(שם) יום הכפורים. לפחות מכשיעורין בצרכה. זהי כר' יוחנן וכדאמר התם בריש פרקין הניחא לר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה אלא לר"ל מאי איכא למימר מודה ר"ל שאסור מדרבנן וכו' ואיב"א כי קתני אסור אשארא. והשתא יש לומר דאיכא עוד נ"מ בין הני שנויי אליבא דר"ל דלשנויא קמא דמדרבנן קתני במתני' א"כ כל הני אינך דקחשיב נמי מדרבנן הוא דאסירי דאין לנו לחלק לומר דאכילה ושתיה דקא תני בגוונא דרבנן הוא דמיירי ואינך איסורי דאורייתא נינהו ולשנוייא בתרא כולהו מדאורייתא אסירי ואסור דקתני אאינך הוא דקתני. ולר' יוחנן איכא למימר הכל מדאורייתא קתני. ובת"י מוכיחין דכלהו אינך דקתני הכל מדרבנן הוא דאסירי וקראי אסמכתא בעלמא נינהו ומדייקי מדנקט לקמן הני חמשה עינוין כנגד מי ולא נקט מדהיכא נפקי או מנלן משמע שאותן פסוקים אינן אלא אסמכתא בעלמא ועי' בדבור דלקמן:

ולמה ששה דברים כנגד ששה ענויים האמורים בפרשה. בבבלי פרקין דף עו קאמר הני חמשה ענויים כנגד מי אמר רב חסדא כנגד חמשה ענויים שבתורה וכו' הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן שתיה בכלל אכילה. ולכאורה קשה דקאמר הכא בפשיטות כנגד ששה ענויים האמורים בפרשה וצ"ל דהסוגיות פליגי בסברת התוס' שכתבו שם תימא לי דבקראי נמי כתיבי שיתא תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפנחס וצ"ל דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא קא חשיב אלא צוויין אבל האי דלאו צווי הוא לא קא חשיב. והשתא סוגיא דהכא דקא חשיב נמי האי קרא דלאו צווי והיינו דפריך והא ליתנן אלא חמשה ומשום דמסתברא הוא דלא ליחשב להאי קרא דודאי אין לפרש דאהא דקאמר ולמה ששה דברים הוא דפריך והא ליתנן אלא חמשה דשתיה בכלל אכילה דא"כ מאי משני ר' תנחומא ואחד מוסף. ואי על המתני' קאי דהתנא מוסיף לחשוב שתיה אע"פ שהיא בכלל אכילה א"כ אכתי קשה הא דקאמר כנגד ששה ענויין האמורים בפרשה. ומאי מוסיף דקאמר אם לא חשיב שתיה כנגד ענוי הששי האמור בתורה ומאי עביד ליה בהאי ענוי יתרא אלא ע"כ דאין לפרש אלא כמבואר בפנים דפריך והא ליתנן אלא חמשה צוויין ואין לחשוב קרא דלאו צווי הוא וכסברת התוס' ומשני ואחד מוסף כלומר אע"ג דלאו צווי הוא מ"מ מרמז לנו שיש עוד ענוי נוסף מלבד הני חמשה דרמיזי בקראי דצוויין וראו חכמים לאסור בכל אלו דקחשיב במתני' כנגד הני ששה ענוין האמורים בפרשה ול"ק לסוגיא דהאי ש"ס דהא מיהת לכ"ע שתיה בכלל אכילה דאהא ודאי לא פליגא האי ש"ס וכדקאמר הכי בהדיא לקמן בהל' ג' וא"כ אינן אלא חמשה די"ל לסברת דהאי ש"ס דנהי דשתיה בכלל אכילה היינו לענין דאמרינן דבכל מקום דאשכחן אזהרה על אכילה או איסורא באכילה השתיה ג"כ בכלל והכא גבי יה"כ דביתובי דעתא תליא מילתא. א"כ מסתברא דאף שהיא בכלל אכילה לענין איסור ועונש מ"מ מחשבינן לשתיה באנפי נפשה מכיון דמצי ליתובי דעתיה בשתיה לחוד ואינו מעונה הוא ושפיר נאמר ג"כ דרמז לנו הכתוב בחד ענוי מהני קראי לשתיה בפני עצמה וסוגית הבבלי פליגא ג"כ בהאי סברא. וכן נראה עוד נ"מ בין הני סוגיות למאי שנתבאר בדבור דלעיל דלר' יוחנן יש לומר דהני כלהו דקחשיב במתני' מדאורייתא נינהו וכ"כ הר"ן לפרש לדעת הרמב"ם כן דס"ל כולהו מדאורייתא הן ופלפל עליו וע"ש. ולדעת הה"מ בפ"א מהל' שביתת עשור בהל' ה' דעת הרמב"ם דאינך דקחשיב רחיצה וכו' מדרבנן נינהו וכך הוא דעת הת"י שהבאתי בדבור דלעיל. ולכאורה היה נראה מדברי הרמב"ם שם כן וכ"כ בספר המצות כמו שציין הה"מ בזה ולמאי שכתבתי לעיל א"כ לר' יוחנן אם נפרש דהתנא כולהו בחדא מחתא קחשיב להו מה אכילה ושתיה אסירי מדאורייתא ה"נ כולהו אינך אלא דכל זה אינו מוכרח אליבא דר' יוחנן. ומיהו לשיטתא דהאי ש"ס יש לנו ראיה דלר"ל הוא דאמרינן דכלהו מדאורייתא נינהו ולא כמבואר בסוגית הבבלי דר"ל לשינויא קמייתא ס"ל דאף אכילה ושתיה דמיירי במתני' מדרבנן הוא דאסירא מכיון דמיירי בחצי שעור וא"כ כלהו דקחשיב להו התנא בחדא מחתא מפרש להו. דבפ"ו דתרומות בהל' א' דקאמר התם אליבא דר"ל דס"ל חצי שיעור פטור וכלומר דאין אסור מן התורה כדמוכרח שם וגריס עלה ומודי ר"ש בן לקיש באיסורי הנייה ומודי רשב"ל ביום הכפורים ומודי רשב"ל בעתיד להשלים. וזה ודאי אין לומר דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן ביה"כ דמאי איריא יה"כ אפילו בכל איסורין נמי וכדקאמר בסוגית הבבלי מודה ר"ל דאסור מדרבנן וזה בעלמא קאי וכדמיירי פלוגתייהו דבעלמא הוא דפליגי אלא ודאי דסוגיא דהאי תלמודא סבירא אליבא דר"ל דביה"כ מודה הוא שחצי שיעור מן התורה הוא דאסור ודומיא דבעתיד להשלים הוא דקאמר וטעמא דמודה הוא ביה"כ יותר משארי איסורי כרת ע"כ דנאמר משום דיה"כ חמירא ליה מדחזינן דאף שארי ענויים נוהגין בו ושמעינן מיהת דכולהו דקחשיב במתני' מדאורייתא נינהו אליבא דר"ל ולשיטתא דהאי תלמודא ואין להאריך יותר:

ביום הכפורים בין סיכה שהיא של תענוג וכו'. כ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' שביתת עשור בהל' ט' וסיכה שאינה של תענוג היינו להעביר את הזוהמא וביה"כ הכל אסור מלבד חולה או שיש לו חטטין בראשו כמבואר זה בדבריו שם וכדתני להא בברייתא בבלי דף עז ע"ב ובט"ב ובתענית צבור פסק ג"כ כמבואר הכא דדוקא סיכה שהיא של תענוג אסור ושאינה של תענוג כגון להעביר את הזוהמא מותר כדכתב בפ"ד מהל' תעניות בהל' ד' בשלש תעניות וכו' ואסורין בסיכה ואם להעביר את הזוהמא מותר ובפ"ה שם דמיירי בט"ב כ' ג"כ בהלכה י' ואסור בסיכה של תענוג א"כ להעביר את הזוהמא אף בט"ב מותר כמו בשאר תעניות. ודברי הה"מ שם אינם מובנים שכתב ואסור בסיכה וכו' ודבר ברור הוא דלא עדיף מיום הכפורים והרי יה"כ אף שאינה של תענוג אסור. ואפשר דט"ס הוא וצ"ל דלא עדיף כיה"כ אלא דלפ"ז אין שייכות למה שסיים שם וכן הדין לרחיצה שמותר ביה"כ וכלומר לאותה רחיצה שמותרת אף ביה"כ כגון מי שהיה מלוכלך בטיט וכו' דמשמע שמפרש דברי הרמב"ם במה ששוה ט"ב ליה"כ איך שיהיה דברי הרמב"ם מבוארין הן וכדקאמר הכא בהדיא:

נפק לגביה לבוש סוליסא וכו'. מדהשיב לו איסתניס אנא הוה משמע דהיה של עור אלא שאינו כשאר מנעל ודימיא דתנן בפ' כ"ו דכלים סוליוס שנפסק מכל מקום טהור. וכן פי' בערוך וכמו סולייס שאין לו עקב ופי' בלע"ז אסקרפט"י והיא כמלא פיסת היד עכ"ל. וא"כ דוקא באיסתניס. אבל בבבלי דף עח גריס אני ראיתי לריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים וזה מותר לכל אדם כדכתב הרמב"ם בפרק ג' משביתת עשור בהלכה ז:

זאת אומרת שצריך למעך את חללו וכו'. וא"כ כגרעינתה דקתני לאשמעי' לחומרא דלא תטעי לשער כמו שלימה דנפיש שיעורה אלא מכי אכיל כמוה וכגרעינתה בלחוד בלא חללה מיחייב. והיינו דאמר ר' יוסה זאת אומרת צריך למעך את חללה כדי שידבק גופה של כותבת בגרעינתה ולא ישאר בה חלל ובתר הכי משערין בה אכילה של יה"כ. וכ"כ התוס' דף ע"ט ד"ה כותבת הגסה שהביאו לזה בשם הערוך שהביא בשם רב נסים גאון ז"ל ומסיימי שם דלפ"ז היינו דקא מיבעיא ליה לרב פפא התם בגרעינתה לאחר שנתמעך חללה או שלא בגרעינתה פירוש קודם שנתמעך חללה וכברייתה ממש. ולפי פירושם בבעיא דרב פפא איכא למידק דהוה ליה למיפשט מדלא קתני נמי וכחללה כדר' יוסי דהכא ואי דשמעינן להא אדקתני וכגרעינתה דמשמע כגרעינתה בלחוד בלא חללה א"כ קשיא הכא למה ליה לר' יוסי דהכא לדייק מדלא קתני נמי חללה הא משמעות מתני' כן היא. ואפשר דמגרעינתה לא מצינן למידק משום דיש לפרש לקולא וכגרעינתה כברייתה ממש עם חללה ואיכא נמי לפרש לחומרא והיינו דמיבעיא ליה לרב פפא. והשתא יש לומר נמי דהתם לא מצי למיפשט כדר' יוסי דהכא דמדלא קתני נמי וחללה דאיכא למידחי ולומר דלא צריך למיתני וכחללה ולקולא דמדקתני כגרעינתה שמעינן לה דכברייתה ממש משערינן לה ומכיון דאיכא למימר להאי גיסא ולהאי גיסא היינו דקא מיבעיא ליה לרב פפא. וקאמר התם רב אשי לא מיבעי ליה הא דרב פפא גסה איתמר כל כמה דגסה. משמע דלרב אשי פשיטא ליה מדקתני גסה דמשערינן עם גרעינתה דכל כמה דגסה היא ואפשר דעם חללה נמי משערינן וכאידך גיסא אליבא דרב פפא דלקולא אמרינן דאל"כ למה לי דקתני גרעינתה אלא דאי קתני גסה לחוד ה"א דממעך את חללה וכדאשכחן גבי טומאה דתנן בפ"ב דעוקצין פת ספוגנית משערין בה כמות שהיא ואם יש בה חלל ממעך את חללה וילפינן איסור מטומאה להכי קתני נמי וכגרעינתה דכברייתה משערינן וא"צ למעך את חללה ולא ילפינן איסור מטומאה ויש חלוקי דיעות בוה אי ילפינן איסור מטומאה או לא וכמו שהבאתי בפ"ק דפסחים בשיטתא דר"ח סגן הכהנים וע"ש במה שפלפלתי מענין וה. והרמב"ם ז"ל לא כתב כאן כדרכו בכל מקום להעתיק כדברי המשנה שכתב בריש פ"ב מהל' שביתת עשור האוכל ביה"כ מאכלין הראוין לאכול לאדם ככותבת הגסה שהיא כפחות מכביצה כמעט ה"ז חייב. ולא הזכיר מגרעינתה דעתו ז"ל דכל האי שקלא וטריא דריש הסוגיא דהתם מעיקרא הוא קודם דאסיק לשיעורא דכותבת אם יתרה מכביצה כרב יהודה התם או לא כדשקיל וטרי שם. ובעיא דרב פפא ומה דאיתמר עלה נמי להא דס"ד מעיקרא אבל לבתר דמסיק בסוף הסוגיא דש"מ כותבת הגסה שאמרו פחות מכביצה תו לא נ"מ מידי אם ממעך את חללה או לא דכל שהוא פחות מכביצה כמעט היינו שיעורא דיה"כ ואפשר דלהכי נקט התנא כמוה וכגרעינתה לאשמעינן הא דשיעורא הוא פחות מכביצה בדבר מועט ובהכי הוא דהויא יתובא דעתא:

רבי יונה שמע לה מן הדא וכו'. כל השייך לסוגיא זו ולביאורה תמצא בפ"ג דשבועות ובענין סיכה בפ"ב דמעשר שני במה שביארתי שמה בס"ד:

רבי שמעון בן לקיש בעי מה הוה ליה למימר ביה וכו' האי שייך נמי על ענוי היום דאי אפשר לכתוב ביה אזהרה וכדקאמר ר"ל בבבלי דף פא ומיהו יליף אזהרה בג"ש כדאאמר הכא וכן התם:

הכוסס חטי תרומה וכו'. בפ"ו דתרומות ביארתי דהרמב"ם דפסק בפ"י מהל' תרומות בהל' ז' דמשלם קרן וחומש והשיג הראב"ד דהא רבי הוא דס"ל הכי וקי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. ועיין בכ"מ מה שכתב שם ובסוף דבריו ועוד דאמרינן בפ"ו דתרומות בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן הכוסס את החטה לוקה ואם לא היתה אכילה לא היה לוקה והיינו כרבי עכ"ל ויש לתמוה על זה דמייתי ראיה ממזיד אשוגג ולא מצינו למעט באוכל במויד ומזיק דאינו לוקה ובשוגג הוא דאמרינן אשר יאכל פרט למזיק לפוטרו מחומש אלא דנראה דטעמיה דהרמב"ם מדאמרינן בפשיטות בפ' כיצד מברכין דף לה גבי שמן זית מברכין עליו וכו' ה"ד אי דקא שתי ליה מישתא אזוקי מזיק ליה וכו' אלמא דעל דבר המזיק לא מברכין כלל וא"כ הך סתמא דברייתא דהתם הכוסס את החטה מברך עליו בורא פרי האדמה כרבי היא דאתיא ולפיכך פסק כוותיה וכן מה שכתב גבי המגמע את החומץ דמשלם קרן וחומש טעמיה נמי משום דתנן על החומץ מברכין שהכל ומדמברכינן עליה דרך שתיה הוא ועוד דסתם מגמע שותה הרבה הוא ובשותה הרבה כתב כאן בפ"ב משביתות העשור בהלכה ה' דפטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות אלמא דמיהת דרך שתיה מיקריא:

רב הונא פתר מתניתא תינוקת וכו'. הסוגיא לשיטתא דהאי תלמודא מבוארת היא בפנים וא"צ להגיה בדברי רב הונא אבל מחנכין אותן קודם לשנה אלא לפי גי' הספר שפיר נמי מיתפרשא כמפורש בפנים. מיהו א"א ליישבה לפי פלוגתייהו והגי' בבבלי דף פב דרב הונא דהכא אינו מתפרש אלא כדרב חסדא דהתם דקאמר ל"ק הא בחולה הא בבריא ור' יוחנן דהכא אינו מתפרש אלא כדברי רב נחמן דהתם דהא קאמר התם השלמה דרבנן ליכא והכא קאמר קודם לשתים משלימין וה"ז השלמה דרבנן וכדרב נחמן אלא שכבר מבואר הוא ממש ברוב המקומות דדרך הש"ס הזה בחליפין בדברי תנאי ואמוראי מדהתם. ולענין המסקנא הסכימו רוב גדולי האחרונים לדעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ב משביתת העשור בהל' י ויא ובמה שהשיג ראב"ד שם כבר מבוארים הדברים דחלוקי הדיעות בחילוף הנוסחאות והגרסאות תלוין הם ואין לנו להביא ראיה מסוגיא דהכא אלא זה דמיהת שמעינן דאין חילוק בין זכר לנקבה בענין חינוך השעות וזה מבואר הוא:

חלה וערלה צריכה. זה מתפרש למאי דמסיק דהסוגיא אזלא כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות וא"כ חלה נמי מדרבנן בזמן הזה ואפי' בזמן בית שני ואע"ג דשנינו סוף מס' חלה שהערלה הלכה בח"ל. וא"כ ערלה חמירא בזמן הזה אפ"ה מדפליגי מאי הלכה אם הלכה למשה מסיני או הלכתא מדינה כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף לח ואם מהלכות מדינה אינה אלא מנהג לקולא היא מחלה אף בזמן הזה והאי גופה הוא דמיבעיא ליה הכא. והרמב"ם אף למאי דפסק בסוף פ"א מהל' תרומות כהאי מ"ד כדביאר שם דאף בימי הבית השני היו תרומות ומעשרות מדבריהם עם כל זה העתיק דברי הברייתא דהתם בענין זה בדף פג טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה וכו' וכן הוא בתוספתא פ"ד ומפני שכן דרכו להביא בחיבורו מדברים הנוהגים בימים קדמוניות וכן עתידים להיות אבל לא ממה שלא נהגו אלא לפי שעה:

מנין שספק נפשות דוחה את השבת וכו'. ובבבלי דף פה קאמר דהא נמי אית ליה פירכא דאשכחן ודאי ספק מנלן אלא כדשמואל דקאמר דידי עדיפא מדידהו דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם והיינו שיחיה בהם בודאי ולא שיבא בעשייתם לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק:

תמן תנינן וכו'. כל השייך לביאור הענין שהוזכר בסוגיא זו עד סוף הלכה תמצא בחבורי על סדר נזיקין בפ"ק דשבועות בהלכה ו' ובפ' חלק בהל' א' וע"ש:

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב וכו'. בבבלי דף פז מדייק למה ליה למימר תרי זימני כדרב הונא אמר רב כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא נעשית לו כהיתר ופי' רש"י כדרב הונא דכיון דחטא תרי זימני שוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שהעבירה דומה עליו כהיתר משמע דדוקא בתרי זימני אז הוא שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. והרמב"ם בפ"ד מהלכות תשובה בחשבון כ"ד דברים המעכבין את התשובה לא העתיק כלישנא דהמתני' אלא חדא זימנא הוא דחשיב. שכתב האומר אחטא ואשוב ובכלל זה האומר אחטא ויוה"כ מכפר. נראה דמדמי להו אהדדי ובתרוייהו בחד זימנא אין מספיקין וכו' וטעמו דלפי פשטות הסוגיא וכדנראה מפירש"י איכא למידק דאם כוונת התנא דוקא באומר תרי זימני א"כ הא דקאמר כדרב הונא היינו לומר דמיון דרב הונא קמ"ל. ואין זה דרך הש"ס בעלמא למימר הכי אלא הוי ליה למימר ומילתא אגב אורחיה קמ"ל כדרב הונא ועוד אם הכוונה כדרב הונא בדווקא ובתרי זימני ה"ל להתנא למיתני בהדיא כהאי דרב הונא עבר אדם עבירה ושנה בה אין מספיקין וטעמא שנעשית לו כהיתר ואמאי תלי באמירה אחטא ואשוב בתרי זימני אלא דהכי פירושא דהאי מילתא שכוונת התנא להשמיענו הגורם והמעשה שבא ע"י הגורם והוא כי ע"י שהחסר הלב הזה עלה כולו קמשונים ומדמה בלבו מה בכך שאחטא הלא דרך התשובה לפני ודאי הוא שבפעם אחד שאומר וחושב בלבו כן שאין מספיקין בידו להתשובה והיינו לתשובת החטא עצמו וכדלקמן. ולפי שע"י כך העברה גוררת לו וחוזר ואומר אחטא ואשוב אח"כ על כל מה שחטאתי פעמיים ולא ידע כי בנפשו הוא שע"י ששנה בהחטא כבר נעשית לו כהיתר ושוב לא ירגיש בו ומעולם לא ישים אל לבו לשוב עליהן והיינו דקאמר הש"ס כדרב הונא וכו' כלומר מדנקט התנא תרי זימני אחטא ואשוב אע"ג דבחד זימנא סגי לאין מספיקין בידו אלא דקמ"ל דע"י אמירת פעם א' ממילא יבא לידי אמירת פעם שניה כן ושוב לא יחוש כלל ואפילו התשובה לא יזכיר כבר נעשית לו כהיתר כדרב הונא ובהכי ניחא נמי שלא שנה התנא ביה"כ כן שבאמת שוין הן שבחד זימנא סגי לאין מספיקין אלא דברישא קמ"ל כדרב הונא וכדאמרן. ועוד נראה דדיבר התנא בהווה דבענין דהרישא יותר שכיח הוא לטעות האנשים כאלה שחוטא ואומר הרי בידי לעשות תשובה מיד וסומך על כך מה שאין כן על יום הכפורים שפעם אחד בשנה הוא ומי יודע מה יולד יום ואינו סומך על כך לחטוא ולחזור ולחטוא על סמך כפרת יוה"כ. זהו הנכון בפירושא דמילתא דהסוגיא בהא דקאמר כדרב הונא וכדעת הרמב"ם. ודע דכל זה שאמרו אין מספיקין בידו לתשובה היינו דוקא לתשובת החטא עצמו. אבל אם שב בתחלה על חטא האגב וזהו על אומרו אחטא ואשוב אז מספיקין בידו לעשות תשובה גם על החטא עצמו זהו דרך האמת וכ"כ בעל העשרה מאמרות. והרבה הארכתי בזה בחיבורי פני המנורה בנר החמישי במוצק הרביעי בדרושי התשובה המבוארים שמה ובכמה וכמה מאמרים נפלאים והרוצה לעמוד עליהם יע"ש וימצא דרושים נחמדים ובכל סוגיות הבבלי ודהאי ש"ס בהא דלקמן והשייכים לענינים האלו ואין כאן מקומו להאריך בהם:

תני צריך לפרט את מעשיו וכו'. ובבבלי דף פו ע"ב דגרים להא ולעיל מינה קאמר רב רמי כתיב אשרי אדם נשוי פשע וכו' והארכתי בדרושו התשובה שם מענין זה ע"ש:

כתיב מקוה ישראל ה' וכו'. לכאורה מה מחדש בהא הרי כך הוא דרש ר"ע במתני' ונראה דהאי ש"ס מפרש דר"ע פליג אדר"א בן עזריה וס"ל דעל הכל יה"כ מכפר הוא והיינו בגוונא שזה עשה את שלו לפייס את חבירו וזה לא רצה להתפייס שאז יה"כ מכפר אף על העברות שבינו לחבירו. ואפשר נמי דגם ר"א בן עזריה מודה לו בכגון זה אלא משום דר"א אינו דורש אלא הכתוב כי ביום הזה וכו' דכתיב ביה לפני ה' תטהרו מוסיף ר"ע ודורש הכתובים האלה ללמד שלפעמים מכפר יה"כ גם על העבירות שבין אדם לחברו וכדאמרן. והיינו נמי טעמא דסוגית הש"ס מסרס ומהפך דרשא דר"ע משום דלפי נוסחת המשנה קשה מאי ואומר דקאמר דלא שייך כאן לומר וכי תימא וכו' כדאמרינן בעלמא דאדרבה מקרא דמקוה ישראל ה' דדריש מה מקוה וכו' לא למדנו אלא שמטהר ה' לישראל במה שהם חוטאים לפניו בדוקא הלכך מהפך הש"ס וקאמר דכך היה ר"ע דורש אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין לגמרי בכל מיני העבירות ומי מטהר אתכם מהכל אביכם שבשמים שנאמר מקוה ישראל ה' וכו' וכן הוא אומר וזרקתי עליכם וגו' דהשתא שפיר הוא דמייתי קרא לקרא דאי מקרא קמא לא שמעינן אלא עבירות שבין אדם למקום וכדאמרן לפיכך מסיים וכן הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ואלו הן העבירות שבין אדם למקום שמטמאין עצמן לפניו והוא ברחמיו ב"ה מטהר אותם. וכופל המקרא ואומר ומכל גלוליכם אטהר אתכם לומר גם מכל הגלולים שיש ביניכם בענין העבירות שבין אדם לחבירו ג"כ אטהר אתכם באופן שבידי הוא לטהר כגון שחבירו לא רצה להתפייס אחר שזה עשה את שלו וזה נרמז בתיבת גלוליכם כד"א איש גלולי בני ישראל וגו' ומ"מ אטהר אתכם. הרחמן הוא יכפר עלינו לטהרנו מהכל מטומאתינו ומגלולינו ויקבץ נפוצותינו בב"י א"ס:

סליקא פירקא וכלא מסכתא ברחמי ובסייעתא דשמיא