזל ומהאי גופיה נתבאר לן נמי במה שכתב הרמב"ם ואם אכל במזיד מכין אותו מכח מרדות וטעמא דלא אימעטו אלא דלא הוו תרומה מדאורייתא ולענין תשלומין דהאוכל בשגגה וכדאמרן דכי אמרינן אוקי באתרה א"כ אוקמה להו נמי אהאי קרא דאכילה כתיבא בה וזהו בשגגה אבל לעולם מדרבנן שם תרומה חלה אף על מיתוי שאר המשקין ודינו כדין. האוכל תרומה דרבנן במזיד דמכין אותו מכת מרדות ופשוט הוא דלדעת הרמב"ם דשאר הפירות חייבין הן עצמן בתרומות ומעשרות מן התורה כדגן תירוש ויצהר כמו שזכרתי לעיל ועתיד אני לבאר עוד לקמן בפ"ק דמעשרות בס"ד א"כ מיחוי המשקין שלהן דאימעטו דלא הוו כתרומה מד"ת הוא דאימעטו אבל מדרבנן תרומה נינהו זהו ביאור דברי הרמב"ם וטעמו ז"ל על נכון:
על דעתיה דר' נתן ר"מ וראב"י ור"א שלשתן אמרו דבר אחד ר"מ דהוא אמר וכו'. אע"ג דמה דאמר ר"מ בתוספתא שהבאתי בפנים היינו שאין המים בטלין במי פירות והיאך למדין מדבריו דמי פירות אין בטלין ה"ק דמכיון דס"ל לר"מ במים שנפלו לתוך מי פירות שהן טמאין אע"פ שהן הרוב ואין מי פירות מקבלין טומאה מ"מ המים כל שהן שנפלו לתוכן עושה אותן כמותן שיקבלו טומאה וכן שיכשירו את הזרעים כמו המים א"כ הוא הדין בשאר משקין המכשירין ומקבלין טומאה שנפלו לתוך מי פירות שאין הולכין אחר הרוב אלא כולן מכשירין וכן מקבלין טומאה שהמי פירות נעשו כמו המשקה שנפל לתוכן והיינו כר"א דהכא לדעתיה דר' נתן דבנפל משקה לתוך מי פירות פליגי ולר"א אין הולכין אחר רוב מי פירות אלא הכל נעשה כהמשקה שנפל לתוכן וזהו דקאמר אין מי פירות בטילין לעולם כלומר דלא בטלו מתורת משקין לעולם אלא דלפעמים יש להן תורת משקה וכגון אם נפל לתוכן ממשקה המכשיר ומטמא ואפי' כל שהוא וכן הא דראב"י בציר שנפל לתוכו מים כל שהוא שהוא טמא אע"ג דהציר טהור הוא מ"מ המים כל שהוא עושה אותן כמותן א"כ ה"ה בשאר משקה המכשיר ומטמא שנפל לתוך מי פירות עושה את המי פירות כמותו והכל מכשיר ומטמא וכר"א דהכא. ולפ"ז כמו דלא קיי"ל כר"א דהכא דהלכה כר' יהושע כך לית הילכתא כותיה דר"מ ולא כראב"י דפ"ו דמכשירין דכולהו בחדא שיטתא קיימו מיהו כל זה לדעתיה דר' נתן בתוספתא דבהא הוא דפליגי ר"א ור' יהושע אבל להת"ק דהתוספתא וכדתנינן במתני' דלא במשקה שנפל לתוך מי פירות פליגי אלא אם המי פירות עצמן כמשקה חשיבי הוא דפליגי לא שייכא הא דר"א ולא כולה דינא דמתני' לא לר"מ ולא לראב"י דמייתי הכא. ונבואה לחקור בפסקי הרמב"ם בדינים הללו. בריש פ"א מהלכ' טומאת אוכלין בהלכה ד' כתב אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל. וזה פשוט דפסק כר' יהושע דמתני' דלדידיה אינן מטמאין כמו שאינן מכשירין כדמוכח מפשטא דמתני' דר"א קאמר מטמא משום משקה ועלה קאמר ר' יהושע לא מנו חכמים וכו' ושאר כל המשקין טהורין ואף שלדעת הראב"ד שם צ"ל דפירש דר' יהושע דוקא טהורין לענין הכשר קאמר פירושו אינו מוכרח ואין משמעות לישנא דהמתני' ודהת"ק דהתוספתא משמע כן ובזה לא נאריך כלל ומה שדקדק עוד מההיא דעיסה שנלושה במי פירות כבר זכרתי לעיל מזה בפ"ה דדמאי ויתבאר עוד לקמן בפ"ב דחלה בס"ד. ומה שצריך ישוב לדברי הרמב"ם בדיניה דר"מ ודיניה דראב"י זה הוא שכתב בפ"א מהלכות טומאת אוכלין בהלכה ד' כל הציר בחזקת מוכשר ציר טהור וכו' עד וציר חגבים טמאים. ובענין שפסק כראב"י ג"כ פשוט הוא למאי דאמרן דלהת"ק דהתוספתא וכן להמתני' לא שייך כלל הא דראב"י להא דר"א דהכא ומיהו במה שמשמע מדבריו שם דאפי' לא היה מים כלל בציר בתחלתו אלא שנפל עכשיו מים כל שהן מכשיר ומיטמא זה קשה וכמה שהשיגו הראב"ד פירשו בגמרא בבכורות וכו' דהכי איתא בהדיא בגמרא דבכורות דף כ"ג ע"ב דקאמר רב נחמן עלה זאת אומרת שנחשדו עמי הארץ לערב מחצה בציר וכו' אימא עד מחצה ואב"א טומאת ע"ה דרבנן וטומאת משקין דרבנן ברובה גזרו בה רבנן בפלגא ופלגא לא גזרו רבנן. כלומר טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן דמדאורייתא אף שהן עצמן מקבלין טומאה אבל לאחרים בין אוכל ובין משקה אינן מטמאין כמו שביאר מזה בריש פ"ז מהל' אבות הטומאות שמעינן מיהת דבציר שהיה בו מים בתחלתו מיירי וא"א לומר כמו שפירש"י שם דלמ"ד דאין טומאה שבטלה חוזרת וניעורת מוקי לה בשנפל בו לאחר השקה מי עם הארץ כל שהוא חדא דלא משמע מסתימת דבריו דבהכי מיירי ועוד הא הרמב"ם בעצמו פסק שם לקמן בהל' ה' כר' ירמיה דאמר התם לעיל דטומאה שבטלה כשמוצאת מינה חוזרת וניעורת דמצא מין את מינו וניעור וכן במה שחילק שם בין נפל לתוכו מים שמטמא בכל שהוא ובין נפל לתוכו יין ודבש וחלב הולכין אחר הרוב וכן מי פירות שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כל שהן הרי הכל משקה וכו' והשיגו הראב"ד מהתוספתא שהבאתי בפנים וסיים ואין הלכה כר"מ בתרומות ירושלמי. ונהי דמהכא ל"ק דלא אמרו דר"מ קאי בשיטתיה דר"א דהכא אלא על דעתיה דר' נתן וכמבואר למעלה מ"מ התוספתא גופה קשיתיה דר"מ הוא דס"ל דבנפל מים כל שהן לתוכן טמאים אבל לחכמים הולכין אחר הרוב אף במים וטרחתי ולא מצאתי כעת מנין היה לו להרמב"ם לחלק בין מים לבין שאר משקין בענין זה ומה שכתב הכ"מ דאפשר גירסתו היתה בהפך מלבד שזהו דוחק אלא דאפי' היה כך טעמא בעי לחכמים גופייהו מאין לנו לחלק בין מים לשאר משקין המכשירין ומתטמאין כמו המים ובמקום דלא שייך מצא מין את מינו וניער כמו במי פירות דאיירינן ביה:
ותני כן כל משקה מה ת"ל אשר ישתה וכו'. בפירוש ברייתא זו מחולקין הן הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם מפרש לה כשנטמא קודם שנסרח ובהא הוא דפליגי חכמים אדר"א אבל נסרח מקודם שוב אינו מיתטמא כדכתב בפ"ב מהל' טומאת אוכלין בהלכה י"ד כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה והראב"ד משיגו שם ובענין אוכל מבואר דבריו בגמרא דבכורות דף כ"ג כמו שכתב הכ"מ ובענין משקה שמשיגו מברייתא זו דהספרא דהראב"ד מפרש לה אפילו בנסרח מקודם מקבל טומאה הואיל ומתחילה היה ראוי לשתיית אדם וכמו שכתב עוד לקמן שם בהשגה דהל' כ"א ומיהו בשהיו סרוחין מתחילתן וכגון פרש שבמעי בהמה ודאי טהורים כמו שסיים הראב"ד שם. והא דמשמע מהכא לעיל דהשיבו חכמים לר"א לא אם אמרת באוכלין שכן אוכל סרוח מעיקרו טהור תאמר במשקין שכן משקה סרוח מעיקרו טמא זה א"א לכוין לשני הפירושים הנזכרים דאלו מפרשינן סרוח מעיקרו מקודם שנטמא קשיא בין להרמב"ם ובין להראב"ד דהא מחלקי חכמים בין אוכל למשקה ולהרמב"ם תרווייהו טהורין ולהראב"ד תרווייהו טמאין ואם מעיקרו דקאמר היינו מתחילתו פשיטא קשיא דבהא ליכא למ"ד בין באוכל בין במשקה וצ"ל דלא סמכו אהא דהכא והתנא דהאי ברייתא גופה קאמר דבר אחר וכו' דתשובה זו הוה קשיא ליה ובבכורות שם משמע בפשיטות דסרוח מתחילתו כעפרא בעלמא הוא וזהו לד"ה:
אם יאמר לך אדם שמנה משקין הן אמור לו הרי טל ומים וכו'. הר"ש הביא לזה בני' אחרת הרי טל ומטר וכו' וגי' זו אינה מכוונת ופירושו אינו מובן ע"ש והעיקר כהגי' שלפנינו וכדפרישית בפנים:
והתני דרך בכורים משקה להביאן וכו'. ובבבלי פ' העור והרוטב דף ק"ב גריס בברייתא דר' יוסי פרי פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא. והרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים בהלכה ד' לא הביא אלא כסתמא דמתני' אין מביאין בכורים משקין חוץ מזיתים וענבים בלבד שנאמר פרי האדמה ואם הביא משקין אין מקבלין ממנו ולא הביא כהאי דמחלק הכא. ונראה דלא סמיך אהאי ברייתא דלגי' דהכא דמשמע דאפי' בשאר משקים אם לקטן משעה ראשונה לכך מביא זהו נגד גי' דהתם דגריס הביא ענבים ודרכן וכו' ועל גי' דהתם קשיא דהא מזיתים וענבים אפי' לכתחילה מביאין ולפיכך לא הביא מה דמחלק כאן לפי הך ברייתא דיחידאה הוא ופסק כסתמא דמתני' ועיין עוד בסוף מש' חלה מה שיתבאר שם בס"ד:
זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן וכו'. דינים אלו דהתוספתא לא זכר מהן הרמב"ם כלום דמ"ש בפ' י"ב בהלכה י"א זיתים וענבים שנטמאו סוחטן ועושה אותן תרומה וכו זהו דין אחר ומבואר הוא לעיל בסוף פ"ט והכא בשל תרומה מיירי ופליגי לענין שינוי מברייתן ונראה דמשום דבסוף הסוגיא ר' זעירא מספקא ליה בהאי גוונא מיירי אם במובלעות באוכל לפיכך השמיני כל זה ולא כתב בפ' י"א בהלכה ב' אלא כסתמא דמתני'. והר"ש העתיק זה כמו אוקמתא אמרי' בירושלמי ר"ז בשם ר"א מתני' במובלעות באוכל. ובספרים שלפנינו כתוב אם וכו' ואף לגירסתו לא סמיך עליה הרמב"ם דהא קאמר הש"ס כל שמועה דר"ז בתרומות וטהרות בשם ר"א משמע דר' יוחנן בר פלוגתיה פליג עליה:
גרעיני תרומה וכו'. כתב הר"ב כגון גרעיני תמרים וכו' ונמשך בזה אחר פי' הרמב"ם בהמשנה אבל חזר בו בחבורו ופסק כהתוספתא שהבאתי בפנים כמ"ש בפ' י"א בהלכה י"א:
ואלו הן החדשות וכו'. הר"ב כתב כר' אחא שראה בדברי הר"ש אבל הרמב"ם פסק שם בהלכה י"ב כהת"ק דהתוספתא כל זמן שהבריות רגילין לחבוט בין הגרנות:
לא שנו אלא בקניבת ירק של גננים וכו'. פירשתי לפי הני' שלפנינו אבל קשה דבעלמא איפכא אמרינן שכן דרך בעה"ב להקפיד ביותר מה שהוא לצרכו לכן נראה כגי' הרמב"ם דגריס איפכא לא שנו אלא בקניבת ירק של בעה"ב אבל בשל גננין אף רבנן מודין כמ"ש בפ' י"א בהלכה י' ולפ"ז מתפרש בעי' דר' בון אליבא דר' דוסא לא מסתברא דלא פליג אלא בתרומה גדולה דס"ל דלפעמים אין הבעה"ב מקפיד במה שנותן תרומה גדולה לכהן ואינו מקנבו יפה אבל בתרומת מעשר הבן לוי מקנבו יפה ואף ר' דוסא מודה דהקניבה אסור לזרים לפי שמשליך אף לאלו שאינם מעופשים כל כך וכעין הדין במעשר שבלים שכתב בפ"ג בהלכה י"ד וזכרנו לעיל בפ"י בהלכה ה' ע"ש:
אמר ר' יצחק בר' אלעזר משום ייאוש. כה"ג מקשה ומפרק לה בבבלי פ' המוכר את הספינה בדף פ"ז והתוס' שם בד"ה והתנן הרכינה וכו' הקשו אמאי הוי של תרומה והא אינו חייב לתרום אלא א' מחמשים וכו' דבריהם לא שייכו אלא לפי פי' הרשב"ם שפי' שם והתנן גבי מפריש תרומה שתי מדות ממאה אם הרכינה בעה"ב לאותה מידה וכו' אבל פשטא דמתני' מיירי בכד של תרומה וכן כ' הרמב"ם בפי"א בהלכה ט"ו המערה כד של שמן תרומה וכו' ובלאו הכי לק"מ. ומה שדקדק הרמב"ם לומר של שמן מפני שכן דרך השמן להיות מתמצה בתוך הכלי אם מניחין אותו אחר שעירה ממנו:
ואף בקדש כן. פשוט הוא וכן במאי דפרישית להא דמחלק ר' הושעיה דבקדשים שאין להם מתירין צריך להחזיר אפי' כל שהוא היינו משקדשו בכלי שכבר אין להם מתירין דקדשו קדושת הגוף ואין להן פדיון כדתנינן בריש פ' י"ב דמנחות והאי דלוג שמן של מצורע דמסיק שצריך להחזיר ואם לא החזיר עובר משום חיסרון אליבא דר"ע בפ' י"ד דנגעים דס"ל יציקה מעכבא ואם חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו משיצק יביא אחר בתחילה צ"ל דהכא נמי לאחר שיצק ממנו מיירי דאז נפסל הלוג משום חסרון:
קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין. הרשב"א בת"ה הארוך בבית ד' שער ד' בדיני הכשר כלים מביא לזה ופי' להקושיא ממתני' אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה דאלמא דאין מקילין בה וכו' וכמו שפי' הר"ש ולמאי דהסברתי בפנים טפי ניחא דהקושיא היא דאלמא דפולט הוא ואינו יוצא מידי דפנו ומשני דשאני הכא דמכיון שמגעילו בחמין ע"י האור נפלט הכל ושוב אינו פולט אח"כ ומה שרצה הוא ז"ל ללמוד מכאן דה"ה לכל שאר איסורין של דבריהם דמקילין בהם וסגי לכלי חרס בהגעלה לא מצאנו לו חבר לא' משארי הפוסקים דא"כ קדירה שבישלו בה בשר עוף בחלב שהוא מדרבנן תיסגי לה בהגעלה אלא דשאני הכא דתרומה בזמן הזה אין לה עיקר מדאורייתא כדאמרי' בהדיא להאי מ"ד לעיל בריש פ"ו דשביעית דלא נתחייבו אלא בירושה ראשונה ומאליהן קיבלו עליהן בשניה וכ"כ הוא ז"ל בעצמו שם אלא דאח"כ היה רוצה להחזיק דבריו ולבסוף נשאר כמסתפק בכך וע"ש והרמב"ם הביא להאי תוספתא שהבאתי בפנים בפ' ט"ו מהלכות תרומות בהלכה י"ט וכתב ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה וכו' והשיג הראב"ד דהא בשמעתא דזבחים דף צ"ו ע"ב משמע דצריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן וזה דוקא בקדירה של נחשת אבל של חרס אין לה תקנה. בענין מ"ש הגעלה בחמין וכו' אינו השגה דזה כדעת רבה בר עולא שם והרמב"ם פסק כאביי ורבא דהתם ע"ש ומיהו בהא של חרס קשיא וכבר השיב הרמב"ם בעצמו בזה לחכמי לוניל דסמך עצמו על המתני' המערה מכד אל כד וכו' והכ"מ מביאו שם:
שמרים של תרומה וכו'. כ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' י"א בהלכה י"ג והאי תוספתא מייתי לה נמי בבבלי פ' המוכר את הפירות דף צ"ז ובמעשר שני פסק הרמב"ם בפ"ג ממע"ש בהלכה י"ב כהת"ק דהראשון אסור והשני מותר ובשל דמאי אף הראשון מותר כדמסיק התם ועיין לקמן בפ"ק דמע"ש בהלכה ג':
באוכל כדי לבשל ביצה קלה. למאי דכתוב לפנינו א"א לפרשו אלא כדפרישית בפנים דמה ענין בישול כאן אלא דבטמא איירי כדמשני הש"ס הדא דתימר בטמא הך כביצה כלומר דבטמא איירי ומכיון דאינו ראוי אלא להסקה לפיכך שיער ר' יודן בהך כביצה דאם יש בו כדי לבשל ביצה חשוב וצריך שיוליכנו לכהן וא"כ יש לומר דהיינו כמו שמיני שבשמינית בלח ואידי ואידי חד שיעורא הוא וזהו דרך הרמב"ם במ"ש בפ"ג בהלכה י"ז וכדלקמן. דמ"ש שם הראב"ד בהשגה לא מצאתי בירושלמי אלא במשקה שיעורו בשמיני שבשמינית אבל באוכל בכביצה זה הוא לפי גירסתו שהיה לפניו או שהגיה דלא הוה ניחא ליה למיתני האי כדי לבשל וכו' ואיך שיהיה לפי הכתוב לפנינו אין ללמוד מכאן לחלק בין משקה לאוכל. ובמה שכתב הראב"ד לחלק בין טמא לטהור ובין דמאי לודאי לפי הגי' דהכא נראה כדבריו בזה וכך הן דברי הר"ש אלא דהרמב"ם לא סמיך אדמשמע מפשטות הסוגיא כ"א דסמיך על התוספתא וכפי שהבאתיה בפנים מלבד שזה צריך לומר לדעת הרמב"ם דהאי בד"א בתרא דהתוספתא דקתני בד"א בטמאה אבל בטהורה אפי' כל שהוא לא קאי על הא דמסיים בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי אפי' כל שהוא אסור דעלה ודאי לא שייכא דא"כ מה בין טמאה לטהורה בודאי וכן לא קאי אדמאי דא"כ היה לו להקדים להאי בד"א בתרא ולשנות ולאסוקי מילי דדמאי ברישא והדר מילי דודאי והכי ה"ל' למיתני בד"א בטמאה אבל בטהורה אפי' כל שהוא בד"א בשל דמאי אבל בשל ודאי לעולם אפי' כל שהוא והשתא היכי מפרשינן להאי בד"א בתרא וע"כ דהאי בד"א בתרא לא גרסינן אלא לבתר הסיפא וכן אתה אומר בתרומת מעשר שבשאר כל הפירות וכו' כמו שהובא בפנים ועלה קאמר בד"א שבשאר כל הפירות בעינן כשיעור ובודאי דוקא בטמאה דבשאר כל הפירות והיינו בודאי דינו כמו בדמאי דאם יש בו כשיעור הזה מוליכה לכהן ובפחות מכאן משליכה באור ושורפה אבל בטהורה הדין ביין ובשמן דאיירינן ברישא כמו בשאר כל הפירות דאפי' כל שהו מוליכה לכהן נמצא דבלח והיינו יין ושמן נותנו לכהן ואפי' בפחות מכשיעור וטעמא שאלו הן ראוין אפי' בכל שהוא ודוקא בטהור אבל בטמא דינו כדמאי דלעולם בעינן כשיעור בין טמא בין טהור בין ביין ושמן בין בשאר כל הפירות וכך הם דברי הרמב"ם ומה שפי' הראב"ד דבשאר כל הפירות שהן מדרבנן דינן כמו בדמאי זהו לשיטתו דס"ל כדעת התוס' דמדאורייתא תירוש ויצהר דוקא אבל אין כן דעת הרמב"ם אלא הכל מדאורייתא כמו שזכרתי מזה לעיל ויתבאר עוד לקמן בפ"ק דמעשרות בס"ד:
ישראל ששם פרה מכהן. כמו ששנינו בפ' איזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה וכדפירש"י ז"ל שמלאכתן הכל להמקבל והוא מקבל עליו לפטמה ומה שתשביח יחלוקו וכן בולדות וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכ' שותפים בהלכה ג' וכן בדינא דמתני' בפ"ט מהלכ' תרומות בהלכה ח' ולא כמו שפירש"י ביבמות דף ס"ו כששכרה שמאה לו והתנה עמו להחזירה לו בדמים הללו וכו' דזה אסור משום רבית כמו שדקדקו התוס' שם על זה ומה שכתבו דאיירי בשואל לא צריך אלא כהאי משנה שלימה דאמרן:
לית כאן תלתן תלתן ד"ת. ולא קאי הכי אלא תלתן מאכל בהמה וע"י הדחק הוא מאכל אדם וכהאי תנא קמייתא וכך הוא בתוספתא בדין דכהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה וכו' והביאה הרמב"ם בפ' י"א בהלכה ט' וכן בדין דפ"ב דמעשר שני שהזכיר בפ' י"ב בהלכה ז' התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם וכו' ובגופיה דדינא דהתם יתבאר במקומו בס"ד:
כן הוא מתני' וכו'. וכן פסק הרמב"ם בפ' י"א בהלכה י"ח ברישא דמתני' אף שלא ברשות כהן:
ביקור החולה אין לו שיעור. למאי דפרישית בפנים בלשון הב' מתפרש יותר בפשיטות להא דקאמר מתני' אמרה כן וזהו כדסבר רב יוסף למימר בבבלי נדרים דף ל"ט אין שיעור למתן שכרה אלא דאביי הקשה עלי' שם דהא לכל המצות אין שיעור למתן שכרן ומפרש דאפי' גדול אצל קטן ולרבא אפי' מאה פעמים ביום ותרוייהו מודו להדדי וכדפרישית בלשון הא' ולמאי דקאמר מתני' אמרה כן להאי לישנא:
עד כדון בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וכו'. נראה דכל האי שקלא וטריא אם רשות כהן מהני לתרומת גרנו שנטמא בעודה ביד ישראל דהרי אפי' אם נטמא הטבל שלו מפריש התרומה ונותנה להכהן כמו שמבואר בדברי הרמב"ם בפ"ב בהלכה י"ד והספק הוא כאן דמכיון שלא זכה בה הכהן אפשר דלא מהני רשות שנותנה לו להדליק בה וא"כ לפי המסקנא דאף בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן ורוצה להדליק בה מזכה להכהן ע"י אחר ואז מהני רשותו להישראל פשוט הוא דג"כ בתרומת גרנו כן דלעולם מהני רשות כהן שזה הישראל מזכה לאיזה כהן וזה נותן לו רשות להדליק בה ודומיא דאמרינן בגיטין דף ל' גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי וכו' להיות מפריש עליהן וכו' דמזכה להן ע"י אחר וזה ביאר הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעשר בהלכה ו' ובענין שמן שריפה בפ' י"א במה שצריך רשות כהן סתם דבריו משום דפשוט הוא דאם לא באת התרומה טמאה ליד כהן יכול הוא לזכות לו ובזה מהני רשות כהן לעולם:
תני ישראל וכהן שהיו שותפים וכו'. חסר כאן ונשתבש בהעתקה והעיקר כגי' התוספתא שהבאתי בפנים דאם היה שותף עמו לעולם מותר אפי' לצרכיו של ישראל ואם לא היה שותף עמו אז צריך שיהא לצורך הכהן וכ"כ הרמב"ם בפ' י"א בהלכה ט"ז כדברי התוספתא וכמו כן שארי דינים דהתוספתא והובאו כאן. ובענין הבעיא מהו להוסיף שמן חולין על שמן שריפה ולהדליק בע"ש עם חשיכה נראה דהך בעיא אזלא אליבא דרבה בפ' במה מדליקין דמפרש להמתני' אין מדליקין שמן שריפה בשבת משום שמא יטה והלכך כיון דמוסיף שמן חולין איכא למימר דלא חיישינן שמא יטה דהא אין החשש אלא מתוך שמצוה עליו לבערו ומכיון דהוסיף שמן חולין ליתא להאי חששא או דילמא דאפ"ה חיישינן אבל מסקנת הש"ס לענין פירושא דמתני' דשבת כוותיה דרב חסדא דלשמא יטה דכה"ג לא חיישינן אלא דבי"ט שחל להיות בע"ש עסקינן ולפי שאין שורפין קדשים בי"ט אבל בשבת מדליקין בשמן שריפה וא"כ לא נ"מ להאי בעיא מידי ולפיכך לא זכר הרמב"ם כאן בפי"א כלום מזה ודע דהרמב"ם לא זכר כלל מאיסור הדלקה בשמן שריפה לא בשבת ולא בי"ט וטעמו יתבאר במקומו בעזרת האל בהגיעי לשם ברחמי ובס"ד:
דלא כן מה אנן אמרין ר"מ ור"ש וכו'. כבר זכרתי במקומו לעיל בפ"ג ובכמה מקומות דזהו לשיטתא דהאי ש"ס דס"ל ר"מ ור"ש הלכה כר"ש אבל לשיטתא דש"ס דילן בעירובין קאי בתיקו מיהו הלכה כר' שמעון כאן משום דהכי מסיק הש"ס בהדיא וכ"פ הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ט:
מהו להדליק בשמן שריפה בחנוכה. כדפרישית דבישראל שלא ברשות כהן היא הבעיא ופשט לה דמדליקין וכ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"ח וכר' ניסא דמעשה רב כדאמר משמיה דאבוה מי שאין לו שמן חולין להדליק לו נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן וי"ל נמי דלא פליג ר' ניסא אדבי ר' ינאי אלא פרושי קא מפרש דהא דקאמרי מדליקין היינו באין לו שמן חולין להדליק דהכי קיבל מאמו ששמעה מאביו. אבל אין לפרש הבעיא דבכהן קאי ומטעמא דכיון דנר חנוכה שיעורא בעי והכא דלשריפה הוא עומד כתית מיכתת שיעוריה דהא ליתא דלא אמרינן הכי אלא גבי איסורי הנאה וכמו בשל עיר הנדחת דפ' לולב הגזול וכיוצא בזה בהרבה מקומות אבל הכא גבי כהן מהיכי תיתי דנאסור דהא ניתנה לו להדלקה בכל מה שצריך לו ולא שייכא הבעיא כלל. ונקטינן מיהת דטעמא דהאי דינא על כרחך משום דברשות מצוה קא עביד דאין לו שמן אחר דהא אע"ג דאין תרומה בכלל איסורי הנאה מ"מ הנאה זו אסורה לזרים הוא וכדכתבו התוס' בהדיא בפ"ב דשבת דף כ"ו ד"ה אין מדליקין בטבל טמא דבתרומה נמי שאר הנאה הוא דשרי כהאי דאמרי' בפ' בכל מערבין דמערבין לישראל בתרומה אבל הנאה של כילוי אסורה לזרים. ומכיון שכן אין לנו כאן טעם אחר אלא משום דמצוה היא ומצות לאו ליהנות ניתנו ושמעי' השתא דהא דאמרי' דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן הוא וכדמוכחא נמי שמעתתא דעירובין דף לא גבי פלוגתא דאין מערבין לכהן בבית הקברות דקאמר דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו ובהא קמיפלגי דמר סבר דכיון דקני לי' עירוב לא ניחא ליה דמינטרא ומ"ס ניחא לי' דמינטרא דאי אצטריך אכיל ליה אלמא דלרבנן אי לאו דניחא ליה דמינטרא בתר הכי הוה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפי' במצות דרבנן כדאיירי התם ומכאן תשובה לבעל המאור דר"ל בפ"ק דר"ה גבי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות הראשונות שהן מדאורייתא אבל באינך דמדרבנן אסור וכבר זכרתי מזה לעיל ריש פאה דהרשב"א והר"ן חולקין עליו וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל דאפי' במצות דרבנן אמרינן דלאו ליהנות ניתנו וכדמוכח מכל מה שנתבאר בסייעתא דשמיא:
סליק פירקא וכולא מסכתא בסייעתא דשמיא