לא תנשא. משום דאיכא מיעוטא דמפילות כו' כדפרישית וכתב הרשב"א ז"ל קשיא לי דהא איכא נמי מיעוטא דאין מתעברות והוי להו תרי מיעוטי מיעוט דמפילות ומיעוט דאין מתעברות והוו כפלגא ופלגא וכי סמכת להו לחזקה הוי להו רובא ותתייבם ותירץ דאין מצטרף מיעוט לחזקה אלא היכא דהמיעוט מרע הרוב ממש כי האי מיעוטא דמפילות שמאותו חלק המרובה יש מקצתן שמפילות ולפיכך חשוב לעמוד נגד הרוב בצירוף החזקה אבל מיעוט שאין מתעברות דלא מרע הרוב ממש אלא שהוא עומד לגמרי נגד הרוב אינו חשוב להצטרף עכ"ל והיינו דלטעמיה אזיל דכתב אליבא דהרי"ף והרמב"ם ז"ל שפסקו כמשנתינו דע"כ צריך לומר דרבא דמתרץ שם רישא חזקה ליבום כו' אליבא דכ"ע מוקי למתני' ואפילו אליבא דרבנן דלא חיישי למיעוטא והילכך איצטריך ליה להאי תירוצא דלעיל והא דמסיק שם רבא סיפא הוה ליה מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ לאו משום דפירוקא אליבא דר' מאיר בלחוד הוא אלא לומר דלאו רבנן בלחוד הוא דמודי בה אלא אפי' ר"מ נמי וכ"כ שם הוא ז"ל ומשום זה לא ידעתי מה דסיים התיו"ט אחר שהביא בשם הנ"י ואצ"ל דאתי' מתני' כר"מ כו' אלא דהשתא איכא נמי לפרושי הכי אליבא דרבנן ואתיא רישא כרבנן עכ"ל דהכי ה"ל למימר ורישא וסיפא אתיא אפילו כרבנן וכמבואר:

שהן שתי ספיקות. ואע"ג דלרבנן נמי אמרינן הכי כדפרישית במתני' בהיתה לה חמות אפ"ה היכא דיצאת מליאה חיישי דכיון שיצאת מליאה ועבר זמן לידתה אין אומרים שמא הפילה דה"ל כמיתה ואסיקנא בפ' כל הגט דף כ"ח דלשמא מת לא חיישינן וכיון דנסתלק מיעוט דמפילות וחזקה דשוקא לא נשאר כאן אלא ספק דמחצה זכרים ומחצה נקבות ולפיכך חוששת שמא ניתן לה יבם כ"כ הנ"י ומה שהוגה בתיו"ט בדברי הנ"י וחזקה דאסורה לשוק נראה שהוא ט"ס דאדרבה חזקה שהיתה מותרת לשוק נסתלקה וכצ"ל:

חשודה היא לעשות כמה חללים. ובבבלי קיימ' הך אוקמת' אליבא דר"א שניסת לכהן דס"ל הואיל ולר"א לית ליה תמות נפשי עם פלשתים קעבדה חוששת לעצמה אפילו לקילקול קל מדחברתה ודמיא להא דאמר התם בריש פירקין מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו וה"נ לענין הקילקול:

מנין לאחיך שטעה כו'. ובבבלי סנהדרין דף ע"ג נפקא ליה אבדת גופו מוהשבותו לו ומלא תעמוד על דם רעיך אפילו מיטרח ואגורי דלכל אבדת אחיך דריש לה באלו מציאות דף ל"א לרבות אבדת קרקע:

שנייא היא שהסימנים דרכן להשתנות. והא דקאמר הכא בבבלי שומא דרכה להשתנות לאו דוקא דאפילו סימנין אחרים שאינן מובהקין ביותר דרכן להשתנות וכן אמר פ' אלו מציאות דף כ"ז ומשמע מהכא דסימנין דאורייתא כדפרישי' בפנים וכהך תירוצא בבבלי אלא דבאלו מציאות שם בעי' דלא איפשיט' היא ואפ"ה בסימנין מובהקין ביותר כגון חסר אבר או שינוי בא' מאבריו מסקנת הפוסקים הוא דמעידין עליו ומ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות נחלות הלכה ג' דאפילו בסימנים מובהקין בגופו אין משיאין את אשתו כבר פי' הכ"מ דבסימנים מובהקים קצת קאמר ועוד הרחיב בזה בב"י אה"ע סי' י"ז ע"ש ועיקרא דהוכחה שם מדכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות גירושין גבי אם השליכוהו בים והעלו ממנו אבר שהבאתי לעיל ומשמע שם נמי מדבריו דהרמב"ם והרי"ף ז"ל בחדא שיטתא קיימי דפסקו כלישנא בתרא דבבלי הכא דסימנין דרבנן והיינו בסימנין שאינן מובהקין לגמרי דבהכי הוא דאיבעיא לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן אלא דלענין ממון אפילו בסימנין מובהקין קצת הוי דאורייתא כדכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות גזילה ואביד' הלכה ה' דסימנין המובהקין סומכין עליהן ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה וכדפי' שם הה"מ ז"ל דבסימנין שאינן מובהקין לגמרי קאמר אבל לענין איסורא לא סמכינן עלייהו כ"א בסימנין מובהקין ביותר כההיא דלעיל ובגט אשה בנקב בצד אות פלוני דסימנין מובהקין כאלו לכ"ע דאורייתא הוו וכן מוכח מדאמר שם בפ"ק דף י"ט גבי דרב אשי ודווקא נקב כו' מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן ולפ"ז בסימנים מובהקין בכליו נמי סומכין עליהן דהא להאי לישנא דסימנין דרבנן לא חיישינן לשאל' כדמשמע התם דקאמר ולהך לישנ' דרבא דאמר סימנין דאורייתא כו' כליו דחיישינן לשאלה והרי הרי"ף והרמב"ם ז"ל מסקו כלישנא בתרא כדלעיל וכן כתבו התו' הכא דלמסקנ' לא חיישינן לשאלה וכ"כ הנ"י וכן הר"ן ז"ל הביאו הב"י שם אלא דהוא ז"ל דחה דבריהם והעל' דאפ"ה חיישינן לשאל' וכתב שם על דברי הנ"י והר"ן ודברים אלו לאו דסמכא אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור שהם עמודי ההוראה חולקין עליהם עכ"ל ועדיין לא ביאר לנו כל הצורך ומאין למד זה דהרי"ף והרמב"ם סוברים כן דהרי הם מפרשי' המתני' דהכא וכן הסוגיא בבבלי בסימנין שאינ' מובהקין כדאמרן וא"כ אין הכרח כלל לומר דאיכא למיחש לשאלה אלא דטעמייהו דסימנין שאינם מובהקין אין סומכין עליהן ואפשר לומר דסמך עצמו על מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין הל' ט' גבי אבד הגט שאם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעו' עין בארכו ורחבו של גט שהי' כרוך הרי הוא בחזקתו דנראה מדבריו דגריס במתני' בפ' כל הגט הל' ג' המביא גט כו' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר ולא כהך ספרים דגרסי או מכירו דאלמא אפי' מכיר להחפיסה צריך שיכיר הגט ואי דלא חיישינן לשאל' כיון שמכיר להכלי אפילו אינו מכיר להגט די בכך כדדייקי התו' הכא ד"ה ואיבעית אימא כו' אלא ע"כ ש"מ דס"ל דחיישינן לשאלה. זהו הנלע"ד בזה ועיין לקמן פ' כל הגט שם מה שכתבתי בס"ד עוד מזה:

כיני מתני' אין מעידין כו'. ונראה דגי' המשנה בש"ס הזה היה אין מעידין לאחר ג' ימים ולא היה כתוב אלא וכמקצת הספרים דלקמן ולפיכך קאמר כיני כו' ובנמצא הרוג ואין ידוע אם הוא תוך ג' ימים או לא יש מחלוקת בפוסקים והרשב"א ז"ל מהמחמירין וכתב שם שבמקצת ספרים מצא כתוב במשנה כל שעבר עליו ג' ימים אין מעידין עליו ושמעינן מינה דדוקא לאחר ג' ימים הא סתמא מעידין עליו וצ"ת עכ"ל ולדברי האי תלמודא נראה נמי דמקיים הגירסא מהספרי' שלפנינו אין מעידין אלא עד שלשה ימים דמשמע דוקא בידוע שהוא בתוך ג' מעידין אלא שהוא ז"ל עצמו הניח הדבר בצ"ת:

אפילו ראוהו מגוייד אני אומר כו'. משמע אפילו בסתמא דאין ידוע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכ"כ הרשב"א ז"ל ומ"ש שם הה"מ ז"ל דנראה מהבבלי דפליג אדהכא דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת כבר כתב שם הכ"מ עליו דלא משמע הכי והכרעת הירושלמי דלא ליפלוג אגמרא דידן הכרעה היא דכל מה דמצינו לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי ואע"פ שהפירוש יהי' רחוק קצת עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל בכתובות פ' מי שהיה נשוי דאף אם היה פירוש דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד עכ"ל וכן נראה הכא מסתימת לשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל שהביאו המשנה כפשטה כמ"ש הכ"מ וע"ש:

ולא עלה בידם אלא רגלו כו'. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודות בים ולא עלה בידם אלא א' מאבריו ואפילו כל גופו חוץ מראשו אין משיאין את אשתו דחיישינן שמא הוא יצא והלך לו וזה האבר מאדם אחר הוא וראיה מגברא חרוכ' ופסתא דידא דריש פירקין דלעיל עכ"ל. ודעת הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין הלכה ט"ז אינו כן שכתב שם וכן אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה ה"ז מעידין עליו עכ"ל והמפרשים ז"ל פירשו שדעתו ז"ל בידוע וניכ' שהאבר מאותו האיש כגון שיש סימן מובהק באותו אבר ומזה למדו האחרונים לומר דסימנין מובהקין בגופו סמכינן עלייהו ועיין לעיל:

שהות כדי טרפה. ולא מחלקינן בין טרפות אדם לבהמה לענין זה וכ"כ הרשב"א ז"ל וכן פסק בש"ע אה"ע שם:

שקעה ספינתו בים. אם הוי כמעידין שנטבע וא"ת הא מים שאין להן סוף אפילו מעידין שנטבע אין משיאין את אשתו וי"ל דמיבעיא ליה לענין דיעבד דקי"ל במים שאין להן סוף דאם נשאת לא תצא כדמוכח מההוא עובדא דטבע חסא בבלי דף קכ"א וכדאמר רב אשי שם וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם הלכה כ' ולפיכך קא מיבעיא ליה אם בשקעה ספינתו בים נמי אם נשאת לא תצא וקא פשיט ליה דדוקא באמרו נטבע אבל באמרו שקעה ספינתו ולא ראוהו שנטבע אפילו אם נשאת תצא כדאמר דאפשר לא היה בתוכה וכעין זה הביא הב"י בשם תשובת הרמב"ן ז"ל אם ראו שנשברה הספינה ולא ראוהו נטבע ממש אפילו בדיעבד תצא וא"ת אכתי מאי קא מיבעיא ליה הא מתני' היא בפ' כל הגט הלכה ד' ג' דברי' כו' ספינה שאבדה בים נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדאמר התם לענין תרומה ומכ"ש באיסור א"א שהוא בכרת וי"ל דאי ממתני' לא שמעינן אלא לכתחילה אלא דמדברי הרמב"ן שם משמע דפי' להמתני' דאפילו בדיעבד אמרינן בחזקת שהוא קיים לכל דבר דלמד שם דינו ממשנה זו ומשמע נמי מדבריו שם דאפילו ידעינן שהיה בתוך הספינה כדכתב שם שמא ניצל ע"ג עץ כו' וכדמשמע נמי ממתני' כל ששואלין כו'. וכן הוא מסקנת הפוסקים לפי שיטת הבבלי דכששואלין אותו לא הוי מסיח לפי תומו ועיין בסוף פירקין:

הלכה כר' יודא בן בבא. ומסקנת הפוסקים דאין הלכה כר"י ב"ב אלא כמיליהון דרבנן דהכא דפליגין ומחלקין בין יבשה למים כדפרישית ומכאן למדו הפוסקים לומר דבמים אפילו לאחר כמה ימים שנפל מעידי' עליו והרי"ף דקאמר אבל במים אפשר שישהא ארבעה וחמשה ימים ואינו משתנה לאו דוקא ד' וה' ימים אלא אפילו לימים הרבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל פי"ג הלכה כ"ב והוא דלא שהה על היבשה אחר שהעלהו מן המים אבל אם שהה על היבשה לאחר שהעלהו אפילו לא שהה ג' ימים בתוך המים אמרינן מיתפח תפח כ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב הרי"ף ז"ל והוא דליכא מכה וכן אמר בבבלי דהיכא דאיכא מכה מיא מרזו מכה ונופח וכן פסק הטור שם והרמב"ם ז"ל השמיט חילוק זה ולא כתבו המפרשים מזה כלום:

עבר עכו"ם כו'. כדפרישי' בפנים ואע"ג דלטעמא שמא נדרס נמי חשש נפילה איכא דהא על כרחך צריך אתה לומר זה גט אחר הוא ומאדם אחר נפל איכא למימר דהכי קא מיבעיא ליה דאי לטעמא דחשש דנפילה מזה אדם שעבר א"כ אפי' לנפילה דחד חיישינן ונימא דאפילו במקום שאין השיירות מצויות נמי חיישינן או דילמא לנפילה דחד לא חיישינן כדאשכחן דמחלק אביי בפ' ג"פ דף קע"ב דדוקא לנפילה דרבי' חיישינן והכא טעמא דשמא נדרס גיטו מרגל העובר וזה גט אחר שנפל מקודם לזה וא"כ דוקא במקום שהשיירות מצויות והא דלא בעי הכי בהדיא אם חיישינן לנפילה דחד או לא משום דחדא טעמא וחדא בעיא היא וניחא ליה למיבעי הכי דחדא דפשיט ליה תרתי הוי וקא פשיט ליה מדאכשרון בההוא עובדא ש"מ דעבר עכו"ם כשר ולא חיישינן לשמא נדרס וזה גט אחר הוא אלא דבמתני' חיישינן שמא מזה העובר נפל ואפילו לנפילה דחד והיינו אפילו במקום שאין השיירות מצויות. ועיין בפ' כל הגט שם מה שכתבתי עוד מזה. ושם תירצתי קושית הרשב"א ז"ל כי שם מקומו:

והא תנינן הלכו כו'. משמע מהכא דגריס נמי בסיפא דמתני' ממקום פלוני מדפריך נמי מסיפא דלא חיישינן לשם אחר כשמו הואיל דלא הוחזקו באותו מקום וכן היא גי' הרי"ף והרא"ש ז"ל בסיפא וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם הלכה כ"ג וז"ל ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו. כן היא גי' מהרי"ק בתשו' בדברי הרמב"ם ממקום פלוני הביאו הב"י שם. ומ"ש התיו"ט על גירסת ספרי הרמב"ם שלפנינו או ממקום פלוני שהוא טעות סופר ובהדיא כתב בסוף פ' ההוא הל' כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו כו' אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו עכ"ל הגה"ה זו מכוונת היא אבל לא מטעמיה דמהתם אין ראיה כיון שלא הזכיר שם אביו כדמחלק בתשו' מהרי"ק שם דהיכא דהזכיר שם אביו אין צריך להעיד על המקום והוכיח שם דדעת הרמב"ם כן מדכתב מצאו כתוב בשטר מת פב"פ ה"ז תנשא אשתו כו' ע"ש ומה שהצריך הרמב"ם כאן לומר שהוא פב"ב ממקום פלוני שאני הכא דצריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו איש שהזכיר ואם לא הזכיר שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף ב"ש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו יש לנו לתלות יותר בהשתנו' הצורה מחמת נשיכת הנחש משנתלה בתרי יוסף ב"ש מאחר שלא הוחזקו עכ"ל ותמה אני אם נעלם ממנו דברי מהרי"ק האלו והרי נ"מ גדולה היא לדינא:

מצאו כתוב בשטר. והרמב"ם ז"ל פסק שם הלכה כ"ח כדברי המיקל וסיים שם ונודע שזה כתב ישראל וכן הסכימו כל המפרשים ואף על פי שאינו מקוים דקיום שטרות דרבנן ואוקמוה אדאורייתא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וסיים הרמב"ן ז"ל ואפילו בעד אחד מפי כתבו ואע"פ שאינו מקוים משיאין:

לית הדא פליגא על ר"ל כו'. אבל בבבלי מסיק דמסיחה לפי תומה הויא דכיון דחזיתנהו בכיא והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה היא ואמרו לה איה חבירינו. ולפ"ז מעובדא זו נמי איכא סייעתא לדעת הרמב"ם שהצריך במסל"ת לומר קברתיו. וכבר הסכימו כל המפרשים דאפילו לדעת הרמב"ם דוקא באינו מזכיר שמו ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסל"ת. ולכאורה היה נראה מכאן דמכרת היתה לו ואפילו הכי בעינן קברתיו לדעת הרמב"ם דס"ל דכל הני עובדי דנאמ' בהן קברתיו לדוקא נקט ולא אמרינן דמעשה שהיה כך היה כדפירשו המפרשים ז"ל אלא דהר"ן ז"ל בתשובותיו פירש הביאו הכ"מ שם ובב"י דהא דאמרינן פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומו כו' וזה קבר שקברתיו כלומר שאינה מכירה אותו האיש שאמרה עליו שמת אלא אמרה איש יהודי שהיה עמי וע"ש. ועוד נראה לומר דאפילו אמרינן דהיתה מכרת אותו כדמשמע ממתני' שחלה כו' והביאוהו לפונדק אין ראיה מכאן דאפילו לשיטת הבבלי לאו מסיחה לפי תומה ממש היתה לרבנן כדכתבו התוס' והביאו ראיה מדהכא דקאמר עשו אותה כעכו"ם מסיח לתומו משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה אלא שמביאין הרבנן ראיה דלא גרע מעד אחד:

הדרן עלך מסכת יבמות