Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Terumot Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
התורם קישות ונמצאת מרה. בבבלי יבמות (דף פ"ט) מייתי לה גבי פלוגתא דרב חסדא ורב נתן בר אושעיא בענין מזיד לא עשה כלום דתנינן בפ' דלעיל גבי אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם וכו' ופריך שוגג דהתם דקתני תרומתו תרומה אשוגג דהכא דקתני יחזור ויתרום ומשני דשוגג דהכא קרוב למזיד הוא דאיבעי ליה למטעמיה והכא משני לה בגמרא בשנויא אחרינא דקאמרי חברייא לר' יוסי מה בינה לטמא וא"ל טמא בעינו הוא וטומאה שגרמה ברם הכא עפר היא ונראה דלמאי דמייתי הש"ס דהנא להתוספתא חבית ונמצאת מגולה אבטיח ונמצא נקור על כרחך דאתינן להאי שנוייא דהכא דמאי הו"ל למיעבד ולא שייכא שינויא דהתם דקרוב למזיד הוא וכד אתינן להאי שינויא מיתרצא נמי רישא דהמתני' קישות ואבטיח כדפרישית אבל התם דלא מייתי אלא מרישא דמתני' שפיר הוא דמשני דשוגג קרוב למזיד הוא ועיין בדיבור דלקמן:
התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ. הרמב"ם ז"ל בפ"ה בהלכה כ"ב כתב להדין הזה ואח"כ כתב וכן התורם קישות ונמצאת מרה וכו' ונראה מסידור לשונו דלמד לומר דכל מה שנשנה גבי התורם חבית של יין ונמצאת חומץ דהראשונה אינה מדמעת ואין חייבין חומש וגו' דארישא דמתני' בקישות ואבטיח נמי קאי ולפיכך הקדים הבבא התורם חבית של יין וכו' ושנה לדין דהרישא דהמתני' ולדיני התוספתא שהובאו בהסוגיא וכלל אותם אח"כ לומר שדין אחד להם בכל הנשנה בסיפא דהמתני' ואע"ג דבעיא דלא איפשטא היא בגמרא בענין רישא דמתני כדבעי ר' יונה ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל וכו' וחייבין עליה חומש וכו' מ"מ היא הנותנת דכיון דספיקא הויא אין מחייבין עליה חומש. ומשמע עוד מדקאמר אחר שהזכיר דין דתורם חבית של יין ונמצאת חומץ וכתב וכן התורם קישות וכו' דכולהו מטעמא דספק היא אם בשעה שתרם היתה מרה וכן באבטיח אם היה סרוח או נקור או החבית היתה מגולה דהא מדמי להו לדין חבית של יין ונמצא חומץ דבהדיא קתני ואם ספק וכו' וה"ה לעינך כולהו דחד דינא וחד טעמא אית להו אלא דזה יש לדחות דמשמע מהתוספתא דאח"כ נמצא האבטיח נקור והחבית של יין נמצאת מגולה אח"כ ומטעמא דאסור לשתות ולאכול משום גילוי נגעו בה וכן מונח להדיא מדברי הרמב"ם גבי ניקורין ומגולה שכתב שאסור לשתותה תרומה ויחזור ויתרום וא"כ בנמצא אח"כ מיירי. וצ"ל דהאי וכן דקאמר להשמיענו דבכולהו חד דינא אית להו לענין כל המוזכר בסיפא דמתני' כדלעיל והשתא למאי דקאמר ביבמות לטעמא דתרומה ויחזור ויתרום משום דקרוב למזיד הוא דאיבעיא למטעמיה ולכאורה האי טעמא לא שייך כ"א בקישות ונמצאת מרה ואבטיח ונמצא סרוח כמו שזכרתי בדיבור דלעיל ואם גם בנמצא חומץ איכא למימר הו"ל למטעמיה מיהו גבי נמצא נקור ופשיטא דגבי נמצא החבית מגולה לא שייך זה דמאי הו"ל למיעבד וכמו שבארנו דמשמע מהתוספתא דאח"כ נמצא נקור ומגולה וע"כ דאתינן לשנויא דהכא וכמו שנתבאר בדיבור דלעיל. ודע דבתוספתא פ"ד בדין דיין ונמצא חומץ גריס הכי התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרם אינה תרומה ואם משתרמה החמיצה ה"ז תרומה אם ספק תרומה ויחזור ויתרום דברי רבי שרבי אומר יין וחומץ שני מינין וחכ"א מין אחד. כך היא הנוסחא בתוספתא כתיבת יד אשר לפני ובדפוס כתוב דברי ר' יוסי וט"ס הוא שהרי ר' יוסי ס"ל בהדיא תורמין יין על החומץ כדאיתא התם לעיל והובא לקמן והבאתי הנוסחא דלעיל מר' ישמעאל בר' יוסי בפנים בהסוגיא וכך הביא הש"ס לעיל בסוף הפרק רבי אומר יין וחומץ ב' מינין וכדלקמן בהסוגיא וכך הובא לעיל ריש מסכת כלאים והרמב"ם שם בהלכה כ"א פסק כחכמים דמין אחד הן ותורמין יין על החומץ אבל לא איפכא ובתורם חבית של יין ונמצא חומץ פסק כדתנינן במתני' וטעמו דבגמרא בהסוגיא תרי לישני איתאמרו משמיה דר' יוחנן לישנא חדא הלכה כרבי ולישנא אחרינא מתני' דרבי היא ותופס הש"ס לל"ק לעיקר כדמקשי ר' בא בר כהן קומי ר' יוסי ומפרק ליה דאצטריך לאשמעינן אלמא דלא תפס להלישנא בתרא דאתיא כהתוספתא אבל ר' יוחנן לא מידי בה דמתני' כרבנן נמי אתיא דלא פליגי אלא אם תורמין יין על החומץ דלרבי אין תורמין ולחכמים תורמין אבל מן החומץ על היין לד"ה אין תורמין והטעם דאפי' בדיעבד לא הוי תרומה כדפרישית במתני' ומה דלא פסק הלכה כרבי בענין יין על החומץ פשוט הוא דהאי ש"ס אליבא דר' יוחנן ס"ל הלכה כרבי אפי' מחביריו אבל בש"ס דילן מבואר בכמה מקומות הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וכן ר' יוסי דתוספתא ס"ל דתורמין יין על החומץ ואין תורמין חומץ על היין ובזה נתבאר כל פסקיה דהרמב"ם בדין משנתינו והשנוין בתוספתא כדלעיל:
מה בינה לטמא וכו'. נתבאר מזה בדיבורים דלעיל דהאי שינויא עיקר הוא ודמשני התם שינויא אחרינא מפני שלא הוזכרו דינים דהתוספתא שם:
רבי וחביריו הלכה כרבי. כבר מבואר לעיל ד"ה התורם חבית של יין דסוגית הש"ס דילן לא ס"ל הכי אלא הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וע"ש:
רבי מאיר ור"ש הלכה כר"ש. זהו לפי כללא דהאי תלמודא וכמו שהוזכר לעיל בפ"ז דשביעית ובכמה מקומות ובסוגיית הש"ס דילן בעירובין (דף מו) סלקא להא בתיקו ר"מ ור"ש הלכה כדברי מי ונתבאר לעיל שם דגם לפי סוגיא דהאי ש"ס כל מקום שהוזכרו דברי ר"מ בסתמא הלכתא כותיה לגבי דר"ש:
והכהן נותן לו דמי אחת מהן. ומסיק דדמי הגדולה נותן לו וכך כתב הרמב"ם על כל הדינים שהוזכרו במשנה ובהתוספתא בענין דין דתרומה ויחזור ויתרום. ולכאורה י"ל דדעתו ז"ל כן גם בדין דהמתני' דפ"ק בהלכה ז' בתורם שמן על הזיתים הנכתשין דתנינן בהו ג"כ ויחזור ויתרום וכו' והביא הוא ז"ל שם לעיל בהלכה י"ט אלא דנראה מדהפסיק בין דין זה לדינים דמשנתינו בדין אחר הנשנה שם מי שתרם שמן על זיתים שדעתן לאכלן וכו' ואח"ז כתב לדינים האלו וכללן בחדא במה שהזכיר לעיל וסיים וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה משמע דאהני כולהו דכללינהו בחדא בבא קאי ולא על האי דינא דלעיל וטעמא דהתם משום קנסא הוא דיחזור ויתרום וקנסו אותו שיתן שתיהן לכהן בלא דמים וכן נראה מסוגית הש"ס דלא נקט להא אלא על דיני דמתני' דהכא וכיוצא בהן ולא נקט על המתני' דפ"ק וכבר זכרתי מזה לעיל שם ועיין בהלכה הנזכרת ד"ה תני שנייה לא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות:
הפועלים אין להן רשות לתרום חוץ מן הדרוכות. כתב הר"ש ואחריו נמשך הר"ב בעלים עמי הארץ שהשכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה וכו' ואין כאן רמז כלל לומר דהחשש הוא מפני הבעלים שמא יגעו ויטמאו את הגת ואדרבה מדברי התוספתא דפ"ק שהובאה בהסוגיא משמע דהחשש הוא שמא יטמא הגת מאחרים המשתמשין ומשכשכין בו ידיהם כדקאמר בהדיא בגמ' ובעלים מאן דכר שמייהו והמתני' מתפרשת כפשטה או כפי' הרמב"ם בפ"ד בהלכה י"ג כמו שהבאתי בפנים בפי' הא' או כפי' הב' שהוא פי' הראב"ד בהשגה שם ויש לו פנים לפי' הזה אלא דנראה דלישנא דמתני' דייק ליה להרמב"ם דקתני שהן מטמאין את הגת משמע דעל הפועלים גופייהו קאי ומפני שבודאי צריך להפריש התרומה בטהרה וכשהשכירן לדרוך סמך עליהן שיזהרו מטומאה מאחר שמוכשרין הענבים לקבל טומאה הן שלא יטמאו בעצמן הן שיזהרו מאחרים שלא יטמאו כתב שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאין ולפי שמסר להן והאמינן שיזהרו מטומאה הוי כאלו נתן להם רשות לתרום מקודם ונוטין דבריו לפי' הראב"ד במקצת אלא שהוא ז"ל הוסיף ולפי שמסר להן וכו' כדדייק ליה לישנא שהן מטמאין וכו' כדאמרן. ודע דבעיקר הדין דקאמר ר' יוחנן בגמרא הדרוכות מכיון שהלכו בהן שתי וערב מטמאין אח הבור מיד וכך הוא בהדיא בתוספתא דטהרות פרק י"א כמו שהבאתי בפנים והרמב"ם לא זכר כאן מהילכו שתי וערב אלא סתם וכתב חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין וכו' משום דסמך על מה שכתב לקמן בפ"ה בהלכה ו' מאימתי תורמין את הגת משיהלכו בה שתי וערב מאימתי תורמין את הזיתים משיטענו וכדברי הת"ק דהתוספתא דמייתי בהסוגיא והבאתיה בפנים וזה דודאי לענין הפרשת התרומה מוסכם הוא כהאי תוספתא דהכא ובלבד שיפרישנה בטהרה והא דלא זכר לענין הכשר טומאה בפי"א מהלכ' טומאת אוכלין כדברי התוספתא דטהרות טעמו דמכיון דענבים אלו עומדות לדרוך הן וקיי"ל הבוצר ענבים לגת לדרוך הוכשרו לקבל טומאה וזהו א' מגזירות י"ח דבר כדהביא הוא ז"ל שם א"כ משעת בצירה כבר צריך להזהר בהם מדרבנן שלא יתטמאו וכן להפריש התרומה בטהרה מאחר שכבר הוכשרו והתוספתא וכן ר' יוחנן דמפרש להמתני' מכיון שהילכו וכו' דמדאורייתא קאמרי א"נ דאשמעינן כאן דרך כלל דבכל ענבים עכ"פ צריך שיתרום משהילכו בגת שתי וערב ומשום דהאי גזירה די"ח דבר לא גזרו אלא בהבוצר מתחלה לגת כדכתב הוא ז"ל בטומאת אוכלין שם שאם בצרן למכור בשוק ואם לא ימצא למכור יחזירן לגת נא הוכשרו עד שיבאו לרשות הגת וכיון שכן דין דהתוספתא לענין תרומה קאי דלעולם צריך מיהת לתרום בכל הענבים בגת משיהלכו בה שתי וערב:
אם בממחין וכו'. הר"ש פי' בממחין בקיאין לתרום וכו' והכ"מ בפ"ד מתרומות בהלכה ח' הביאו וכתב ולי נראה לפרש דממחין הוא מלשון המחהו אצל החנווני וכו'. וגם פי' זה איננו לא לפי משמעות הסוגי' ולא לפי משמעות דברי הרמב"ם ופשוט הוא דממחין מל' מחאה והקפדה הוא כדתנינן בפ' הנזקין אין ממחין ביד עניי עכו"ם מן הלקט ומשכחה ופאה וכן בכמה וכמה מקומות שנשתמשו בל' ממחה על מחאה וכן הרמב"ם שכתב לההיא דהנזקין בפ"י מהל' ע"ז בהלכה ה' כתב כלשון הזה וכן בכמה מקומות וא"צ להאריך בזה ובהכי מיתפרשא הסוגיא בטוב טעם ונוחין ומבוארין ממילא דברי הרמב"ם בדין זה דמ"ש אם היו ממחין זה על זה היינו בידוע שהן ממחין ואז תרומת השני אינה תרומה לדעת חכמים ואם לא היו ממחין וכו' היינו בשאין ידוע שהן ממחין וכמסקנת הש"ס לאוקימתא דפלוגתייהו והכל לפי אשר בארתי בפנים במילתא בטעמא והחילוק אשר בין הראשון להשני דהראשון א"צ רשות והשני הוא דצריך לשאול אם תרם או לא תרם כמבואר ופסק כסברת ר' יוסי וכאידך פירושא דכשיעור הוא כשיעור חבריו וכפי הטעם אשר הסברתי בפנים דבזה אזלו דברי ר' יוסי כשיטת רבנן ומוסיף ומפרש לדבריהם. וגם בכאן פי' הר"ש כשיעור תורה שהוא חטה אחת וכו' וזה תמוה בין תמיהות שבפירושיו דא"כ ואם לא תרם הראשון כשיעור הוא לפי' זה שלא תרם חטה שלימה וסוף דבר לא נאריך בזה וגם במה שפי' בההיא דסאה של ראשון חצייה טבל וכו' כמה וכמה מהדוחק שאין לסבול הוא וגם במה שרצה לשבש הגי' בחנם ומבואר הוא דהאי אליבא דר"ע כעין בעיא היא והאי לא צורכה דלא חצי סאה של שני וכו' בעיא אחרת וכחדא מגו חדא הויא כמבואר הכל בפנים וזה מוכרח הוא מדפשיט לה מהאי דאריסטון ואם על הא דבעי חצי פאה של שני וכו' קאי מה ענין ומה שייכות זה לזה הוא אלא ודאי על עיקר מה שנסתפק הש"ס לדעתיה דר"ע קאי ומסיק דאף לר"ע אמרינן חזקה על הכל תרם ולא שחצייה טבל וחצייה תרומה כמה שרצה לפרש דברי ר"ע במתני' ואחריו נמשך הר"ב. וההיא דפ"ק דתמורה מבואר הוא דמתני' דהתם כר"ע היא כדמוקי לה התם ובמה שבארתי יובן כוונת המשנה בפלוגתייהו וכוונת הסוגיא ועולה על דרך האמת וכדרך הרמב"ם ז"ל. ובמה שדקדקו על עיקר הדין דתרומת השותפין מההיא דאמרו בפ"ב דקידושין אתם ולא השותפין והובא הכא לעיל בפ"ק ברור הוא דהאי אתיא למאן דדרש דגנך למעוטי שותפות וזהו למאי דקאמר רב חנינא מסורא בפ' ראשית הגז (דף קלז) על הא דקאמר רבא לעיל מודה ר' אלעאי בתרומה וכו' ומייתי ברייתא דליתנהו להני כללי אליבא דר' אלעאי אלא דפליג בתרומה ובאינך וכו' אבל לרבא אפי' אליבא דר' אלעאי ולרבנן לכ"ע שותפות חייבת בתרומות ובמעשרות דתרומתכם ומעשרותיכם כתיב והשתא כיון דפירות השותפין מחוייבין בתרומה ומעשרות מדאורייתא ודאי א"צ הראשון שתורם ליטול רשות מחבירו ולא שייך למידרש אתם ולא השותפים כ"א אתם אאינך קאי ולא אפיטרופין וכו' כדהובא לעיל בפ"ק והשני אם רוצה לתרום אף בשלא ידע הוא צריך לשאול כמה שנתתי טעם לזה דכיון שרואה שנחסר איזה דבר מהכרי או כיוצא בזה יש לו לשאול אם כבר תרם חבירו או לא וזה הכל מבואר. ודין דשותפות הגוי דחייב ג"כ בתרומות ומעשרות מד"ת בארתי מזה לעיל בפ"ד דפאה בהלכה ד' ובפ"ו דדמאי בהלכה ז' ושם תמצא מבואר מכל דיני שותפות הגוי בכל עניני חיוב מד"ת ומדרבנן ע"ש:
ולית הדא פליגא על דריש לקיש וכו'. משמע מהכא דלר' יוחנן דס"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור וק"ל כותיה בעלמא לא צריכין להאי אוקימתא בששינה את שליחותו ומפני כך השיג הראב"ד שם בהלכה ט' על שהצריך הרמב"ם ששינה השליחות דאז יכול לבטל וכתב עליו מה ראה זה המחבר שפסק כר"ל שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה וכו' וכבר בארתי לזה לעיל בפ"ק בהלכה א' ד"ה ישראל שאמר ללוי כור מעשר יש לך בידי דטעמיה דהרמב"ם דלא סמיך אסוגית הש"ס דהכא בהא דמוקי הכי לר"ל דוקא אלא כדמוכח מדר' יוחנן גופיה בפ' הזהב (דף מ"ט) ומדלא מחלק הש"ס דהתם אליביה כדמחלק הכא בפ"ק בהאי דינא דר' יוחנן ומייתי ראיה ממתני' דידן ביטל וכו' ש"מ דלא ס"ל סתמא דהש"ס דילן לחלק כן אלא העיקר הוא לחלק בדין שליחות דתרומה בין אם לא עשאו שליח בפירוש אלא דנעשה כשלוחו לתרום כדמיירי לעיל בדינא דר' יוחנן דאז יכול לבטל השליחות לעולם ובין אם עשאו שליח בפירוש כדמיירי מתני' דבזה אינו יכול לבטל שליחותו גבי תרומה אא"כ בששינה השליח שליחותו וביטל הבעה"ב קודם שתרם השליח ועיי"ש במה שנתבאר מזה:
הדרוכות מכיון שהילכו בהן שתי וערב וכו'. זהו מדאורייתא אבל מדרבנן יש דמשעת בצירה הוכשרו לקבל טומאה כדקיי"ל הבוצר לדרוך לגת הוכשר וא"כ היה צריך להפריש התרומה בהן מקודם שיהלכו בהן שתי וערב שהרי מה דמפריש התרומה משהילכו וכו' הוא מטעם דכבר הוכשרו וחוששין שלא יתטמאו ואילו כבר משעת בצירה הוכשרו אלא דדרך כלל נקט הא דלקמן מאימתי תורמין את הענבים וכו' וכמו שבארתי לעיל ד"ה הפועלין בס"ד:
האומר תרומת הכרי הזה בתוכו וכו'. ופסק הרמב"ם ז"ל כחכמים כמ"ש בפ"ג בהלכה ח' האומר תרומת זה הכרי לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו קרא שם וחייב להפריש ממנו תרומתו ואם לא ציין המקום לא אמר כלום ומ"ש בפ"ד בהלכה י"ו בדין דמתני' דלקמן בהלכה ו' המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום ה"ז תרומה שנאמר ונחשב לכם וגו' במחשבה בלבד תהיה תרומה פשוט הוא דהיינו נמי במציין במחשבתו להמקום דהא לא עדיפא מחשבה מן האומר בפיו אלא דכאן דקמ"ל דמחשבה מהני לגבי תרומה לא הוצרך לבאר בפי' דבציין המקום דוקא מפני שסמך עצמו על מה שביאר לעיל בהאומר ופשיטא דבמחשבה נמי בעינן והוא שציין המקום ומזה נבין טעמו שהביא דרש הפסוק ונחשב לכם ולא הביא כמה שנדרש זה לקמן מקרא דכל נדיב לב דמשם הוא דלמדו דלא בעינן בתרומה עד שיוציא בשפתיו וכדאמרינן נמי בש"ס דילן בשבועות (דף כו) אלא דמהתם לא שמעינן כ"א הא בלחוד דהגומר בלב נמי תרומה הואי אבל לא שמענו דבעינן מיהת שיציין המקום במחשבתו ומהאי קרא דונחשב הוא דנלמד זה כדקאמר הכא בגמרא דכתיב ונחשב וכתיב לעיל מיניה והרמותם הוקשו זה לזה ועיין בדיבור דלקמן:
מה מחשבה במסוים אף התורם במסוים. כדפרישית בפנים דכשגילתה לנו התורה בהאי קרא דתרומה ניטלת במחשבה ודאי במחשב במקום מסוים הוא דאל"כ מאי ניטלת דקאמר והר"ש רצה לשבש הני' דאיפכא הוא דגרסינן מה התורם וכו' ובחנם הוא וגם אין זה למשמעות דברי ר' זעירא דבא ליתן טעם לדברי חכמים דקסברי דבאומר בעינן עד שיתרום במקום מסוים והעיקר הוא כמבואר בפנים ועיין בדיבור דלעיל:
אמר תרומת הכרי בזה ובזה. כך הביא גם הרמב"ם ז"ל בפ"ג בהלכה ט' והכרי הזה בזה וכו' והכ"מ שם רצה לומר דכזה בכ"ף קאמר שאמר על הכרי השני הזה כזה וזה קשה מאי קמ"ל אם אמר כזה היינו קביעות מקום ממש גם בהשני ועוד מאי האי דהאריך ר' יוחנן מקום שנסתיימה וכו' לא הול"ל אלא ה"ז קרא שם והעיקר הוא דבזה גרסינן כמו שהוא לפנינו והרבותא היא דקמ"ל דאע"ג דלא ציין בפירוש לתרומת הכרי השני דאיזה מקום תהיה בכרי הראשון אפ"ה אמרינן דהואיל דכבר ציין לתרומת הראשון בו מקום שנסתיימה וכו' ותרומת השני ג"כ בכרי הראשון הוא וזה מבואר להמעיין היטב בלשון הש"ס ובלשון הרמב"ם:
רבי יצחק בר' אלעזר בעי סאה תרומה שנפלה לתוך הכרי וכו'. מבואר הוא דבעיא דלא איפשטא היא ופסק הרמב"ם לחומרא כמ"ש בדין זה בפי"ג בהלכה ט"ו והראב"ד ז"ל כתב על זה בעיא היא בירושלמי ועיין במה שרצה הר"י קורקוס ליישב זה הביאו הכ"מ ז"ל ולא משמע כן בפי' הסוגיא דהאי דינא דסאה תרומה שנפלה כפשיטות היא לר' יצחק והבעיא קאי על מה שהוזכר אח"כ תרומת שני כריים כאחת וכו' ואין שייכות כלל זה לזה ואין להאריך במבואר והעיקר הוא כך דהרמב"ם והראב"ד תרוייהו לשיטתם הוא דאזלי במה דפליגי במקום אחר אם במידי דרבנן אסרו והחמירו מחמת שחשש האיסור מדאורייתא הוא אי דנחשב זה לספק או לא והדבר הזה מבואר הוא בפ' י"א מהלכ' מעשר בהלכה י"ג בדין המוליך חטין לטוחן עם הארץ וכו'. דמשיג הראב"ד שם דהא הוי ספק ספיקא וכבר בארתי בענין זה במקומו לעיל בפ"ג דדמאי בהלכה ד' ד"ה כאן קופה בקופות וכו' ע"ש שעיקר היישוב בענין הנזכר דדעת הרמב"ם דלא שייך ס"ס בדבר שעיקר איסורו מדאורייתא וחכמים החמירו בו משום ספק דבעינן שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים ועשאוהו כודאי וזה מבואר בדיני ס"ס כמו שהבאתי שם מדין הגבינות וכיוצא בהן בכל מקום ומזה נבין פלוגתייהו גם בענין הזה דהראב"ד ס"ל דכיון דדימוע דרבנן היא דהא מן התורה חד בתרי בטיל א"כ כיון דבעיא דלא איפשטא הכא היא אזלינן לקולא והרמב"ם לשיטתו דאף דדימוע גופיה מדרבנן היא מ"מ מכיון שהחמירו חכמים ואסרו להמדומע כודאי איסור הוא ובעיא דלא איפשטא אזלינן לחומרא הואיל ועיקר האיסור מדאורייתא היא והוי ממש כדהתם בענין הגבינות ובענין דמאי עיי"ש ויתבאר לך. ובשארי דינים המוזכרים כאן והביאם שם מבוארין הן דפסק כחכמים דהתוספתא וכר' יוחנן בתרומת שני כריים באחת מהן וכהאי דר' הושעיא בר' שמאי במאי דקאמר הכא:
רבי חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא אמר לוקה. ובתמורה (דף ד) מסיק אליביה דר' יוסי בר' חנינא דאינו לוקה ומטעמא דלאו שאין בו מעשה הוא דדיבורו לאו מעשה מיקרי וכבר הבאתי מזה לעיל בפ"ז דדמאי בהלכה ו' ד"ה על הראשונה עובר בעשה ועיי"ש במה שנתבאר אליבא דר' יוחנן ופסק הרמב"ם ז"ל דאיני לוקה כדכתב בפ"ג בהלכה כ"ג דאין לוקין על לאו זה וזהו כדמסיק התם וכר' יוחנן דהכא אבל לא כטעמיה דקאמר הכא דפתר לה בביעור אלא משום דלאו שאין בו מעשה הוא כמבואר לעיל שם:
מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין וכו'. הכא משמע דמיהת חששא דאיסור לאו איכא דבעיא דלא איפשטא היא אם עובר או לא ואפשר דנמי מהאי טעמא קנסוהו להלוי לדוש ולזרות וכו' כדאמרינן בפ"ק דביצה (דף י"ג) וכ"פ הרמב"ם שם בהלכה י"ד ולא כתב כלום מהלאו דלא קאי אלא על המקדים וכדמספקא ליה הכא ומש"ה נמי לא כתב כלום מהמפריש תרומה ובכורים כאחת דאע"ג דמוקי הכא למ"ד עובר כרבנן אפ"ה מכיון דלא תנינן במתני' אלא המקדים בלבד הוא דעובר לא זכר מזה:
שמואל אמר הגומר בלבו אינו חייב עד שיוציא בשפתיו. הכי אמר שמואל נמי בבבלי שבועות (דף כו) והתם פריך עליה מעיקרא מהאי ברייתא גופיה דלעיל ומשני והדר פריך כדפריך הכא והאי ש"ס קיצר ולא דייק עליה מהאי ברייתא דלעיל משום דאיכא לשנויי כדמפרש התם ופריך מהאי ברייתא כל נדיב לב וכו' והמסקנא כדמסיק התם וכדפרישית במתני' ועיין לעיל בהלכה ה' ד"ה האומר תרומת הכרי זה בתוכו שכתבתי טעם מפני מה לא הביא הרמב"ם דרשא דהאי קרא כל נדיב לב גבי תרומה והביא קרא דונחשב לכם:
הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. היינו מדרבנן וכן מדמעת דקאמר מדרבנן הוא כדמסיק בפרק ר' ישמעאל במנחות (דף ס"ז) למ"ד מירוח נכרי פוטר והני קיי"ל האי דדייקינן התם דתרומתו בארץ מדמעת מדרבנן היא גזירה משום בעלי כיסין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד בהלכה ט"ו דאין תרומת הנכרי בארץ משלו תרומה אלא מדבריהן ור' שמעון דפליג במתני' פליג נמי אדימוע והכי קאמר בהדיא בגמרא אשכח תני היא הדא היא הדא ומה דדייק הר"ש כאן וכן הוא בתוס' שם אליבא דר' שמעון דס"ל דמירוח הנכרי פוטר א"כ צ"ל דלא פליג אדימוע לאו דיוקא היא דמש"ה אינו מוכרח דמה דאמר התם מדרבנן מדמעת דאליבא דר"ש קאמר אלא למאן דאית ליה מירוח הנכרי אינו פוטר וקס"ד מדאורייתא וגילגול הנכרי פוטר מדייק התם אהא דרבא דלעיל ומשני דלעולם מירוח הנכרי פוטר ומדמעת בארץ דקאמר היינו מדרבנן ואלו לר"ש לא דייקינן ולא מידי אלא דקסבר דיש קנין לנכרי וכו' וא"כ ממילא אין תרומתו תרומה כלל לדידיה ועיקר הדין במה שיש קנין לנכרי ובמה שאין לו כבר נתבאר הכל לעיל בפ"ו דדמאי בהלכה ח' ע"ש ומיהו בלאו האי דיוקא מהא דר"ש ע"כ לן לומר דהא דפליגי הכא ר"ש ורבנן מדאורייתא היא דפליגי כתירוץ הא' דתוספות במנחות שם אליבא דדייקי מדר"ש וכתבו וז"ל דהתם מדאורייתא פליגי ואף דלכאורה מכח האי קושיא מדר"ש אינו מוכרח וכדאמרן מ"מ מוכרח הוא מדקתני לת"ק וחייבין עליה חומש והרי תרומה מדרבנן אין חייבין עליה חומש כדתנן לקמן בפ"ז האוכל תרומת ח"ל משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ודין תרומת הנכרי משלו בארץ ותרומת ישראל בח"ל שוין הן למאן דאית ליה דתרומת נכרי בארץ מדרבנן היא וצ"ל דהאי תנא דמתני' ס"ל כמ"ד אין קנין לנכרי בא"י לגמרי להפקיע ממעשרות אבל למאי דקיי"ל דאין קנין לנכרי לענין אם חזר וקנאה הישראל הקרקע ממנו וכמבואר הכל לעיל בדמאי שם עם שאר חילוקי דינים בענין זה וכדעת הרמב"ם וכדמוכרח א"כ מה דאמרו גבי תרומת הנכרי משלו הכל מדרבנן הוא כדלעיל ואין חייבין עליה חומש ולפיכך לא זכר הרמב"ם כלום מדין חומש בתרומת נכרי וה"ז נכלל ונלמד מכלל דבריו כמבואר ובענין תרומת ת"ל עיין לקמן במקומו שם:
הוציא להן תרומה מתוך ביתו וכו'. מבואר הוא דאנכרי קאי כדאיתא בתוספתא בהדיא ומענין ישראל החשוד דגריס בסיפא דהתוספתא הבאתי לעיל בפ"ד דדמאי בהלכה ד' ד"ה אתא ר' חנינא בשם ר' איסי דר"א היא ושם ישבתי להשגת הראב"ד בענין מעשר שני דגי' התוספתא עיקרית היא וע"ש:
מה פליגין בתרומת גורנו וכו'. דברי ר' אבהו בשם ר' יוחנן עיקר הם דהא ר"ש ס"ל בהדיא לעיל בפ"ה דדמאי דיש קנין לעכו"ם בא"י לפוטרו מן המעשר ולדידיה אפי' בגוי שלקח פירות שנגמרו למעשרות ביד הישראל וכבר ביארתי מענין זה במקומו שם בהלכה ט' ד"ה מתני' דר"מ ובכמה מקומות ועיין עוד בפ"ו דדמאי בהלכה ח' ד"ה ישראל ועכו"ם שקנו שדה בסוריא ובמקומות המצויינים כמה ונתבאר מחלוקי הדיעות והמסקנא וכדעת הרמב"ם זכרונו לברכה:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא