Marganita Tava on Sefer HaMitzvot, Shorashim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הרמב"ן נסתפק במימרת ר' שמלאי שדרש בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני כו' ונסתפק הוא ז"ל אם המימרא הוא דברי הכל או יש בה מחלוקת והאריך בפלפולו. וסלקא ליה כי המנין תרי"ג מצות הוא מוסכם לכולי עלמא. וכתב שבה"ג סבור שזו המימרא וכל כיוצא בה במספר הזה תפסו בחשבונן כל המצות הנוהגות לדורות בין מצוה דאורייתא בין מצוה דרבנן. וקרא דמייתי רב המנונא תורה צוה לנו משה הוקשה לו ז"ל איך מצי למימר דאף המצות שחדשו חכמים המה בכלל תרי"ג מצות הא מהאי קרא משמע שכל התרי"ג מצות משה צוונו, כתב הוא ז"ל שהוא אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה אלא רמז בעלמא. והביא ראיה לזה מדנקט רב המנונא מאי קראה, דעל העיקרים אומרים שנאמר או מנלן או מנא הני מילי, ולא תמצא שיאמר בעל המימרא בעצמו ראיה לדבריו בלשון מאי קראה אבל חכם אחר מסמיך אחריו הדבר לקראי וכו' ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב הא דלא נקט בעל המימרא בעצמו ראיה לדבריו מקרא דתורה צוה לנו משה, וגם הא דנקיט מאי קראה ולא מנין, והוא ע"פ מדרש חזית שהביא הרמב"ן בעצמו ז"ל ריב"ל אמר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל נשיקות. ורבנן אמרי כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי טעמון דרבנין אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה. מה עבד לה ריב"ל פליג. שאין מוקדם ומאוחר בתורה. או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים ושלשה דברות. רצה לומר כי שמא לאחר שנים גם שלשה דברות אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה ומנלן למימר אחר שנים דוקא. ומשני ר' עזריה ור' יהודה וריב"ל תפסי שיטתיה אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תור"ה בגימטריא תרי"א. פירוש כמנין תרי"א צוה לנו משה. ואי שמענו מפי הגבורה יותר משתי מצות ודבר אתה עמנו לאחר שלשה דברות או יותר אמרו, תתחייב מזה שיש לנו יותר מתרי"ג מצות ואנן קי"ל שאין לנו יותר מתרי"ג מצות. הוי ישקני מנשיקות פיהו. דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו ולא יותר. ודבר אתה עמנו לאחר שני דברות אמרו ולא יותר, עכ"ל המדרש עם קצת ביאור להקל על המעיין. הרי לפניך מהמדרש הזה דאין להכריח שלא שמענו מפי הקב"ה יותר משני דברות אלא אחר הקבלה שבידינו דכל התורה אינה אלא תרי"ג מצות. אבל זולת הקבלה זו דכל התורה אינה אלא תרי"ג מצות אע"ג דתפסינן שיטתיה דתרי"א מצות מפי משה שמענו כדכתיב תורה צוה לנו משה כמנין תורה עדיין יש לומר דמפי הגבורה שמענו יותר משני דברות. ובאמת יש לנו יותר מתרי"ג מצות, ודבר אתה עמנו ונשמעה נאמר אחר שלשה או יותר דברות כקושית המדרש ולכוונה זו לא הוה מצי ר' שמלאי להביא ראייה גמורה לדבריו מקרא דתורה צוה לנו משה דרק תרי"ג מצות נאמרו בסיני, משום דיש לבעל דין לחלוק ולומר דשמא מפי הגבורה שמענו יותר משני דברות כקושית המדרש, וממשה תרי"א, ובאמת יש יותר מתרי"ג מצות. ורב המנונא דקאמר מאי קראה אינו בא אלא להכריח דעכ"פ יש לנו תרי"ג מצות ולא פחות מתרי"ג דתרי"א צוה לנו משה כמנין תור"ה ולכל הפחות שנים מפי הגבורה שמענו כמשמעות ישקני מנשיקות מיעוט נשיקות שנים. אבל להא דליכא אלא תרי"ג מצות מכוון כנגד שס"ה ימות החמה ורמ"ח איברים של אדם ולא יותר באמת ליכא ראיה גמורה. ומשום הכי לא נקיט אלא לישנא דמאי קראה, ולא לשון מנין. דבלשון הזה הוה במשמע דרצונו להביא ראיה גמורה לר' שמלאי דלא נאמרה אלא תרי"ג במכוון לא פחות ולא יותר וזה אינו מוכרח אלא דליכא פחות מתרי"ג. אבל להא דליכא יותר מתרי"ג אין הכרח כלל: א"נ דמש"ה לא קאמר לישנא דמנין משום דמתורה צוה לנו משה עדיין לא שמענו דנאמרו כל התרי"ג מצות בסיני ואי הוה נקט לישנא דמנין הוה במשמע דרוצה להביא ראיה לכל דברי ר' שמלאי וזה אינו דאין מתורה צוה לנו ראיה דכולן נאמרו בסיני ודוק: אמנם האמת יורה דרכו דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל דקרא דתורה צוה לנו משה אינו אלא אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה. דהרמב"ם כתב בפ' עשירי מהלכות מלכים הלכה ט' ב"נ שעסק בתורה חייב מיתה וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה. ובהלכה יו"ד כתב בן נח שרצה לעשות מצוה משארי מצות התורה כדי לקבל שכר אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה ע"ש. והא דב"נ שעסק בתורה חייב מיתה הוא מימרת ר' יוחנן בסנהדרין דף נ"ט דאמר ר' יוחנן ב"נ שעסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה לנו מורשה ולא להם. ופריך התם וליחשבו גבי שבע מצות ומשני מאן דאמר מורשה לשון ירושה נכלל בכלל גזל דהרי מגזל קגזיל כו'. ואי ס"ד להרמב"ם דדרשת רב המנונא דקאמר מאי קראה תורה צוה לנו משה היא דרשה גמורה להורות דתרי"א מצות נצטוינו מפי משה כמנין תור"ה, א"כ הדין נותן לחייב בני נח מיתה אכל תרי"א מצות שנרמזים בתיבת תור"ה. דצוה לנו משה מורשה לשון ירושה אתיבת תורה קאי ובתיבת תורה נרמזים תרי"א מצות ואכל אחת ואחת מגזל קא גזיל. ולמה לא חייבו לבן נח אלא אתורה לחודה ושארי מצות התורה הרשה להם לעשות אותם כהלכתן כדי לקבל שכר. אלא ודאי דגם הרמב"ם ס"ל דהא דתורה גמטרי' תרי"א אינה אלא אסמכתא בעלמא. ואע"ג דבשורש ג' בהביאו ראיה דאין למנות מצות שאין נוהגות לדורות כתב ז"ל ובביאור אמרו מאי קראה תורה צוה לנו משה ר"ל מספר תרי"א שהוא תורה ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ובהם נשלמו תרי"ג מצות, ירצה בזה הסימן שהדבר ששמענו מפי משה הוא כמספר תורה וקראה מורשה ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינו מורשה לנו וכו' ע"ש. היינו דמביא ראיה מדאסמכוהו אהאי קרא ובהאי קרא כתיב מורשה ש"מ דהיה להם קבלה דתרי"ג מצות דקחשיב היינו שנוהגין לדורות. דאי לאו לדורות לא היה להם למיסמך אהאי קרא דכתיב ביה מורשה ודוק:
עוד שם ברמב"ן בהליצו בעד בעל ה"ג דאע"ג דנקיט ר' שמלאי בלישניה תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני אינו דבר רחוק ונפלא להביא בכללן מיעוט מצות דרבנן אע"פ שלא נאמרו בסיני. וז"ל הרמב"ן והשני ר"ל טעם שני כי מנהג החכמים בתלמוד וגם בתורה נביאים וכתובים שלא יחושו להוציא דבר א' מן הכלל וידברו על הרוב כו', וכבר דחה הרב בעל מגילת אסתר שזה דוקא מנהג התנאים משא"כ ר' שמלאי שהיה אמורא ודרך האמוראים לפרש דבריהם, והביא ראיה מדברי הכריתות ותוס' פ' אין צדין. שוב הוסיף הרמב"ן להביא ראיה דר' שמלאי על הרוב ידבר דהנה ב' פרשיות בתורה ובהן מצות רבות ולא נאמרו למשה בסיני אלא לאהרן נאמרו, והמה פרשת שתויי יין ופ' מתנות כהונה ומשמרת כהונה ולוויה, ומצות רבים לא נאמרו בסיני אלא בשעת מעשה כגון דין בנות צלפחד ומקושש וכו'. וכבר דחה בעל מגילת אסתר וז"ל. אני אומר דכל המצות נאמרו למשה בסיני והכי איתא בזבחים בפ' בתרא תניא ר"י אומר כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד ר"ע אומר כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב וכו'. הנה כי כל התורה כולה נאמרה מסיני ודרך כלל לר"י וגם דרך פרט לר"ע עכ"ל. ונראה דלא יכון ישובו אלא אליבא דר"ע דס"ל כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד וכו' אבל לר"י עדיין יש מקום להוכחת הרמב"ן דעל הרוב ידבר לשיטת הרמב"ם דהרי ר' שמלאי נקיט תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני בסיני דייקא, ואילו הרמב"ם מני בתרי"ג מצות מצות עשה ס"ב ס"ג וס"ד וכו' מעשה קרבן חטאת על תואר הנזכר וכן מעשה העולה ואינך כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה והמה פרטות שנאמרו באוהל מועד, ועיין ברש"י סוף זבחים ובשארי דוכתי, ולא בסיני לשיטת ר"י. וע"כ צ"ל דמנין הרמב"ם אתי כר"ע דס"ל דגם פרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד, ולר' ישמעאל באמת צריך להשלים התרי"ג מצות שנאמרו בסיני במצות כלליות ולא פרטיות, וצ"ל דר' ישמעאל לא חשיב הפרטות למצוה בפני עצמה כיון דאינם אלא פירוש וכמ"ש הרמב"ן. אמנם לפ"ז תקשי כיון דלר' ישמעאל צריכין ע"כ לומר דמעשה חטאת ועולה ואינך אינן נמנים כל אחת למצוה בפני עצמה, דאי נמנים תקשי כיון דלר' ישמעאל צריך להשלים תרי"ג מצות כפי לשון ר' שמלאי שאמר תרי"ג נאמרו בסיני בסיני דייקא במצות כלליות א"כ יהא יותר מתרי"א ששמענו מפי משה ולא תיכון לשון רב המנונא דקאמר מאי קראה תורה צוה תורה בגימטריא תרי"א, וכיון דלר' ישמעאל לא נמנו אלא למצוה א' מנליה להרמב"ם דר"ע פליג בהא על ר' ישמעאל ומני כל אחת למצוה בפני עצמה. לכן נראה לי דהא דקאמר ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו בסיני היינו משום דס"ל כר"ע דכללות ופרטות נאמרו בסיני, אבל לר' ישמעאל צ"ל דבאמת לא נאמר כל התרי"ג מצות בסיני ולעולם גם ר' ישמעאל מני כל אחת למצוה בפני עצמה. ועיין מ"ש הרמב"ן בתחילת ספר זה על מה שנחלקו החכמים במצוה מן המצות שזה יאמר שהיא חובה וזה יאמר שהיא רשות. ומסיק שם כי יודע האומר שהיא רשות שיש מצוה ממלאת החשבון וכו' ע"ש: שוב כתב בעל מגילת אסתר דמ"ש בפ' שמיני וידבר ה' אל אהרן יין ושכר אל תשת אין פירושו שדבר אל אהרן אלא פירושו שדבר אל משה שידבר אל אהרן דהכי איתא בפ' פרת חטאת וכו' הרי מבואר שפרשת שתויי יין וגם פרשת המתנות שהם בפרשת קרח למשה נאמרו שיאמר אל אהרן עכ"ל בעל מגילת אסתר. ונראה דלא הוצרך לכל זה ליישב קושית הרמב"ן דבלאו הכי נמי לא קשה מידי. דאפילו אם נאמר דפ' שתויי יין ופרשת המתנות לאהרן נאמרו לא קשה מידי למנינו של הרמב"ם. די"ל דהא דנתייחד הדבור אל אהרן היינו בהשנותו באוהל מועד אבל בסיני נאמרו למשה. שהרי לשיטת ר"ע כל מצוה ומצוה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני ונשנו באוהל מועד. ובשביל שכר שתיקתו על מיתת בניו זכה אהרן ונשנו אלו ב' פרשיות רצונו לומר פרשת שתויי יין ופרשת המתנות אליו. ולא האריך ר"ל בעל מגילת אסתר אלא לברר האמת דגם אלו ב' פרשיות לא לאהרן נאמרו אלא למשה נאמרו שיאמר אל אהרן לבד ולא לכל ישראל כמנהגו בכל התורה. וזה קורא נתיחד אליו הדבור כמ"ש התוספות הנ"ל: אמנם קשה לי הרי פרשת פסח שני ע"כ לא נאמרה בסיני. שהרי כשקרבו אנשים הטמאים לנפש אדם אמר להם משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, והרמב"ם מנה מצות פסח שני למצוה בפני עצמה במצות עשה נ"ז, ור' שמלאי נקט בלישניה תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, בסיני דייקא, ואי ס"ד דר' שמלאי לא על הרוב ידבר, תקשי על הרמב"ם מפרשת פסח שני שלא נאמרה בסיני וקא מני בתרי"ג מצות. והנראה בישוב קושיא זאת ע"פ מה שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז בד"ה הואיל ונאמרה בתורה ביאה סתם. וז"ל בא"ד. וא"ת למה לא הקריבו ר"ל פסח כל ארבעים שנה וי"ל דס"ל כתנא דהכא דאמר כל מקום שנאמר ביאה אינה אלא לאחר ירושה וישיבה ובפסח נאמרה ביאה. וא"ת היאך הקריבו גם פסח זה. ר"ל דפ' בהעלותך בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים. וי"ל דעשו על פי הדבור עכ"ל. ולפ"ז י"ל פרשת פסח שני ידע משה מסיני ולא נסתפק משה בהנך אלא משום דפסח זה עשו על פי הדבור בהוראת שעה ולא ידע אם גם פסח שני יעשו בהוראת שעה או לא. והיינו דדייק קרא מה יצוה ה' לכם דייקא, כלומר דלדורות ידענא דטמאין עושין פסח שני אבל לכם דהשתא הוא הוראת שעה לא ידענא ואשמעה מה יצוה ה' לכם. והא דכתב דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא וגו' לכם או לדורותיכם, דמשמע דגם על פסח שני דלדורות נצטוה בשעת מעשה, י"ל דזו נשנית באוהל מועד ככל מעשה הקרבנות אע"ג דנאמרה לו בסיני נשנו באהל מועד כדכתיב בפרשת ויקרא וגו' מאהל מועד דבר אל בני ישראל שנשנו אחר שנאמרו בסיני ודוק. ומ"ד דלא ס"ל כל מקום שנאמר ביאה סתם אינו אלא אחר ירושה וישיבה, י"ל דס"ל דפסח שני תשלומין דראשון הוא וא"כ אין לחשוב פסח שני במצוה בפני עצמה. ועיין במה שכתב הרמב"ם במצות עשה נ"ז הנ"ל ותבין זה, והאי תנא צריך להשלים מנין תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני במצוה אחרת שנאמרה בסיני כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן שכתב בתחילת ספר זה: אי נמי יש ליישב למ"ד שחל שביעי שלהם ר"ל דהנך טמאים לנפש אדם בערב פסח. ושאלתם היתה למה נגרע דיזרק הדם על הטמאין והבשר יאכל לטהורין. דבערב יכולין לאכול הפסח. כדאיתא בסיפרי וז"ל. ולמה נגרע. אמר להם אין קדשים קרבין בטומאה אמרו לו יזרק הדם על הטמאין ויאכל הבשר לטהורין והדין נותן ומה חטאת שהיא קדשי קדשים דמה נזרק על הטמאין ובשרה נאכל לטהורים פסח קדשים קלים כו' אמר להם לא שמעתי עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ע"ש הביאו מוהר"א מזרחי. ולפ"ז י"ל ג"כ דכבר ידע משה מפרשת פסח שני מסיני ושאלתם היתה להקריב פסח ראשון כמבואר בסיפרי הנ"ל מק"ו דחטאת. ועל זה שאל משה את פי ה'. והשיבו דאין שוחטין וזורקים על טבול יום דטמא מת אלא ידחה לפסח שני, כמו שפסק הרמב"ם בהל' קרבן פסח כן. ומה שנאמרה לו בשעת מעשה פ' פסח שני היינו שנשנית בסיני וכמו שכתבתי בדרך הראשון. ומ"ד שחל ששי שלהם בערב פסח צריך ג"כ לומר דפסח שני תשלומין דראשון וכנ"ל. וצריך להשלים תרי"ג מצות שנאמרו בסיני במצוה אחרת שנאמרה בסיני, ויסבור לאחת מן המצות דס"ל להא מ"ד דפסח שני נמנית בתרי"ג מצות שנאמרו בסיני שהיא רשות שהיא חובה וכמו שמצינו הרבה שנחלקו התנאים במצות מן המצות אם הן חובה או רשות. וכבר ביאר כל זה הרמב"ן בתחילת ספר זה ודוק:
שוב מה שהקשה הרמב"ן ממקושש לא ידענא מאי קושיא לשיטת הרמב"ם שמונה כל הנסקלין מצוה אחת, וא"כ אף אם נאמר שעונש חילול שבת בסקילה לא נאמר כלל בסיני, אכתי יכול למנות מצוה לסקול כל מי שחייב סקילה כי נאמר למשה בסיני כן לסקול כל מי שחייב סקילה ומי הוא שחייב סקילה נתפרש אחר כך. והרי הרמב"ם אינו מונה אלא מצוה לקיים דין סקילה בנסקלין. ועיין בשורש י"ד ומצות עשה רכ"ט. ואיכא למימר דוסקלתם אותם באבנים נאמר בסיני ועונש דשאר חייבי סקילה אף אם נאמר במקום אחר ליכא קפידא. ודוק: והנני מוסיף בה דברים דיש לומר לעולם נאמר למשה בסיני דמחלל שבת בסקילה. וכן מקלל דבסקילה נאמר לו בסיני. והא דכתב במקושש ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו. היינו משום דמשה לא פירש להם לישראל עדיין דהא דכתיב מחלליה מות יומת שהוא בסקילה. כמו שמצינו הרבה פרשיות אע"פ שנאמרו לו למשה בסיני לא אמר להם לישראל אלא בשעת מעשה שהוצרכו לאותה פרשה. וכיון דישראל לא היו יודעין דעונש דחילול שבת הוא סקילה. ע"כ כשהתרו למקושש התרו במיתה סתם. ונסתפק משה אם מקושש חייב סקילה אע"פ שהתרו סתם. משום דבמיתה סתם קלה וחמורה במשמע ומסתמא קיבל עליו אפי' מיתה החמורה שבחמורה וכדמשני ר' ירמיה כן בסנהדרין דף פ' ע"ב. או כיון דלא התרו אלא במיתה סתם שמא לא קיבל עליו אלא מיתה סתם שהיא חנק הקלה. והיינו פירוש דכי לא פורש מה יעשה לו ר"ל שלא נתפרש למשה הדין במי שמתרין לו במיתה סתם אם מקבל על עצמו כל מיתות בין קלות ובין חמורות כת"ק דר' יהודה בסנהדרין דף הנ"ל וא"כ מקושש חייב סקילה, או אם מתרין לו במיתה סתם אינו מקבל על עצמו אלא מיתה הקלה, והמקושש אינו בסקילה. ואין להקשות לפי זה דלא היה יודע אם מקושש חייב סקילה מפני שהתרו בו סתם. אבל שאר מחלל שבת שהתרו בו לסקילה ידע מסיני שחייב סקילה. א"כ היה לו ג"כ להסתפק אם חייב מיתה כלל למ"ד בעינן קרא כדכתיב. דבאותו הוה אמינא שאין לסקלו מפני שלא התרו בו בסקילה. א"כ מן הדין שיפטור לגמרי משום דבעינן קרא כדכתיב. ואלמה תניא יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה שנאמר כי לא פורש מה יעשה. יש לומר דכיון דכתיב מחלליה מות יומת ודרשינן מיניה שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה יכול להמיתו בכל מיתה ת"ל מות יומת. ועיין בסנהדרין דף מ"ה ע"ב דמשני הגמ' כן על קושית הש"ס דפריך על שמואל דאמר נקטעה יד עדים פטור מהאי ברייתא. ומשני שאני התם דכתיב מות יומת ועיין שם בתוספות ד"ה משום דהוי רוצח וגואל הדם בא"ד וז"ל וא"ת בפרק הנשרפין דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה. ואמר בגמרא ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה שאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וכו' עכ"ל. ולפ"ז אע"פ שנסתפק משה אם מקושש חייב סקילה או לא מפני שהתרו לו סתם ושמא לא קבל על עצמו אלא הקלה אכתי ידע דחייב עכ"פ מיתה הקלה. ואע"פ שעיקר מיתה הכתובה במחלל שבת היא סקילה. הא כתיב מות יומת ודרשינן מכפילות הלשון שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה יכול להמיתו בכל מיתה. ובאמת הוא פירש הברייתא. יודע היה משה שהמקושש במיתה שנאמר מחלליה מות יומת ר"ל וכיון דכתיב מות יומת דרשינן שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו' וכנ"ל. ובדרך זה יש לומר ג"כ גבי מקלל. שכבר ידע משה מסיני שהמקלל במיתת סקילה. אלא שעדיין לא אמר דין זה לישראל שהמקלל במיתה. וכיון דישראל לא ידעו זה דמקלל במיתה מסתמא לא התרו כלל במיתה. וא"כ מן הדין פטור המקלל ממיתה כיון שלא התרו בו במיתה כלל. ולכך לא ידע משה אם המקלל חייב מיתה כל עיקר. ולכך כתיב לפרוש להם ע"פ ה'. ועיין בדף נ"ח בסנהדרין ובאמת מקלל הוראת שעה היתה לכ"ע. ובזה נתישבה קושית התוס' בדף ע"ח ע"ב בסנהדרין ד"ה לא היה יודע באיזו מיתה. והקשו בתוס' היה לו לדונו בחנק דמיתה סתם הוא חנק. וקושיא זו הקשו בבבא בתרא יותר בבירור. ולדרכנו ניחא. שמשה ידע שמחלל שבת בסקילה ונסתפק במקושש מפני שהתרו בו סתם ודוק. ואם נפשך לומר היכי כתיבנא לעיל דהא דידע משה שהמקושש במיתה היינו משום דכתיב מות יומת ודרשינן מיניה שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו וכו', הא איצטריך כפילא דמות יומת לחילוק מלאכות ועיין בשבת דף ע' ושם בתוס'. יש לומר דברייתא דקתני יודע היה משה שהמקושש במיתה אתיא כמ"ד דאפיק חילוק מלאכות מלא תבערו דלחלק יצא. והאי מ"ד דמפיק חילוק מלאכות ממות יומת באמת ס"ל דלא ידע משה שמקושש חייב מיתה כמו שצריכין לומר לר' יהודה דס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ועיין בבבא בתרא בתוספות שכתבו דברייתא דיודע היה משה שהמקושש במיתה לא אתיא כר' יהודה דלר' יהודה דס"ל הוראת שעה היתה לא היה יודע משה שהמקושש במיתה. ובכל הא דכתיבנא ניחא לי הא דקשיא לר"ע דס"ל דכללות ופרטות נאמרו בסיני. באמת למה נאמר מחלליה מות יומת דרך כלל בסיני ולא פרט שחייב סקילה. ומה נשתנה מחלל שבת מכל פרטות שנאמרו בסיני. אמנם לכל הנ"ל ניחא. שבאמת נאמר למשה בסיני דמחלל שבת בסקילה וכנ"ל. והא דלא נאמר לו בסיני גם פרט זה דכשמתרין במיתה סתם דבין קלה בין חמורה במשמע. י"ל משום דזה יש לידע מסברא אלא דמשה לא סמך על סברתו כיון שהיה יכול לשאול את פי ה' ודוק:
שוב כתב הרמב"ן והנה בכאן הביא אותנו משך הענין לדבר במה שהרב (ר"ל הרמב"ם) מתמיה אותנו הוא ז"ל סבר שיש בכלל לאו דלא תסור כו' עד או אסרו בהנאה בשעה חמישית הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה. הנה הרב בנה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים כו'. והאריך הרמב"ן לסתור סברא זו של הרמב"ם בכמה ראיות. והרב בעל זוהר הרקיע דחה קצת ראיותיו. והרב בעל מגילת אסתר דחה כולם. ובעזרת חונן לאדם דעת אכתוב מה שחנני ה' בזה, ר"ל בישוב סברת הרמב"ם. ובסוף ראיותיו כתב הרמב"ן ומדין זקן ממרא עצמו מתברר הענין ביאור נכון כי כל מה שחשב ודרש בו הרב אינו אמת וכו' ת"ר כי יפלא וכו' כמו שדרשו תורותי א' בכתב וא' בעל פה ולזה החידוש נתכוונתי בהאריכי בכאן מפני שטעו רבים בזה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והנה קשיא לי במאד מאד. הלא כשתרגמה רב פפא ברייתא דכי יפלא הנ"ל אליבא דר"מ תירגם ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים. כדתנן הן העידו שמעברין את השנה כל אדר. שהיו אומרים עד הפורים. דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ע"ש בפירש"י. הנך רואה דאע"פ דהמחלוקת דזקן ממרא עם ב"ד הגדול הוא מחמת של דבריהם. דהא דאין מעברין אלא עד הפורים הוא מדרבנן בעלמא. וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף פ"ז בד"ה דאי להאי גיסא. וז"ל תימה הא מ"ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן אמר בפ"ק זה ניסן ואין אחר ניסן. אבל מ"ד עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפ"ק דר"ה מ"ט דמ"ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין ודורשין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום אתו לזלזולי בחמץ. וכיון דעברוהו כ"ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח עכ"ל. ואפ"ה נעשה זקן ממרא ונהרג ומשמע דאפילו זקן ממרא אומר מעברין וב"ד הגדול אומר אין מעברין נהרג כדמשמע לישנא דש"ס אי להאי גיסא ואי להאי גיסא. ואע"פ שאינו חולק אלא על גזירה דרבנן. וא"כ קשה על הרמב"ן שכתב אע"פ שהתיר דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ממש כיון שאין מחלוקתם אלא מחמת דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. ואין ליישב ע"פ מה שכתב הרמב"ן בהשיגו על מצות עשה קנ"ג וז"ל. אבל יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנאמר על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' לא היה רשות לשום אדם לעבר או לקדש אלא להם או ברשותן עכ"ל ע"ש. וא"כ כשעיבר הזקן ממרא את השנה אחר פורים עיבר שלא ברשות ב"ד הגדול שהרי ב"ד הגדול אומרים אין מעברין אחר פורים. ודבר זה שהוא מעבר שלא ברשות הוא עובר על דאורייתא ממש ועיבורו אינו עיבור שהרי מן התורה אינו רשאי לעבר שלא ברשות ב"ד הגדול. ואע"פ שסבתם שאינן נותנין רשות לעבר היינו מכח גזירה דרבנן, עכ"פ כיון שאין נותנין רשות תיתי מהי תיתי אינו רשאי לעבר בלתי רשותם מן התורה. ובזה היה אפשר ליישב תמיהת התוס' הנ"ל דאע"ג דהא דאין מעברין את השנה אחר הפורים אינו אלא מדרבנן ואם עיברוה מעוברת היינו אם הב"ד הגדול בעצמם טעו ולא ידעו גזירה זו דאין מעברין אחר הפורים ועיברו את השנה אחר פורים הוא דמעוברת בדיעבד, אבל אם ב"ד הגדול יודעין דאין מעברין את השנה אחר הפורים בודאי אין נותנין רשות לעבר אחר הפורים והמעבר בלתי רשות ב"ד הגדול אין עיבורו עבור. אמנם דבר זה לא ניתן להאמר, דהרי ע"כ צ"ל כתרגומו דרב פפא הנ"ל דאין הזקן ממרא מחולק עם ב"ד הגדול נמי בדין זה דב"ד הגדול מורים דאסור לעבר בלתי רשותם והזקן מורה דמותר לעבר בלתי רשותם דאל"כ אלא דמחולק נמי בדין זה תקשי למה לא תירגם רב פפא ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ומחולק עם ב"ד הגדול אם רשאי לעבר בלתי רשותם ולמה ליה לתרגם דמחולק אם מעברין אחר הפורים או לא הלא בלא חילוק זה דמחולק אם רשאי לעבר בלתי רשותם או לא פירושו דרב פפא אינו עולה כהוגן לשיטת הרמב"ן דס"ל דאם מחלוקתם מחמת דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. דאין לומר דבאמת אינו מחולק בדין זה אם רשאי לעבר בלתי רשותם והא דעשה מעשה ועיבר אחר הפורים והיינו שלא ברשותם היינו שהיה שוגג בהוראה זו דאין מעברין אלא ברשות ב"ד הגדול ומזיד בהוראת מעברין אחר הפורים, דזה אינו דלשיטתיה דהרמב"ן שאין נעשה זקן ממרא על מחלוקת הבא מחמת דרבנן נהי דמדאורייתא אינו מעובר כיון דעיבר שלא ברשות ב"ד אכתי הא בדין זה לא היה חומרא בזדון אלא שוגג היה ובמה שהמרה בזדון הוא מחלוקת בדרבנן ואמאי יהא חייב מיתה לשיטת הרמב"ן. דבשלמא לשיטת הרמב"ה שפיר י"ל דהיה שוגג בדין דאין מעברין בלתי רשות ב"ד הגדול ומזיד בהוראת מעברין אחר הפורים ואפ"ה נהרג דלשיטתו אף על מחלוקת בדרבנן נהרג. ואין להקשות על ר"פ באמת למה לא תירגם דמחולקין אם רשאין לעבר השנה בלתי רשות ב"ד הגדול או לא, חדא דר"פ נקט דמחולקים בפלוגתא שמצינו בגמ' דפליגי בהו תנאי או אמוראי. ובדין זה לא מצא פלוגתא בין תנאי ואמוראי, ועיין בתוס' ד"ה דין בתו. ועוד דלשיטת הרמב"ם ניחא דאגב אורחא קמ"ל דאף דמחולקים מחמת גזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ודוק. וצ"ע גדול ליישב סברת הרמב"ן ופליאה ממני לא אוכל לה. ומיהו אף לשיטת הרמב"ם דנעשה זקן ממרא אף על מחלוקת בגזירה דרבנן המביא לידי דבר שחייב על זדונו כרת ושגגתו חטאת תמיהת התוס' קיימת. משום דס"ל לתוספות דבעינן שיבא לידי איסור כרת מחמת גוף הדין שחולק על ב"ד הגדול, ולפום מה שהוכחתי דע"כ בתרגומו דר"פ איירי דאין הזקן ממרא מחולק נמי בדין דאם מעברים בלתי רשות ב"ד הגדול כנ"ל ואינו חולק עליהם אלא במה שמעברין אחר הפורים ומכח המראתו זו אינו בא לידי איסור כרת דבדיעבד אם עיברו אחר הפורים מעוברת והא דאינה מעוברת היינו משום שעיבר שלא ברשות ב"ד הגדול ובזה לא המרה עליהם שלא חלק עליהם בדין זה רק היה שוגג כנ"ל ודוק היטב. ועיין בספר תורת חיים שהכריח דמאן דאסר לעבר את השנה אחר הפורים משום דלא ליזלזלו בחמץ ס"ל דמהאי טעמא אפי' אם עיברו אינה מעוברת וכתב שכן משמע בהדיא בפ"ק דסנהדרין (י"ב:) גבי הא דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן ובעי הש"ס עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החודש קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור רב נחמן אמר מעובר ומקודש, וקאמר ליה רבא לר"נ מכדי מפורים לפסח תלתין יומין הוו ומפורים דרשינן בהלכות פסח וכי מטי ריש ירחא מרחיקין ליה אתי לזלזולי בחמץ. ש"מ דמאן דחייש להאי טעמא דאתי לזלזולי בחמץ בפסח אית ליה דאפי' כבר עיברוה אינה מעוברת, דהא ר"נ דאמר מעובר ומקודש בדיעבד איירי שכבר עיברוה ואפ"ה אקשי ליה רבא ובעי למימר דבטל העיבור כי היכי דלא לזלזלו בחמץ עכ"ל ע"ש ודבריו נכונים וברורים למעיין היטב. נקוט מיהא מכל הנ"ל דמתרגומו של ר"פ הנ"ל מוכרח דאף אם חלק על ב"ד הגדול בגזירה דרבנן דנעשה זקן ממרא. והואיל וזכינו לדין שנעשה זקן ממרא על גזירה דרבנן א"כ ראיה שאין עליה תשובה דיש בכלל לאו דלא תסור כל מה שגזרו ותקנו חכמים כשיטת הרמב"ם דאי אינו אלא אסמכתא בעלמא לא הוה נעשה זקן ממרא וכמ"ש הרמב"ן עצמו לעיל וז"ל ונתחייב עוד לפי שיטה זאת (ר"ל לשיטת הרמב"ם) לומר שנעשה זקן ממרא על הגזירות והתקנות לפי שכל העובר על לא תסור אם הורה בזדון נעשה זקן ממרא וחייב מיתה, הרי שהודה הרמב"ן אם נעשה זקן ממרא על התקנות וגזירות מוכרח שיהא דוקא בכלל לאו דלא תסור ולא אסמכתא בעלמא כדדייקא לישניה דהרמב"ן דנקט ומתחייב עוד לפי שיטה זאת ודוק היטב: אמנם חל עלינו חובת ביאור לשיטת הרמב"ם ז"ל לבאר הברייתא שהביא הרמב"ן והיא שנויה בספרי בסוף ברייתא השנויה בסנהדרין ומפורשת אליבא דר"מ. וז"ל על דברי תורה הם חייבים ואין חייבים על דברי סופרים וכמו שכתב והביאה הרמב"ן לעיל. והנראה בזה הוא על פי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הלכה ה' וז"ל. כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם שלשתן טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב. בד"א לענין תרומה וקדשים אבל ליחייב כרת על ביאת מקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השני בלבד, הראשון שנגע במת והשני שנגע בו כדין תורה שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור כמו שביארנו בהל' ביאת מקדש שהדברים הללו אע"פ שהן קבלה אינן דין תורה שלא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים. וידוע דהרמב"ם קורא לדבר שהוא קבלה מפי משה ולא מפורש בתורה דברי סופרים וכמו שביארו כל נושאי כליו וגם אני עתיד לבאר אי"ה בשרש ב'. ולפ"ז הכי פירושו על דברי תורה הם חייבים ר"ל אם מחולקים הזקן ממרא וב"ד הגדול בטומאה שהיא מפורשת בתורה הם חייבין. משום דעל טומאה זו חייבים כרת על טומאת מקדש וקדשיו ולא על ד"ס אם הם מחולקין על טומאה שהוא מקבלה ולא מפורש בתורה אין חייבין. משום דעל טומאה זו אין חייבין כרת בטומאת מקדש וקדשיו. אבל לא אתי לאפוקי גזירות דרבנן שגזרו בדבר שיש בו כרת בזדונו וחטאת בשגגתו. ואין להקשות ל"ל הא תיפוק ליה דידעינן דאין חייבין על ד"ס משום דילפינן מפר העלם דבר דאין נעשה זקן ממרא אלא על דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת. וכיון דדברי קבלה ר"ל טומאה דדברי קבלה אין חייבין עליהם כרת נדע דאין נעשה זקן ממרא. די"ל דמכאן ילפינן דעל טומאה דדברי קבלה אינו חייב כרת בטומאת מקדש וקדשיו ודוק היטב:
עוד שם מכריח הרב הרמב"ן שאי אפשר שיהא נכללין תקנות וגזירות ואיסורין דרבנן בלאו דלא תסור מהא דברכות פ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) וז"ל. ובפירוש אמרו בפ' מי שמתו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה וכו', כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן (וגירסת הש"ס שלפנינו שרו רבנן וכן הביאו הגירסא הזאת בספר בעל מגילת אסתר ובעל זוהר הרקיע), הרי בכאן מבואר שלאו זה דלא תסור וכו' לא שיהא בהן אזהרה מן התורה בלל באותו לאו. וכתב בעל זוהר הרקיע ז"ל וז"ל. ואין מזה הכרח דכלפי מה שאמר רב בר שבא שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דהיינו לאו דלא תסור ולא לאו אחר ואחיכו עליה דלאו דלא תסור נמי דאורייתא הוא ומ"ש משאר לאוין אמר דלא ליחכו עליה דרבנן לאיסורייהו אסמכינהו להאי לאו דודאי רחמנא אזהר לשמוע להם בהאי לאו והא דמקלינן ביה למדחי לכבוד הבריות טפי משאר לאו משום דרבנן מעיקרא כי אסרו מידי ואסמכוהו אהאי קרא אתנו בהאי איסורא דנידחי מקמיה כבוד הבריות עכ"ל. וכ"כ בעל מגילת אסתר. וכן משמע מפירש"י להדיא דס"ל דהאי דקאמר כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו לאו אסמכתא בעלמא היא אלא ראיה גמורה היא שפירש בזה"ל בד"ה כל מילי דרבנן וכו' וה"ק להו דבר שהוא מד"ס נדחה מפני כבוד הבריות וקרי ליה ל"ת משום דכתיב לא תסור ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות עכ"ל. ומדפירש על הא דקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוהו כו' ש"מ דס"ל דלאו דלא תסור לאו אסמכתא בעלמא דאי אסמכתא בעלמא א"צ לפרש רבנן אחלוהו דבלאו מחילתם ליכא קושיא דאורייתא הוא דהרי אסמכתא בעלמא הוא. א"ו דגם רש"י ז"ל מפרש דלאו אסמכתא בעלמא הוא אלא ראיה גמורה ודוק היטב: אמנם קשה לי לפרש סוגיא זו כן לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש בכל הדברים שעשו חכמים סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגים עשה והוא על פי התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור כמ"ש בריש הל' ממרים, וגם במ"ע קע"ד הבאתי לשונו לעיל. א"כ תקשי למה תני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ושביק עשה הכי הוה ליה למיתני גדול כבוד הבריות שדוחה עשה ול"ת שבתורה. שהרי גם העשה דעל פי התורה אשר יורוך ניתן לעקור בידים בקום ועשה דכשלובש כלאים דרבנן עוקר העשה בידים כמו הלאו דלא תסור. ותו קשה לי לפום מ"ש בעל זוהר הרקיע משום דרבנן כי אסרי מידי ואסמכינהו אקרא דלא תסור מעיקרא אתנו בהאי איסורא דנידחי מקמי כבוד הבריות א"כ מעיקרא לא נאמר איסורייהו במקום כבוד הבריות מאי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דלא תסור דקאמר הא כיון דמעיקרא לא אסרו במקום כבוד הבריות אין כאן לא תסור כלל. ועיין בפירש"י בברכות דף כ' בד"ה שב ואל תעשה שאני ובתוס' שם. מיהו לשון רש"י דנקט בזה"ל ודקא קשיא לכו דאורייתא הוא רבנן אחלוהו ליקרייהו יש ליישב בדוחק אבל לשון בעל זוהר הרקיע דנקט מעיקרא אתנו וכו' קשה להולמו. והנראה לי בישוב שיטת הרמב"ם לסוגיא זו דברכות הנ"ל הוא, די"ל דהא דכתב הרמב"ם בספרו הגדול ובמנין המצות שיש עשה ול"ת דאורייתא בכל הסייגים והגזירות והתקנות שעשו חכמים היינו בגזירות ותקנות ומנהגים שגזרו ותקנו והנהיגו הב"ד הגדול שבירושלים וכן דקדק וכתב בריש הלכות ממרים ב"ד הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהן הבטיחה תורה (ר"ל על ב"ד הגדול שבירושלים) שנאמר על פי התורה וגו'. וכן הא דכתב במצוה קע"ד הוא שציוונו לשמוע לב"ד הגדול וכו' כוונתו לב"ד הגדול שבירושלים משום דכתיב ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא ודרשו חז"ל מלמד שהמקום גורם עיין בסנהדרין ובע"ז דף ח' ע"ב ומטעם זה אם מצאן בבית פאגי והמרה עליהם פטור. אבל מה שגזרו ב"ד הגדול דיבנה ואושא, והנני מוסיף לדבריו דאפי' גזרו ב"ד הגדול שבירושלים חוץ ללשכת הגזית אע"פ שפשטה גזירתם ותקנתם בכל ישראל, אין בכל תקנתם ומנהגם לא עשה דעל פי התורה אשר יורוך ולא לאו דלא תסור מן התורה אלא אסמכתא בעלמא היא. דאע"ג דהיה להם דין ב"ד הגדול לשאר דברים כמו שאבאר אי"ה במ"ע קנ"ג לענין לאו דלא תסור דאורייתא אין להם דין ב"ד הגדול משום דכתיב מן המקום שהוא לשכת הגזית. וכמ"ש התוס' בע"ז דף ח' ע"ב לענין דיני נפשות. ואם תרצה תוכל לקיים דברי הרמב"ם דאפי' אם תקנו ב"ד הגדול שבירושלים חוץ ללשכת הגזית המה בכלל לא תסור דאורייתא ואע"ג דלענין שיהיה הזקן ממרא נהרג אינו נקרא מקום אלא לשכת הגזית היינו דלדיני נפשות ילפינן מסמיכות שופטים אצל מזבח כמ"ש התוס' אבל לענין שאר דברים ירושלים נמי איקרי מקום כמ"ש התוס' הנ"ל. והא דכתב הרמב"ם ב"ד הגדול שבירושלים היינו סתם ב"ד הגדול שבירושלים היושבין בלשכת הגזית ופשיטא אם גזרו חכמי התלמוד אחר שבטלו הב"ד הגדול לגמרי כמ"ש הרמב"ם בהקדמת חיבורו הגדול שב"ד הגדול של ע"א בטל כמה שנים קודם חיבור התלמוד שאינן בכלל לאו דלא תסור אלא אסמכתא בעלמא. ולפ"ז הכי פירושו לשיטת הרמב"ם, תרגמה רב בר רב שבא קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור אחיכו עליה לאו דלא תסור נמי דאורייתא, ר"ל ממ"נ אי לא אתנו רבנן דלידחי איסורייהו מקמי כבוד הבריות א"כ דאורייתא הוא ואי אתנו מעיקרא דלידחי איסורייהו מקמי כבוד הבריות א"כ ליכא לאו דלא תסור כלל ומאי שדוחה ל"ת שבתורה דנקט. ועל זה אסברינהו רב כהנא כל מילי דרבנן, ר"ל אפילו מה שגזרו ותקנו והנהיגו ב"ד הגדול או חכמי התלמוד אחר שבטל ב"ד הגדול ופשט איסורן בכל ישראל אע"פ שלא נתקן בלשכת הגזית ואין אני קורא עליהן ע"פ הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא שהוא לשכת הגזית ואינן בכלל לא תסור אעפ"כ אסמכינהו אסמכתא בעלמא אהאי לאו דלא תסור. וא"כ אע"ג דלא אתנו מעיקרא, ר"ל הב"ד הגדול שחוץ ללשכת הגזית שרו רבנן משום כבוד הבריות כיון דליכא בגזירתם ותקנתם לאו דאורייתא ואינם אלא אסמכתא בעלמא ודוחה ל"ת שבתורה דקאמר היינו אסמכתא דל"ת שבתורה, וכמו שפירש כן גם הרמב"ן ודוק: ומעיקרא דאחיכו עליה הוו סברי דאין בכלל לאו דלא תסור אלא מה שתקנו הב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית ושאר מילי דרבנן אינן מוסמכים ללאו דלא תסור ומש"ה אחיכו עליה כנ"ל ואסברינהו ר"כ דגם מה שתקנו ב"ד הגדול חוץ ללשכת הגזית וכל שאר מילי דרבנן אע"פ שאינם בכלל לאו דלא תסור מדאורייתא מוסמכים הם באסמכתא בעלמא על לאו דלא תסור ואהא קתני שדוחה ל"ת, ר"ל אסמכתא דלא תסור כנ"ל. והיינו דקא גריס שרו רבנן ולא גריס לא גזרו רבנן דאי לא גזרו רבנן כלל אין אפילו אסמכתא דלא תסור כיון דמעיקרא אתנו. וא"כ לא נאמר איסורייהו כלל במקום כבוד הבריות ולא שייך לא תסור כלל כנ"ל. ולעיל גבי מדלגין היינו ע"ג ארונות נקט לישנא דלא גזרו רבנן דשם אין נפקותא אפילו אם נימא דמעיקרא אתנו ושייך שפיר למימר לא גזרו. אבל הכא אי אפשר לומר לא גזרו ודוק היטב: ובזה מדוקדקים לי דברי הרמב"ם בהשיגו על בה"ג וז"ל. ומה שיראה שהביאם (ר"ל לבה"ג ולאינך) אל זה (ר"ל למה שמנו חנוכה ומקרא מגילה בתוך תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני) היותנו מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, ושאלת הש"ס היכן צונו ואמרו מלא תסור. ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא מדרבנן, כי כל מה שצוו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירנו ממנו כבר צווה מרע"ה שיצוונו לעשותו וכו' כי הנה אנחנו מברכין אק"ב וצונו כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בדבריו אחר שס"ל להרמב"ם שכל מה שגזרו ותקנו חכמים המה בכלל עשה דעל פי התורה אשר יורוך ובכלל ל"ת דלא תסור מדאורייתא כמבואר בדבריו שכתב ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא מדרבנן וכו' א"כ למה פרט בסוף דבריו וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה ראוי למנות נט"י ומצות עירוב שמברכין וצונו כמו בנר חנוכה וכו' הו"ל למימר סתם היה להם למנות כל דבר שהוא מדרבנן, כיון שהם בכלל לא תסור. א"ו דהוא הדבר אשר דברתי דאין כל תקנות חכמים בכלל לאו דלא תסור מדאורייתא אלא כל מה שגזרו ותקנו ב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית, וכיון שכן היה מקום לדחות מנ"ל דכל שאר תקנות ומנהגים ב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו דלמא תקנו אותם חוץ ללשכת הגזית או ב"ד שביבנה ואושא ושאר מקומות דבשלמא נר חנוכה ומקרא מגילה יש לנו ראיה שב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו דאי חוץ ללשכת הגזית תקנו א"כ איך מברכין וצונו דתקשי היכן צונו דאין לומר מלא תסור דהא אם תקנו חוץ ללשכת הגזית אינם בכלל לאו דלא תסור והא ודאי אין סברא לומר דכיון דאסמכוהו אלא תסור משום כן יברכו וצונו דהרי הם ר"ל מתקני התקנה אסמכוהו אלא תסור ואיך שייך לברך וצונו משום אסמכתא זו. א"ו ע"כ דב"ד הגדול שבירושלים בלשכת הגזית תקנו ושפיר מברכין וצונו שהמה בכלל לאו דלא תסור דאורייתא משא"כ שאר תקנות וגזירות מנ"ל דבלשכת הגזית תקנו. ומש"ה הוכרח הרמב"ם למפרט בהשגתו שכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה ראוי שימנה נט"י ועירובין שמברכין וצונו כמו נר חנוכה ודוק היטב: ואין להקשות לפי שיטתי זאת א"כ היכי פשיט רבא בריש מס' מגילה דמת מצוה ומקרא מגילה מת מצוה עדיף מהא דתנן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה הלא לפי שיטתי דלא דחי כבוד הבריות ל"ת שבתורה אלא דברים שתקנו ב"ד הגדול חוץ ללשכת הגזית ואינם אלא אסמכתא על לאו דלא תסור אבל מנלן דדחי כבוד הבריות מקרא מגילה שתקנו בלשכת הגזית מדמברכין וצונו כנ"ל (ואל תתמה הלא מקרא מגילה מרדכי ואסתר תקנו והם היו בחו"ל וא"כ איך אני קורא מקרא מגילה מתקנות לשכת הגזית, ז"א דהרי שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות וי"ל דשלחה לחכמים שבירושלים שיתקנו ויקבעו לדורות ותקנו במקום לשכת הגזית דאע"ג דקדושת יהושע בטלה היינו קדושת ערי א"י אבל קדושת מקדש וירושלים לא בטלה לעולם כמ"ש הרמב"ם בפ' ו' ריש הלכה ט"ז וז"ל ולמה אני אומר קדושה ראשונה לא בטלה לעתיד לבא במקדש וירושלים ובקדושת שאר א"י אני אומר בטלה וכו' ע"ש). די"ל דהכי פשיט רבא מדתני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה דקשה למה תלי הגדולה לכבוד הבריות במה שדוחה ל"ת שבתורה שהוא אסמכתא דלא תסור ולא תלי הגדולה במה שדוחה עשה דאורייתא דהרי מת מצוה דוחה פסח ומילה מולאחותו. אלא דע"כ צ"ל דיותר מסתבר לומר דתדחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה משידחה ל"ת דרבנן בקום ועשה ועיין בברכות דף כ' ע"א. וע"ז קאמר דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דרבנן בקום ועשה. והשתא פשיט רבא שפיר מדחזינן שדוחה ל"ת בקום ועשה אע"ג דמסתבר שלא תדחה בקום ועשה אפילו ל"ת דרבנן אע"ג דדחי עשה דאורייתא בשב ואל תעשה, מדתלי הגדולה בדחיית ל"ת דרבנן בקום ועשה. דין הוא שתדחה מקרא מגילה נגד כבוד הבריות אע"פ שהיא דאורייתא מק"ו שנדחית ל"ת דרבנן בקום ועשה כ"ש שתדחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה ודוק היטב: ועוד הכינותי לי דרך אחר ליישב סוגיא זו דברכות לשיטת הרמב"ם. והוא אחר שאודיעך דהא דכתב הרמב"ם בריש הל' ממרים וז"ל אחד דברים שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבע"פ ואחד דברים שלמדו מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והם הגזירות והתקנות והמנהגים, בכל אחד ואחד מג' דברים אלו מ"ע לשמוע להם והעובר על אחד מהן עובר בל"ת הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות וכו'. צ"ל דלא כתב כן אלא לשיטת ר"מ בסנהדרין דף פ"ז וכמו שהוכחתי מדתרגמה רב פפא ממך זה יועץ שיודע לעבר כדתנן הן העידו וכו' אי להאי גיסא ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח דאפי' אם מחולקים בגזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ש"מ דגזירות דרבנן המה בכלל לא תסור דאורייתא כנ"ל. אבל לר"י דס"ל התם על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ומפרש הש"ס טעמיה דר' יהודה משום דכתיב על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך לא תכון דרשתו של הרמב"ם דדריש על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות, דהא ר' יהודה דרש מעל פי התורה אשר יורוך היפך מזה עד דאיכא תורה ויורוך שהוא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ואם נפשך לומר הא הרמב"ם פסק כר' יהודה מדפסק דנעשה זקן ממרא ונהרג אם המרה והורה להוסיף על ד' פרשיות או לגרוע מד' טוטפות והוא אליבא דר' יהודה כדאמר ר' אלעזר משמיה דר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דר' יהודה: כדי ליישב זאת אעתיק לפניך לשון הרמב"ם בפ"ד מהל' ממרים עם לשון השגת הראב"ד ואפרש לך כוונת הראב"ד בהשגתו ואישב שיטת הרמב"ם כדי שלא תקשה עליו קושית השגה זו. וז"ל הרמב"ם שם הלכה ב'. אחד שנחלקו בדבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת או שנחלקו בדבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כיצד נחלקו באשה וכו'. ושם הלכה ג' כתב ואם לא תביא המחלוקת לידי כך (ר"ל לידי דבר שיש בזדונו כרת ושגגתו חטאת) ה"ז פטור חוץ ממצות תפילין בלבד. כיצד הורה להוסיף טוטפת חמישית בתפילין ויעשנה חמש טוטפות הרי זה חייב והוא שיעשה בתחילה ד' בתים כהלכתן זה ויביא חמישית וידבק בחיצון שהבית החיצון שאינו רואה את האויר תמיד פסול וחיוב זקן ממרא על דבר זה הלכה מפי הקבלה. ובהשגות א"א זהו שיבוש דלדעת ר"מ הוא דבעינן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובתפילין פטור ולדעת ר' יהודה הוא שחייב בתפילין וה"ה לולב וציצית שהתוספת פוסל את העיקר שאם הוסיף ולא פסל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב ומה שאמרו בגמ' בלולב וציצית גרוע ועומד הוא לא אמרו כדי לפוטרו עליהם אלא שאין דומות לתפילין למוסיף גורע שהרי אפילו קודם התוספת לא היה בהם תועלת שהרי צריכין קשר ואגד ור' אושעיא שאמר השמועה ור' אלעזר תלמידו הוא שאמר אין לנו אלא תפילין כלומר שזה הלשון לא נמצא אלא בתפילין וכו'. ובסוף השגה זו וי"א דוקא בתפילין משום דכתיב על פי התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסול אותו בתוספתו ואם היה גרוע הרי אין שם דבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ולדעת ר' יהודה דמחייב על הוראת מ"ע. ואומר אני דמודה ר' יהודה שחייבי כריתות אע"פ שאין בהם זה הדקדוק שאין ראוי לדקדק אלא במ"ע דשייך ביה לא תסור מן הדבר אבל תעשה אותו וזו היא מ"ע עכ"ל הראב"ד. ופשוט וברור דהשגתו על מה שכתב הרמב"ם דהא דזקן ממרא שהורה בתפילין להוסיף טוטפת אחת לעשות חמש נעשה זקן ממרא וחייב מיתה הוא הלכה מפי הקבלה וסבר הראב"ד דהא דהוכרח הרמב"ם למימר שהוא הלכה מפי הקבלה היינו משום שלא היה יכול להוציאו ממשמעות הכתוב שלא יהא חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע שאין התנאים הללו מרומזים בקרא ולכך כתב שהוא הלכה מפי הקבלה. ועל זה כתב שהוא שיבוש וכתב דבאמת לר"מ אם הורה בתפילין שהוא פטור ואינו חייב אלא לר' יהודה, ולר" יהודה שפיר מרומז דאינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס דר' יהודה דרש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך ואי משום דאכתי אינו מרומז בקרא תנאי דיש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע כתב דבאמת אינו צריך תנאי זה לענין שיהא חייב. ולר' יהודה נמי חייב בלולב וציצית מפני שהתוספת פוסל את העיקר והא דקאמר ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע לא אתי למעוטי דלולב וציצית פטור משום דגרוע ועומד הוא אלא אתי למעוטי דאם מוסיף ואינו גורע כלל דפטור משום שאם הוסיף ולא פסיל אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב. ודבר זה א"צ ללמוד מן הכתוב ולא מפי הקבלה אלא מסברא יש לומר כן דאמאי יהא חייב שאע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף אכתי הא העשה מתקיים. והא דקאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה ע"ז פירש הראב"ד דזה אינו דברי ר' אושעיא אלא ר' אושעיא אמר ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע לאשמועינן סברא הנ"ל אם מוסיף ואינו גורע אע"פ שהעביר אותם בבל תוסיף כיון שהעשה מתקיים אינו חייב, ור' אלעזר תלמידו אמר דהלשון הזה שאמר ר' אושעיא רבו לא נמצא אלא בתפילין אבל ר' אושעיא לא בא למעט לולב וציצית וכן שאר מצות שגורע מתחילה ולא בא למעט אלא מוסיף ואינו גורע כיון שהעשה מתקיים ומשכחת לה בין למ"ד לולב צריך אגד ונותן מין חמישי חוץ לאגד ובין למ"ד לולב אין צריך אגד דאיכא בל תוסיף אבל ידי מצוה יצא. ועיין בתוספות סוכה דף ל"א ע"ב בסוף ד"ה הואיל ואמר ר"י לולב צריך אגד. וכן בציצית משכחת על דרך זה ודוק. דבשלמא אם אמרינן דדוקא בתפילין חייב ולא בלולב וציצית דגרוע ועומד הוא אין לומר כן מסברא דמאי שנא גרע לבסוף מגרע בתחילה עכ"פ לא קיים העשה. וע"כ צ"ל דהוא הלכה מפי הקבלה אבל אם אמרינן דבאמת אין חילוק בין אם גרע לבסוף לגרע מתחילה אלא אם הוסיף ולא פסל הוא דאינו חייב משום דעכ"פ קיים העשה דבר זה שפיר יש לומר מסברא ואין אנו מוכרחים לומר דהלכה מפי הקבלה היא ודוק היטב: ותו סיים הראב"ד וכתב בשם י"א דאפילו אם אמרינן דדוקא בתפילין חייב ולא בלולב וציצית אפי' הכי יש להוציא כל התנאים הללו ממשמעות הכתוב משום דכתיב על פי התורה וכתיב לא תסור מן הדבר צריך שיהא שם הדבר ולא יסור ממנו שלא יפסל בתוספתו ואם היה גרוע מתחילה הרי אין שם הדבר ולא ימצא זה אלא בתפילין ואין אנו צריכין לומר דהלכה מפי הקבלה היא, ודוק היטב כי ברור הוא בכוונת השגתו של הראב"ד והרב בעל כ"מ אע"פ שכתב לבסוף דהשגתו על שכתב דהלכה מפי הקבלה לא ירד לכל זה: אמנם מה שנראה לי בישוב שיטת הרמב"ם שהוכרח לומר דהלכה מפי הקבלה הוא הוא דאחר שראה הרמב"ם דתפסי רב הונא בר חיננא ורבא לעיקר שיטת ר"מ ואמר רבא לרב פפא תרגמה ליה ותרגמה ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים כדתנן הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים אי להך גיסא ואי להך גיסא קא שרי חמץ בפסח, וכבר הוכחתי לעיל מזה דס"ל לרב פפא ולרבא דאפי' אם היו מחולקים בגזירה דרבנן נעשה זקן ממרא ונהרג. ועיין בהגהות מיימוניות שכתב וז"ל. ונראה מה שפסק (ר"ל הרמב"ם) כר"מ משום דמתרגם התם כל הברייתא שמפרש הפסוק כי יפלא וגו' כר"מ כדא"ל רב הונא בר חיננא לרבה תרגמה להא מתני' אליבא דר"מ, וכ"כ הכ"מ דמהאי טעמא פסק הרמב"ם כר"מ. והוקשה לו להרמב"ם היאך תפסי הנך אמוראי לעיקר כר"מ דלא דריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך אלא דרש יורוך אלו גזירות ותקנות ומנהגים כמו שכתב הרמב"ם כנ"ל הלא רבי סתם לן כר' יהודה במתניתין דחומר בד"ס מבד"ת שהאומר אין תפילין כדי לעבור על ד"ת פטור חמש טוטפות להוסיף על ד"ת חייב והיינו כר' יהודה כדאמר ר' אלעזר משמיה דר' אושעיא ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה עיין בסנהדרין דף פ"ח ע"ב. ואפרש שיחתי דהרי יש לדקדק בדברי ר' אושעיא דקאמר אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דלמה ליה למימר כלל תנאי דדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס לא הוה ליה למימר אלא אינו חייב אלא על דבר שיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דהא דאין לנו אלא תפילין משום דכל אינך גרועים ועומדים הם. א"כ בלא תנאי דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס נמי הוה ידעינן דאין לנו אלא תפילין. דהרי עיקר המיעוט שממעט לולב וציצית הוא תנאי דואם הוסיף גורע אבל תנאי דעיקרו מד"ת ופירושו מד"ת אינו ממעט לולב וציצית דגם לולב וציצית הם עיקרן מד"ת ופירושם מד"ס כדפריך הש"ס. דאין לומר דבאמת הכי פירש בדברי ר' אושעיא דלצדדין קתני אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס אע"פ שאין בו להוסיף, ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס, חדא דהרי לפום מאי דמסיק דאין לנו אלא תפילין הרי תפילין דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ולולב וציצית אע"פ שהם עיקרן מד"ת ופירושם מד"ס פטורין הואיל וגרועים ועומדים הם. ועוד אי ס"ד דה"פ דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין עיקרם מד"ת וכו' א"כ המקשה דפריך והרי לולב דעיקרו מד"ת וכו' למה ליה למנקט כלל והא איכא לולב דעיקרו מד"ת וכו' לא הוה ליה למנקט אלא והאיכא לולב דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ודוק: ומה שנ"ל בישוב דקדוק זה די"ל אי לא הוה אמר נמי תנאי דעיקר מד"ת ופירושו מד"ת אלא תנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הייתי מוציא יותר מתפילין והוא דהתוס' הקשו בסנהדרין דף פ"ח ע"ב בד"ה אי ס"ל דלולב צריך אגד וז"ל אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה קאי וכ"ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי ותירצו דהתם מדרבנן אסור ר"ל אע"ג דמדאורייתא אי אייתי מינא אחרינא ונקיט חוץ לאגד למ"ד לולב צריך אגד או למ"ד לולב אין צריך אגד אינו עובר בבל תוסיף רבנן גזרו דאסור להוסיף מינא אחרינא אפילו חוץ לאגד וכ"ש למ"ד לולב אין צריך אגד עכ"ל. וי"ל דס"ל לר' אושעיא דאם הוסיף מינא אחרינא חוץ לאגד למ"ד צריך אגד ופשיטא למ"ד לולב אין צריך אגד פסול אפי' בדיעבד מדרבנן, כדמשמע מתוך תירוצם של תוס' שתירצו דהתם אסור מדרבנן ש"מ דס"ל דפסול אפי' בדיעבד דאי לכתחילה אבל בדיעבד לא פסול לא הוו צריכי לומר דהתם אסור מדרבנן אלא הוה להו לתרץ כמו שתירצו בסוכה ודוק. ולפ"ז אי לאו תנאי דבעינן עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס הייתי מוצא גבי ציצית נמי התנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע מדרבנן ואע"ג דסבירא לן דקשר עליון דאורייתא והאי לחודיה קאי עכ"פ מדרבנן מוסיף הוא ובהוספתו גורע וקודם הוספתו לא היה גרוע דהרי היה כשר ונעשה כתקונו ואח"כ הוסיף חוץ לקשר ופסל מדרבנן. אע"ג דבלולב לא משכחת לה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה הנ"ל דמדאגבהיה יצא, מ"מ בציצית משכחת לה. והיינו דקאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה דדריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך. וא"כ בציצית פטור דאע"ג דבציצית נמי משכחת לה דאם מוסיף גורע מדרבנן כנ"ל אפ"ה פטור משום דבעינן שיהא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. וגבי ציצית הוא גזירה מדרבנן ולא פירוש מד"ס ודוק. ולפי זה מדסתם רבי ונקט חומר בד"ס מבד"ת שהאומר אין תפילין וכו' חמש טוטפות לעבור על ד"ס חייב ש"מ דכר' יהודה סתם דברי תורה ר"ל עיקרו מד"ת ויורוך פירושו מד"ס. דאי כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות ומנהגים דרבנן, ה"ל למנקט רבותא טפי האומר אין ציצית וכו' ואם הוסיף על ח' חוטין כדי לעבור על ד"ס חייב. דהוי רבותא דאפילו על גזירה דרבנן חייב כנ"ל. אי נמי הוה ליה למנקט האומר אין תפילין מן התורה פטור והאומר להניח שני זוגות תפילין חייב. דנ"ל דהא דקאמר הש"ס בעירובין דף צ"ו דבמניח שני זוגות תפילין איכא משום בל תוסיף לפום האי תירוצא בתוס' בסנהדרין שתירצו דהא דאסור להוסיף על ד' מינים אע"ג דהאי לחודא קאי היינו מדרבנן, התם בעירובין גבי מניח שני זוגות תפילין דאיכא בל תוסיף נמי אינו אלא מדרבנן דאי מדאורייתא א"כ גבי ציצית נמי משכחת ואם הוסיף גורע ולא גרוע מעיקרא אפי' למ"ד קשר עליון דאורייתא דהיינו אם מתחילה עשה ציצית כתיקונן ואח"כ הטיל עוד ציצית בכנף בגדו שנית ועשה על כל כנף ב' ציציות דהוסיף וגרע מה שהיה מתוקן מתחילה דמה בין שני זוגות תפילין לשתי ציציות. א"ו דזה אינו בבל תוסיף אלא מדרבנן כיון דכל ציצית לחודיה קאי ודוק היטב כי זה ברור לתירוץ זה של תוס'. וכיון שכן תקשי על הנך אמוראי אמאי נקטו לעיקר כר"מ דדריש יורוך לתקנות וגזירות חכמים בר"מ הלא רבי סתם לן כר' יהודה דדריש יורוך לדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. דאל"כ הוה ליה למנקט והאומר להניח שני זוגות תפילין לעבור על גזירה דרבנן חייב כנ"ל. וכל זה אם נימא דהא דר' אושעיא דאמר אין חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ממשמעותיה דקרא נפיק כמו שכתב הראב"ד בשם הי"א. אבל אם נימא דהא דר' אושעיא הלכה מפי הקבלה היא אין כאן קושיא על הנך אמוראי דאע"ג דסתם רבי דאין חייב בתפילין אלא בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס, אין סתירה לתפוס לעיקר כשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים דשאני תפילין דהוא הלכה מפי הקבלה. ובזה באמת פליגי הני אמוראי ור"א, דר"א שאמר ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה סבר דר' אושעיא הוציא ממשמעות הכתוב כהיש אומרים שהביא הראב"ד, ולכך לא מצי אתיא כר"מ דדריש יורוך לגזירות דרבנן, דא"כ גבי שני זוגות תפילין וגבי ציצית נמי משכחת לה ואם הוסיף גורע ולא גרוע מעיקרא כנ"ל. והנך אמוראי סבירא להו דהא דר' אושעיא הלכה מפי הקבלה היא ואתיא נמי כר"מ כנ"ל. ואין להקשות היכי מצי אתיא כר"מ הא ר"מ אומר אינו חייב אלא על דבר שיש בזדונו כרת וכו' אמינא אנא ולטעמיך דאתיא כר' יהודה נמי תקשי היכי קאמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין. הלא ע"כ ר' יהודה נמי מודה לר"מ דחייב על הוראות לאוין אע"פ שאין בו להוסיף וכו' כמו שהכריח בעל תורת חיים וכ"כ הראב"ד, וא"כ תקשי איך נקט אינו חייב אלא וכו'. וע"כ צ"ל דהא דקאמר ר' אושעיא אינו חייב אלא בדבר שעיקרו וכו' ויש בו להוסיף היינו בהוראת עשה אבל בהוראת לאוין באמת חייב אע"פ שאין בו להוסיף. כן יש לתרץ נמי בדר"מ דהא דנקט ר"מ אינו חייב אלא בדבר שיש בזדונו כרת וכו' היינו בהוראת לאוין אבל בהוראת עשה מודה ר"מ אם יש כל התנאים הללו דהיינו דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע אע"פ שאין בזדונו כרת ושגגתו חטאת חייב כמקובל הלכה מפי הקבלה ודוק. וכיון שהרמב"ם פסק כהנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירות חכמים מדתרגם ר"פ ממך זה יועץ שיודע לעבר שניה כדתנן ומחולקים באם מעברין את השנה אחר פורים או לא שהוא גזירה כנ"ל והוא ע"פ דרשא דר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות ומנהגות חכמים לכך כתב נמי דהא דחייב בתפילין הלכה מפי הקבלה היא. כמו שבררתי לשיטת הנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדריש יורוך לגזירות חכמים ודוק היטב: ודע שאע"פ שהרמב"ם בפ"ז מהל' לולב הלכה ז' חזר בו ממה שכתב שם אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהם ואם הוסיף או גרע פסול והגיה בסוף ימיו לא פסול כמו שהעיד בנו של הרמב"ם הרב ר' אברהם והרא"ש הביאם בעל כסף משנה, נ"ל דזה דוקא אם הוסיף במין מד' מינין דהיינו שלקח ד' או ה' הדסין ויותר משתי ערבות בזה חזר הרמב"ם וכתב דאם הוסיף לא פסול אבל אם הוסיף מין אחר אע"ג דהניח חוץ לאגד י"ל דבזה אפי' בדיעבד פסול מדרבנן כמשמעות לשון הברייתא דקתני כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין מוסיפין דומיא דפוחתין מה פוחתין אפי' בדיעבד פסול אף מוסיפין אפי' בדיעבד פסול. ועיין בספר שמות בארץ בחלק כפות תמרים שדקדק ג"כ זה דמוסיפין דומיא דפוחתין. וביותר דנקט לישנא כשם שאין פוחתין כך אין מוסיפין, כשם דייקא, ועיין בהשגת הראב"ד בהל' ז' הנ"ל ובמ"ש בעל מגיד משנה. ותלמוד מזה ר"ל מדברי הראב"ד דיש יותר בל תוסיף במין אחר מהוספת בד' מינין עצמן דהיינו ד' הדסין ויותר משתי ערבות ודוק היטב. ובזה שכתבתי דאע"ג דבהוראת לאוין נעשה זקן ממרא בגזירה דרבנן כר"מ דדרש יורוך לגזירות חכמים אבל בהוראת עשה אינו נעשה זקן ממרא אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע מהלכה מפי הקבלה, יתישב מה שיש לדקדק במה שכתב בעל כ"מ ברפ"א מהל' אישות וז"ל. והא פשיטא דאין ממיתין זקן ממרא אלא א"כ הורה לעשות היפך דאורייתא והקשו הא הרמב"ם ז"ל פסק דנעשה זקן ממרא אפילו הוא חלק על ב"ד הגדול בחמץ בשעה ששית שהיא גזירה דרבנן. ובחדושי הלכות שלי כתבתי דהנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירת חכמים מחולקים עם ר' אושעיא, דר' אושעיא סבר דהא דתנן כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהם ומסיק הש"ס שם בסוכה דף ל"א ע"ב דקמ"ל אפי' לר' יהודה דס"ל לולב צריך אגד ומנח חוץ לאגד דאע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אפ"ה אסור להוסיף היינו דאסור מדרבנן ופסלי רבנן בדיעבד ולכך הוכרח לאוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת דמוכח מינה דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל אליבא דר' יהודה דאי כר"מ גבי ציצית נמי משכחת לה ואם הוסיף גורע מדרבנן כמו שכתבתי לעיל. ולכך אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה. ר"ל דאין לנו לאוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת אלא כר' יהודה. והנך אמוראי דתפסי לעיקר כר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אע"ג דרבי סתם לן דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל, היינו משום דאינהו ר"ל הנך אמוראי סבירא להו דסברא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו מועיל אלא דלא יהא כל המוסיף גורע, אבל בבל תוסיף עובר אע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וכמו שתירצו התוס' בסוכה דף ל"א בסוף ד"ה הואיל. ולפ"ז מתני' דחומר בד"ס מבד"ת דמוכח מינה דאין לנו אלא תפילין מצי אתיא נמי כר"מ משום דבציצית ואינך בהוספתו אינו גורע דאע"ג דעובר בבל תוסיף קיים העשה ולא מקיים ביה תנאי דיש בו להוסיף ואם הוסיף גורע, וכתבתי שם בחידושי דהיינו טעמא דבסנהדרין תירצו התוס' דהא דקאמר בסוכה דאע"ג דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אסור להוסיף היינו מדרבנן, ובסוכה דף ל"א ע"ב בסוף ד"ה הואיל הנ"ל תירצו בענין אחר דסברא דהאי לחודיה קאי היינו לענין דאין זה כל המוסיף גורע אבל עובר בבל תוסיף ומקיים העשה ע"ש. משום דבסנהדרין תירצו לשיטת ר' אושעיא דקיימינן התם בדר' אושעיא, ובסוכה תירצו אליבא דהלכתא לפי מה שתפסו הנך אמוראי לעיקר דברי ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים ודוק היטב. ולפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם נמי בדרך זה. דודאי אליבא דכ"ע תנאי זה דקאמר ר' אושעיא ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע הוא הלכה מפי הקבלה משום דתנאי זה אין להוציא ממשמעות הכתוב, אלא דראה ר' אושעיא דסתם לן רבי במתני' דחומר בד"ס מבד"ת וכו' דאין לנו אלא תפילין כמו שהוכחתי לעיל, לכך נקט דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע דאין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה דלר"מ דדרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים משכחת לה נמי גבי ציצית מדרבנן כמ"ש לעיל. משום דסבר ר' אושעיא דהא דתנן כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין ומסיק הש"ס אע"ג דהאי לחודיה קאי היינו מדרבנן ופסלי רבנן אפי' בדיעבד. אבל הנך אמוראי דתפסי עיקר כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים סבירא להו דהא דסתם רבי במתני' דחומר בד"ס מבד"ת דאין לנו אלא תפילין מצי אתיא נמי כר"מ. וסברא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו מועיל אלא דלא הוי מוסיף גורע אבל עובר בבל תוסיף ומקיים העשה. וא"כ אפילו אליבא דר"מ דמחייב על גזירות ותקנות חכמים לא משכחת לה לתנאי זה דואם הוסיף גורע אלא בתפילין דבציצית ליכא מוסיף גורע דאע"ג דעבר על בל תוסיף קיים העשה ודוק היטב. היוצא מכל הלין דהא דכתב הרמב"ם על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות היינו אליבא דר"מ דלא דרש יורוך ע"ד שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס אבל לר' יהודה דס"ל על דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ומפרש טעמא דר' יהודה דדריש על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, לא תכון דרשתו של הרמב"ם דדריש על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות וכו' דהא ר' יהודה דרש מעל פי התורה אשר יורוך היפך מזה עד דאיכא תורה ויורוך שהוא דבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס. ולפ"ז י"ל לשיטת ר' יהודה דלא דרש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אלא לדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ס באמת דכל גזירות חכמים אינם אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור אבל לשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכמו שהוכחתי לעיל מדתרגם ר"פ ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ומחולקים באם מעברין אחר הפורים או לא יש בכל מה שיגזרו חכמים עלינו לשמוע דבריהם עשה דעל פי התורה אשר יורוך ול"ת דלא תסור גמורה מדאורייתא. ולפ"ז י"ל הא דאמר רב כהנא לא תחיכו עליה כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו דמשמע אסמכתא בעלמא היינו לר' יהודה. ומוקי ברייתא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בתורה כר' יהודה משני טעמים. חדא משום דקתני גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה ש"מ דאתיא כר' יהודה דאי כר"מ א"כ איכא בגזירות ותקנות חכמים עשה ול"ת גמורה מן התורה, א"כ תקשי אמאי לא נקט ותני גדול כבוד הבריות שדוחה עשה ול"ת שבתורה כמו שהקשיתי לעיל. ועוד דאי כר"מ ואיכא ל"ת גמורה מה"ת לשמוע בכל דבריהם וע"כ צ"ל הא דכבוד הבריות דוחה אותה היינו משום דחכמים מעיקרא אתנו דלא יחול גזירתם במקום כבוד הבריות כמ"ש לעיל בשם בעל זוהר הרקיע, תקשי מאי דוחה ל"ת שבתורה דקאמר הא ליכא כלל ל"ת כיון דבמקום כבוד הבריות לא גזרו כלל וכמו שכתבתי לעיל ודוק. אבל לר"מ דתפסי הנך אמוראי לעיקר כר"מ ומש"ה פסק הרמב"ם כוותיה כמ"ש בשם הגהות מיימוניות ובעל כסף משנה יש בכל גזירותיהם ותקנותיהם עשה ול"ת גמורה מה"ת: וי"ל נמי דהא דאיפלגו רב אויא ורב נחמיה במס' שבת דף כ"ג גבי הא דפריך הש"ס היכן צוונו רב אויא אמר מלא תסור ורב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך. היינו דרב נחמיה ס"ל כר' אושעיא דמוקי מתניתין דחומר בד"ס מבד"ת דהוכחתי לעיל מהא מתני' דאין לנו אלא תפילין כר' יהודה וכמו שכתבתי לעיל. ותפס לעיקר כר' יהודה דדרש עד דאיכא תורה ויורוך משום דרבי סתם לן כוותיה דר' יהודה במתני' דחומר בד"ס מד"ת וכו' ולכך לא ניחא ליה למימר היכן צונו מלא תסור דלשיטת ר' יהודה אין בכל גזירות ותקנות חכמים אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור ולא אזהרה גמורה מה"ת ולא שייך למימר צונו מאסמכתא דלא תסור כמ"ש לעיל. אבל רב אויא תפס לעיקר בשיטת ר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכשיטת הנך אמוראי דמוקמי מתני' דחומר בד"ס מבד"ת נמי כר"מ כמ"ש לעיל ולר"מ יש בגזירות חכמים לאו גמור שהוא לא תסור מדאורייתא, ולכך ניחא ליה למימר דצונו מלא תסור ודוק. ולכל מה שכתבתי לעיל ניחא נמי הא דהקשה בעל זוהר הרקיע מהא דמסיק הש"ס ביומא דף ע"ג ופ"ק דנזיר דף ג' לפירוש ר"ת שעל גזירות דרבנן ומצות דרבנן אינו מושבע מהר סיני ואי ס"ד כדעת הרמב"ם דיש בגזירות דרבנן עשה ול"ת גמורה דלא תסור א"כ מהראוי שיהא מושבע מהר סיני על מצות דרבנן, שהרי מושבעים הם על כל מה שכתוב בתורה ובה כתוב לא תסור. ולפי מה שכתבתי דהא דכתב הרמב"ם דיש עשה ולא תעשה גמורה בגזרות ותקנות חכמים היינו לר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים אין כאן קושיא, דהר"ן כתב בפ"ג דשבועות וז"ל דאע"ג דבפ' החובל אמרינן דאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא לן וכל דליתא מן התורה מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו כמו שפירשתי ע"ש בדפוס אמשטרדם דף רצ"ז. וכיון דהא דיש עשה ולאו בכל גזירות דרבנן לא מפקינן אלא מדרשת תיבת יורוך ולא נאמר מפורש לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול השבועה. וכן יין של קידוש והבדלה לא נאמר מפורש ולא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול השבועה כמ"ש הר"ן. ואם נפשך לומר היכי ס"ד דר"מ ור"י פליגי בהא. דלר"מ יש בכל גזירות ותקנות חכמים לא תעשה שהיא לא תסור מן התורה. ולר"י אינו אלא אסמכתא בעלמא א"כ מאי פריך הש"ס ביומא דף ע"ג על ריש לקיש והא מושבע ועומד מהר סיני הוא. הא ר"ל מצי למידחי דס"ל כר' יהודה דלדידיה ליכא בכל גזירות דרבנן ל"ת גמורה ואינה אלא אסמכתא בעלמא אלאו דלא תסור. אמינא אנא דהש"ס לא הוה בעי לאוקמי ר"ל דלא כהלכתא. דהש"ס תפיס להלכתא כר"מ דדריש יורוך לגזירות ותקנות חכמים וכמו דתפסי הנך אמוראי דסנהדרין שהבאתי לעיל לעיקר כר"מ. ותדע דהא יש להקשות מאי פריך הש"ס ביומא דף ע"ד על ר"ל וכי תימא כיון דאית ליה היתר מן התורה קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראויין להעיד והוינן בה למעוטי מאי רב פפא אמר למעוטי מלך רב אחא בר יעקב אמר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קחיילא עליה שבועה. מאי קושיא דלמא ר"ל ס"ל כרב פפא דאמר למעוטי מלך. א"ו דלא בעי לאוקמי הא דר"ל דלא כהלכתא דהלכתא כרב אחא בר יעקב. וכן פסק הרמב"ם בהלכות עדות ודוק: תו הקשה בעל זוהר הרקיע לשיטת הרמב"ם דס"ל דהעובר על מצות דרבנן עובר על לאו דלא תסור מדאורייתא. א"כ למה נסתפקו הגאונים בנתקדשה בפני עדים פסולים מדרבנן אם צריכה גט או לאו ואם היה עובר על לאו דלא תסור א"כ אם נתקדשה בפני משחק בקוביא פשיטא כי לא תהיה מקודשת שהרי עבר על לאו דלא תסור והוה כגזלן דאורייתא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל. ותמהני למה לא הקשה מדברי הרמב"ם עצמו. שהוא פסק בעצמו דין דספק הגאונים בפ"ד מהל' אישות הלכה ו' דבפסולי עדות דרבנן צריכה גט מספק ודוק: ואי"ה בשרש השני ארחיב בזה הביאור ושם יתישב קושיתו:
תו הקשה הרמב"ן ממה ששנינו בעדיות אמר ר' יהודה ח"ו שעקביה בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל כעקביא בן מהללאל וכו' אלא את מי נדו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י כו' עד ולא הגיע לו מן העונש אלא נדוי, ר"ל אבל לא נתחייב מיתה. ועיין בספר מגילת אסתר שהקשה עליו וכתב וז"ל. ואני בעניותי לא יכולתי לרדת לסוף דעתו היאך הוציא שעל שפקפק בנט"י יהיה מורה בדבר שזדונו כרת וכו' עכ"ל. ויש ליישב דברי הרמב"ן ע"פ מ"ש התוס' בסנהדרין דף פ"ז ע"א בד"ה ורשב"ל אומר עשירי כאחד עשר. ודוק היטב כי ודאי חולין שנטמאו אינו שוה כל כך כמו חולין טהורין. אמנם מה שנראה בישוב קושייתו הוא דשמא אלעזר בן חנוך לא המרה עליהם בלשכת הגזית אלא בבית פאגי ואינו נהרג אלא עד שימרה בלשכת הגזית כמו שדרשו חז"ל מן המקום מלמד שהמקום גורם ולכך נדו אותו ולא המיתוהו וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ממרים פ"ג הל' ז' וז"ל מצאן חוץ למקומם והמרה עליהם פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם לו מיתה וכל אלו וכיוצא בהם שהן פטורים מן המיתה יש לב"ד לנדותם וכו':
תו כתב הרמב"ן ז"ל והתימה שתמה הרב (ר"ל הרמב"ם) מן תורה צוה לנו משה שירמז מגילה ונר חנוכה כו' עד בספר מה שכתוב במגילה כו'. לענ"ד עדיין תמיהת הרמב"ם במקומה עומדת. דהרי הרמב"ם תמה על בה"ג שמנה מקרא מגילה בתוך תרי"ג מצות ובדרשה זו דבספר מה שכתוב במגילה אינו מרומז שיהיה מצוה לקרותה אלא לכותבה כדאיתא בגמ' דמגילה שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות וכו' וע"ז מסיק עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת וכו' בספר מה שכתוב במגילה והיינו לענין כתיבה אבל מקרא מגילה שמנה בעל ה"ג היא לקרותה וזה אינו מרומז בשום כתוב בתורה ודוק:
תו הביא הרמב"ן לשון ירושלמי במס' מגילה וז"ל רב ור"ח ור' נתן ובר קפרא וריב"ל הוו יתבין ואמרין המגילה הזאת כו'. נראה לי דגם זה לענין כתיבה אמרו דנאמרה למשה לכתוב אבל לא לקרותה. ותדע דהא בתלמודא דידן מביא הש"ס ברייתא (י"ד) ת"ר מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש אמר רחב"א אמר ר' יהושע בן קרחה ק"ו ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים עאכ"ו. וקשה למה להו ק"ו בלאו ק"ו נמי ליכא קושיא היאך הוסיפו מקרא מגילה הלא למשה נאמר ואין מוקדם ומאוחר כסברת הנך אמוראי דירושלמי. א"ו דהתם לענין כתיבת המגילה נאמרה למשה ולא לענין קריאת המגילה, ולכך הוצרכו ללמוד ק"ו דבלאו ק"ו לא היו רשאין לחדש משום דכתיב אלה המצות ודרשו שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ועיין בספר יפה מראה וחידושי אגדות למהרש"א. ואי ס"ד דנאמרה למשה בסיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה בלאו ק"ו נמי אין כאן משום אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש כיון דכבר נאמרה למשה בסיני. ודוחק לומר דהנך אמוראי דירושלמי פליגי אברייתא וריב"ק שהוא תנא. א"ו דהנך אמוראי דירושלמי דאמרי דהמגילה הזאת נאמרה למשה בסיני היינו לענין כתיבה שיכתבו אותה, ועדיין לא שמענו שיהא מותר להם להוסיף מצוה לקרותה, דמכתיבה אין ללמוד לקריאה, עד שדרשו ק"ו וק"ו כמאן דכתיב בתורה דמי. וא"כ הני אמוראי לא פליגי אברייתא וריב"ק. דברייתא וריב"ק לענין מקרא מגילה אמרו, והנך אמוראי דירושלמי לענין כתיבת המגילה אמרו. ועוד מבואר דהברייתא לא ס"ל דנאמרה למשה בסיני דא"כ לא הוה לה להברייתא לייחס ההוספה דמקרא מגילה לנביאים, כיון דנאמרה למשה בסיני ואין מוקדם ומאוחר בתורה: והואיל ואתא לידן אימא בה מילתא מה שתמיהא לי על מה שכתב מהרש"א בחידושי אגדות על הא דשלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים וכו', וכתב הוא ז"ל דבירושלמי אמרו שהשיבו לה משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו כתובה בתורה ונביאים וכתובים. ואיכא למימר דתלמודנו לא חש שישיבו לה כן דאין כאן משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, דהא איכא ק"ו דלקמן ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כ"ש. ומיהו לא סגי לן בהאי ק"ו ואיצטריך קראי דהכא דמשום האי ק"ו ראוי לאומרה במצות חכמים כמו השירה, אבל לקובעה בין הכתובים ליכא למילף מק"ו אי לאו הני קראי וכו'. וקשה לי דכיון דכתב דלקובעה בין הכתובים ליכא למילף מק"ו א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי לא השיבו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכו' דהרי היא שלחה שיקבעו בין הכתובים מדלא כתבו עד שמצאו לה מקרא כתוב ולא כתבו מק"ו ודוק ויש ליישב בדוחק. והיותר נראה בישוב קושיא זו כמו שתירץ בעל יפה מראה דבתלמודא דידן דהשיבו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא שלחו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, היינו דס"ל דלא ברוח הקודש נאמרה. והנני מוסיף דברים דס"ל דאסתר שלחה להם לחכמים שיכתבוה מדרבנן ר"ל שיתקנו חכמים שיכתבו את המגילה במצוה דרבנן, ואין בזה משום אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כמו שכתב הרמב"ם בהל' ממרים בפ"ב הל' ט' שאין עובר על בל תוסיף אלא כגון שיאמרו דבשר עוף בחלב אסור מה"ת. אבל אם יאמרו דבשר עוף בחלב מותר מה"ת ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהיא גזירה אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכל כיוצא בזה עכ"ל. והכא נמי נוכל לומר דהא דכתיב אלה המצות ודרשינן מינה שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה היינו שאין נביא רשאי לחדש ולומר שנאמר לו בנבואה שיחדשו מצוה זו נוסף על מצות שנאמרו מפי משה אבל החכמים רשאים לחדש מצוה ולומר שאין זה מצוה מה"ת אלא דהמה מתקניה מצוה לחזק הדת שיזכרו נסים שעושה להם ויהיה לבם נכון ובטוח בה' ושתהא נקראת מצוה מדרבנן. וכמ"ש הרמב"ם על פי התורה אשר יורוך אלו הגזירות והתקנות והמנהגים שיורו בהם לרבים כדי לתקן הדת שהיא מ"ע לשמוע להם והעובר על דבריהם עובר בל"ת דלא תסור והראיה שמברכים על נר חנוכה וצונו מלא תסור כמ"ש לעיל. והיינו דמדייק הש"ס לומר שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה נביא דייקא ר"ל שאין רשאי לחדש מצוה שיאמר שנאמר לו בנבואה להוסיף איזו מצוה לדורות על תורת משה אבל חכמים רשאים לחדש מצוה ויודיעו לעם שאין זו מצוה מן התורה אלא מדרבנן. ונראה לי ראיה לזה מדברי תוס' דמגילה דף ז" ד"ה נאמרה לקרות, דכתבו דלשמואל דס"ל נאמרה לקרות ברוח הקודש ולא נאמרה לכתוב, דהא דתנן קראה על פה לא יצא היינו מדרבנן ושצריכה שירטוט כו' הכל מדרבנן כו'. והנה לשמואל דס"ל דאין אסתר מטמא את הידים משום דלא נאמרה לכתוב ע"כ פסק כהאי תנא דלא דרש בספר מה שכתוב במגילה אלא כר' יהושע דדרש בספר מה שכתוב בנביאים דאי דריש בספר מה שכתוב במגילה א"כ המגילה נתנה לכתוב מדאורייתא ואמאי לא תטמא את הידים ועוד היאך קאמר לא נאמרה ברוה"ק לכתוב הלא מקרא כתוב בתורה לכותבה ואין לך רוה"ק גדול מזה. וא"כ תקשי היאך תקנו רבנן לכותבה עד שגזרו אם קראה על פה לא יצא הלא אין רשאים לחדש דבר מעתה. ודוחק לומר דסמכו על ק"ו דמעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן דמק"ו זה אין ללמוד אלא לקרותה אבל לא לכותבה. א"ו דדבר שחכמים מחדשין איזו מצוה ומודיעין לעם שהיא מדרבנן אין משום אלה המצות שאין רשאין לחדש וכו'. דזה נאמרה דוקא אם רוצה לחדש איזו מצוה בנבואה וברוה"ק. והיינו טעמא דמצות נר חנוכה שתקנו חכמים ולא בנבואה ודלא כמ"ש מהרש"א. שכ"ש שאין חכמים רשאין לחדש דבר וכתב דחכמים שתקנו מצות נ"ח מצאו איזה רמז בתורה. והיינו דכתב בעל יפה מראה אין נביא רשאי לחדש וז"ל. ומה שחידשו נ"ח לא קשה כי אין זה חידוש ע"י נבואה אלא מצוה דרבנן כעירובין ונט"י אבל מקרא מגילה היו מחדשים מרדכי ואסתר ע"י נבואה עכ"ל. ודבריו ברורים כמו שבררתי. אמנם מה שכתב בעל יפה מראה דהנך אמוראי דתלמוד בבלי דס"ל דלא אהדרו לה אלה המצות וכו' סבירא להו דלא ברוה"ק נאמרה וכמ"ד דאינו מטמא את הידים, לא הנהיר דבריו. דלענ"ד נראה דהנך אמוראי ס"ל דאסתר מטמא את הידים. דהא מסקי דמצאו לה מקרא כתוב, בספר מה שכתוב במגילה. וכיון שהיא מצוה מה"ת לכתוב את המגילה למה לא תטמא את הידים וכ"ש לעיל. והנראה בביאור דבריו דה"פ. דודאי גם הנך אמוראי ס"ל דאסתר מטמא את הידים משום דדרשי בספר מה שכתוב במגילה. אלא דמקמי שמצאו מקרא זה לא שלחה אסתר לחכמים אלא שיכתבו אותה במצוה דרבנן ולא בנבואה דלא נאמרה להם בנבואה שיכתבו את המגילה וכמו דס"ל למ"ד אסתר אינה מטמאה את הידים ודוק: ובזה היה נראה לי ליישב מה שהניח הגאון מהרש"א בקצת קשה. אחר שביאר דבור התוספות דנאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב וז"ל. וק"ק לפי דרך זה הא דקאמר אלא למ"ד לא ניתן לכתוב היינו אפי' מדרבנן ולא אשכחן הך דעת שלישית הכא ובשום דוכתא דאיכא מאן דאית ליה הכי. ולפי מה שפירש בעל יפה מראה ובררתי דבריו דס"ל להנך אמוראי דתלמוד בבלי דשלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות היינו שיתקנו שיכתבו את המגילה במצות דרבנן. מדלא אהדרו לה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש וכמ"ש לעיל. אפ"ה לא רצו לכותבה אפי' במצוה מדרבנן משום האי קרא דהלא כתבתי לך שלשים עד שמצאו לה מקרא כתוב ודרשו בספר מה שכתוב במגילה. וא"כ ע"כ להנך אמוראי דס"ל דאפי' מדרבנן היה אסור לכותבה אי לאו האי קרא דמצאו להם מה"ת. צריך לומר דלר' יהושע דליכא מקרא כתוב באמת אסור לכתוב אפי' מדרבנן הרי כאן נמצא מ"ד דס"ל דאסור לכתוב את המגילה אפי' מדרבנן. והיינו ר' יהושע אליבא דהנך אמוראי דס"ל דאפי' מדרבנן היה אסור לכותבה אי לאו דמצאו לה מקרא כתוב ודוק: אמנם אחר עיון השלם נראה דלא עלתה ארוכה לקושית מהרש"א הנ"ל. דאכתי יש להקשות דלא מצינו דעת שלישית דאפי' מדרבנן לא ניתן לכתוב. לפום מאי דקיימינן השתא בטעמא דלמה נמשלה אסתר לאילת השחר מה השחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים, משום דאיכא למימר דאפי' להנך אמוראי דס"ל דאי לאו שמצאו לה מקרא כתוב לא היו כותבין המגילה אפילו מדרבנן ס"ל דאף לר' יהושע ניתן לכתוב מדרבנן. ואין להקשות א"כ למה אמרו דלא כתבו החכמים שבימי אסתר עד שמצאו לה מקרא כתוב כיון דס"ל דאפי' לר' יהושע דלית ליה מקרא כתוב מותר לכתוב מדרבנן, די"ל דשאני השתא אף דליכא מקרא כתוב מה"ת אכתי שמעינן דניתן המגילה לכתוב מדרבנן מדנמשלה אסתר לאילת השחר שהיא סוף כל הנסים וקשה קושית הש"ס והא איכא חנוכה וע"כ צ"ל דניתן לכתוב מדרבנן וכתירוץ הר"ר אלחנן בתוס', משא"כ בימי החכמים שבימי אסתר עדיין לא היה חנוכה וסבורים היו שלא יהיה שום נס אחר אסתר והיא סוף כל הנסים כפשוטה. ואי לאו דמצאו מקרא כתוב לא היו כותבים דהיה נראה להם איסור לכתוב מקרא דהלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים ודוק היטב:
שוב בהרמב"ן וז"ל. והפליאה שאמר הרב ז"ל והתבונן והתפלא כו' עד ובא דוד ותיקן להם את ההלל הזה כדי שישירו בו עכ"ל. ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ן הללו כי נראה פשוט וברור דהשגת הרמב"ם על בה"ג דלא הוה ליה למימר במנין תרי"ג מצות וי"ח ימים לגמור בו את ההלל דמשמע ההלל הזה שאנו גומרים דאין לומר הלל סתם ר"ל שירה כל אחד ואחד לפי צחות לשונו דא"כ לא הוה ליה למימר ההלל בה"א הידיעה. ועוד מאי לשון לגמור את ההלל דנקט. דבשלמא אי אהלל שאנו קורין קא מכוין ניחא דנקט לגמור מפני שיש ימים שאין אנו גומרין בהם את ההלל אלא מדלגין אבל אי לשירה סתם מכוין לא שייך לישנא דלגמור הלא ליכא חיוב מה"ת אלא שיאמרו שירה ואין שיעור ונוסח לשירה זו מן התורה ודוק דלא צונו משה לגמור ההלל הזה שתיקן דוד אלא הכי הל"ל ולומר שירות ביו"ט, דמן התורה אין קפידא רק שיאמר שירה כ"א לפי צחות לשונו אבל נוסח הלל דרבנן. וכן עשה הרמב"ם במ"ע שכתב ויש בו יחוד שהוא צוה לתפלה ולא כתב שם שום נוסח וזמני התפלה מפני שהם דרבנן. וכ"כ בפ"א מהל' תפלה מ"ע להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם וכו' ואין מנין התפלות מה"ת ואין משנה התפלה הזאת מן התורה ר"ל מטבע התפלה ועיין בכ"מ וק"ל. וצ"ע בפליאת הרמב"ן על הרמב"ם:
שוב שם ברמב"ן וז"ל. ומלבד זה שאין לרב המתמיה שום ראיה וכו' ועוד שם ר"א הגדול אומר משה וישראל אמרוהו וכו'. וגם בעל מגילת אסתר לא עצר כח וכתב על הרמב"ם כי אין מכאן תשובה (ר"ל על בה"ג) שהרי נחלקו בפ' ערבי פסחים מי אמרו דרבו הדעות שמשה אמרו כמ"ש הרמב"ן. ולי נראה שתפס הרמב"ם לעיקר כמו שחלקו חביריו של ר"א בר' יוסי על ר"א ואמרו דדוד אמרם מהא דדרש רבא ביבמות פ' הערל מאי דכתיב פתחת למוסרי אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע ב' מוסרות שהיו עלי פתחת רות המואביה ונעמה העמונית. וכיון דרבא קאי בשיטתייהו דחביריו החולקים על ר"א דדוד אמרו ש"מ דהכי הלכתא וק"ל: ועוד נ"ל יותר ברור דאף הני דס"ל דמשה אמר את ההלל מודים דלאו כל ההלל אמר שהרי בית אהרן ובית הלוי ברכו את ה' א"א לומר שאמר משה וישראל בשעה שעלו מן הים או בשעה ששחטו פסחיהם במצרים דהרי עדיין לא ניתנה הכהונה לאהרן. וכן הקשה מהרש"א בח"א שלו. א"ו אע"ג דס"ל משה אמר בשעה שעלה מן הים ובשעה ששחטו פסחיהם היינו הללויה הללו עבדי ה', ולא לנו, אבל פסוקים כבית אהרן ובית הלוי ופתחת למוסרי ואני עבדך בן אמתך עיין בחידושי אגדות גם אינהו מודו דדוד הוסיף על הלל שאמרו משה וישראל ודוק: ולפ"ז השגת הרמב"ם על בה"ג דנקט במנין תרי"ג מצות ולגמור ההלל, והלא משה לא אמר כל נוסח ההלל:
שוב ברמב"ן וז"ל ובתשובה ב' חתם תכנית חדש על בה"ג והאריך למענית אמר ז"ל אם מנה כל מה שהוא דרבנן וכו' ומשני לא סגי דלא שחיט כו' עכ"ל. לברור הוא שהשגת הרמב"ם על בה"ג דבאמת למה לא ימנה עירוב ונט"י למצוה דהרי אם רוצה לאכול חיוב עליו ליטול ידיו ואם רוצה להוציא אינו רשאי בלא עירוב. ותדע מנוסח הברכה שאנו מברכין וקדשנו במצותיו וצונו על נט"י ועירוב וכמ"ש בעל מגילת אסתר ואי"ה לקמן אאריך בזה ביותר. ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממאי דמשני הש"ס לא סגי דלא שחיט לא זכיתי להבין דהתם הכי פירושו לא סגי דלאו איהו שחיט. וכן הוא בגירסת הש"ס שלפנינו והוא טעם למה שאינו מברך לשחוט. דמשמעות לשחוט משמע שעליו דוקא מוטל לשחוט וזו באמת אינה מצוה שהוא ישחוט דוקא בעצמו אבל השחיטה מצוה על כל פנים וה"נ העירוב ונט"י מצוה עכ"פ אם ירצה לאכול ולהוציא בשבת:
גם מה שכתב הרמב"ן שלא מנה בה"ג מצות נט"י ועירוב משום שאין אדם מצווה לעשותו או שלא לעשותו ואינו נכלל בקום ועשה וכמו שמטעם זה לא מנה בה"ג מצות שחיטה תקשי א"כ לפ"ז לא הוה ליה למנות מזוזה ומעקה שאין אדם מחוייב לדור דוקא בבית ולעשות מזוזה או לבנות בית בשביל מעקה. וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהל' ברכות הלכה ב' וז"ל. ויש מצות שאינם חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית וכו'. ולפ"ז יפה השיג הרמב"ם על בה"ג על שלא מנה נט"י ועירוב אחר שמנה מעקה ומזוזה. וה"ה דהוה ליה להרמב"ם להשיגו על שלא מנה מצות שחיטה אלא דלא איירי כאן אלא במצות דרבנן ודוק: וכל זה שכתבתי הוא לפי הבנת הרמב"ן בקושיותיו של הרמב"ם על בה"ג. אמנם לענ"ד אין הלצת הרמב"ן הצלה כלל מקושית הרמב"ם על בה"ג לעומד על כוונת הקושיא של הרמב"ם, וכ"ש שאין מקום לתמוה על הרמב"ם: וגם העומד בסוד כוונת קושית הרמב"ם יראה שגם מה שתירץ הרמב"ן לתשובה הד' שהשיב הרמב"ם על בה"ג אינו מעלה ארוכה וז"ל הרמב"ן בתירוצו לתשובה הד':
והתשובה הד' לבי אליה אשית והנה גנבתה רוח קדים חרישית. אמרו ז"ל והפליאה הגדולה (ובלשון הרמב"ם והתימה) לאיזה ענין מנו מצות עשה שהן מדרבנן וכו' ודעת בעל ה"ג בזה לא נפלאת ולא רחוקה היא שכל גזירה וכו' וכל שמנאן בעל ה"ג מצות בפני עצמן הן שנצטוינו בהן מב"ד הגדול ואין בהם משום גזירה והרחקה משום איסורי תורה עכ"ל ע"ש. ובעל מגילת אסתר כתב נ"ל כי הצלת הרמב"ן את בעל ה"ג שלא הכניס שניות במנין טובה היא מאד ואין מקום לתפיסת הרב כלל כי מאחר שהשניות נתקנו לגדר וסייג על עריות של תורה הרי הן כחלק של המצוה עכ"ל. והביא גם הוא ר"ל בעל מגילת אסתר שגם רבינו הרמב"ם בחיבורו הגדול שנהג לכתוב יש כאן מצוה מד"ס כמו שכתב בהלכות מגילה וחנוכה וז"ל הלכות מגילה וחנוכה יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינן מן המנין וכן עשה ג"כ בהלכות עירובין ובשאר מקצת מצות דרבנן, והטעם לפי שאלו אינם חלק ממצוה אחרת ולכך יש למנותם לעצמם, אבל בריש הלכות אישות כשמנה השניות לא כתב בראשונה שיש כאן מצוה דרבנן אשר לא תבא במנין והם השניות, ובאיסור חמץ בערב פסח בשעה ששית ג"כ לא כתב בראשונה בספרו שיש מצוה אחת מד"ס וכו' והטעם הוא כי הלך בשיטה זו שלא למנות מצוה בפני עצמה אותן הדברים שנתוספו במצוה אחרת וכו' עכ"ל וע"ש. והנה בעל מגילת אסתר הוסיף תמה על תמה. א"כ שהרמב"ם נהג ג"כ כמו שתירץ הרמב"ן קושיתו על בה"ג תקשי למה יתפלא על בה"ג שנהג ג"כ כמנהגו ודוחק לומר שחזר בו בחיבורו הגדול. ותו קשיא לי לפי הבנתם בקושית הרמב"ם על בה"ג למה דקדק הרמב"ם ותלה קושיותיו במה שמנה בעל בה"ג מטעם היותנו מברכין וצונו ומשני הש"ס מלא תסור כמו שדקדק וכתב ואם מטעם זה מנו אותם הנה ראוי שימנו כל דבר שהוא דרבנן וכו'. ושוב שנית כפל ודקדק לתלות קושיתו במה שמונה בה"ג מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור כמו שדקדק וכתב בזה הלשון ואם ימנה כל מה שהוא דרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם וכו', בקיצור ובפשיטות הוה ליה להרמב"ם להקשות קושיתו כיון שמנה מקרא מגילה ונר חנוכה שהמה מדרבנן היה לו למנות כל מה שהוא דרבנן דמאי אולמא האי דרבנן מהאי דרבנן. ומה לו לדקדק ולתלות קושיתו במה שהוא מונה כל מה שהוא דרבנן מפני שהכל נכנס תחת סוג אמרו יתברך לא תסור. אמנם ברור כשמש בצהרים שתשובתו השניה והד' של רבינו הרמב"ם על בה"ג סובבת על קוטב תשובתו הראשונה שהשיג וז"ל. והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דהע"ה את האל ית' שצוה בה משה וכן נ"ח שקבעוה חכמים בבית שני וכן קריאת המגילה, אמנם היות וכו', ר"ל אמנם שיחשוב שום אדם בעולם שבאמת נאמר למשה בסיני בפירוש שיצוונו כשיהיה באחרית ממלכתנו ויקרה לנו עם היונים כך וכך שנדליק את המנורה ולכן יש למנות נ"ח בתרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני, כתב על זה הנה איני רואה שאחד ידמה כן או יעלה במחשבתו, ר"ל שבודאי שום אדם בעולם לא יעלה על דעתו לומר שנצטוה משה בפירוש על הר סיני לצוות אותנו על נר חנוכה שנדליק בימי חשמונאים ומשם ואילך. וא"כ הדרא קושיתו לדוכתא, וכתב ומה שיראה לי שהביאם אל זה, ר"ל שהכניסו מצות נ"ח ומגילה בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני, היינו היותנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו ושאלת התלמוד (ר"ל ומקשה הש"ס) היכן צונו ואמרו (ר"ל ומשני הש"ס) מלא תסור. ולפ"ז שפיר יש להכניס נ"ח ומגילה ואינך שמונה בה"ג בכלל תרי"ג מצות, אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, דאחר שתקנו חכמים יש עלינו מצות עשה לקיים ממאמרו ומצותו לא תסור ומצוה זו דלא תסור בסיני נאמרה, ועל זה הקשה הרמב"ם קושיתו הב' והד'. וז"ל ואם מטעם זה מנו אותם, ר"ל משום דעל כל גזירה ותיקון דרבנן יש מצות משה הוא לא תסור ומצוה זו נאמרה בסיני וא"כ יש למנותם ר"ל תקנות וגזירות דרבנן בכלל תרי"ג מצות אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני דהרי לא תסור בסיני נאמרה ועל כל תקנה ותקנה דרבנן יש עלינו מצוה דלא תסור הנאמרה בסיני, תקשי הנה ראוי שימנה כל דבר שהוא דרבנן. כי כל מה שצוונו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירונו חכמים כבר צווה מרע"ה בסיני שיצונו לעשותה והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך, והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסור ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות, ר"ל לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני, מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, ר"ל ולכך שייך על תקנות דרבנן לומר נאמרו לו בסיני כיון דכל מה שתקנו רבנן יש עליהם מצוה של סיני והיא לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם. וכמו שמנו נ"ח ומגילה היה להם למנות עירובין ונט"י, זו היא קושיתו השניה. וגם היה להם למנות כל השניות כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה שהרי על כל גזירה וגזירה יש עלינו מצות משה שנצטוה בסיני לא תסור עכ"ל. והשתא לא יספיק תירוצו של הרמב"ן לפי שהשניות נתקנו לגדר וסייג על העריות של תורה הרי הן כחלק מהמצוה ואין למנותם וכן עירובין ונט"י, דהניחא אם היינו יכולין למנות המצות דרבנן בכלל תרי"ג מצות מפאת צווים של חכמים היה עולה תירוצו של הרמב"ן כהוגן, דכל מה שלא תקנו רבנן מצוה חדשה שאינה נוגעת באיסורי תורה אין למנותה למצוה בפני עצמה לפי שהיא אינה מצוה שלימה אלא חלק מהמצוה. אמנם לפום הלשון דנקט ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני דא"א לנו למנות מצות דרבנן מפאת צוויים של חכמים עלינו דא"כ לא יכון הלשון דנקט ר' שמלאי נאמרו למשה בסיני כמו שעומד וצווח הרמב"ם, וע"כ צ"ל דאנו מונים תקנות דרבנן בכלל תרי"ג מצות אף לפום הלשון דנקט ר' שמלאי נאמרו למשה בסיני משום דעל כל תקנה דרבנן יש מצות משה לא תסור ולא תסור בסיני נאמרה, קושיתו דהרמב"ם חזקה דכיון שמנין תקנות דרבנן בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני הוא מחמת ציווי לא תסור והיא היא ר"ל לא תסור שנמנית כמה פעמים לפי כל תקנה ותקנה מאחר שכל תקנות נכנסים תחת אמרו יתברך לא תסור, א"כ היה להם למנות נט"י ועירובין ושניות כל אחת ואחת למצוה בפני עצמה. ומה תאמר שהמה חלק מן המצוה הלא אין אנו מונים תקנות חכמים בתוך תרי"ג מצות מפאת תקנות חכמים כנ"ל אלא מפאת לא תסור שצוונו משה, ולא תסור הוא מצוה על כל שיוצא מפיהם לתקן ולגזור הן רב הן מעט הן כולו הן חלק והבין זה ודוק, ולמה מנו המצות החדשות מפאת לא תסור ולא מנו הגזירות שהם חלקים מפאת לא תסור, הלא שניהם ר"ל המצוה חדשה והגזירה שהיא חלק מהמצוה שווים בכניסתם תחת אמרו יתברך לא תסור. ודוק: אמנם הרמב"ם שמנה המצות דרבנן בפני עצמן ולא בכלל תרי"ג מצות שנאמרו למשה בסיני. אלא מנה מצות שחדשו חכמים ומנה מפאת ציוויים לא מנה למצוה מדברי סופרים אלא מצוה חדשה שאינה נוגעת לאיסורי תורה. אבל לא מה שגזרו לסייג שזה אינו אלא חלק מהמצוה ולא מצוה חדשה ושלימה ודוק היטב. והיינו שדקדק רבינו הרמב"ם שתי פעמים לתלות קושיותיו במה שאנו צריכין ע"כ לומר לשיטת בה"ג דהא דמונה מקרא מגילה ונ"ח והלל ומאה ברכות בתרי"ג מנות שנאמרו למשה בסיני היינו משום שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, דבלא"ה באמת היה לו תירוץ במה שמונה אלו ולא נט"י ועירובין ושניות. כמו שתירץ הרמב"ן. וכמו שנהג הוא עצמו בחיבורו הגדול כמו שביאר בעל מגילת אסתר שהעתקתי לשונו לעיל. ולפי הגירסא שמצא הרמב"ן בנוסחא של בה"ג שגורם דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נצטוו ישראל. ואינו גורם נאמרו למשה בסיני כמ"ש הרמב"ן בתחילת ספרו וז"ל ואמנם בעל ההלכות אינו גורם כן. באמת לא ק"מ. וכמו שביאר זה הרמב"ם בעצמו וז"ל. והיה לשון התלמוד אצלם מחובר בלעגי שפה ובלשון אחרת. ולולא זה (ר"ל ולולא שהיה אצלם התלמוד מחובר בלעגי שפה) לא מנו מקרא מגילה והדומה לו עם המצות שנאמרו למשה בסיני. הרי לפניך דמודה הרמב"ם דאילו היתה הגירסא תרי"ג מצות נצטוו ישראל, דלא הוה מקשה מידי, אמנם כל פליאותיו ותמיהותיו אזלי לפי הגירסא האמיתית שגורם תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכמו שבארתי ודוק היטב, ותו לא מידי: בספרמגילת אסתר הביא לשון הרמב"ם מפ' י"ד מהלכות אבל וז"ל מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' ולהתעסק בכל צרכי קבורה ואלו הן גמ"ח שבגופו שאין להם שיעור אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות. וז"ל בעל מגילת אסתר ויש לתמוה על דבריו, דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל ואהבת לרעך כמוך למה אמר שהם מדבריהם והלא אם חכמים יפרשו אחת ממצות הכתובים בתורה על זה לא נאמר כי הם מדרבנן עכ"ל. ולי נראה פשוט דה"פ דיש מצוה של דבריהם לבקר חולים כו' מדרשא שהיא כמו אסמכתא מקרא דוהודעת להם את הדרך וכו', ויש למנותם מצוה מיוחדת מדבריהם דמשום שהם כלולים בואהבת לרעך אין למנות אלו כגון ביקור חולים ואינך דקחשיב למצות עשה מיוחדת. שהרי הם כלולים במצות עשה דואהבת לרעך כמוך, ומדין תורה אין למנות אלא מ"ע דואהבת לרעך. אבל מדבריהם יש לאלו מצוה מיוחדת וכמו שעשה הרמב"ם לקבורת מתים שמנה מצוה מיוחדת אע"פ שקבורת מתים כלולה בואהבת לרעך, משום דצותה עלינו התורה קבורת מתים בפרט כי קבור תקברנו, ה"נ מונה לאלו מצוה מיוחדת מדבריהם מפני שאסמכוהו לאלו אקרא דוהודעת להם את הדרך, ודוק והוא ברור: ואיןלהקשות למה הזכיר הרמב"ם קבורת מתים בכלל מ"ע דרבנן הלא לקבורת מתים איכא מצוה מיוחדת דאורייתא והיא כי קבור תקברנו. די"ל דמקבור תקברנו אין במשמע שיתעסק בקבורתו בעצמו אלא אם קברו ע"י אחרים נמי קיים מצות עשה זו דקבור תקברנו אבל מ"ע דדבריהם היא להתעסק בעצמו בגופו ובכבודו בכל צרכי קבורה כדמשמע מצריכותא דגמרא, דפריך קבורת מתים היינו גמילות חסדים ומשני לא נצרכה אלא לזקן ואינה לפי כבודו, והיינו כשהוא מתעסק בעצמו אבל מתעסק ע"י אחרים מאי שייך זקן ואינה לפי כבודו ודוק. וכדנקט הרמב"ם בעצמו בלשונו הטהור להתעסק בכל צרכי קבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד וסיים ואלו הן גמ"ח בגופו: ובזהסרה תמיהת הרמב"ן מעל הרמב"ם שתמה בתשובה ג' וז"ל. ואני תמיה למה הזכיר הרב בכלל תשובתו קבורת המתים וכו' ובעל ההלכות שלא מנה העשה זה כו' למנותה במתים סתם עכ"ל. ולפי הנ"ל תשובת הרמב"ם על בה"ג פשוטה כמ"ש בספר בעל מגילת אסתר כי אחרי שתמיהת הרמב"ם על בה"ג היה על חשבו שהוציא המצות האלה מדרשת והודעת להם כי שם אמר ג"כ בה זו קבורה לכך הוצרך להביא כל מה שדרשו בה, והוקשה לו ר"ל להרמב"ם על בה"ג למה מנה קבורת מתים מזה הפסוק, כי מזה הפסוק דרשו חכמים להתעסק בקבורת מתים בגופו ובעצמו ובכבודו כמו שהוכחתי לעיל מצריכותא דתלמודא והיא מצוה מיוחדת דדבריהם. אבל מצות עשה המיוחדת דאורייתא בקבורת מתים דהיינו כי קבור תקברנו אין במשמע שיתעסק דוקא בגופו אלא אפי' אם קברו ע"י אחרים נמי קיים מצות עשה המיוחדת דהיינו כי קבור תקברנו. כן נראה לי בהוספת נופך על בעל מגילת אסתר. ונראה שהיתה גירסת הרמב"ם בדברי בעל ה"ג וללכת בדרכיו ולהלביש ערומים תיבת ולהלביש בוי"ו ולכך לא היה נראה לו לפרש דלהלביש ערומים הוא פירוש של ללכת בדרכיו, ולפי ישוב הרמב"ן לדברי בה"ג צריך לגרוס וללכת בדרכיו להלביש ערומים תיבת להלביש בלא וי"ו. אמנם הגירסא שלפנינו בדברי בה"ג שהביאו הרמב"ן ולהלביש בוי"ו: