Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עבדי מלוג. פי' רש"י ז"ל שמשייר' לעצמה כו' ודעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות אישות דכל שלא שם וקיבל עליו אחריות אין להם דין נכסי צ"ב אלא דין נכסי מלוג ואעפ"י שהכניסן לו וכתבן בכתובת' וכן מוכח מהכא לקמן:
ועבדיה עבדים. כן היא גי' ר"ת ורש"י ז"ל גריס ועבדיו שקנו עבדים ופי' בשנתן להם אחר מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו והכא מפרשינן איפכא וכדלקמן:
על מנת שיהיה לרבו רשות בהן. כדפרישית לגי' הרשב"א ופירושו וצ"ל דאאלמנה וגרושה דמתני' קאי דאל"כ אם אין לרבו רשות בהן אמאי לא אכלי מחמת העבדים עצמן שהן אוכלין דהרי כל קנין אוכל מאכיל וכן פי' שם ודוחק והיותר נראה דגרסי' ברישא ע"מ שלא יהיה לרבו ובסיפא ע"מ שיהיה לרבו וה"פ דברייתא דאמרה דמרבינן עבד שקנה עבדיה בע"מ כו' אבל אם יש לרבו רשות בהן קנינו של כהן הוא ולא צריך לרבויי ומשמע מהכא דע"מ שאין לרבו רשות בהן לחודיה מהני ועיין בפרק י"א דנדרים הל' ח' מ"ש בזה בס"ד:
הראוי לאכול כו'. כלומר קנין הראוי לאכול כדמפרש רבינא בבבלי דהרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ואיכא למידק על הא דקאמר הכא מה נפיק מן ביניהון הא טובא איכא בינייהו דלר' הילא מדאורייתא לא אכלי ולר' יוחנן גזרה דרבנן בעלמא היא מדאמר שם רבא בהדיא מדאורייתא מיכל אכלי ושמא דהכי נמי קאמר דאם מן התורה הוא אפי' עבד ערל אינו מאכיל ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דתפס תירוץ דרבינא לעיקר דכתב פ"ז מהל' תרומות הל' י"ח וקנין האוכל מאכיל אחרים ומדסתם דבריו אלמא דאפילו עבד ערל אינו מאכיל:
דר' יוחנן כרשב"ג. וכתב הרא"ש ז"ל בפירקין דכיון דר"י סבר כרשב"ג היה נראה דהלכה כרשב"ג. וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהל' אישות הל' ט"ו דכתב וכן בעל שמכר קרקע מנכסי אשתו בין בנכסי צאן ברזל כו' לא עשה כלום דמשמע דהמכר בטל מיד כרשב"ג אלא דבפי"ח מהלכות מלוה הל' י"ד כתב העושה שדה אפותיקי לב"ח או לאשה בכתובתה ומכרה ה"ז מכורה וכשיבא ב"ח לגבות אם לא ימצא בנ"ח יטרוף אותה בד"א בשמכר לשעתה אבל מכר ממכר עולם אינה מכורה ע"כ הרי דפסק כרבנן דמכורה לשעה והרי הכא השוו דין נכסי צאן ברזל לאפותיקי והראב"ד כתב עליו שם לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא וכן הניח שם הה"מ בצ"ע ואפשר לומר לדעת הרמב"ם ז"ל שפי' כדעת המפרשים שמביא הר"ן פ' השולח דהא דמסיים הכא אבל לא מכרן לשעה ד"ה אין מכורין לעיל קאי אנכסי צאן ברזל ולא אאפותיקי יע"ש ואע"ג דנראה מהסוגיא דמדמי להו מ"מ ניחא ליה להרמב"ם לחלק בין נכסי צאן ברזל משום שבח בית אביה והמכר בטל מעכשיו ובין שדה שלו שכתבו אפותיקי דאם מכרה מכור עד שתבא לגבות כתובתה שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמים לאו בעלת דברים דידיה היא עד שתבא לגבות הכתובה וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל:
שהבכור נוטל פי שנים. כדמסיק ביש נוחלין דף קכ"ג דבשבחא דאתי ממילא ולא אישתנו מודו רבנן דהבכור נוטל בהם וכרב פפא התם וכן בוולדות אתי ממילא ולא אישתנו מיקרי וכן דעת הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' נחלות הל' ב' וכתירוץ הה"מ ז"ל שם:
תני הכניסתן ילדים תוספתא פ"ט הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר שהכניסתן בדמים ולא שמאן לו לקבל אחריותן עליו ולפיכך נ"מ הן ונוטלתן כמה שהן ואעפ"י שכתב לה בכתובתה וזה מסתייע' לדעת הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל במתני' אף בת כהן לכהן כו'. מפני שראיתי מחולקים בהאי דינא גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל אמרתי להעיר קצת בזה כתב הרי"ף ז"ל דקסבר רבי יוסי עובר במעי זרה זר הוא ואית ליה קניה ולפיכך פוסל בעבדים מלאכול בתרומה בשביל היורשים מפני חלקו של העובר ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דאמרי אין לעובר קניה ואין לו חלק עד שיולד הילכך אפי' במעי גרושה לא פסיל לעבדים עד שיולד ותנן נמי בפ' יוצא דופן תינוק בן יום א' פוסל בתרומה פי' בן גרושה שהוא חלל אינו פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אלא אוכלים בשביל בנים הכשרים עד שיהיה בן יום אחד אבל עובר במעי גרושה לא פסול דלית לי' קניה בגוייהו וכן הילכתא עכ"ל והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תרומות הל' ד' כתב וז"ל בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול עכ"ל והכ"מ שם הכריח שדעת הרמב"ם ז"ל כדעת הרא"ש ז"ל שחולק על הרי"ף ופסק דעובר יש לו זכיה ופוסל בעבדי אביו אם אין לו אחים אבל אם יש לו אחים אינו פוסל ובב"י י"ד סי' של"א כתב דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף וכתב שם עוד למאי דאמרי' בגמרא למאי נ"מ לעובר במעי כהנת' אסיקנא התם בקשיא למ"ד דטעמיה משום שאינו ילוד אינו מאכיל וא"כ כל שהוא במעי כהנת מאכיל כאלו נולד כבר והיינו לפסק הרא"ש אבל להרי"ף והרמב"ם שפסקו דאין לעובר קניה ולא חלק עד שיולד אעפ"י שהוא במעי כהנת אינו מאכיל כלל ומיהו אמו ועבדי מלוג אוכלין מפני שהיא בת כהן עכ"ל וכ"כ התיו"ט לדעת הרמב"ם אפי' בת כהן לכהן אינו מאכיל העובר לעבדים כלל. וקשיא לי טובא בגוה דא"כ למה כתב הרמב"ם דיניה בבת ישראל לכהן והשמיט מלכתוב כלל בבת כהן לכהן בכה"ג והיה לו להשמיענו רבותא טפי דאפי' בבת כהן לכהן העובר אינו מאכיל וכמו דמקשו רבנן לר"י במתני' ועוד למאי דדחק עצמו בכ"מ להכריח דעת הרמב"ם כדעת הרא"ש דהעובר יש לו זכיה ומחלק בין יש שם בנים אחרים בין לא הניח א"כ אכתי לשון לפיכך אינו מדוקדק בדברי הרמב"ם דכך לי דין עובר החלל כדין שאר העובר אם יש שם בנים אחרים אינו פוסל ואם אין שם פוסל ועוד אפי' נימא דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף אכתי קשה אמאי לא אכלי בשביל המשפחה וכדעת החכמים בגמ' וכדפי' רש"י ז"ל שאין א' מישראל שאין לו יורשים וכל זמן שלא נולד העובר אין לו חלק בהן ולמה אמר בגלל אחיו הכשרים. והנראה דודאי דעת הרמב"ם כדעת הרי"ף אלא דיש חילוק בין עבדי מלוג לעבדי צאן ברזל וזה לפי הכלל דאמרינן בבבלי ריש פירקין קנין האוכל מאכיל וא"כ כל זמן שהיא אוכלת מאכלת והיינו עבדיה שהן עבדי מלוג וכדמדייק הכא אלא דבבלי לא נחית לדיוקא הכי וה"פ לאמרו לו דמתני' דהרי לר' יוסי דמתני' דאמר לא יאכלו עבדיה בתרומה דמשמע אפי' עבדי מלוג מדקאמר סתמא ולא מחלק כדמחלק בברייתא ומדקאמר מפני חלקו של עובר ש"מ דביש לה בנים מיירי ואעפ"י שהיא אוכלת אפ"ה עבדי מלוג אינן אוכלין ועל כרחך לומר דלא ס"ל לר' יוסי קנין האוכל מאכיל וטעמא דס"ל כמ"ד הכא לעיל הל' א' דבעבד שקנה עבדים ע"מ שלא יהיה לרבו רשות בהן לא אכלי דקנינו של עבד הוא ולא של כהן וכלהו מכח כהן קא אכלי וכדפרישית בשם הרשב"א ז"ל וא"כ בעבדי מלוג של אשה נמי הכי דכל זמן שהכהן קיים ברשותיה נמי הוו כדין נכסי מלוג וכשמת אינם אוכלין ואעפ"י שהיא אוכלת ומפני חלקו כו' דקאמר משום דאעבדי צאן ברזל נמי קאי דסתמא קאמר וכולל לכלן אלא דאינן שוין בטעמא דעבדי מלוג לא יאכלו משום דלית ליה קנין האוכל כו' ועבדי צאן ברזל לא יאכלו משום דעובר אית ליה זכיה ושאינו ילוד כו' וכדפירשו התו' דרבנן הוו סברי דטעמיה מש"ה הוא ולפיכך הקשו לו מאחר שהעדת כו' כלומר לדידך דלא ס"ל קנין האוכל כו' וא"כ לא סבירא לך נמי כל האוכל מאכיל דחדא היא דלא נאדי בריש פירקין מכללא דכל האוכל אלא משום דלא מסתבר ליה דיוקא מכח קושיא דהרי ממזר וזה מבואר ולפ"ז אף בבת כהן לכהן לא יאכלו עבדים ואפי' עבדי מילוג דאעפ"י שהיא אוכלת אינה מאכלת לדידך ואתה צריך להעיד כן ועבדי צאן ברזל מפני חלקו כו' אבל לדידן לעולם אוכלין ואפילו עבדי מלוג והיינו בבת ישראל אם יש לה בנים דהיא אוכלת ומאכלת ובבת כהן אפי' אין לה בנים ועבדי צאן ברזל אוכלין לעולם בשביל המשפחה דאין לעובר זכי' כלל וכחכמים דברייתא ור' יוסי בברייתא השיב להם זו שמעתי כו' דטעמא דידי משום דעובר במעי זרה זר הוא. והשתא דברי הרמב"ם ז"ל עולים כהוגן בהדק היטב דבריו דכתב לא יאכלו עבדיה בתרומה והן עבדי מלוג שלה ובאין לה בנים מיירי והיינו דנקט בלישני' בשביל העובר ושינה מלשון המשנה מפני חלקו כו' כלומר דלא יאכלו בשביל העובר שאין בו כח להאכיל אמו שהילוד כו' והואיל והיא אינה אוכלת אינה מאכלת דקנין האוכל כו' דוקא וכדפסקי בפרק דלעיל הל' י"ז כרבינא. ומשום סיפא נקט לה והיינו דקאמר לפיכך כלומר הואיל ואין לעובר זכיה וכח כלל להאכיל א"כ נמי אינו פוסל היכי שיש כאן מאכילין אחרים אלא דהיה לנו לפסול מחמת חלקו כגון אם היה חלל כו' אפ"ה אינו פוסל העבדים והיינו עבדי צאן ברזל שיש לו חלק בהן אחר שיולד. וזהו דנקט בלישני' הכא העבדים אלא כו' ולא כדאמר ברישא עבדיה. והא דנקט בגלל אחיו הה"ד אפילו אין כאן אחים דאוכלין בשביל היורשין של המשפחה כדלעיל אלא משום סוף דבריו נקט לה דקאמר עד שיולד החלל כו' וקמ"ל בזה אגב אורחיה דין אחר דכשיולד פוסל אעפ"י שיש כאן אחים כשרים לומר אע"ג דעדיין לא חלקו ולא ידעינן אי מתרמי ליה הני עבדים לחלקו משום דבדאורייתא אין ברירה. והא דקי"ל העובר פוסל זהו בבת כהן המעוברת מישראל וטעמא כדדרשינן בנעוריה פרט למעוברת וכמ"ש שם לעיל באותו הפרק ולפ"ז דברי הרמב"ם עולין כדברי הרי"ף ז"ל ופסקו כחכמים ומהשתא בבת כהן לכהן לכ"ע אכלי בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל אפילו אין לה בנים וכדפסק הטור בסי' הנזכר וז"ל ובת כהן שנשאח לכהן ומת והניחה מעוברת תאכל היא וכל העבדים אפילו קודם שתלד דמשמע אפילו אין לה בנים דאוכלין בשביל יורשי המשפחה דדין זה מוסכם הוא וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל דכתב ברישא ולפיכך כו' בשביל היורשים כו' דמשמע דלרבנן אוכלים בשביל היורשים כל שהן ודקאמר בסיפא בשביל בניו הכשרים משום דמסיים עד שיהיה בן יום אחד וכדפרישית לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל וכן מוכח עוד מדכתב הרמב"ם ז"ל שם בפרק עשירי הל' י"ב וכן העבד שהיה אוכל ואמרו לו מת רבך והניח יורש שאינו מאכיל כו' כלומר שהניח בת הנשואה לישראל או בן חלל וכמ"ש בפי' המשנה בפ"ח ממסכת תרומות דמשמע אם לא הניח כלל אוכל העבד דאין לך מישראל שאין לו יורשים. זהו הנלע"ד בדבריו ז"ל. ועל מה שהקשה הראב"ד ז"ל דקי"ל דעובר אית ליה זכיה כבר השיב הרמב"ן ז"ל דלא קי"ל כן כמה שהביא הכ"מ שם וסיים שם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן דלבנו מזכה דדעתו של אדם קרובה כו' היינו דוקא בשכ"מ אבל לא בבריא וכן דעת הרשב"א ז"ל ועיין לעיל פ' החולץ הל' א' שכתבתי בשם הה"מ דאין דעת הרמב"ם לחלק כן ומהכא מוכח דדעתו כדעת הרמב"ן ז"ל יע"ש:
כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות. וכן הביאו התו' פ' הערל דף פ"ב ד"ה ירושה בשם מדרש רות א"ר יוחנן מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן והר"י פי' שם ההיא דהכא דכיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד ולא היה להם חובה לקדש כל א"י ואעפ"י כן חייבו עצמן מאליהן וקדשו וכיון שקידשו קדוש מן התורה וכן דעת הראב"ד והר"ש ז"ל כדכתבו שם דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני לכל המצות התלוין בארץ היתה מדרבנן יע"ש ובאמת שזה דעת ר' יוסי בר חנינא בשביעית שם אבל לר"א שם משמע דלא נתחייבו אלא מדרבנן כדמשמע הכא ובכמ' דוכתי וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תרומות הל' כ"ו דתרומה כחלה היא דאפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן:
אם בבת כהן כו'. ורש"י ז"ל פי' בדף ס"ט ע"ב גבי הא דאמרי' הוכר עובר במעיה חהא מקולקלת למפרע לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאישתכח דזרה הויא. ותימא הוא דהרי משנה ערוכה היא שם דבת כהן לעולם אינה משלמת חומש ובנשאת לישראל כשר אפי' לר"מ שם אינה משלמת אלא הקרן ומי גרעה השתא דמת והניחה מעוברת ואפי' ביש לה בנים אינה משלמת כדאמר הכא וזה מוסכם הוא כדפרישית וע"כ הא דקאמר תהא מקולקלת על הקרן לחודיה הוא דקאי וצ"ע:
וישלמו קרן וחומש. ומשומרת יבם לא קשיא ליה דס"ל דהא דדרשינן קנין כספו ולא קנין אחיו כדפרישית במתני' אסמכתא בעלמא הוא וכן כתבו התו' ד"ה קנין כספו בשם ר"ת וכמפורש בהדיא בהאי תלמודא פ' אעפ"י הל' ג' וע"ש:
לא כן תני ר' חייא אשתו של חרש כו'. ובתוספתא פ"ט לא מצאתי כן אלא ה"ג בת כהן פקחת שנשאת לישראל שוטה טובלת כו' וכן משמע מהבבלי דמוקי לה בסתם חרש דפוסל דקנייה בתקנתא דרבנן אבל שוטה לא תקינו ליה רבנן נישואין וגי' אחרת היה להש"ס הזה וסובר דהואיל מדאורייתא לאו בר קנין הוא כשוטה דמי ואינו פוסל. וצ"ל למאן דמוקי הכא בחרש יבם שהיא שומרת יבם לו וכדפרישית בפנים דאלת"ה קשיא הא היבם חרש מאכיל ואעפ"י דלא אכלה מעיקרא ללישנ' קמא ואליבא דרב בבבלי פ' הבא על יבמתו דף נ"ז וכן משמע הכא ריש פ"ו סוף הל' א' אליבא דר' יוחנן כמפורש שם ואפילו ללישנ' בתרא או כשמואל דהכא היכא דאכלה מעיקרא מיהת מאכיל יבם החרש וע"ש:
כמי שהביא שתי שערות להאכיל. אם בת ישראל לכהן היא וזה סייעתא לפי' הרמב"ם ז"ל שהבאתי במשנה דספק שהביא כו' אדלקמיה קאי ולענין חליצה אבל בתרומה מאכיל הוא אלא שבחבורו חזר הוא ז"ל מדבריו שכתב פ"ח מהל' תרומות הל' י"א ובח ישראל שנשאת כו' נשאת לבן י"ג ויום א' ספק שהביא ב' שערות ספק שלא הביא ה"ז אסורה לאכול והתיו"ט לא הביא ממ"ש בחבורו דזה עולה כפי' רש"י אלא שרש"י תפס בדבריו קטן שקדש האשה ספק כו' והרמב"ם נקט נשאת לבן כו' ולענין דינא חדא היא דאין קנינו כלום עד שיגדיל כמ"ש שם דנשאת לבן ט' ויום א' אעפ"י שביאתו ביאה אינה אוכלת כו' ומ"ש רש"י ז"ל בגמ' ולא מאכילין לא אבן ט' קאי היינו משום רישא דקאמר פוסלי' וע"כ בבן ט' דהני פסולין מיירי כדמוקי שם דבן ט' כשר מהיכי תיתי דפוסל לפיכך לא ניחא ליה לומר דלא מאכילין עליה נמי קאי דלא שייך גבי הפסול אבל באמת בן ט' אין מאכיל וכמ"ש הרמב"ם שם:
ילדה תאכל. והרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תרומות הל' י"ד סיים בזה ואעפ"י שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין היא שמא מאחר נתעברה הרי הוולד בחזקת זה שבא עליה. ובפ"ג מהל' יבום הל' ד' כתב מי שזנה עם אשה בין פנויה כו' ונתעברה ואמר זה העובר ממנו הוא ואפילו היא מודה לו כו' ה"ז ספק לענין יבום כשם שזנתה עם זה בך זנתה עם אחר והקשה שם הה"מ ז"ל דכיון דלענין תרומה דאיכא ג"כ איסורא דאורייתא שדינן הולד בתר דידיה גבי יבום נמי אמאי לא נהמני' כו' יע"ש ולענ"ד נראה דבתרומה מיירי דלא דיימא מעלמא כדכתב שם הוא ז"ל והוא שלא יצא עליה קול עם אחר ובהל' יבום מיירי שהיא זונה מופקרת לכל וזהו שכתב מי שזנה כו' ואע"ג דלדינא פנויה לאו זונה מיקריא היינו לפסלה לכהונה ועיין בחידושי יבמות שהארכתי בזה ושם הוכחתי בס"ד ממ"ש פט"ו מהל' א"ב דבדיימא ג"כ מעלמא מיירי הכא יע"ש:
ודלא כר"א דאומר אף הפנוי כו'. והתו' ד"ה לא פוסלין כתבו דנראה דאפי' לר"א לא מיפסלא בתרומה דאין זה לאיש זר והרי מפורש הכא בהדיא דלא כר"א. ועוד דאדרבה דמצינו דנפסלה מן התרומה ולא נעשית זונה כמו מתני' דלעיל בפסולי כהונה ולא מצינו דנעשית זונה ולא תפסול מן התרומה:
קל הוא וכו'. אבל בבבלי סוף פירקין מסיק איפכא וכר' בא דהכא דטעמא דלזנות לא חששו וכדדייק התם דאשכחן דאפי' בתרומה חששו וכן אם בת כהן לישראל היא אינה אוכלת אלא עד מ' יום כדאמר התם טעמא ומשמע דאפילו בעלה במדינת הים נמי חוששין לתרומה כמו לנישואין דלא פליג רבנן וכמסקנת הפוסקים משיטת הבבלי דלעיל פ' החולץ דף מ"ב דקאמר ממתני' דכרמא הדר ביה כו' וגזרו שאינה ראויה להתעבר אטו ראויה וכן לתרומה:
בעכומ"ז פסול. הא דמחלק בין עכומ"ז פסול לשאר האומות נראה דס"ל כמ"ד יש ממזר מח"ל ודוקא עכומ"ז פסול דאשכחן בהו לאוין אבל בשאר אומות לא מצינו לאו בהדיא דבתך לא תקח וגו' אזהרה לתפיסת קידושין הוא ועיין בתו' פ' עשרה יוחסין שם והכא בפרקין דלקמן:
סליק פירקא בס"ד