(שם במתני') בראשונה כל מי שהוא רוצה לתרום וכו' ומה הן מוציאין ' אחת או שתים. בבבלי דף כג פריך השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא אמר רב חסדא ל"ק כאן בבריא כאן בחולה וכו' ואין מונין להן אלא אחת והתניא וכו'. מאי מונין לו נמי אחת משמע דהכי קאי המסקנא שאין מונין לו אלא אחת והרמב"ם ז"ל בפ"ד דתמידין בהלכה ג' כיצד מפייסין וכו' והממונה אומר להן הצביעו והן מוציאין אצבעותיהן אחת או שתים ואם הוציא שלש מונין לו שלש וזהו נגד מסקנת הש"ס לפי הגי' שלפנינו והיה צ"ל דגי' אחרת היה לו וכ"כ בלח"מ. ומהגי' דגריס הכא בסוף הלכה היה קצת סייעתא לדבריו בענין המנין דקאמר הוציאו אחת מונין לו שתים מונין לו שלש אין מונין לו מהו אין מונין לו כל עיקר אין מונין לו את היתרה ומדמספקא ליה בהוציא השלישי אם אין מונין לו כל עיקר קאמר או אין מונין לו את היתרה ש"מ מיהת הא דקאמר שתים מונין לו היינו שמונין לו לשנים. והשתא לפי גי' הברייתא בבבלי ואם הוציא שלש מונין לו שכך היתה גי' הרמב"ם ולא אם הוציא שליש כגי' אשר לפנינו א"כ מונין לו דקאמר שמונין לו לשלש קאמר ובענין אין מוציאין אגודל מפני הרמאין ודאי יותר נוח פי' הרמב"ם מפירש"י וכדפרישית בפנים:

כל הלילה והרים מכאן לתרומת הדשן שהיא כשרה כל הלילה. סוגיא דהכא מסייעא לפי' התוספות בפ"ק דף כ' ד"ה אהיכא קיימינן וכו' דמסקי שם לבסוף דלר' יוחנן קאי כל הלילה אהקטרה וקאי אהרמה דכל הלילה כשר להקטרה כשאין מעוכלין וכל הלילה כשר להרמה אם יש דשן מעוכל ואיברי שרירי דאמרי' בהו חצות עושה עיכול מעד הבקר נפקא תן בוקר לבקרו של לילה והיינו חצות וכן כתבו עוד בזבחים דף פו ד"ה אלא אמר ר' יוחנן וכו' ע"ש:

זר שתרם ר' יוחנן אמר חייב וכו'. פלוגתא דרב ולוי היא ג"כ בבבלי פרקין דף כד ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' ביאת המקדש כרב כמ"ש שם בריש הפרק שאזהרת הזר על כל עבודה שנאמר וזר לא יקרב אליכם ולוקה אבל חיוב מיתה אינו אלא בעבודת מתנה ועבודה תמה שאין אחריה עבודה ואינן אלא ד' עבודות זריקה והקטרה ונסוך המים ונסוך היין וכמ"ש לקמן שם בהלכה ח' תרומת הדשן צריכה כהן ואם הרים ישראל לוקה ואינו חייב מיתה ולפי שאינה עבודת מתנה. ואע"ג דקאמר הכא דלא כר' יוחנן ורב כר"ל לא סמיך אדהכא מדלא הוזכר התם דר' יוחנן פליג בזר שהרים את הדשן ומחייב. ועוד דהתם בדף הנזכר ע"ב קאמר ר' יוחנן זר שסידר שני גזירי עצים חייב דקסבר עבודה תמה היא אלמא אע"ג דעבודת מתנה היא בעינן נמי שתהא עבודה תמה. א"כ ה"ה איפכא דבעבודה תמה לחוד כתרומת הדשן לא סגי דבעינן נמי עבודת מתנה. וא"כ ש"מ דהדר ביה ר' יוחנן מהא דקאמר הכא:

הוציא שאר הדשן וכו' אתיא כמ"ד אחרים פחותין מהן משמע דאבגדים שלובש בהוצאת הדשן קאמר וכדמשמע נמי מהא דהתם דפליגי תנאי בפירושא דאחרים בדף כג ע"ב וכמשמעות הכתוב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידין כתב בהל' י' הרמת הדשן מעל המזבח בכל יום מצות עשה שנא' והרים את הדשן והיא עבודה מעבודת כהונה ובגדי כהונה שתורם בהם הדשן יהיו פחותין מן הבגדים שמשמש בהן בשאר עבודות שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והרים את הדשן וכו' וצ"ל דה"ק דהאי ולבש בגדים אחרים אוהרים את הדשן דלעיל מינה קאי ומשום דזיל בתר טעמא דאיתמר עלה כדתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדירה לרבו וכו'. א"כ בתרומת הדשן נמי צריך שיהו פחותין משאר בגדי כהונה. ועוד דע"כ הכי פירושא דקרא דאי אהוצאה לחודה קאי הרי לאו עבודה מן העבודות הוא וכדכתב שם סוף הפרק וא"כ למה ילבש בגדי כהונה בשבילה לבד ואעפ"י שפחותין הן אלא דמשמעות הכתוב לא קאי אלא בתחלה על הרמת הדשן וכשלובש להרמה הפחותין משאר בגדי כהונה מוציא ג"כ הדשן באלו הפחותין והשתא הני תנאי דפליגי בבעלי מומין להוצאה פליגי נמי בפירושא דמשמעות הכתוב דלמאן דמכשיר בבעלי מומין קאי אחרים אוהוציא דבתריה וכדקאמר ר"א אחרים והוציא לימד על בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן ולת"ק קאי אחרים אדלעיל והרים וגו' ובאותן הבגדים הוא מוציא ג"כ ולאפוקי בגדי חול:

הכל מודים בזר שסידר את המערכה וכו' ובלבד שני גזירי עצים. כ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' ביאת מקדש וכר' יוחנן דעבודה תמה מיקריא. ועיין לעיל ד"ה זר שתרם:

התיבון והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו מכאן להצתת אש וכו'. זהו כדגריס בבבלי פ' טרף בקלפי דף מה מעיקרא דר' יהודה נפקא ליה מהאי קרא וכו' ומתרץ התם אליבא דר' יהודה דצריך נמי למילף מקרא דונתנו וגו' דאי מהאי קרא והאש על המזבח וגו' ה"א קאי זר אארעא וקעביד במפוחא קמ"ל:

תרם והפריחתו הרוח תרם חציה וכו'. כל הני דבעי למילף מקומץ מנחה דאי ר' מנא לבסוף כדקאמר ותמיה אנא היך רבנן מדמין תרומת הדשן להקטרה ולא דמיא אלא לקמיצה וכו' וזהו כדקאמר בבבלי פרקין דף כד דבעי ר' אבין תרומת הדשן בכמה וכו' ת"ש דתני ר"ח נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו והרמב"ם בפ"ב מתמידין שביאר שם מצות הרמת הדשן לא הזכיר משיעורו כלום. ואפשר משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהא שיעור מלא קומצו לא כתב בזה וכן לא הזכיר מאינך דמייתי הכא ולא שכיחי:

חילפי שאל קומץ שנתנו ע"ג מערכת לילה וכו'. בבבלי פ"ג דף כט קאמר בפשיטות לא זו בלבד אמרו אלא אף מליקת העוף וקמיצת מנחה בלילה תשרף וכשנותנו ע"ג מערכת לילה ודאי אין שום תקנה אלא דהתם לא גריס שנתנו על מערכת לילה הלכך פריק קומץ ונהדרה ונהדר ונקמצה ביממא הוא תני לה והוא אמר לה כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ועיין בתוס' שם. ומהא דקאמר הכא מתני' ומצוה וכו' מסייעא לדברי הר"י בתוס' ד"ה אלא אפי' עולת העוף וכו' דהא דאמרינן שלא יהא דבר קודם לתמיד היינו למצוה וע"ש:

ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. משום דבפ' כיצד צולין תנינן אין הציץ מרצה על טומאת הגוף מיבעיא ליה הכא אם מרצה על טומאת ידים. ומיהו בלאו הכי הרי לא משכחת לה אלא בטומאה דרבנן כדפרישית בפנים דאי בטומאה דאורייתא נגע הרי נטמא כל גופו ובטומאה דרבנן לא שייך רצוי ציץ:

ידים מהו שיפסלו משום יוצא וכו'. כה"ג מיבעיא ליה בבבלי זבחים דף כ' ופשיט ליה מהאי ברייתא קידש ידיו ורגליו ונטמאו וכו' כדמייתי הכא וקאמר עלה יצאו ידיו לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן יצא כל גופו מאי וכו' ולא איפשיטא ומשמע התם דעיקר הבעיא אי חיישינן להיסח הדעת ובהא הוא דלא איפשיטא אבל אם לא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד. ולפיכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' ביאת המקדש בהל' ד' יצא מן המקדש וחזר ועבד ולא קידש אם לא הסיח דעתו עבודתו כשירה וכ"כ שם עוד כה"ג וע"ש והכ"מ נתן שם הטעם משום דבעיא דלא איפשיטא היא ומספיקא לא פסלינן עבודה. וא"צ לזה אלא דהבעיא היא אם חיישינן להיסח הדעת בסתמא אבל אם ידוע לו שלא הסיח דעתו עבודתו כשרה אלא דלכתחלה אומרים לו שיחזור ויקדש. וכתב עוד הכ"מ שם ודע דבגמרא בעינן למיפשטה מדתניא וכו' וקשיא לי נפשטה לאידך גיסא דדוקא יצאו ידיו הרי אלו בקדושתו הא יצא גופו לא דאל"כ נשמעינן יצא כל גופו וכ"ש ליצאו ידיו. וי"ל דאי הוה תני יצא כל גופו ה"א דוקא יצא כל גופו ולא ידיו אבל אם הוציא ידיו אפי' בלחודייהו נמי עכ"ל. וגם לדוחק הגדול הזה אין אנו צריכין אלא דלא מצי למיפשט נמי לאידך גיסא דמצי למדחי ולומר ידיו פשיטא ליה דהן בקדושתן ויצא כל גופו ספוקי מספקא ליה נמי להתנא גופיה וכה"ג תמצא בהרבה מקומות בהש"ס דקאמר על התנא ודילמא הא פשיטא ליה ואידך ספוקי מספקא ליה ולא תני לכשיודע דהתם לא דחי לה כדדחי הכא דילמא האי ברייתא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים ומדלינה לא פסלה יוצא נמי לא פסיל כי קא מיבעיא לן למ"ד לינה פוסלת בידים וטעמא דעיקר הבעיא התם למ"ד לינה לא פסלה כדקאמר את"ל לינה לא פסלה דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה או דלמא כיון דבידו לחזור לא מסח ומשמע דלמ"ד לינה פסלה לא מיבעיא ליה כלל דהשתא לינה דלא פריש פסלה יציאה דפריש לכ"ש דפסלה. והשתא לכאורה איכא למידק דא"כ למאי דקי"ל דלינה פוסלת בידים וכדפסק נמי הרמב"ם שם דהלכה כרבי מחברו תו ליכא לספוקי ביציאה ופסלה אפילו בדיעבד בדיעבד. אבל הא ליתא דאיכא למימר דכל זה בסתמא דאיכא למיחש להיסח הדעת אבל אם ידעינן דלא הסיח דעתו לא פסלינן בדיעבד וזהו סייעתא למאי דאמרן דמשום הכי פסק הרמב"ם בדיעבד דכשירה עבודתו שהרי ידוע לו שלא הסיח דעתו והבעיא דלא אפשיטא בסתמא היא. ומאי דמייתי הכא עוד בענין קידוש ובפלוגתא דר' יוחנן ור' חייא בר יוסף מבואר הוא בפנים וכעין דשקיל וטרי בזבחים שם לקמן ואין להאריך:

וצריך לקדש ידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים זה היה קידם שעשה בן קטן מוכני לכיור ומכאן ואילך לא היו צריכין לשקע אותו במים כך הוא לפירוש הרמב"ם ז"ל ולדעתו בחבורו. ועיין לקמן בפ"ג במתני' בן קטין וכו' ושם יתבאר בס"ד:

מן מה דתנינן מעשה שהיו שנים שוין ורצין וכו'. בבבלי ריש פרקין מציין על הא דקתני ובזמן שהן מרובין וכו' אמר רב פפא פשיטא לי ד' אמות דארעא לא רצין ועולין בכבש תנן וכו' משמע דמרישא דמתני' שפיר שמעינן נמי להא והאי תלמודא דדייק מסיפא אפשר משום דמרישא איכא למידחי דה"ק ובזמן שהן מרובין רצין ועולין היינו שהיו רוצין להיות עולין בכבש וכל הקודם לתוך ד' אמות של הכבש זכה אבל מהא דקתני מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש משמע שכבר היו שוין במרוצתן על הכבש וכל א' וא' רצה לקדם לתוך ד' אמות של המזבח א"כ הדא אמרה וכו':

מהו אין מונין כל עיקר וכו'. עי' לעיל ריש פרקין מה שנתבאר מזה:

מן מה דתני מי שזכה בקטורת וכו' דברי ר' יהודה בתוספתא הן ומייתי לה נמי בבבלי פרקין דף כה ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. והכא גריס לזה שעל ימינו ולדייק שלימין היה הפייס מהלך ודחי לה כמבואר בפנים. ומיהו משמע מהכא וכן מהתם דרבנן נמי ס"ל שלא היה פייס למחתה ולא פליגי עליה דר' יהודה אלא בהא דקאמר בדעת הכהן תליא מילתא. וכ"כ התו' שם ד"ה ת"ש וכו' דרבנן נמי מודו דאין חוזרין ומפיסין על המחתה אלא דהעומד לימינו זוכה מכח הפייס ושמעינן מיהת דזה היה בפייס השלישי של פייס הקטורת ומשום הכי יש לעיין על הא דכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' תמידין בהל' ה' ד' פייסות היו מפיסין בכל יום בשחרית הפייס הראשון מי תורם את המזבח הפיסו וזכה מי שזכה לתרום והוא מסדר את המערכה והוא מעלה שני גזרי עצים למזבח והוא מכניס מחתה מלאה אש מן המזבח החיצון למזבח הזהב להקטיר עליה קטורת. וזה לכאורה דלא כמשמעות הסוגיא שהזוכה במחתה מן בני פייס השלישי הוא שהיה. וראיתי להתי"ט שהרגיש בזה בפ"ה ממס' תמיד במשנה ה' מי שזכה במחתה כו' וכתב ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפ"ד מהל' תמידין כתב שמי שזכה בתרומת הדשן והוא הפייס הראשון הוא המכניס המחתה הזאת וכן הניח הלח"מ זה בצ"ע. ונראה לומר שהרמב"ם למד זה ממה דגרסינן התם לקמן בפ"ג דף לג בסדר המערכה מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטורת וכו' ומדייק שם מנא לן דתניא וכו' רבינא אמר הואיל והתחיל במערכה גומר. שמעינן מסבריה דרבינא מיהת דהמסדר המערכה הוא שגומר כל השייך להמערכה. ומכיון שהוא המעריך ג"כ למערכה שניה על מזבח החיצון שהיא להכניס ממנה גחלים למזבח הפנימי לקטורת הוא בעצמו הגומר ומכניס המחתה והוא ז"ל מפרש דודאי לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה בזה דסבר שלא היה פייס למחתה דא"כ נפישו להו פייסות לדידן דלא ס"ל כר"א בן יעקב שאומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח ואנן לא גמירי אלא ד' פייסות ומיהו בהא פליגי דלא סבירא להו שהזוכה במחתה הוא מהפייס השלישי אלא מכיון דקאמר רבינא שהמתחיל במערכה גומר האי נמי מענין סדור המערכה ומי שזכה בפייס הראשון הוא הגומר:

מלמד שהיתה טומאה קשה להן משפיכות דמים לגנאי זהו כדמסיק שם בדף כג שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כדקיימא קיימא וזהו לגנאי דטהרת כלים כדקיימא קיימא ובשפיכות דמים מזלזלין:

אמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטורת שני פעמים וכו'. למאי שבארתי לזה בפנים ולפי המבואר בדבור דלעיל תמצא דלא צריך לפרש דר"י ור"ל דהכא פליגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן בענין הפסקה בין הטבת הנרות אלא דכ"ע כרבנן ס"ל ולר' יוחנן נמי בקטורת מפסיק להו אלא דקא יהיב טעמא כדי לעשות פומפי לדבר דאי מקרא ה"א כאבא שאול עובר להיטיב ומקטיר ור"ל אמר דבר תורה הוא וכדדרשו רבנן. וזה אחד מן החליפין המצוין מן הש"ס הזה לש"ס דהתם דבדף ל"ג שם גרסינן איפכא דר"ל הוא דס"ל למה מטיבין וחוזרין ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה ור' יוחנן קאמר דנלמד מהכתוב בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים ומיהו איכא למימר דתרווייהו כרבנן ס"ל וכדפרישית:

הפייס השני מי שוחט מי זורק. הר"ב פי' בכאן מי שעלה בו החשבון זכה והוא הזורק והסומך לו שוחט וכו' וזה ראה להרמב"ם כאן בפי' המשנה ונראה שחזר בו בריש פ"ג דתמיד ולא פי' כן והעיקר הוא כדעתו ז"ל בחיבורו בפ"ד מהל' תמידין בהלכה ו' שביאר הפייס השני וכתב וזה שיצא בפייס ראשון הוא שוחט תמיד של שחר והשני שהוא עומד בצדו הוא מקבל את דם התמיד וזורקו וכו' כמו שביארתי בפנים ודע שתמצא כאן תשעה כהנים מהחמישי המתחיל להעלות איברי התמיד להכבש ואילך וזהו ששנינו לקמן תמיד קרב בתשעה וכו' והרמב"ם בחיבורו בפ' ששי מהל' מעשה הקרבנות דקחשיב שם כהאי מתני' דלקמן לתמיד ולאיל ולפר כתב בהל' יז נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמנה למזבח וכו' ומשום דהתם לא מיירי אלא במעשה שאר הקרבנות ולא בתמיד ולפיכך לא קחשיב שם חביתין שלא היו כ"א עם התמיד בכל יום. והיו קריבין בין הסלת לבין הנסכים כדשנינן בברייתא דסדר המערכה וכ"כ בפרק ששי מהל' תמידין כהאי ברייתא מלבד דבהפסקה בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות לא פסק כהאי ברייתא דהאי אליבא דאבא שאול מיתניא כדקאמר אביי מסדר וכו' ואליבא דאבא שאול דס"ל בדם התמיד מפסיק להו ולאחר הטבת כל הנרות מקטיר קטורת וכדמפרש טעמיה בפ"ק דף טו דכתיב בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות והדר יקטירנה והוא ז"ל פסק כרבנן בזה כדכתב בפ"ו שם בהל' ג' וד' דבקטורת מפסיק להו וכדדרשי רבנן שם דה"ק רחמנא בעידן הטבה תהא מקטר קטורת ועיין בדבור דלקמן:

מנין לדישון מזבח הפנימי ר' פדת וכו'. בפ"ג דמעילה תנן דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין והאי לא נהנין מדאורייתא היא דיליף לה מקרא וכן התם בדף יב מפיק לה מקרא וטעמא דלא מועלין דלא כתיב ושמו כדכתיב אצל דישון מזבח החיצון:

אל מקום טהור שיהא מקומו טהור מהאי קרא דכתיב אצל הוצאת הדשן נלמד ששאר הדשן כולו אסור בהנאה ומקרא דשמו אצל המזבח נלמד דתרומת הדשן אסור בהנאה כדאמרינן במעילה שם ובכמה מקומות בש"ס והרי מכאן ראיה לדברי הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' תמידין שכתב שאסור ליהנות בהונאת הדשן והשיג הראב"ד וכתב שאין מעילה אלא בתרומת הדשן. ועיין בכ"מ מה שהביא בשם הר"י קורקוס לתרץ שלמד מההיא דנהנה מאפר של תפוח וכו' ומשם יש לדחות דעדיין על המזבח הוא אלא דמכאן הוא נלמד וכדאמרן:

קטרת שכבת הוממה וכו'. הכי אמר נמי ר' ינאי במנחות פ' הקומץ רבה בדף כו ע"ב קטורת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמידין בהל' כ. ודין פתילה ושמן מבואר הוא שם פ' שתי מדות דף פ"ח שצריך לדשן השמן והפתילה וג"כ הרמב"ם שם בהל' י"ב ובענין חצי לוג לכל נר הביא שם סתם כדקאמר בגמרא שם דף פט ושיערו רבנן חצי לוג מאורתא עד צפרא והתוס' שם ד"ה ושיערו וכו' מביאין להא דהכא שבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה כלומר דאף שלא היו חוששין לשמן המשתייר כלום וכדכתבו מתחלה מ"מ כל כמה דאפשר לתקוני מתקנינן שלא ילך השמן לאיבוד והרי הוא קודש:

תמיד דר"ש איש המצפה היא. הכי בעי נמי למימר התם מעיקרא בפ"ק דף יד ואקשי עלה כדפרישית בהא דקאמר ולא וכו' וקאמר שם ר' יוחנן מאן תנא סדר יומא ר"ש איש המצפה היא וכן בהא דקאמר מדות דר' אליעזר בן יעקב היא שקיל וטרי התם בדף טז ומאן דקאמר הכא ולא כולה וכו' ס"ל כהאי דבעי לאוקי האי דמדות כרבי יהודה א"נ כהאי דמשני רב אדא התם האי לשכה אקצויי מקצי וכו' ע"ש:

תיפתר שהיתה השבת וכו'. הכי נמי מפרק לה רב שמואל בר יצחק בבבלי פרקין דף כו הב"ע בשבת הואיל ומשמרות מתחדשות וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' תמידין בהל' ט' בשבת שיש שם תמידין ומוספין ושני בזיכי לבונה וכו' וכל שזכה בעבודה מעבודות התמיד של שחר הוא זוכה בה בשני כבשי מוסף והמשמר האחר שנכנס בשבת מפיסין פייסות אחרות לתמיד של בין הערבים ואם שלא ביאר בכאן מי הוא המקטיר בזיכי לבונה והרי לא היה זה בפייס של שחרית אלא דממילא נשמע שמי שמקריב הסלת ממנחת מוספין אומר לזה שבצידו להקטיר הבזיכין שקרב בין הסלת לבין נסכי היין כמה שכתב לקמן בפ' ששי בהל' יא בשבת מקטירין שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם נסכי היין של המוספין וכסדר הנשנה בסידור המערכה בדף לג מנחה קודם לחביתין וחביתין לנסכים ונסכין למוספין ומוספין לבזיכין ובענין מה שדקדק הכ"מ בזה עי' לקמן ד"ה בזיכין ויין מי קודם:

לא גזרו על שר גזירין בשחרית. היינו שלא צריך שני כהנים מיוחדים לאותן שני ליין והיין קודם לשמן שמן קודם למלח וכו'. ואם הגי' היתה לפניהם לבונה קודם ליין היין הברייתא דמייתי הכא ובודאי במנחת יחיד מיירי כמשמעות הברייתא וכדמפרש לה הכא א"כ אין גזירין אלא בתמיד של בין הערבים ובשחרית המסדר המערכה הוא המעלה שני גיזרי עצים וזה עשה הכל מי שזכה בתרומת הדשן בפייס ראשון כמו שהבאתי לעיל בהלכה ב' ד"ה מן מה דתני מי שזכה וכו' והכא לא מסיק טעמא ומקשי עלה ר' שמי למה גזרו על שני גזירין בין הערבים ולא גזרו בשחרית ובבבלי פרקין דף כו ע"ב יליף לה רשב"י מקרא דשל בין הערבים טעון שני גזירין בשני כהנים דכתיב וערכו עצים אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב ובער עליה הכהן עצים בברר בבקר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים וכו' ומהאי ברייתא גופה למד הרמב"ם לומר שאותו כהן המסדר המערכה שחרית הוא המעלה שני גיזרין כדכתב בפ"ד מתמידין ומ"ש שם שהוא הזוכה ג"כ במחתה של קטורת כבר בארתי לעיל שם מהיכן למד לומר כן וע' בדבור דלקמן:

שלשה עשר זוכין בו ותני עלה וכו'. והיינו תני ר' חייא בבבלי שם פעמים בי"ד וכו' ומסיים התם והתניא שבעה עשר ההוא דלא כר"א בן יעקב אלא כר' יהודה כך היא גי' רש"י ז"ל ועל גי' הספרים הישנים דלא כר"א בן יעקב ודלא כר' יהודה הקשה רש"י דאי שמעינן ליה לר' יהודה דלא היה פייס למחתה לא שמעינן ליה דאמר לא היה כהן למחתה אלא הרי הוא אומר כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעומד אצלו זכה עמי במחתה וכו' והתוס' שם רצו לתרץ קושיא זו דפשיטא ליה להש"ס די"ז דקאמר היינו אותן שזוכין ע"י פייס קאמר וכו' ומיישבין שם הגי' ודלא כר' יהודה דהא דתניא י"ז פי' בכל בקר היה י"ז לכל הפחות ולא משכחת לה אא"כ חשבת כל הכהנים הזוכין בכל הפייסות דהיינו י"ג הזוכין בתמיד וחד בתרומת הדשן וחד המעלה איברים מכבש למזבח ותרי דקטורת ודמחתה הרי י"ז והיינו דלא כראב"י ודלא כר' יהודה דלר"א בן יעקב בציר להו חד דמעלה אברים מכבש למזבח ולר' יהודה בציר להו חד דמחתה עכ"ד ליישב הגי' הישנה ולמאי שנתבאר והוזכר בדיבור דלעיל דלדעת האומר דאותו שזכה בתרומת הדשן הוא הזוכה במחתה א"כ אף אם נימא דלא כר' יהודה אכתי בציר להו חד דמחתה. וע"כ לומר דגי' הרמב"ם כגי' רש"י וכפירושו דלא משכחת לה י"ז אלא כר' יהודה:

מאן דאמר קודם לנסכים קודם לנסכי יין וכו'. ולא פליגי וכך הוא נשנה בסדר המערכה של כל יום וכן ביום שיש בו מוסף מנחת סלת של תמיד קודם לחביתין וחביתין קודם לנסך יין של תמיד ונסכין למוספין ומוספין לבזיכין וכפי שהוזכר לעיל בד"ה תפתר שהיתה שבת ומפרש ואזיל דטעמא דסולת קודם לחביתין אעפ"י ששניהם לאשים זה קרבן יחיד וזה קרבן צבור וכו':

בזיכין ויין מי קודם ולא מתניתא היא וכו'. בברייתא דסידור המערכה לא נשנה מי הקודם ועוד דסידור המערכה הכל בקרבן צבור מיירי והברייתא על כרחך בקרבן יחיד מיירי וכדדחי להא דבעי למיפשט מברייתא דלבונה קודם ליין דהתם בקרבן יחיד הוא דמיירי ובעיא דילן בבזיכי לבונה של שבת וניסוך היין של מוסף מי קודם דתרווייהו קרבן צבור אלא שזה תדיר וזה לאשים והי מינייהו עדיף וכדפרישית בפנים ולכאורה מדמינן להא לבעיא דבעיא בזבחים דף פט ע"ב תדיר ומקודש איזה מהן קודם וכפי' רש"י ז"ל בפי' הב' עולת מוספי ר"ח ופר העדה עומדים זה תדיר וזה מקודש דתרווייהו ג"כ קרבן צבור הם אלא שפר העדה מקודש שמכפר ועולת מוספין תדיר והי מינייהו קדים וה"ה הכא נסך יין תדיר ובזיכי לבונה מקודש שהן לאשים והיין לספלים והי מינייהו קדים וכמו דהתם בעיא דלא אפשיעא היא וא"כ איזה מהן שירצה יקדים וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' תמידין בהל' ב' היה לפניו תדיר ומקודש יקדים מהן איזו שירצה והשתא ה"ה הכא מכיון דבעיא דלא אפשיטא היא יקדים מהן איזו שירצה והוא ז"ל לא פסק כן בפ"ו בהל' יא והבאתי לעיל ד"ה תיפתר וכו' שכתב בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין והכ"מ כתב שם על זה דצריך לימוד מניין לו שהיה קודם לנסוך היין ולפי הנראה לכאורה דדמיא לבעיא דתדיר ומקודש כדאמרן קשיא טפי מאי שנא האי מהאי וה"נ בעיא דלא אפשיטא היא. וטרחתי אחר הברייתא דמייתי הכא לבונה קודם ליין ולא מצאתיה כלשון הזה אלא דבתוספתא דזבחים פ"י כד היא שנוייה מנחת האיש קודם למנחת האשה מנחת חטים קודם למנחת שעורין מנחה קודמת כאן ראיה לבזיכין וליין של שבת וכדדחי לה הכא ואפשר לומר דמהאי גופה למד הרמב"ם לדברים מדחזינן דבקרבן יחיד הלבונה קודם ליין ואע"ג דהיין לעולם הוא בא עם המנחה והלבונה לא בכל מנחה היא נוהגת וכדשנינו בפ"ה דמנחות יש טעונות שמן ולבונה שמן ולא לבונה לא שמן ולא לבונה וכו' וא"כ מסתברא דהיין נקרא תדיר לגבי לבונה ואפ"ה לבונה קודמת אלמא דטעמא דלאשים טפי עדיף מתדיר הוא ולא דמיא לתדיר ומקודש דהתם לא עדיף ענין ההקרבה טפי אלא דהקרבן הוא מקודש מכיון דמכפר ושאני הכא דההקרבה גופה חשיבא טפי דהיא לאשים והיין אינו אלא לספלים והשתא כמו בהיכא דשניהם קרבן יחיד הן הלבונה קודמת מטעמא דלאשים טפי עדיף ה"ה נמי הכא דתרווייהו קרבן צבור הן הבזיכין קודמין מהאי טעמא והא דלא פשיט לה הכא כן משום דקאמר בפשיטות ולא מתני' היא דחי לה דמאי קאמרת בפשיטות דמתני' היא דהתם בקרבן יחיד מיתניא אבל לפי האמת יש ללמוד כן מהאי ברייתא וכסברא שכתבנו וזהו דעתו של הרמב"ם ז"ל כך נ"ל:

מתניתה אמרה כן שוכה בקטורת וכו' עי' לעיל בהלכה ב' ד"ה מן מה דתני מי שזכה בקטורת מה שנתבאר מזה בס"ד:

במה דברים אמורים בקרבנות צבור וכו' עי' לקמן סוף פרקין מה שיתבאר מזה בס"ד:

אמר ר"ע כל ששמועו מרובה וכו'. התוס' בסוכה דף ה' הביאו לברייתא דת"כ. זו וכדפרישית וע"ש:

והלא בבן בקר הכתוב מדבר וכו' כעין דמתרץ לה עילא בר ישמעאל בשם ר' אלעזר ה"נ גריס התם בדף כז קשיא ליה לר' אלעזר האי בבן בקר כתיב וניחא ליה על העצים אשר על האש וכו' איזהו דבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח הוי אומר זה טלה וכדפרישית בפנים להא דהכא ולא ניחא ליה לשנויי כדמשני שמעון בר בא וכו' דיליף עריכה עריכה מפ' דאבתרה משום דהתם בעולת יחיד משתעי אבל רישיה דפרשה אע"ג דנמי בעולת יחיד מישתעי מ"מ מדכתיב כאן עצים ואש ומזבח על כרחך לרמז על התמיד בא דטעון ששה:

מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה. לאו דוקא בששה אלא הואיל ונרמז כאן בהכתוב ששה ובפר היחיד משתעי למדין אנו לחלק בין פרו של יחיד לפר צבור דלא בעינן בפר היחיד כ"ד כהנים כמו בשל צבור. אלא או בפחות או ביותר. ושמעינן מיהת דגם בקרבן יחיד היה פייס ומי שזכה זכה ראשון בעבודה ראשונה ואח"כ העומדים אצלו בשאר עבודות וכמו בקרבן צבור אלא שהולכת האברים לא היה צריך כל כך כהנים כמו בקרבן צבור וזהו כמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה להא דקתני אם רצה להקריב מקריב עניינו הוא שיכול להקריב באיזו ענין שירצה פחות מאלו או יתר על אל וכן בחיבורו בפ' ששי מהל' מעשה הקרבנות בהל' י"ט ביאר זה שכתב אבל עולת היחיד אם רוצה להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין. א"כ אין חלוק בין עולת יחיד לבין עולת הצבור אלא בענין הולכת אברים. וכן פירשתי במתני' ומשמע דאלו בשחר עבודות היה פייס גם בקרבן יחיד ולעבודה ראשונה כדאמרינן לעיל. ורש"י ז"ל פי' אם רצה להקריב כהן יחיד את הכל ובלא פייס ודקדק התי"ט וכתב קשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי ושיבואו ע"י כן לסכנה. ולי קשיא טפי דהא רש"י בעצמו לא רצה לפרש כן בריש מכלתין בהא דקאמר ואימא כפרה דקרבנות וכו' וכפירש"י כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן ועלה קאמר מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי ליה פרישה ופי' והלא ע"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן. וזה צ"ע לפירושו דמפרש כאן בלא פיוס וע"כ בלא פיוס כלל הוא דקאמר דהרי כל פייס לא היה לכל עבודה ועבודה אלא לעבודה הראשונה היו מפיסין ומי שזכה אחיו הכהנים נמשכין עמו כדמסקינן לעיל בדף כה ע"ב. וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' תמידין בהל' ז' ע"ש:

הדרן עלך פרק בראשונה