האוכל תרומה מזיד. לצדדין היא מתני' וכו'. והכי מוקי לה ר' יוחנן בבבלי פ' אלו נערות (דף לב ע"ב) דמתני' דאלו נערות בשלא התרו בו ודאלו הן הלוקין בשהתרו בו דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם וממילא מתני' דהכא נמי בשלא התרו בו וכ"פ הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דבפ"ו בהלכה ו' כתב זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ובפ"י הלכה ה' כתב אכל תרומה במזיד והתרו בו לוקה ואינו משלם לא התרו בו אם היתה טהורה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכו' כמו שהבאתי בפנים ומשום דחייבי מיתות בידי שמים אינן פטורין מתשלומין דהא מסקינן התם בריש אלו נערת ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לתשלומין וכיון דחייבי כריתות אינן פטורין מתשלומין לרבנן אלא אם התרו בו דאז לוקה ואינו משלם א"כ מחייבי מיתות בידי שמים ג"כ אינן פטורין כשאין בו מלקות דרבנן לא דרשי אסון אסון וכן לא דרשי מוהכרתי כרת שלי כמיתה שלכם דלא קאמרי אביי ורבא התם להני דרשי אלא אליבא דר' נחוניא בן הקנה ולא קיי"ל כותיה ואע"ג דבפ"ק דמגילה (דף ז) משמע דסתם לן תנא כוותיה דקתני אין בין שבת ליה"כ וכו' ומדייק הא לענין תשלומין זה וזה שוין וכר' נחוניא בן הקנה הך סתמא דלאו כהלכתא כמו סתמא דלעיל התם אין בין יו"ט לשבת וכו' דמוקי לה בפ' משילין כב"ש ובפ' מרובה נמי סתם לי תנא דלא כר' נחוניא בן הקנה גנב וטבח ביוה"כ משלם תשלומי ד' וה' וכן בכמה מקומות ובעל משנה למלך כתב בפ"ו מהלכות תרומות על מ"ש הרמב"ם זר שאכל תרומה וכו' וז"ל תמהני בדין זה שפסק רבינו מההיא דאמרינן ר"פ אלו נערות מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה ומוכח התם דלא מיפטר מתשלומין אלא בשתחב לו בבית הבליעה ומצי לאהדורה ע"י הדחק א"נ במשקין הא לאו הכי לא מיפטר וצ"ע עכ"ל ויש לתמוה הרבה על תמיהתו דאיך לא ראה דכל זה וכל השקלא וטריא דהתם לקמן אינו אלא אליבא דר' נחוניא בן הקנה ולמאי דמפרשי אביי ורבא לטעמיה דאיהו מדמי תייבי כריתות לחייבי מיתת ב"ד לפוטרו מתשלומין וא"כ בכל מקום דאיכא כרת או חיוב מיתה בידי שמים בעינן נמי שהכרת וחיוב תשלומין באין כאחד דאז פטור הוא מתשלומין מטעמא דקים ליה בדרבה מניה וכן בחייבי מלקיות ויש בהן ג"כ חיוב תשלומין אם באין כאחד אז פטור מתשלומין אף שלא התרו בו ואינו לוקה ואם באין בזה אחר זה מתחייב בשתיהן וכל זה מבואר בדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכ' גניבה ע"ש ואם התרו בו ולוקה פטור הוא מתשלומין מטעמא דקיי"ל אינו לוקה ומשלם והשתא לר' נחוניא בן הקנה דמדמי נמי מיתה בידי שמים לחייבי מיתות ב"ד וכטעמיה דאביי אליביה בעינן נמי שיהו באין כאחד לענין ליפטר מתשלומין כמו בתייבי מיתות ב"ד ואפי' בשאין בו מלקות כגון שלא התרו בו וכן בחייבי כריתות לרבא ולטעמיה אליבא דר' נחוניא בן הקנה ועל זה היסוד בנוי כל השקלא וטריא דפ' אלו נערות וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן וכסתם מתני' דר"פ אלו נערות דמחלקינן בין חייבי מיתות ב"ד דבהו פטור מתשלומין כשבאין כאחד מטעמא דקים ליה וכו' ובזא"ז חייב בשתיהן ולא שייך זה אלא דוקא בחייבי מיתות ב"ד אבל בח"כ וחייבי מיתות בידי שמים לא שייך זה כלל וכלל אלא לעולם חייב בשתיהן בין באין כאחד ובין בזא"ז ולא מצינו פטור מתשלומין גבי ח"כ וחייבי מיתות בידי שמים אלא בשהתרו בו דאז לוקה הוא ואינו משלם וזה ברור הוא להמעיין היטב בכל הסוגיות השייכי' לענין זה והעיקר מהצריך שתדע דהא דאמרינן שם ובכ"מ דילפינן מכדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו וכו' זהו דוקא בהמסור לב"ד אבל לא בהמסור לשמים כדאמר הכא לקמן בהדיא שני דברים מסורין לב"ד את תופס אחד מהן יצא דבר שהוא מסור לשמים ומזה תדע כי צדקו דברי הרמב"ם ומה דשייך עוד להסוגיא ובענין שלמדנו מהאי ש"ס ומסוגיא דהש"ס דהתם בארתי בפ' אלו נערות ע"ש:

יצא דבר שהוא מסור לשמים. עיין בדיבור דלעיל מה שנתבאר מענין זה בס"ד וזה מוסכם הוא ואע"ג דבענין דקא"ר יוחנן דבשוגג בקרבן הויא שגגה במקום כרת לא קיי"ל כותיה דאתיא כמונבז פ' כלל גדול כמו שבארתי מזה בר"פ דלעיל אלא דקיי"ל כרבנן דמונבז ואם שגג בכרת הוא דהויא שגגה ואע"פ שהזיד בלאו וכר' יוחנן דהתם אליבא דרבנן מ"מ בזה ודאי כדהלכתא היא דגבי דבר שהוא מסור לשמים והיינו קרבן כדפרישית וכיוצא בזה לא אמרינן דאין אתה מחייבו גם בממון משום דהוי ב' רשעיות דלא אמרו כן אלא בדברים המסורין לב"ד כדמצינו בכמה מקומות שמשלם ממון ומביא קרבן כמו גבי מעילה וגזל ושבועת הפקדון וכיוצא בהן וזה פשוט:

מתניתא אמרה שהקרן קנס. כבר כתבתי בכתובות שם דמה שפי' הר"ש כאן דשינוייא היא א"א להולמו דא"כ דמשני דלר"ל לא צריכין לאוקמא קרא כר"מ אלא דטעמא דמשלם מכני שהוא קנס לפ"ז מאי דוחקיה לאוקמי מתני' דהכא ודאלו נערות כר"מ הא לפי פירושו אף לרבנן בקנס לוקה ומשלם במזיד אלא דליתא דמכל הסוגיא הכא ובבבלי וכן בריש מסכת מכות משמע דלרבנן אין לוקה ומשלם בין בממון בין בקנס. ועוד מה דמסיים הר"ש לפי פירושו דהאי וכמה דתימר קרן קנס ודכוותה חומש קנה בתמיה קאמר ובאמת דיש לתמוה ע"ז דמה זו קושיא על הא דמשני לפ' דבריו דודאי אם נאמר דגם החומש קנס א"כ לפירושו פשיטא ופשיטא דקרא מיתרצא לכ"ע ואם החומש קרבן א"כ היינו דמשני לעיל ומאי מתמה. ולמאי דפרישית בפנים ניחא דהכל מהקושיא היא על הא דקאמר דטעמא דר"י גבי תשלומין דתרומה משום קרבן היא ולכפרה אתי ולא לחיוב תשלומין ועלה פריך ואפי' יסבור חומש קרבן וכי קרן קרבן הא ממתני' ומהך ברייתא שמעינן דהקרן ודאי קנס הוא ולר"ל דע"כ דס"ל דלא שאני לרבנן בין ממון לקנס דאינו לוקה ומשלם מדדחיק לאוקמי מתני' כר"מ והשתא לדידיה דס"ל דחייבי מלקיות אפי' שוגגין פטורין מתשלומין היני מתרץ לקרא ועוד וכמה דתימר קרן קנס וכו' כלומר דהיא גופה מנ"ל לומר שהחומש קרבן דאימא נמי משים קנס הוא וכאביי דכלל גדול דלרבא הוא דאמר התם דחומש במקום קרבן קאי כמו שזכרתי מזה בר"פ דלעיל ע"ש:

דם יחשב לאיש ההוא ולא לשולחיו. בכתובות שם כתבתי דמאי דפליגי בהאי ענינא בבבלי קידושין (דף מג) דלמ"ד ב' כתובין הבאין כאחד מלמדין לדידיה אי לאו דגלי קרא בשחוטי חוץ הו"א דנילף ממעילה וטביחה ומכירה דבהו יש שליח לדבר עבירה להכי איצטריך קרא דשחוטי חוץ ולמ"ד אין מלמדין וליכא למילף מהני תרתי דיש שליח מפיק ליה התם קרא דההוא לדרשא אחרינא דמסברא נפקא לן דאין שליח לדבר עבירה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובארתי שם דנ"מ בינייהו בהא דפליגי רבינא ורב סמא בפ' שנים אוחזין (דף י) דלדבינא לא אמרינן אין שלד"ע אלא היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל אי לאו בר חיובא הוא המשלח הוא חייב ולרב סמא היכא דאי בעי עבד ואי בעי לא עבד פטור המשלח אע"ג דהשליח לאו בר חיובא כגון אשה בהקפת קטן וכהן ששילח לישראל לקדש לו גרושה וכו' כדאמר התם מה דאיכא בינייהו והשתא איכא למימר דרבינא הוא דס"ל כמ"ד דמסברא נפקא לן דאין שליח לדבר עבירה והלכך היכא דהשליח לאו בר חיובא דלא שייך לומר דברי הרב וכו' לפטור המשלח ומיחייב הוא וכן מודה הוא לרב סמא היכא דבעל כרחו הוא דעביד דהמשלח מיחייב אבל רב סמא ס"ל כמ"ד דמשחוטי חוץ הוא דנפקא לן ודוקא אי בעי עביד או לא הוא דפטור המשלח כגוונא דשחוטי חוץ ואפי' השליח לאו בר חיובא הוא דגזירת הכתוב הוא דלא מחייב המשלח וכגון שצוה לנכרי לשחוט בחוץ אפ"ה פטור המשלח והשתא לרב סמא בעלמא נמי פטור ולרבינא חייב המשלח ושם כתוב ונ"מ כגון שצוה לקטן לשחוט בתוץ וט"ס הוא דבלא"ה אין שליחות לקטן ומיהו לנכרי אע"ג דאמרינן אין שליחות לנכרי מ"מ מוכחא בשמעתא דפ' איזהו נשך והבאתי בריש מכילתין דלחומרא יש שליחות לנכרי כדקאמר התם לענין ריבית וה"ה הכא אליבא דרבינא:

מתניתא דר' נחוניא בן הקנה. הכי מוקי לה נמי בבבלי פ"ק דמגילה ומ"מ לית הלכתא כותיה וכמו שנתבאר לעיל ריש פרקין ע"ש:

השוחט אותו ואת בנו לשם ע"ז. בשחט השני לשם ע"ז פליגי וכדאיתא האי פלוגתא בבבלי פ' אותו ואת בנו (דף פא) וכבר בארתי בכתובות שם דאע"ג דאמר התם ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן וכו'. ודברי רב דימי הא אידחו להו בכתובות בשיטתא דאלו נערות דמסיק התם אלא כי הא דכי אתא רבין וכו' מ"מ דברי ר' יוחנן דאותו ואת בנו קאי אף אליבא דרבין דלא פליג ארב דימי אלא בחייבי מיתות שוגגין וממון אבל חייבי מיתות שוגגין ומלקות גם לרבין אליבא דר"י חייבין במלקות וכדפסק ברמב"ם בפ"ב מהלכ' שחיטה כר' יוחנן דאותו ואת בנו ובפ"א מהלכות נערה כרבין אליבא דר' יוחנן:

אמר ר' מתנייה בממזר הבא על הממזרת. כמו שהוא בכתובות ובמגילה. ולכאורה דוחק הוא לפרש הרישא דמתני' בענין זה דוקא והסיפא בסתמא וי"ל דהכא לא קאמר דתוקמי למתני' כדברי הכל ממש אלא דלא תדחוק כר"מ דוקא דנוכל לאוקמי אף כתנא אחרינא והיינו כר' יצחק בפ' אלו הן הלוקין דפליג אמתני' דהתם וס"ל חייבי כריחות אינן בכלל מלקות ארבעים וא"כ לדידיה ל"ק סיפא דאלו נערות דכיון דאינן בכלל מלקות חייבין בתשלומין ורישא בחייבי לאוין הוא דקשיא והלכך מוקי לה בממזר שבא על הממזרת. ובבבלי בשיטתא דאלו נערות (ד' לה ע"ב) דקאמר ולרבה וכו' אי ר' יצחק קשיא ממזרת לא בעי לשנויי הכי משום דלא דחיק לאוקמי מתני' כבתרי טעמי:

מעתה ואפי' חללה מכנה. כדפרישית שהיא עצמה כבר מכונה היא בשם חללה. ודוגמתו תמצא בפ' עשרה יוחסין בהלכה ו' פתר לה חללה מכנה ושם פירשתי דמכנה ר"ל חללה מכהונה וקיצור לשון הוא כדרך הש"ס הזה והיינו הך. ודברי ר' חנינה דהכא כיחידאה היא ולא קיי"ל הכי אלא דחללה כזרה גמורה היא כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין ובכמה מקומות ומבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט מהלכ' א"ב ע"ש:

מה פליגין בחומש אבל בקרן רבי יהושע מודה. יתבאר מזה בריש פרק דלקמן בס"ד:

לא הספיק לשלם עד שנשתחרר נותן. דין זה דומה למאי דתנינן בפ' החובל נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם והרמב"ם לא זכר מזה כלום בדין דתרומה כ"א העתיק בפ"י בהלכה י"א כלשון המשנה המאכיל את בניו הקטנים ואת עבדיו וכו'. ואפשר דסמיך על מ"ש בדין העבד בפ"א מהלכ' גניבה בהלכה ט' נשתחרר העבד חייב לשלם הכפל. שכתב שם וכיוצא בזה משאר נזקין וכן מ"ש בפ"ד מהלכ' חובל הלכה כ"א ואין לומר דשאני הכא שהבעלים האכילוהו חדא דחומש דתרומה בהאוכל תלי רחמנא ועוד דאף בהגוזל אין חילוק בין שאכל מעצמו להגזילה שגזל חבירו ובין שהאכילוהו הגזלן כדמוכח מדלקמן. ודע דהא דתנן והאוכל תרומת ח"ל והביא לזה הרמב"ם שם היינו במקום שנוהגת תרומה בח"ל מדבריהם כמה שביאר הוא ז"ל לעיל בפ"א בהלכה ו' דת"ל נחלקת לשנים ארץ מצרים ושנער עמון ומואב המצות נוהגות בהן מדברי סופרים ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן וכל שהוא מדבריהם משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וכן מה שאמרו מדמעת היינו מדרבנן וכבר בארתי מזה לעיל בפ"ג בהלכה ז' ד"ה הנכרי והכותי וכו' ע"ש ובדין הקטן שהגדיל מבואר בהלכ' גניבה בדבריו שם בהלכה ח' דפטור מלשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל ובארתי מענין זה בחיבורי על סדר נזיקין בפ' החובל וע' עוד בר"פ דלקמן מענין זה:

רבי יוחנן בשם ר' ינאי אף מוציאין מן השני. זהו כרב חסדא בבבלי ר"פ הגוזל בתרא גזל ונא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ועמ"ש הרמב"ם לזה בפ"ה מהלכ' גזילה בהלכ' ד' וכתב הה"מ שם וכתבו קצת המפרשים שאפי' האכילו הגזלן אם רצה הנגזל גובה מזה שאכל גם רבינו לא חילק עכ"ל ומהכא מוכח בהדיא דאין חילוק ומעתה מבואר הוא דגם לענין נשתחרר העבד דחייב הוא לשלם הכל ואע"פ שהבעלים האכילוהו דסתם תרומה לא שייך בה יאוש דהחיוב להשבט הוא ועיין בדיבור דלעיל:

אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. מה שהבאתי התוספתא בפנים נראה דע"כ מילתא אתריתא היא דהתם באחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה מיירי והתרומה שנפלה ע"כ בתרומה טמאה מיירי כמו שרמזתי בפנים דאף דשם כתוב סתם נפלה תרומה א"א לפרש כ"א בתרומה טמאה וכך משמע מדמסיים בתוספתא בבבא זו וטהורה לא תאכל בטהרה עד שתתחשב שאין בכל עיסה ועיסה כביצה א"כ בתרומה טמאה שנפלה איירי וחולין שנפלה לתוך תרומה טמאה כדי להתיר התרומה הטהורה ומ"מ מפני החשש שמא לתוך הטהורה נפלה לפיכך לא תאכל אלא פתות פחות מכביצה דומיא דתנינן שם באידך הבבות והבאתי בהלכה דלקמן והכא בשתיהן של חולין איירי וחולין שנפלה לתוך הקופה טמאה לפי שכבר טמאה היא כדי להתיר הטהורה וזה הוא הדין שהביא הרמב"ם בפ' י"ד בהלכה ט"ז היו שתי קופות אחת טמאה ואחת טהורה וכו'. והכ"מ ציין שם בהתוספתא ואינו כן כ"א דין זה מכאן הוא דנלמד ובשתיהן חולין מיירי כדאמרן וכדמשמע מהכא להדיא דקתני בהני בבי דבתרי' אחת מדומעת וכו' אחת יש בה כדי להעלות וכו' וזה הכל בשתיהן חולין הן:

רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא וכו'. זה מצויין בספרי הדפוס בהלכה המצויינת אח"ז וטעות הוא דא"א לפרושי לפלוגתייהו כלל אדינים המפורשים במתני' דמאי והוא שיש בשנייה רוב דקאמר דהא עיקר הטעם דתולין בתרומה מפני שהיא אינה מתקלקלת ולפיכך תולין שנפלה לתוכה שלא נקלקל את החולין אלא אהא דלעיל קאי אחת יש בה כדי לעלות וכו' דשתיהן חולין הן ועלה קאמר רשב"ל והוא שיש בשנייה רוב כדפרישית בפנים והכל הלכה אתת היא ופלוגתייהו כעין דפליגי בבבלי בפ' הערל (דף פב) על הא דמייתי התם התוספתא דסוף פ"ו דמכילתין שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו בתוך אלו הרי אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין בתוך חולין נפלו אמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו וה"נ שייכא פלוגתייהו דהכא אהא דלעיל כעין זה ואף דהכא בשתיהן חולין הן וכמבואר בפנים והתוס' הקשו שם דאדמותיב מברייתא לותיב ממתני' וכו' ואפשר דבסאה אחת אפי' ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקי לה אחזקתייהו ולהכי לא פליגי אמתני' אלא אברייתא ע"כ הם כתבו זה דרך אפשר והאמת הוא כן לדעת הרמב"ם שלא כתב דבעינן רבייה בתרומה שהיא מדאורייתא אלא בהאי דינא דהתוספתא שהביא בפ' י"ג בהלכה י"ד ואלו בדינא דמתני' שהביא בפ"י בהלכה י"ד לא חילק שם בין תרומה בזה"ז שהיא מדרבנן ובין תרומה מדאורייתא כדמשמע לחלק בהכי מהסוגיא דהערל אלא סתם וכתב כמו ששנוי במתני' וכן בבבי דסיפא דמתני' שהביא בפ' י"ג בהלכה י"ג סתם וכתב ולא חילק כלום ומשו"ה יש לתמוה על התי"ט שכתב בפשיטות על דינא דמתני' ואע"פ שלא רבו תולין על התרומה בד"א בזה"ז שהוא מדבריהם וכו' וציין לדברי הרמב"ם ובמ"כ הרמב"ם לא כתב חילוק זה אלא על דינא דהתוספתא ולא על דינא דמתני' וכהוכחת הר"י בתוס' מדלא פליגי אלא אברייתא ולא אמתני' ש"מ דבדינא דמתני' כ"ע מודו דלא בעינן רבייה אפי' בתרומה דאורייתא וכסברת הר"י ויש לחזק סברא זו דבשלמא התם ידעינן דנפלו לשתיהן וא"כ במידי דאורייתא איכא למימר מאי חזית דאמרת תרומה לתוך תרומה נפלה וכו' אימא איפכא והלכך דוקא אם הוא מדרבנן מקלינן ואף אם לא רבו ובדאורייתא דוקא ברבו וכדפירש"י ז"ל שם דאף אם ניחוש דחולין לתוך תרומה ותרומה לתוך חולין נפלו איכא ביטול ברוב אבל בסאה אחת שנפלה ואין ידוע להיכן נפלה יש כאן אחת והיא התרומה שאינה מתקלקלת והשנייה תתקלקל ולפיכך לעולם תולין בתרומה ואפי' בדאורייתא דומיא דאמרינן גבי נשים בפ"ט דנדה והתם תולין במקולקלת לתקן חברתה והכא איפכא שלא לקלקל האחרת והיינו הך וכדי שלא נעשה החולין מקולקלין אבל התם איכא למיחש דחולין לתוך תרומה וכו' כדאמרן. נקטינן מיהת דדעת הרמב"ם כסברת התוס' דבדינא דמתני' לא מחלקינן בין תרומה מדאורייתא למדרבנן ולא בעינן רבייה לכ"ע ובענין במה שהשיג הראב"ד בפ' י"ג בהא דדעת הרמב"ם לומר דתרומה בזה"ז מדבריהם וכמו שהשיג בפ' הא' כבר מבואר בדברינו לתרץ בטוב טעם לדעת הרמב"ם ועיין לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה א' ד"ה במה נתחייבו וביותר ביאור וטעם נכון ומתקבל על לב במה שבארתי בפ"י דשביעית בהלכה ג' ד"ה אימתי פסקו היובלות דמבואר שם הא דלא פסק כר' יוחנן דפ' הערל משום דר' יוחנן אזיל לשיטתיה בהאי דס"ל בפ"ט דערכין וסברא דידיה כרבנן דבי רב דכתובות ודפ' יוצא דופן ואנן לא קיי"ל כותייהו אלא כרב הונא בריה דר' יהושע וע"ש ותמצא מבואר היטב בס"ד:

שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין וכו'. בארתי בפנים להתוספתא לפי נוסחא השנייה שם וכאן לפי הנוסחא דהכא ודברי הרמב"ם בדינים אלו בסוף פ' י"ג תמצא קצתם שהן למדין מנוסחא דהכא וקצתם היה לו איזה נוסחא שנשתנית במקצת ואין להאריך במבואר:

אמר ר' יוחנן דר' יודה היא וכו'. ה"נ מפרש לפלוגתייהו בבבלי פ"ק דפסחים (דף י) ובפ"ב דכתובות (דף כז) ולמאי דפרישית דהכל מדברי ר' יוחנן הוא דמכריח לאוקמי מתני' כר' יהודה וכך נראה לשון הש"ס הזה דבכל מקום דאמר והכא לא וכו' בל' תמיה מיתפרשא וכמו שהוכחתי סברת ר' יוחנן בפנים היה קשה לדעת הרמב"ם דא"כ המתני' דלא כהלכתא היא דהרי הלכה כר' יוסי בהא וכדפסק כותיה בפ' י"ט מהלכ' אה"ע וא"כ מ"ט פסק כהמתני' בבבא זו ג"כ כדכתב בפ' י"ג בהלכה י"ג ואפשר דהוא ז"ל פירש להאי והכא לא וכו' בניחותא דדחי הש"ס לאוקמתא דר' יוחנן וצ"ע:

והוא שזרע את השניה עד שלא קצר וכו'. כ"פ הרמב"ם שם וכדפרישית בפנים. והא דר' ינאי ודר' זעירא כבר מבואר הטב לעיל בפ"ה דכלאים הלכה ו' ד"ה ר' יוחנן ובפ"ה דשביעית הלכה ג' ובפ"ו בהלכה ג' ע"ש ותמצא מבואר הכל בס"ד:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא