Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
שהרי דיני ממונות כשירה בגרים. משמע מהכא דגר כשר לדון דיני ממונות אפילו לישראל דהרי מדמי חליצה לד"מ וכדעת רש"י ז"ל שפירש בפירקין דף ק"ב דהא דאמרי' גר דן את חבירו היינו לדיני נפשות אבל לדיני ממונות כשר לכל ישראל אבל התו' בפרק החולץ דף מ"ה הקשו על זה והעלו שם דדוקא אם אמו מישראל כשר לדיני ממונות לישראל וכדמוכח התם מהסוגיא וכן דעת הגאונים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב ובפי"א מהל' סנהדרין. ואיכא למימר דהכא נמי באמו מישראל מיירי דהא דפליגי בחליצה נמי באמו מישראל הוא דבגר גמור ליכא למ"ד דמכשר בחליצה ומאן דפוסל אפילו באמו מישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדקאמר הכא בבבלי ולחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל וכדפרישית לעיל בפנים והשתא שפיר מדמה לה חליצה לד"מ והא דפריך הכא לעיל מסוכה ה"פ דמ"ש דהכא אמרינן בישראל מיעוטא ומאי שנא בסוכה דאמרינן ריבויא הוא ולאו משום דבחדא מחתא נינהו דהכא ממעט ואפילו אמו מישראל והתם ע"כ בגר גמור מיירי דאלו אמו מישראל לא צריך לרבויי דישראל מעליא הוי דהא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא דבחליצה אף על גב דישראל מעליא היא רחמנא מיעטי' כדאמר בבבלי מבישראל עד שיהא מכל צדדיו ישראל:
אמר ר' ינאי חלץ הוא כו'. ורבי ינאי פליג אדרב דאמר לעיל עיקר חליצה התרת הרצועות ולא בעינן שתשמיט היא כדפרישית בפנים לעיל ללשון הב' ועיקר ובבבלי מסיק שם כר' ינאי אלא דמאי דקאמר הכא ואם רצה להחזיר כו' לא הוזכר שם ובאמת קשה אמאי לא יחזור ויחלוץ חליצה כשירה לכך נראה עיקר כדפרישית הכא בלשון הב' אהא דקאמר אם רצה להחזיר:
אנפילייא של עור ומנעל של עור. כדפרישית בפנים וכתב הרשב"א ז"ל ולא משמע כן מגמרא דילן מדבעא שם רב נחמיה מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו ופרישנא דקרעתיה לעילאה ושלפתי' לתתאי וקאי עילאי ומשמע דבכה"ג הוא דמיבעיא ליה הא שלפתינהו לתרווייהו כאחת חליצה מעליא היא דחליצה איכא וגלויי כרעא איכא עכ"ל ואפשר לומר דהכא מיירי דלא שלפתי' אלא לעילאי והילכך מחלק דכשהתחחון של בגד הוי חליצה אע"ג דליכא גלויי כרע' דשל בגד בטל הוא ואינו כלום אבל כשהתחתון של עור לאו חליצה איכא ולאו גלוי כרעא איכא ולפ"ז אין הש"ס הזה חולק אהש"ס דבבלי אלא במאי דפשיט הכא דחליצה לחודה סגי בלא גלויי כרעא והתם קא מיבעיא ליה אי דוקא נמי גלויי כרעא בעינן אבל כשחלצה שתיהן אפילו להש"ס דהכא חליצה מעליא הויא:
תני אבל מטייל כו'. ובעל קרבן העדה פי' בשבת שם דבחצירו מטייל עד פתח החצר דמשם אסור לצאת לרה"ר ולכך פי' שם הא דלקמן באיסרטן רחבות קטנות והן בתוך החצר וכשהגיעו לפתח הרחבה א"ל זהו פתח חצירך ואסור לך לצאת יותר. ולדעתי שגג בזה דאדרבה בחצר אסור הוא לטלטל מפני שנשמר שם כדמוכח משיטת הבבלי שם ואם דעתו שהש"ס הזה חולק על הבבלי בדין זה קשה מאי עד פתח חצירו דקאמר ה"ל למימר אבל מטייל הוא בחצר ותו לא ועוד איסרטן הוא שם ידוע לרה"ר כמו באיסרטיא ופלטיא. וכן מה שפי' שם בהא דלקמן דחליטרה ויקר וז"ל ה"ג טלקי' (לחנוחא דחליטרא ויקר אוף ציבחר הוה סרד יקר) כן הגי' ביבמות וה"פ היה זורק לסנדל שנפסק לו בשבת לחנות של תכשיטים ומרגליות ושאר דברים יקרים ואמר אף שנפסק המעט הזה מ"מ כבגד שרד היקר הוא חשוב עכ"ל וכמה מהדוחק הוא פי' זה וגם מחמת זה כתב דרבי יונה סבר דבגד חשוב מותר להביאו לרה"י וחלילה להעלות על הדעת לומר כן ואם ר"ל דנתכוין להביאו לרה"י על רגלו מאי האי דקאמר היה זורק לחנות ועוד לפי זה מאי אשמועינן בההיא עובדא לחנותא דחליטרא כו'. ומאי האי דקאמר היה זורק וכן מה שפי' עוד שם בהא דלקמן הדא דתימר לרוחב כו' וז"ל הא דאמרן דבשל שמאל בימין חליצתה כשרה ויוצאין בו בשבח כשנתנו לאורך רגלו אבל כשנתנו לרוחב רגלו צריך שיחפה הסנדל רוב רגלו ע"כ ונהפוך הוא אלא משום דתפס להגירסא דשבת לעיקר מזה יצא לו לפרש כן אבל האמת דהגירסא דהכא עיקר שצ"ל הדא דתימר לרוחב כו' ושם הוא טעות דמוכח כללא דמילתא כאשר פירשתי בפנים כן הוא הנכון לפענ"ד:
מהו להחליף כו'. ובבבלי שם דחה לה אליבא דר"י דשאני גבי חליצה הואיל דלמילתיה מנא הוא דהא לא נפסקה כלל. והכא ע"כ מפרשינן האיבעיא אליבא דר"י דאי אליבא דרבנן הא קאמרי אפילו נפסקה החיצונה טמא דעדיין מנא הויא ומשום דחזי להפוכי כדפרישית לעיל אלא ודאי אליבא דר"י דכוותיה פסק הלכתא לעיל דאם נפסקה החיצונה אין יוצאין בו בשבת ופשיט ר"ז לר' ירמיה הכא מסברא דנפשיה דאם החליף שרי ולא חיישינן מידי:
מה מקיימין רבנן לעיני פרט לב"ד הסומא. ולא ס"ל לרבנן האי דרשא דריש פירקין ונקרא שמו בישראל לרבות אפילו הדיוטות דמדאיצטריך למעט סומין ש"מ דאפילו הדיוטות דסנהדרין צריכין שיהו מנוקין מכל מום וכדאמר בבלי ריש פירקין אלא דסבירא להו בישראל פרט לגרים ור"א לטעמיה דאמרי' הכא בריש פירקין דאפי' לר"א דפוסל חליצה בלילה מכשיר בגרים ולדידיה בישראל לרבות הדיוטות והילכך ע"כ לעיני לא אתא פרט לסומין אלא פרט ללילה. ובהכי ניחא לי מאי דאמר בבבלי הכא עלה לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר מקשינן ריבין לנגעים ומר סבר לא מקשינן לא דכ"ע לא מקשינן דאי מקשינן אפי' גמר דין בלילה נמי לא והכא בהא קמיפלגי דמר סבר חליצה כתחילת דין דמיא ומר סבר כגמר דין והקשה הרשב"א ז"ל דמאי קושיא דאי מקשינן כו' אימא אין ה"נ לר"א פסול אפילו גמר דין בלילה דס"ל כר"מ דמקשינן ריבים לנגעים והניח בצ"ע ולמאי דכתבנו ניחא דהא מדמכשר ר"א בגרים ע"כ דס"ל בישראל לרבות הדיוטות ואייתר ליה לעיני וע"כ למעוטי לילה ואי דס"ל היקישא אכתי לעיני למה לי והיינו דקאמר התם מר סבר כתחילת דין ולא קאמר כדדריש הכא מלעיני משום דאפשר לומר לר"א דלעיני איצטריך לדרשא אחריתא וכדדריש רבא התם צריכי דייני למיחזי רוקא דנפקא מפומה דיבמה כו' והילכך קאמר דסבר כתחילת דין וטפי ניחא לאוקמי קרא למעוטי לילה מזה הטעם. ועוד נראה דבלאו הכי ליכא למימר לר"א להאי דרשה דצריכי דייני למיחזי כו' דהא לדידיה רקיקה מעכבת ס"ל ופשיטא דצריכי למיחזי וכבר נפקא ליה מדכתיב ככה יעשה וגו' כדאמר במתני' וכי איצטריך לרבנן דסברי אינה מעכבת ואפ"ה למצוה מן המובחר קאמר רחמנא וכה"ג כתבו התו' בשלהי פירקין:
החרש שנחלץ. כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ולא אמר חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעת כדי שיתייחס לו המעשה. ומה דפרישית בפנים חליצתו פסולה שאינו פוטרה במקום שיש אח כן פי' רש"י ז"ל והנ"י וכתב התיו"ט על זה ומשמע דאילו אין כאן אח אלא הוא דניתרת לשוק וליתא דהא דין יבום יש לו כדתנן סוף פ' י"ד וא"כ אינה נפטרה אלא ביבום הל"ל כמו שכתבו בחרשת עכ"ל ולא ידעתי מי הכריחו לדייק כן בדבריהם ז"ל דמי לא ידע דחרש יש לו דין יבום ולא חליצה אלא דכוונתם לפרש הא דקתני חליצתו פסולה לאו דוקא היא דסברי כשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ד מהלכות יבום דחליצת חרש אינה חליצה כלל ואינה פוסלת על האחין כדין חליצה פסולה והיינו דקאמרי שאינו פוטרה כו' לומר הא דנקט פסולה לא שפוסלת על האחין אלא שאינו פוטרה מן האחין ואם יש שם אח רצה חולצה רצה מייבם והא דקתני פסולה איידי דקתני והחולצת לקטן חליצתו פסולה והתם דוקא הוא אליבא דר"מ דמוקמי' למתני' כוותיה נקט נמי בחרש פסולה וכן פי' הה"מ ז"ל שם לדעת הרמב"ם ז"ל אבל אם אין שם אח אלא הוא ודאי דאין לה תקנה אלא ביבום כמו בחרשת אלא דבחרשת לא שייך לפרש חליצתה פסולה בענין אחר אלא שהיא עצמה אינה נפטרת ולפיכך כתבו בחרשת בהדיא הכי:
היא טליתא והוא סב. ברישא אין הוא סב נמי מיירי שהיא ילדה אלא דשם אומרי' לה זה הזקן מה לך והכא קאמר דאפי' היא נתרצית בו אומרין לו שיעכב הוא מחמת שהיא ילדה וכדמסיק הוא רוצה כו' דלכל המעכב בדבר שומעין לו אם אינם שוין:
אפיק לבר. וכמ"ד מצות חליצה קודמת ואפשר דאפילו למ"ד מצות יבום קודמת קאמר ר' יוסי דאפ"ה אין נותנין להם עצה להתייבם היכא שאינם שוין ואינה עצה טובה להם ואעפ"י ששניהם רוצין וכן נראה מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב שם ואם עצה טובה לייבם יועצין אותן לייבם והיינו אם היתה הוגנת להם מצד שנותם וכן כתב בפי' המשנה והרי דעתו ז"ל דמצות יבום קודמת כדכתב בריש הלכות יבום:
ועלתה יבמתו השערה. ובבבלי סוף פ' זה בורר יליף לה מדכתיב וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה ולשיטתיה אזיל דיליף הכי במכילתין ריש פ"ב מועלתה יבמתו יש לך יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ועל אלמנה לכ"ג מן הנשואין קאי כדפרישית בריש פ"ק ותלמודא דהכא יליף לה מדכתיב מאן יבמי ולא שמיאנה שמים וכמפורש התם:
על מנת נותנת. והא דקאמר בבבלי בכי האי עובדא דיכולה לומר משטה אני בך וכדמייתי ראיה מבורח מבית האסורין שאני התם דביבם שאין הגון לה מיירי כדאמר התם וכיון דלאו הגון לה ומצוה עליו מן התורה בחליצה ורמיא עלי' למיחלץ הויא היא כעין אנוסה ואיהו נמי לא אפסיד מידי דהא לא חזיא ליה והילכך לא יהבה ליה מידי דכל מה דאתני בהדה יותר מן הראוי לו הוא ופטורה אבל הכא מיירי דהגון לה היה ומחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין כ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן פסק הטור אה"ע סי' קס"ט:
אין אתי משה ושמואל. וכתב הרשב"א ז"ל שהמעשה הזה הלכה היא ואפילו ר' יוחנן מודה בה דכיון שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה אעפ"י שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה וכתב הה"מ ז"ל שאין נראה כן מדעת רבינו שכתב בכיוצא דברים אלו החליצה פסולה ומה בין זה להא דר"ל חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן ואפשר דשאני הכא שפירשו לו שהוא עוקר זיקתו ממנה עכ"ל וכן פסק בש"ע אה"ע שם:
הדרן עלך מצות חליצה