כתב הרמב"ן וז"ל אלא שכבר נשתבש בשיטה זו וכו' ואם נכפלו במצוה כו' נלקה אותו כמנין הלאוין וכו' עכ"ל. והנה לפי מה שס"ל להרמב"ן בפירוש פוטיתא דלוקה ד' נמלה ה' צרעה ו' כפירוש רש"י שבשרץ המים באו שני לאוין אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה, ובשרץ הארץ באו ג' לאוין, וב' לאוין כלליים שכוללים כל השרצים בין דים בין דיבשה ובכל לאוין הכפולים אין בהם תוספת ענין אף אם היינו מודים בפירושם, נ"ל דאכתי אין ראיה לסתור ראיית רבינו שדקדק מלשון הש"ס דקאמר היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי כי כל לאו שלא בא לתוספת ענין הנה יקרא יתר כלומר שהוא נכפל, ממאי דקאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', דמשמע שעל לאוין הכפולים לוקין כמו שלוקין ד' על פוטיתא וה' על נמלה ושש על צרעה, די"ל דאע"ג דקאמר אביי לשון לוקין ד' וה' ושש, אפ"ה לא קא חשיב אלא ארבעה לאוין בפוטיתא וה' בנמלה וששה בצרעה, ולשון לוקה לאו דוקא כמו דמשני הכי במכות (דף י"ז:) על מאי דקאמר רבא זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה לר' שמעון לוקה חמש דחמשה איסורין הוו, ופירש"י משום חמשה איסורין קאמר ולא ללקות עליהן, ולשון לוקה לאו דוקא, ועיין בתוספות במכות (דף י"ח:) ד"ה כל שבקדש פסול וז"ל, וא"ת אמאי לא משני מש"ה לא לקי דהוי לאו שבכללות וכו'. וי"ל דלפירש"י ניחא דפירש דלוקה דקאמר אינו רוצה לומר כי אם איסור בעלמא ומש"ה פריך נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות מ"מ איסורא מיהא איכא ולילקי דקאמר לאו דוקא עכ"ל התוספות. והכא יש לתקן לשון לוקה חמש טפי שפיר מהתם דאילו התם ר"ל במכות גבי לר"ש לוקה חמש דקאמר רבא צ"ל דלשון לוקה לגמרי לאו דוקא, ואילו הכא איכא למימר דלשון לוקה ארבע דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצרעה ה"ק, אם התרו לאוכל פוטיתא באחד מארבעה לאוין לוקה ר"ל בין שהתרו לו על לאו הנאמר בשמיני לוקה עליו בין שהתרו לו על לאו דמשנה תורה לוקה בין שהתרו לו על לאו דלא תשקצו בכל שרץ השורץ לוקה בין שהתרו לו על לאו דולא תטמאו לוקה, וכן בנמלה וכן בצירעה ודוק: ואע"ג דכתב הרמב"ם וז"ל אם לא תמצאנו יאמרו לוקה ב' או ג' כי אז ימנה כל אחד ביחוד כי לא ילקה אחד שתי מלקות על שם אחד וכו' א"כ ש"מ דאינו תופס בשום מקום לשון לוקה ב' וג' ללאו דוקא דאי יש לתפוס א"כ מנ"ל ללמוד מלשון לוקה ב' וג' למנות כל אחד ביחוד דלמא נקט לשון לוקה בלאו דוקא, די"ל דודאי היכא דליכא הוכחה דנקט לשון לוקה בלאו דוקא יש לנו לומר דדוקא נקט דמהיכא תיתי דנימא דלאו דוקא נקט, אבל היכא דיש הוכחה דלאו דוקא נקט לשון לוקה אינו כ"כ מהדוחק כמו שבאמת משני הש"ס במכות כנ"ל, והכא יש לנו הוכחה דלאו דוקא נקט לוקה חמש מדמדמי הש"ס לוקה ד' דפוטיתא ללעבור עליו בשני לאוין דבשר קדש שעל שני לאוין אלו בודאי אין לוקה שתים כמו שמכריח רבינו מלשון התירוץ דמשני לא מוקמינן בלאוי יתירי כנ"ל, ש"מ דקים ליה לרבינא דלאו דוקא נקט אביי לישנא דלוקה ד' בפוטיתא וה' בנמלה וכו': אמנם לשיטת רבינו שפירש בפוטיתא לוקה ד' ונמלה ה' וצירעה שש, שכל השרצים הללו המה גופים מורכבים שהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והנמלה היא המתילדת מעפושי הפירות שאינה פרה ורבה וגם היא שרץ המים ושרץ הארץ ושרץ העוף ולפיכך חייב עליה משום שרץ שפורש מן האוכל ואחד משום שורץ על הארץ ואחד משום רומש על הארץ שהוא לאו מיוחד לשרץ שאינו פרה ורבה, ואחד משום שרץ העוף ואחד משום שרץ המים, והצרעה המתילדת מן העפושים ג"כ נוספת על אלו היותה ג"כ עוף טמא ושרץ העוף וכו' ע"ש במצות ל"ת קע"ט, וס"ל שבכל ג' לאוין הנאמרים בשרץ הארץ אין בהם לאו יתר אלא כל אחד מהן אזהרה בענין מיוחד, דכל השורץ על הארץ בא להזהיר על התולעים והחיפושים שהמה שרצים שפרים ורבים כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ו, ולאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השורץ הרומש על הארץ בא להזהיר על השרצים שאינן פרין ורבין כמו שביאר במצות ל"ת קע"ז, והלאו השלישי דכל השרץ השורץ על הארץ בא להזהיר מלאכול השרצים המתהוים ומתילדים בפירות ומעת שילכו על שטח הפירות ואע"פ שלא פירשו לארץ כמו שביאר במצות ל"ת קע"ח, וג"כ ס"ל לרבינו שאין בשרץ המים לאו זולת הלאו הכללי והוא לאו דאל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, שכלול בו בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ, והא דכתיב בפרשת שמיני ושוב נכפל במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' ושקץ יהיה לכם מבשרם לא תאכלו לא איירי פשטא דקרא אלא בדגים טמאים, אבל בשרצי המים שאינן בצורת דגים אין בהם לאו גמור מפורש אלא הלאו הכללי הנ"ל כמבואר בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט הנ"ל, ובפ"ב מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ב, וכל הארבע מלקיות שלוקין בפוטיתא המה משום שמות מחולקים שהורכבו בפוטיתא, וכן בנמלה וכן בצירעה, ודקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה ה' צרעה לוקה ו' בדוקא קאמר, קשיא עליה דרבינו תרתי, חדא מה שהקשה עליו הרמב"ן דע"כ מוכרח דריבוי הלאוין מרבין המלקיות מדאמר רבינא לר"א ואימא לעבור עליו בשני לאוין ר"ל דהאוכל קדש בטומאת עצמו עובר בשני לאוין מי לא אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו', ומדמדמי רבינא הב' לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ללוקה ד' דאוכל פוטיתא וכו' דקאמר אביי, ש"מ דגם על שני לאוין דאוכל בשר קדש בטומאת עצמו ראוי ללקות שתים כמו שביאר הרמב"ן ז"ל, והשתא ליכא לשנויי כמו שתירצתי לעיל דלוקה ד' וה' וו' דקאמר אביי לאו דוקא קאמכ אלא איסורי לאוין קחשיב כדמשני הכי הש"ס במס' מכות כנ"ל דהא לדברי רבינו מבואר דאביי דקאמר באוכל פוטיתא לוקה ד' וכו' בדוקא קאמר: ותו קשיא באמת מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ד' וכו' דלמא שאני באוכל פוטיתא ואינך שאין שם לאו יתר בכל הד' דפוטיתא וה' דנמלה ושש דצירעה, שהרי שם לוקה משום ד' ענינים המורכבים בפוטיתא, וה' בנמלה, וו' בצירעה כמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ הכא אלו היינו אומרים באוכל בשר קודש בטומאת עצמו שעובר בב' לאוין היינו צריכין לומר שעובר בב' לאוין על ענין אחד ודוק: כדי ליישב קושיות הללו צריך אני ליישב תחלה מה שהקשה הרמב"ן על פירוש רבינו הרמב"ם בפוטיתא, (ועיין לקמן בד"ה והפירוש שפירש הרב וכו' בציון כוכב *) וז"ל הרמב"ן, כי אמר שהפוטיתא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ואינה אלא שרץ המים וכו' אבל מן הדגים וכו' ולא יהיו בכלל שרץ השורץ על הארץ עכ"ל. וקודם שאבא ליישב אבאר תחילה דעת רבינו הרמב"ם שכתב במצות ל"ת קע"ח וז"ל הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות, ואפילו מצינו אותם אח"כ תוך הזרע או תוך הפרי אינו מותר לאכול ומי שאכלם לוקה, והוא אמרו לכל השרץ השורץ על הארץ וכו' עכ"ל, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל בשורש הזה (אצל ציון כוכב *) הנרשם למעלה באותו ענין) וז"ל, וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארץ שהווה בפרי לוקה בו משום לאו מיוחד וכו' דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו וכו' עכ"ל. והנראה מה שס"ל לרבינו אע"ג דכתיב בהני קראי תרווייהו על הארץ, אין פירושם שוה, אלא חד על הארץ פירושו על אויר הארץ, ומש"ה תולעת שפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר אע"פ שאינו גוף הארץ אפ"ה לוקה, ומ"מ לא סגי בלא שריצה ורחישה על שום דבר דשרץ השורץ כתיב דמשמע דבעי שריצה ורחישה על שום דבר באויר העולם ולזה מרמז על הארץ ר"ל על אויר הארץ, וקרא תניינא דכל השורץ על הארץ בא להוסיף לאו לפירש עצמו מן הפרי והלך וריחש על שום דבר באויר העולם והוסיף עוד להלוך על גוף הארץ ממש שילקה שתים משום שני שמות, שם האחד דשורץ באויר העולם שהוא הפירוש דעל הארץ קמא, ושם השני דכל השרץ השורץ על הארץ שפירושו על גוף הארץ ממש ודוק: ועתה אפרש הא דבעי רב יוסף לאויר העולם מהו, ודבעי רב אשי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו מתמרה לתמרה מהו, לשיטת רבינו, והוא דרב יוסף מספקא ליה אי קרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דמתרגמינן על אויר הארץ מקפיד נמי על שריצה על שום דבר באויר הארץ, או דלמא דלא בעינן שריצה ממש אלא שיהא ראוי לשרוץ כמו שפירש"י, ורב אשי דבעי לגג תמרה מהו לגג גרעינתה מהו, אינו מפרש רבינו כפירש"י דמבעיא ליה א"א היינו רביתיה אלא פשיטא דלא היינו רביתיה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו למס' חולין וז"ל ואע"ג דאיבעיא לן בפירש מגרעינה לגרעינה (נ"ל דצ"ל ע"ג גרעינתה ומתמרה לתמרה כדאיתא בש"ס) לאו היינו רביתיה אלא בעוד שהוא מהלך בתוך החור שנתגדל שם אבל כשיצא מחורו שבגרעינה ועלה לגג הגרעינה הרי זה כיוצא מתוך הבור ושורץ חוץ לבור עכ"ל הרשב"א. והנה לפי דברי הרשב"א אלה קשיא א"כ מאי קא מיבעיא ליה לרב אשי לגג תמרה מהו, הרי פירש מן האוכל למקום דלאו רביתיה והוי כיוצא מן הבור על שפת הבור כמ"ש הרשב"א דבודאי עובר על שרץ השורץ על הארץ כדאמר רב הונא דלמא פריש לעיל מצבייתא והוי עובר משום שרץ השורץ על הארץ, וע"כ צ"ל בפירוש הבעיא דרב אשי לגג תמרה מהו וכו' דהכי קא מיבעיא ליה לרב אשי, דרב אשי נסתפק בקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ דדרשינן לתולעת הפורש עצמו מן הפירות, אי דוקא קפיד קרא שישרוץ ר"ל שילך דוקא על גוף הארץ ממש, אבל אם פירש עצמו מן הפרי וריחש על שום דבר שאינו גוף הארץ אע"ג דלאו היינו רביתיה אפ"ה אינו לוקה דעל הארץ על גוף הארץ ממש דוקא, ולפ"ז אם פירש על גג תמרה אע"ג דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א אפ"ה אינו לוקה כיון דלא רחיש על גוף הארץ דוקא, או דלמא לכל השרץ השורץ על הארץ לא קפיד קרא אלא שישרוץ על שום דבר באויר העולם והיינו על הארץ ר"ל באויר הארץ, וא"כ כשפירש על גג תמרה לוקה. ותו קא מיבעיא ליה בדרך אם תמצא לומר דלא בעינן על גוף הארץ דוקא, דקרא דלכל השרץ השורץ על הארץ פירושו שכל ששורץ על שום דבר באויר הארץ, אכתי מיבעיא ליה אם פירושו דאויר הארץ דוקא שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, או דלמא לא בעינן שיצא חוץ לפרי לאויר העולם, אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה ששם מקום גידולו כמו שפירש"י והרשב"א הנ"ל לגג הגרעינה שהוא מקום דלאו רביתיה כמ"ש הרשב"א וריחש עליו בתוך הפרי מבפנים נמי באויר הארץ קרינא ביה שהרי הפרי הוא באויר הארץ, והיינו דכתב רבינו הרמב"ם בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות כשהביא הבעיא דרב אשי בזה הלשון או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים, מבפנים דייקא, מפני שהוא ז"ל מפרש כהרשב"א דכשיצא התולעת על גג הגרעינה לאו היינו רביתיה, ואי ס"ד דהגרעינה בחוץ ר"ל באויר העולם א"כ מאי קא מבעיא ליה לפום מאי דקאי באם תמצא לומר דלא בעינן על הארץ דוקא אלא אפילו אם פירש ורחש על שום דבר באויר העולם דלוקה, והרי גם גג הגרעינה הוא על דבר אחר דלאו היינו רביתיה, א"ו דקא מיבעיא ליה אם הגרעינה בפנים בתוך הפרי וכמו שפירשתי דלא בעינן דיצא לחוץ לפרי לאויר העולם אלא אפילו אם יצא מן הגרעינה על גג הגרעינה שהוא לאו מקום רביתיה נמי ריחש על דבר אחר בתוך אויר הארץ קרינן כיון דהפרי היא באויר הארץ ולאפוקי אם הפרי צף על המים וריחש על הגרעינה ואפשר אפילו על שטח הפרי לא קרינן על הארץ כיון דהפרי לאו באויר הארץ אלא באויר המים, וכמו דבעי הש"ס למימר בחולין (דף קכ"ז.) גבי עכבר דהשורץ על הארץ אתי למעוטי אם ירד לים דלא יטמא, אי לאו דכתיב השורץ יתירה, משא"כ הכא דאין תיבת השורץ יתירה, דבשלמא התם גבי שמנה שרצים שהמה שרצים המתהוים בארץ שבאמת אסורים ומטמאים אע"פ שלא ריחשו בארץ כדמרבינן התם (דף קכ"ו:) מהטמאים לרבות ביצת השרץ שרקמה וא"כ תיבת השורץ מיותר משא"כ הכא גבי תולעים שפירשו מן הפרי כל זמן שלא ריחשו אינן אסורין לפום חלוקה דפירשה מתה דאינה אסורה, וא"כ איצטריך תיבת השורץ לאגמורן דבעינן רחישה ושריצה בשום דבר ודוק: ושוב הוסיף לספוקי בדרך את"ל דבעינן דוקא שיצא לאויר העולם אכתי מספקא ליה אי בעינן יציאה לאויר כמשמעות על הארץ וגם שתהיה הרחישה על שום דבר באויר העולם דוקא, א"ד כל שיצא לאויר העולם אע"ג שריחש אח"כ אפילו שלא באויר העולם נמי אסור כגון שיצא מתוך הפרי לתוך פרי אחר דרך אויר העולם דהשתא יצא לאויר העולם ולא ריחש באויר העולם אלא בתוך הפרי האחר, והיינו שכתב רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות שכשהביא הבעיא דר"א מתמרה לתמרה מהו בזה הלשון, או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר, הרי שדקדק לכתוב מתוך האוכל לתוך האוכל תוך תוך דייקא, ודלא כמו שפירש"י שפירש מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו על זו. אמנם באמת לשון זה של רש"י קשה לי שסיים מי אמרינן כיון דלאו היינו אמה שורץ קרינא ביה או דלמא אויר העולם בעינן, דלכאורה למה שפירש אלא מזו על זו דמשמע מתמרה זו על תמרה זו מבחוץ היינו אויר העולם, ומאי או דלמא על אויר בעינן דקאמר, ונ"ל דבאמת גם ברש"י צריך לגרוס מתמרה לתמרה מהו לא שרץ על גבה אלא מזו לזו, והיינו שיצא מתוך תמרה זו לתוך תמרה זו ולא שרץ באויר העולם ודוק. כן נ"ל ברור בפירוש הבעיא דרב אשי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א: והנה לפי פירושי זה הבעיא הראשונה דרב אשי שהיא לגג התמרה מהו שפירשתי לשיטת רבינו והרשב"א דמספקא ליה לרב אשי בקרא דלכל השרן השורן על הארץ דדרשינן לתולעת שפירש עצמו מן האוכל אי קפיד קרא שישרוץ וירחש דוקא על גוף הארץ ממש דוקא, או דלמא דלא קפיד קרא אלא שישרון אחר שפירש עצמו ממקום רביתיה על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארן ממש, כבר נפשטה בעיא זו מהא דאמר רב הונא לא לישפי אינש שיכרא בצבייתא באורחא דלמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא, שמע מינה דהשורץ על הארץ לאו דוקא על גוף הארץ ממש אלא אפילו אם שרצו וריחשו על שום דבר באויר הארן אע"פ שאינו גוף הארץ ממש נמי אסורין ולוקין עליהם דהרי צבייתא לאו גוף הארץ נינהו, וא"ל דרב הונא נמי מספקא ליה וכדבעי רב אשי לפרושי בשיטת הרמב"ם והרשב"א, ומשום ספיקא דלמא הפירוש על הארץ דאף אם ריחש אחר שפירש אפילו על דבר אחר באויר הארץ אע"פ שאינו גוף הארץ נמי אסורים קאמר רב הונא והוי עובר משום השרץ השורץ על הארץ, דא"כ הכי ה"ל למימר ודילמא עובר על שרץ השורץ על הארץ, מאי והוי עובר דמשמע דבודאי עובר, ועוד נפשטה הבעיא דלגג תמרה לפי פירושי לשיטת רבינו הרמב"ם והרשב"א מסייעא דמייתי רב חסדא לרב הונא מברייתא דתני כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן משמע דאפילו יבחושין הנמצאין על המסננת אסורין, ומסננת לאו גוף הארץ היא, ומשום ודאי הוא, דהא ברייתא תני כל השרץ השורץ לרבות יבחושין שסיננן, ודוק: ובזהניחא לי הא דכשהביא רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הני בעיי דרב יוסף ודרב אשי דלא הביא הבעיא דרב אשי דלגג התמרה מהו, והא לך לשונו דלשם בהלכה י"ו פירשו לאויר העולם ולא נגעו לארץ או שפירשו מקצתן או שפירשו אחר שמתו (והיא בעיא דרב יוסף) או שנמצאת תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצא מתוך האוכל לתוך אוכל אחר (והיא בעיא דרב אשי) כל אלו אסורין מספק ואין לוקין עליהם עכ"ל, הרי לפניך דלא הביא הא דבעי רב אשי לגג תמרה מהו בתוך הספקות, אלא הוא הדבר אשר כתבתי דס"ל דבעיא זו דלגג תמרה מהו כבר נפשטה מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא ולא סלקי בתיקו אלא הנך אחרנייתא שהביאן רבינו ודוק. כל זה נראה ברור בדעת רבינו: וזוהיא שלא השגיח בעל מג"א בהשגחה נכונה בדברי רבינו הרמב"ם וז"ל וגם אני תמה עליו הרבה שהרי בהלכות מאכלות אסורות בפ"ב כתב וז"ל פירשו לאויר ולא נגעו בארץ וכו' כל אלו אסורים מספק ואין לוקים עליהם הרי שביא שאין לוקין עליהן עד שיפרשו לארץ עכ"ל. ולא ראה יפה דהרי רבינו השמיט הא דעל גג התמרה, דודאי לפ"ז דעתו מבוארת דכל שהלכה אחר שפירשה עצמה מן האוכל אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארן ממש אלא באויר הארן לוקה עליה מן התורה, ולא הכניס בספק אלא באם לא הלכה כלל על הארן ולא על דבר אחר כגון שפירשה מתה או שפירשה מקצתה או שבאה באויר העולם חיה ולא ריחשה על שום דבר, או ששרצה וריחשה על שום דבר אחר אבל לא באויר העולם, אבל כשפירשה מן האוכל לאויר ושרצה וריחשה באויר העולם אפילו על דבר אחר שאינו מגוף הארץ ממש זה לא הכניס בספק, ודוק היטב: וכיוןשכן נתישבה הקושיא שהקשה הרמב"ן ז"ל על שיטת רבינו, וכתב וא"כ כשהוסיף להלוך עוד על הארן אין בו לאו משם אחר נוסף בו כלל דהא בהני קראי תרווייהו על הארץ כתיב בהו, דודאי איכא לשיטת רבינו הרמב"ם לאו ושם אחר נוסף כשהוסיף להלוך עוד על גוף הארץ ממש, א' משום תולעת שפירש עצמו מן האוכל ממקום גידולו ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר באויר העולם ואפילו על שטח הפרי עצמו דלאו היינו רביתיה כמ"ש הרשב"א הנ"ל ואע"פ שלא ריחש על גוף הארץ ממש, והוא אמרו לכל השורץ על הארץ שפירושו השורץ על שום דבר והוא באויר הארץ, וכשהוסיף להלך על גוף הארן ממש נתוסף בו לאו ושם אחר והוא כל השרץ השורץ על הארץ שהוא לאו נוסף לשרץ השורץ על גוף הארץ ממש, וזה ברור בשיטת רבינו: והנהלשיטת רב אשי שמסתפק דדלמא שני הלאוין ר"ל הלאו דלכל השרץ השורץ על הארץ, ולאו השני דכל שרץ השורץ על הארץ תרווייהו דוקא בגוף הארן ממש מיירו אבל תולעת שפירש עצמו מן האוכל ויצא לאויר העולם וריחש על שום דבר אחר שאינו גוף הארן באויר העולם אינו אסור, צ"ל באמת כשיטת הרמב"ן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל וריחש באויר העולם על שום דבר אחר שאינו גוף הארן ממש והוסיף להלך עוד על הארץ ממש אינו לוקה שתים לשיטת רבינו הרמב"ם דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות דהרי שניהם ר"ל שני הלאוין משם אחד שהוא בגוף הארץ ממש דוקא, ובזה יבא הכל לכלל ישוב, די"ל דבאמת יש תרי מיני פוטיתא בעולם, אחד הוא שרן דג טמא כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל, ומין השני מורכב מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, והש"ס דמקשה בעירובין ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' ואם איתא פוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ, היינו לפום מאי דמספקא לרב אשי בפירוש קרא דלכל שרץ השורץ על הארץ דאיירי בתולעת שפירש עצמו מן האוכל דלמא דוקא קפיד קרא שירחש על גוף הארץ ממש, ולפי חלוקה זו תולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחשה באויר העולם על שום דבר שאינו מגוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה שתים, כנ"ל לשיטת רבינו דהשתא הני תרי קראי שם אחד נינהו, ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע, נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, לוקה לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב ולא מלקיות ממש, משום דלפום מה דקיימינן דאפילו כשהוסיף להלך עוד על גוף הארן ממש אינו לוקה אלא אחת, א"א לאשכוחי בנמלה חמש מלקיות ממש, ובצרעה שש מלקיות ממש, דהא דקא מני רבינו הרמב"ם בנמלה חמש מלקיות ממש ובצרעה שש מלקיות ממש, היינו לפום מה דקיימינן דתולעת שפירש עצמו מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארץ ממש והוסיף להלך עוד על גוף הארץ לוקה שתים, דוק בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט, משא"כ לפום מה דקיימינן דאף כשהוסיף להלך עוד על גוף הארץ ממש אינו לוקה אלא אחת לא משכחת לה ה' מלקיות ממש בנמלה ולא שש מלקיות בצרעה לשיטת רבינו דס"ל שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות, ומאחר דלפום חלוקה זו אביי לא קחשיב אלא איסורי לאוין ולא מלקיות ממש, ע"כ מוכרח דפוטיתא דאיירי בה אביי לאו פוטיתא המורכבת מעוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאי בפוטיתא המורכבת הלזו מיירי אביי, א"כ ה"ל למיחש בפוטיתא חמשה איסורי לאוין, והוא, משום עוף טמא לאו אחד, והב' לאו דשרץ העוף, ושני לאוין דשרץ הארץ, דלפום חלוקה זאת דאינו אסור עד שישרוץ וירחש על גוף הארץ ממש איכא בשרץ הארץ שני איסורי לאוין, והה' לאו דשרץ המים, והא לך בפוטיתא המורכבת חמשה איסורי לאוין, א"ו דאיירי בפוטיתא שהוא שרץ דג טמא דליכא ביה אלא ד' איסורי לאוין כמו שפירש"י והרמב"ן ז"ל דהיינו ב' לאוין דשרץ דג טמא, אחד בפרשת שמיני, והב' במשנה תורה, וב' לאוין הכללים, אחד אל תשקצו בכל שרץ השורץ, והב' לא תטמאו, ואע"ג דלשיטת רבינו הרמב"ם לא תטמאו אינו לאו גמור אלא טעם המצוה כמו שביאר בשורש החמישי, י"ל היינו לפום קושטא דמילתא, אבל לפום חלוקה זו דתרי לאוין דשורץ על הארן על גוף הארץ ממש דוקא, היה סובר שמא בא בפרוש מקובל לאביי ולא תטמאו בהם אינו לטעם אלא לאו גמור, ולפום חלוקה זו דמוכרח דאביי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא מיירי פריך ומי אמר אביי דגים גידולי קרקע נינהו וכו' אפוטיתא לילקי נמי משום שרץ הארץ, ר"ל דהשתא לא יתישב לאביי דמני ד' איסורי לאוין בפוטיתא ולא יותר בין דאיירי מפוטיתא המורכבת, בין דאיירי מפוטיתא שהוא שרץ דג טמא, ומשני רבינא וכו', והשתא איכא למימר דדגים לאו גידולי קרקע נינהו ויתישבו דברי אביי דקא מני בפוטיתא ד' איסורי לאוין ולא יותר היינו דאיירי אביי מפוטיתא שהוא שרן דג טמא כנ"ל, ודוק: וכלזה לחלוקה דהני תרי קראי דשרץ השורץ על הארץ קפיד רחמנא דוקא שישרוץ וירחוש על גוף הארץ ממש, אמנם לפום מה דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא, דאף אם פירש התולעת מן האוכל לאויר העולם וריחש על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו מגוף הארץ דאסור ולוקה עליו האוכלו מן התורה וכשהוסיף להלך עוד על הארץ לוקה שתים כנ"ל, שפיר מצינו למימר דאביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ד', נמלה לוקה חמש, צרעה לוקה שש, דמלקיות ממש קאמר דהשתא שפיר מצינו חמש מלקיות ממש בנמלה ושש מלקיות ממש בצרעה כמו שביאר היטב רבינו במצות ל"ת קע"ט, ופוטיתא דאיירי בה אביי היינו פוטיתא דמין השני שמורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, דאית בה ארבע מלקיות ממש ותו לא, ודוק: והאדפירש רבינו דיש מינים מורכבים בעולם ולא הניח כפשטא כמו שהבינו לפי החלוקה דהני תרי קראי דהשורץ על הארץ דוקא בשורץ ורוחש על גוף הארן דוקא היינו משום דהשתא לפום מה שפירש רבינו שיש מינים מורכבים אין אנו צריכין לומר דהדר אביי ממאי דקאמר בעירובין דדגים גידולי קרקע נינהו, דהשתא שפיר קאי אביי בשיטתיה דדגים גידולי קרקע נינהו ובאמת לאביי לוקה על שרץ דדג טמא לשיטת רבינו שתים, אחת משום שרץ דדג טמא ואע"פ שנכפל הלאו בשרץ דג טמא אחד בפרשת שמיני ואחד במשנה תורה אפ"ה אינו לוקה אלא אחת לשיטת רבינו דאין ריבוי בלאוין מרבין המלקיות, והב' לוקה משום שרץ הארץ דדגים נמי שרץ הארן קרינן בהו דדגים גידולי קרקע נינהו, ואביי איירי מפוטיתא המורכבת שיש בה ארבע מלקיות ממש כמו שביאר רבינו ואילו הוה מיירי מפוטיתא דשרץ דג טמא לא הוה מצי למימר אלא לוקה שתים ולכן ניחא ליה טפי למינקט פוטיתא המורכבת דמצי למימר בה לוקה ארבע מלקיות ממש. ובזה נתישבה גם קושיא הראשונה שהקשיתי מאי מייתי רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין מהא דקאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' כמו שהארכתי לעיל, די"ל דודאי לפום קושטא דמילתא דאיפשיט מדרב הונא וסייעתא דרב חסדא דלכל השרץ השורץ על הארץ דאיירי מתולעת הפורש מן האוכל אע"פ שלא ריחש אחר שפירש לאויר העולם אלא על דבר אחר שאינו מגוף הארץ אסור ולוקה האוכלו מן התורה ולפ"ז לוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה לוקה ממש קאמר ואיירי אביי ממינים המורכבים באמת אין ראיה ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושית רבינא ואימא לעבור עליו בשני לאוין. והא דמביא רבינא ראיה לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין ממאי דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' היינו משום דא"ל רבינא לרב אשי דייקא, ר"ל דרבינא הקשה לרב אשי לדידך דמספקא לך אי הני תרי קראי דהשורץ על הארץ על גוף הארץ ממש קא קפיד רחמנא, והיינו דקא מיבעיא לך בחולין (דף ס"ז) לגג תמרה מהו כמו שפירשתי לשיטת רבינו הרמב"ם ולשיטת הרשב"א כנ"ל ולפום חלוקה זאת ע"כ אביי דקאמר אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' איסורי לאוין הוא דקחשיב ולא מלקיות ממש, אית ליה ראיה מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' לקושיתו ואימא לעבור עליו בשני לאוין, ודוק היטב: ובזהתבין כוונת השגת הראב"ד שהשיג על רבינו בפ"ב מהל' מאכלות אסורות הל' כ"ג וז"ל ההשגה, לוקה חמש כתב הראב"ד המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מעולם נמלה גדלה במים וכו' ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה וכו', והנה אין הבנה לדברי הראב"ד אלה שכתוב ואילו מצאו חכמים מין זה לא היו משנים מפוטיתא לנמלה דהרי הוכרחו חז"ל לשנות מפוטיתא לנמלה ומנמלה לצרעה לפום מה שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט דבפוטיתא איכא הרכבה מארבעה מינין ולוקה עליה ארבע מלקיות ובנמלה איכא הרכבה מחמשה מינין ולוקה עליה חמש מלקיות ובצירעה איכא הרכבה מששה מינין ולוקה עליה שם מלקיות, ואילו לא היו משנים מפוטיתא לנמלה לא היה יכול לומר לוקה חמש. אמנם לכל הנ"ל ניחא דהרי לשיטת רבינו שפירש דהפוטיתא מורכבת מעוף טמא ושרן העוף ושרץ הארץ ושרץ המים קשיא קושית הרמב"ן מהא דעירובין (דף כ"ח) דקאמר הש"ס ואי ס"ד דגים גידולי קרקע נינהו אפוטיתא נמי לילקי משום שרץ הארץ, וע"כ צ"ל לשיטת רבינו כמו שתירצתי דתרי מיני פוטיתא איכא בעולם, אלא דהש"ס פריך לפום מאי דמספקא ליה לרב אשי דדלמא הני תרי קראי דהשורץ על הארן על גוף הארן ממש קא קפיד רחמנא, ולפום חלוקה זו ע"כ איירי אביי מפוטיתא שהיא שרץ דג טמא דאי מפוטיתא המורכבת איירי אביי תקשי א"כ ה"ל לאביי למיחשב חמשה איסורי לאוין באכל פוטיתא כמו שהארכתי לעיל, וע"ז פריך הראב"ד דאכתי אמאי ניחא ליה להש"ס אי איירי אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא משום דהשתא שפיר דקחשיב אביי בפוטיתא שהיא שרץ דג טמא ארבעה איסורי לאוין ולא יותר כנ"ל הא עדיין קשיא אמאי משנה אבי מפוטיתא לנמלה לאשכוחי מין שיש באוכלו חמשה איסורי לאוין הוה ליה לאביי לשנות בשם פוטיתא עצמו והכי ה"ל למימר האוכל פוטיתא שהיא שרן דג טמא עובר ארבעה איסורי לאוין, והאוכל פוטיתא המורכבת עובר בחמשה איסורי לאוין, א"ו דמעולם לא מצאו חכמים מינין אלו המורכבים ודוק היטב: ולשיטתרבינו יש ליישב ע"פ מ"ש רש"י בעירובין (שם) פוטיתא שרן המים קטן שאין בו כזית ואפ"ה כיון דבריה היא אכילה היא ולוקה בה ארבע מלקיות, ולפ"ז י"ל דהוה ניחא ליה לפום מה דהוה ס"ל דאביי איסורי לאוין קחשיב הא דלא משנה מפוטיתא לפוטיתא המורכבת, די"ל דפוטיתא המורכבת הוא שרץ גדול ואין כ"כ רבותא דעובר עליה בחמשה איסורי לאוין, משא"כ נמלה הוא שרץ קטן ודוק. ולפום קושטא דמילתא ניחא דבא לחשוב מלקיות ממש, ודוק היטב: ממוצאהדברים תבין דאף אי יהבינן להו שיטתייהו דהנך דפליגי עליה דרבינו בפירוש פוטיתא ומפרשים דפוטיתא ואינך אינם מינים מורכבים אפ"ה אין בכדי לעקור השורש שהשרש לנו רבינו בשרש הזה שאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות ודקדק כן מלשון הש"ס דקאמר לא מוקמינן בלאוי יתירי מהא דאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע וכו' משום די"ל דלוקה ארבע דאמר אביי בפוטיתא וחמש בנמלה ושש בצרעה, לאו דוקא לוקה ממש אלא איסורי לאוין הוא דקחשיב, כמו דמשני הש"ס במס' מכות (דף י"ז:) כמו שהבאתי לעיל. ולקמן אישב שאר קושיות הרמב"ן שהקשה על פירוש רבינו בפוטיתא לוקה ארבע ובנמלה חמש ובצרעה לוקה שש בס"ד:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ואם נכפלו במצוה מן המצות כו' אף כל שהיא הנאת הגוף וכו' עכ"ל. דכתב זה כדי ליישב הקושיא שהקשה רבינו במצות ל"ת קע"ט על שיטת המפרשים ואומרים ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים, וז"ל רבינו במצוה הנ"ל, התראה אלו שקבעו זה השרש הנפסד יסברו שמי שלובש שעטנז לוקה שתים בעבור שבאו בו שני לאוין, לא ראיתים מעולה יסברוהו זה אבל יגנו אותו אילו אמרו אדם אחר ולא יגנו את עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים אחת בעבור הלאו המבואר בו ואחת משום אל תשקצו וזה מן הביאור בענין לא יעלם מהנער הסכל עכ"ל. ולקמן הוסיף הרמב"ן בביאור תירוץ קושיא זו וז"ל (בד"ה אבל הרב כו' בסימן כוכב *) והלעג שלעג עליהם הרב והחריש וכו' והשני להתיר בשאין בו הנאה לגוף וכמו שבארתי למעלה עכ"ל, (ועיין לקמן בציון כוכב בד"ה אבל הרב לא דקדק כו'). והנראה בקושית רבינו הרמב"ם דהוא מקשה לשיטת המפרשים שריבוי הלאוין מרבים המלקיות ש"מ שלא ניחא להם לומר שיכתוב הכתוב לשון לאו אם אין לוקין עליו א"כ מהראוי היה לסברתם לומר דהלובש שעטנז ילקה שתים, ומה תאמר דאיצטריכו שני הלאוין אחד לאסור העלאה והשני להתיר בשאין בו הנאה, דמשום היתר בשאין בו הנאה לא הוה צריך הכתוב לכתוב לא תלבש שעטנז בלשון לאו, אלא הוה ליה למיכתב היתר באין בו הנאה באיזה לשון שאינו לשון לאו, מאחר שלשיטתם הם מקפידים בלשון לאו ללקות ולא ניחא להם שיבא לשון לאו לחיזוק בלא מלקות ודוק: תוהקשה הרמב"ן על שיטת רבינו לקמן וז"ל * ואני תמה על הרב כי היה ראוי לפי דבריו שיהא המעלה עליו כלאים לוקה אחת וכו' ומכללם בא מלקות אחת וכו' עכ"ל. (עיין גם בד"ה אבל הרב לא דקדק במקום ציון שני כוכבים), הנה לפי מה שכתבתי בכוונת קושית רבינו נתישבה גם תמיהה זו, דודאי גם רבינו מודה בזה שמאחר שההעלאה ולבישה הוצרכו ללמד זה על זה אינם לאוין נכפלין למלקות לפי ששניהם השלימו הענין, וכמו שכתב רבינו בשורש הזה וז"ל אמנם כשלא יהיה שם ענין נוסף דע באמת שלא נכפל אלא לחוזק וכדי שיודע ג"כ שזה הענין עון גדול מאד וכו' או שילמד ממנו ג"ש עכ"ל. הרי מבואר מדבריו שכתב או נכפל להשלים דין המצוה שמודה למ"ש הרמב"ן דכשבא שום לאו להשלים הענין אין ראוי ללקות עליו, ולא הקשה אלא לשיטתם דלא ניחא להו שיבא לשון לאו לחיזוק כמו שהמה מודים דלשון עשה באה לחיזוק כמבואר ממצות ציצית שבאה בה חמש עשין, ובמצות תפילין שמונה עשין לחיזוק ומקפידים בלשון לאו ללקות, אין סברא זו דבא להשלים הענין בכלאים מצלת משלא ילקה שתים כמ"ש לעיל דמשום היתר בשאין בו הנאה לא הוה צריך הכתוב לא תלבש שעטנז בלשון לאו אלא ה"ל למיכתב היתר באין בו הנאה באיזו לשון שאינו לשון לאו כנ"ל ודוק: אמנםמדברי רבינו בחבורו הגדול בפ"י מהל' כלאים נראה שהלבישה מעשה נוסף על ההעלאה וגם דין בפני עצמו יש בלבישה מה שאין בהעלאה דאילו בלבישה אסור אפי' בלא הנאה ובהעלאה אינו אסור אלא במקום שיש לו בהעלאה הנאה מהנאת הגוף כמו שאביא לשונו, ולפ"ז לא באה לבישה רק לגלויי על ההעלאה דאינו אסור בלא הנאה לחוד אלא באה ללאו בפני עצמו לאסור לבישה אפי' בלא הנאה, וז"ל רבינו בפ"י מהלכות כלאים הלכה י"ח לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפי' להעביר את המכס ואם לבש כן לוקה, ובהלכה ט"ז כתב תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתיפם מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו. והואיל ואתא לידן שפר קדמי לכתוב פה מה שנ"ל בישוב הני תרי פסקי דרבינו שנראים לכאורה כסותרים זה את זה, והוא דהר"ש והרא"ש כתבו דמתניתין דלא ילבש כלאים ואפי' להעביר את המכס ס"ל כהאי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתניתין דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ואילו רבינו פסקה לזו ולזו, וכתב הרב בעל כ"מ ליישב זה וז"ל ונראה שטעמו משום דס"ל דאפי' ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז, אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והקשה בעצמו על תירוצו זה מהא דהגוזל בתרא (דף קי"ג) וז"ל ואע"ג דבהגוזל בתרא קאמר על האי מתניתין דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה אפי' להעביר את המכס מתני' דלא כרבי עקיבא דתני' אסור להעביר את המכס ר"ש אומר משום רבי עקיבא מותר להעביר את המכס, בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ומ"ס דבר שאין מתכוין אסור אלא להעביר את המכס מי שרי, ויש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחלקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה, ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע"ג דלקושטא דמילתא לא בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתי אלא לאקשויי דלהעביר המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק שלא להוציא סתם מתני' מהלכה עכ"ל. הרואה יראה כמה קושייתו חזקה על תירוצו שרוצה לתרץ, וכמה יש בישובו מן הדוחק כאשר הודה בעצמו וכתב ויש לדחוק, גם מה שתירץ הש"ך בש"ע י"ד סי' ש"א וז"ל אלא נ"ל שדעתו (ר"ל דעתו של הרמב"ם) דשאני לעיל סעיף ה' דכיון שלובשה בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר בכך מן המכס לפי שאין נותנין מכס מהמלבושין וא"כ הוי דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש, אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבגדים ויקנו עכ"ל הש"ך. גם הוא לא נמלט מהקושיא שהקשה בעל כ"מ על פירוש עצמו, הלא הש"ס הנ"ל קאמר דמ"ס דבר שאין מתכוין מותר, משמע דמתניתין דלא ילבש לא אתיא כרבי עקיבא משום דסבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר, אבל כת"ק דס"ל דבר שאין מתכוין אסור אתיא מתני' דלא ילבש כו', אלמא אפי' בלבישה להעביר את המכס מיקרי דבר שאין מתכוין, וכר"ע לא אתיא משום דס"ל דבר שאין מתכוין מותר, וכיון דמשמע דאפי' להעביר בו את המכס מיקרי דבר שאינו מתכוין אע"ג דלהעביר המכס מתכוין ללבישה כמ"ש הש"ך ע"כ משמע דעיקר איסור דלבישת שעטנז משום הנאת הגוף ומש"ה למ"ד דבר שאין מתכוין מותר מותר לפטור בו את המכס שהרי אינו מתכוין להנאת הגוף אלא להנאת ממון, הדרא קושיא לדוכתא אמאי פסק אסור להעביר בו את המכס אחר דפסק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן משום דדבר שאין מתכוין מותר, הא להעביר בו את המכס נמי דבר שאין מתכוין הוא, ואע"ג דמכוין להנאת ממון בלבישתו, אכתי אינו מתכוין להנאת הגוף, וכבר ביררתי דעיקור איסור לבישת כלאים הוא משום הנאת הגוף כנ"ל. ודוק היטב: וא"לדה"ק הש"ס דמ"ס דבר שאין מתכוין ר"ל להנאת הגוף מותר, ומ"ס דבר שאין מתכוין ר"ל להנאת הגוף אסור, כיון דמתכוין ללבישה, אבל דבר שאין מתכוין לא להנאת הגוף ולא ללבישה בשביל הנאת ממון לכ"ע מותר, דאין לשון הש"ס סובל פירוש הדחוק הזה, דא"כ עיקר חסר מן הספר, דבשלמא א"א דכל עיקר איסור לבישת שעטנז הוא משום הנאת הגוף אין צריך להזכיר הנאת הגוף בפירוש, ודי באמרו דבר שאין מתכוין ר"ל למה שהוא עיקר איסור לבישת שעטנז, משא"כ אם איכא פלוגתא משום מאי אסור ללבוש שעטנז דמ"ס משום הנאת הגוף ומ"ס אפי' בדליכא הנאת הגוף אלא מתכוין ללבישה בשביל שום הנאה אחרת, א"כ אמאי קאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין סתמא, הכי ה"ל למימר מ"ס דבר שאין מתכוין להנאת הגוף מותר ומ"ס אפי' אינו מתכוין להנאת הגוף אלא מתכוין ללבישה אפי' בשביל הנאה אחרת אסור ודוק: ותוקשיא לפי מ"ש רבינו לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' ע"ג י' בגדים שאינו מהנהו כלום וכו'. א"כ מנין הוציאו חז"ל דבהעלאה בלא הנאת הגוף ליכא איסורא הלא כל עיקר שהוציאו חז"ל דאין איסור בהעלאה בלא הנאת הגוף הוא מדומיא דלבישה כדאמר הש"ס ביבמות וז"ל הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה, וכיון דאמרת דלבישה אסורה אפי' בלא הנאה א"כ בהעלאה מנ"ל דליכא איסורא בלא הנאה. והנראה בישוב תרי פסקי רבינו הרמב"ם דלא להוו סתרי אהדדי ובשאר קושיות שהקשיתי הוא, ואגב תירוצי זה יתורץ קושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף והרמב"ם שפסקו דציצית בשאר מינין שאינם צמר או פשתים אינו אלא מדרבנן ולקמן אביא לשון הקושיא, דאיתא בגמ' דיבמות (דף ד':) על הא דלא דריש ר' יהודה סמוכין אלא במשנה תורה, וקאמר הש"ס אב"א משום דמופנה מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך לא תלבש שעטנז למה לי ש"מ לאפנויי, ופריך הש"ס הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה, ואי כתב רחמנא לא תלבש ה"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה דלא נפיש הנייתה לא, וכתב רחמנא לא יעלה עליך, ומשני א"כ לכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים למה לי מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה בגדים סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, צמר ופשתים דכתב רחמנא למה לי, ש"מ לאפנויי, ופריך ואכתי איצטריך סד"א העלאה דלא נפיש הנייתה אבל לבישה דנפיש הנייתה כל תרי מיני אסור כתב רחמנא צמר ופשתים, ומשני א"כ לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה וכו', ופריך תינח לתנא דבי ר' ישמעאל ר"ל דאייתר ליה צמר ופשתים משום דכ"מ שנאמר בגד צמר ופשתים הוא והוה אתי לבישה מהעלאה בג"ש אלא לרבנן דלית להו כל מקום שנאמר בגד הוא צמר ופשתים וא"כ צמר ופשתים לא מיותר מנא להו דאתי עשם ודחי לא תעשה. וכתבו התוס' לרבנן מנא להו הוה מצי למימר דלא סברי כר"י ולא בעי שיהא מוכח ומופנה, אלא ניחא ליה לשנויי אפי' אי סברי כר' יהודה, עכ"ל הגמ' עם התוס'. והנה אי הוה נקטינן דלא כר' יהודה אלא דרשינן סמוכים אע"פ שאין מופנה, וגם הוה נקטינן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל מקום שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, הוה קשיא לן צמר ופשתים דכתב רחמנא בלבישה למה לי הא איכא למילף בג"ש דשעטנז שעטנז מהעלאה, ופשיטא דהוה קשיא לן למה לי בגד גבי העלאה אחר דכתיב צמר ופשתים בלבישה, דהעלאה הוה גמרינן לענין צמר ופשתים מלבישה אפי' בלאו גז"ש מק"ו השתא לבישה אינו אסור בכל תרי מיני אלא דוקא צמר ופשתים כ"ש העלאה דאינו אסור בכל תרי מיני אלא דוקא צמר ופשתים כדאיתא בשבת (דף כ"ז) דמש"ה אמרו דרב פפא בדותא היא, ועוד תקשי ג"ש דשעטנז שעטנז למה לי דליכתוב שעטנז וצמר ופשתים בלבישה ונילף העלאה בק"ו מלבישה לפום מה דקיימינן דילפינן סמוכים בלא מופנה, וע"כ מוכרחין אנו לומר לפום מה דקיימינן דילפינן סמוכים בלא מופנה וכ"מ שנאמר בתורה בגד סתם צמר ופשתים במשמע כדי לקיים יתירא דג"ש או דצמר ופשתים, דבג"ש דשעטנז שעטנז ילפינן מה שעטנז דהתם לבישה עמו דכתיב לא תלבש שעטנז, אף שעטנז דכתיב בהעלאה לבישה עמו כלומר כאלו כתיב בהעלאה ג"כ לבישה, כמו דגמרינן בג"ש דהנה הנה זימה זימה על דרך זה כמו שפירש רש"י בסנהדרין (דף ע"ה:) בד"ה אתיא הנה הנה אתיא זימה זימה וז"ל מעיקרא מייתינן לה בהנה הנה והדר בזימה זימה כתיב הכי כי ערותך הנה וכתיב בשאר אשתו שארה הנה זימה מה להלן זימה עמו אף כאן זימה עמו, ובתר דאייתינן זימה לשאר דידיה ילפינן שריפה בזימה זימה וכו', הרי מבואר דגמרינן נמי בג"ש להביא תיבה הכתובה במקום אחר כאלו היא כתובה כאן ה"נ הכא ילפינן בג"ש דשעטנז שעטנז לאתויי לבישה להעלאה מה שעטנז דהתם לבישה עמו אף שעטנז דהעלאה לבישה עמו כלומר כאלו כתיב בהעלאה ג"כ לבישה ולאגמורן דהעלאה דומיא דלבישה מה לבישה דאית בה הנאה אף העלאה דאית בה הנאה אבל העלאה בלא הנאה אינו אסור, אמנם כדי שלא נלמוד נמי לבישה מהעלאה בהא ג"ש דשעטנז שעטנז מה העלאה אינו אסור אלא בדאית בה הנאה אף לבישה אינו אסור אלא בדאית בה הנאה לכך כתב רחמנא גבי לבישה צמר ופשתים, ותקשי צמר ופשתים למה לי הא איכא למילף בג"ש מהעלאה מה התם דוקא צמר ופשתים ולא כל תרי מינים דהרי התם בגד כתיב וכ"מ שנאמר בגד אינו אלא צמר ופשתים, וע"כ צריכין אנו לומר דלכך כתב רחמנא צמר ופשתים בלבישה לאגמורן דלא נילף לבישה מהעלאה בג"ש, דלא ניתנה ג"ש דשעטנז שעטנז אלא ללמוד העלאה מלבישה ולא לבישה מהעלאה ולאגמורן דלבישה אסורה אף בלא הנאה ודוק: וכיוןשכן פסקי הרמב"ם ברורים כשמלה, דהרמב"ם ראה תרי סתמי דסתרי אהדדי בפרק בתרא דכלאים דסתם לן רבי לא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים ואפי' להעביר את המכס, וסתם לן באותו פרק דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, והוה ניחא ליה להרמב"ם דרבי ס"ל דילפינן סמוכים אף בדלא מופנה, וס"ל נמי דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, ולפ"ז צמר ופשתים דלבישה מיותר כנ"ל, וע"כ צ"ל דאתי לאגמורן דלא נילף נמי לבישה בג"ש דשעטנז שעטנז מהעלאה, ולאגמורן דלבישה אף בלא הנאה אסורה, ואם מתכוין ללבישה אע"ג דליכא הנאת הגוף לוקה, והיינו דסתם לן רבי לא ילבש אפי' ע"ג עשרה בגדים וכמו שהוסיפו לבאר הרמב"ם והש"ע אפי' אינו מהנהו כלום דלבישה אסורה אפי' בלא הנאת הגוף ואפי' להעביר את המכס אסור דהא מתכוין ללבישה כמו שכתב הש"ך, ולקמן אבאר מאי לשון אפי' להעביר את המכס לשיטה זו, משא"כ בהעלאה שהוא מוכרי בגדים אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף, ואפי' מתכוין להעלאה כל שאינו מתכוין להנאת הגוף אינו אסור למ"ד דבר שאין מתכוין מותר, והיינו נמי דסתם רבי מוכרי כסות מוכרין כדרכן אע"ג דמתכוונין להעלאה, אפ"ה מותר דהרי אין מתכוונין להעלאה בשביל הנאת הגוף אלא בשביל שיראו הקונים, והא דקאמר הש"ס בב"ק (דף קי"ג) מ"ס דבר שאין מתכוין מותר אע"ג דהתם מתכוין ללבישה להעביר המכס כמ"ש הש"ך ה"ק כיון דמתיר להעביר את המכס בלבישת כלאים אע"ג דמכוין ללבישה כמ"ש הש"ך ע"כ ס"ל להאי תנא דלא ילפינן סמוכים היכא דלא מופנה או דלא ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע, וא"כ אינו מיותר בלבישה כלום, וגמרינן שפיר לבישה מהעלאה והעלאה מלבישה, ומה העלאה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאה אף לבישה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף, ומש"ה אע"ג דמתכוין ללבישה כל שאינו מתכוין להנאת הגוף מותר, והשתא שפיר קאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ר"ל להנאת הגוף אע"ג דמתכוין ללבישה כיון דס"ל להאי תנא דאף לבישה אינו אסור אלא בדאיכא הנאת הגוף ומ"ס דבר שאין מתכוין אסור. ומה שיש להקשות לפי שיטתי זאת למה ליה להש"ס למימר דפליגי בדבר שאין מתכוין מותר או אסור ולאוקמי האוסר להעביר בו את המכס דלא כהילכתא דס"ל דדבר שאין מתכוין אסור ה"ל לאוקמי דאף האוסר להעביר את המכס בכלאים ס"ל דבר מתכוין מותר כהלכתא דפסקינן הכי דדבר שאין מתכוין מותר וכמו דסתם לן רבי מוכרי בגדים מוכרין כדרכן, והוא מטעם דבר שאין מתכוין מותר, אלא דפליגי דמ"ס ילפינן סמוכים אף בדלא מופנה, וס"ל כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים במשמע, ולפ"ז אסור בלבישה אף בלא הנאת הגוף כנ"ל, וכל שמתכוין ללבישה אף בדליכא הנאה מיקרי מתכוין ולכך אסור להעביר בו את המכס דהרי הוא דבר שמתכוין, שמתכוין ללבישה כדי להעביר את המכס כמ"ש הש"ך, ומ"ס דלא ילפינן סמוכים בלא מופנה או דלא ס"ל דכ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע, ולפ"ז אף לבישה אינה אסורה אלא בדאיכא הנאת הגוף וא"כ אף שמתכוין ללבישה בהעברת המכס כמ"ש הש"ך אכתי כיון שאינו מתכוין להנאת הגוף מיקרי דבר שאינו מתכוין ומותר, ולקמן בסייעתא דשמיא יתורץ זה בישוב נכון. והא דקאמר הש"ס מ"ס דבר שאין מתכוין מותר ר"ל כיון שאין מתכוין להנאת הגוף, ואע"ג דהרמב"ם כתב דע"ג עשרה בגדים ליכא שום הנאת הגוף כנ"ל וא"כ מאי לשון שאין מתכוין להנאת הגוף הא ליכא הנאת הגוף, היינו משום דהתם אברייתא קאי דתני מותר להעביר בו את המכס ר"ל בכלאים, וברייתא לא תני על גבי עשרה בגדים וא"כ איכא הנאת הגוף, ולשיטתי זאת דעת חכמים תמצא, שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל אין עראי לכלאים ר"ל שאסור ללובשם אפי' בדרך עראי כמו שנתבאר באומרו לא ילבש כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים זע"ז ואפי' להעביר את המכס אין לו רשות ללובשו עכ"ל, ולכאורה י"ל מנא ליה להרמב"ם דאפי' להעביר את המכס הוא לרבותא דאפילו דרך עראי אסור ללבוש, הא בגמ' משמע דלהעביר את המכס הוא לרבותא דאפי' דבר שאין מתכוין אסור, אמנם לשיטתי מבואר דע"כ רבי דסתם לן תרי סתמי הנ"ל דיש חילוק בין העלאה ללבישה כנ"ל דלבישה אסורה אפי' בלא הנאה, והעלאה אינה אסורה אלא בדאית בה הנאת הגוף, וע"כ צ"ל דעכ"פ מתכוין הוא ללבישה דאל"כ הוה דבר שאין מתכוין ומותר כמו דסתם באידך סתמא דמוכרי בגדים מוכרין כדרכן, וא"כ תקשי מאי אפי' להעביר את המכס דהרי בלהעביר את המכס מתכוין הוא ללבישה כמ"ש הש"ך אלא ע"כ דאפי' להעביר את המכס הוא רבותא דאפי' אינו לובש אלא עראי לפי שעה עד שיעביר את המכס אפ"ה אסור ודוק: ובזה נתישבה הקושיא הנ"ל שהקשיתי לשיטתי אמאי לא מוקי הש"ס דכ"ע ס"ל דבר שאין מתכוין מותר אלא דפליגי אי לבישה מותר בלא הנאת הגוף או אסור אף בלא הנאת הגוף, דאי ס"ד דפליגי באי לבישה אסורה בלא הנאת הגוף, א"כ תקשי אמאי פליגי באם מותר להעביר בו ר"ל בכלאים את המכס שהוא בלבישה דרך עראי, ה"ל לפלוגי בלבישה שאינה דרך עראי אלא שאין הנאה בלבישה כגון בלובש כלאים ע"ג עשרה בגדים שאין בו הנאת הגוף כמ"ש הרמב"ם ובש"ע, דמר יסבור מותר ללבוש ע"ג עשרה בגדים כיון דאין בו הנאת הגוף, ומר יסבור אסור ללבוש ע"ג עשרה בגדים דלבישה אסורה אף בלא הנאת הגוף, א"ו דבין ת"ק ובין ר"ע ס"ל דלבישה בלא הנאת הגוף אינה אסורה ולא פליגי אלא היכא דאיכא הנאת הגוף ובדבר שאין מתכוין אי מותר או אסור, ולכך נקט אסור להעביר בו את המכס דמשמע דאיכא הנאת הגוף דלא נקט בברייתא ע"ג עשרה בגדים כנ"ל, ואסור להעביר בו את המכס אע"ג דלא קא מכוין להנאת הגוף אפ"ה אסור דדבר שאין מתכוין אסור, ור"ע סבר דבר שאין מתכוין מותר וכיון דאין מתכוין בלבישה זו אלא ללבישה ולא להנאת הגוף שרי ודוק: ובזה לא נפלאת ולא רחוקה ליישב קושית הרא"ש שתמה על הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרב נחמן דשאר מינים חוץ מצמר ופשתים אינם חייבין בציצית אלא מדרבנן, ואמאי לא פסקו כרבא דפליג עליה דרב נחמן וכן רחבה ורב יהודה פליגי עליה דרב נחמן והוי רב נחמן יחיד לגבייהו, ואי משום דתנא דבי ר' ישמעאל כוותיה הא איכא נמי אידך תנא דבי ר' ישמעאל כוותייהו עכ"ל הביאו ב"י בטור או"ח סימן ט', ולשיטתי ניחא דודאי מש"ה פסק כר"נ משום דתנא דבי ר' ישמעאל ס"ל כוותיה, ואי משום דאיכא נמי תני דבי ר' ישמעאל כוותייהו האי תנא דבי ר' ישמעאל דסבר כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע עדיף טפי דסתם לן רבי כוותיה והוא דרבי סתם לן תרי סתמי דלא ילבש אדם כלאים וכו' אפי' להעביר בו את המכס, ומוכרי בגדים מוכרין כדרכן שנראים סתרי אהדדי, וע"כ צריך ליישב כנ"ל דס"ל לרבי דילפינן סמוכים אף בדלא מופנה וס"ל כ"מ שנאמר בתורה בגדים סתם צמר ופשתים במשמע כמו שהארכתי לעיל, והשתא לא סתרי תרי סתמי אהדדי, הרי מבואר דרבי סתם כהך תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל כ"מ שנאמר בגד סתם צמר ופשתים משמע כשיטתיה דרב נחמן, ודלא כרבא ודעימיה, ולכך פסקו כרב נחמן ודוק. וה' יראנו מתורתו נפלאות: ולפי שיטתי זאת בכוונת רבינו הרמב"ם יש ליישב הא דאינו לוקה בלובש כלאים שתים, אע"ג דאיכא מעשה נוסף בלבישה על ההעלאה וגם יש בלבישה שאין בהעלאה כנ"ל, די"ל דס"ל דמש"ה אינו לוקה שתים בלבישה, משום דאיכא למימר דלא מש"ה כתב רחמנא לאו נוסף בלבישה כדי שילקה שנית כשמוסיף מעשה על ההעלאה בלבישה, אלא י"ל דמשום לבישה שיש בה הנאת הגוף לא כתב רחמנא שום לאו אלא אתיא מק"ו דהעלאה, ולא כתב רחמנא לאו בלבישה אלא משום לבישה שאין בה הנאת הגוף, וא"כ על לבישה שיש בה הנאת הגוף אין ללקות שתים דמשום לבישה זו לא בא הלאו בלבישה דלבישה זו נלמדת בק"ו מהעלאה, ועל לבישה שאין בה הנאה אין ללקות שתים דההעלאה בלא הנאה אינה אסורה משא"כ בלא יבא ולא יטמא, ודוק היטב: והא דהקשה רבינו לשיטת האומרים דרבוי הלאוין מרבין המלקות מלבישת כלאים דאינו לוקה שתים, היינו דלשיטתם למ"ד דאף לבישה אינה אסורה בלא הנאת הגוף ראוי ללקות שתים כמו שבארתי לעיל כוונת קושית רבינו וא"כ קשיא עלייהו דלא לישתמיט שום תנא למתני דלוקה על לבישה שתים ודוק. ואכתי לא פלטינן מחדא, דהו"ל לרבינו למנות במנין המצות לא יעלה עליך כלאים ולא תלבש שעטנז בתרי מצות ל"ת, דהרי לא תלבש שעטנז בא לאו מיוחד בלבישה לאסור אף בלא הנאת הגוף, ויש ליישב ע"פ מ"ש רבינו בשורש השביעי, ודוק:

שוב כתב הרמב"ן וכבר דרשו המניעות שבאו בדם וכו' ואלמלא זה וכו' עכ"ל. דע שאין סתירה מזה לראיית רבינו שמביא מז' אזהרות שבאו בדם שאין חשובין אלא מצות אחת לראיה שאין ריבוי האזהרות שבאו בענין אחד נמנית כל אזהרה ואזהרה למצוה אחת אלא אמרינן כולם באו לחיזוק, דלפום דהוה אמרינן שרבוי האזהרות שבאו בענין אחד מרבים המצות וראויה כל אזהרה ואזהרה שבאה בענין אחד לימנות למצוה מיוחדת, א"כ כ"ש שהיה ראוי למנות ז' אזהרות שבאו בדם למנותם ז' מצות שכל אזהרה מוזהרת על שם מיוחד, ודוק. ולא בא הרמב"ן לסתור בדבריו אלה אלא מה שהשריש רבינו הרמב"ם שלאוין הרבה שבאו בענין אחד אינו לוקה אלא אחת וס"ל להרמב"ן דאע"פ שלאוין הרבה שבאו בענין אחד אינם נחשבין אלא למצוה אחת אף על פי כן ראוי ללקות על כל לאו ולאו, לפי שלדעתו אין ריבוי המלקות מרבים המצות אלא יש מצוה אחת שלוקין עליה הרבה מלקיות. וכוונת סתירת הרמב"ן בדבריו אלה הוא, דבכריתות (דף ד':) אמרו תניא כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב לוקה שתים אף דם לוקה שתים דברי ר"י, וחכ"א אין בו אלא אזהרה אחת, ופריך מ"ש חלב דלוקה שתים בלא היקשא דכתיב ביה תרי קראי וכו' דם נמי בלא היקשא נילקי שתים דכתיב ביה תרי לאוין וכו', אלא אימא מה חלב לוקה שלש וכו', הרי מבואר דעל תרי לאוין דדם לוקין שתים, ולרבנן דלא לקי אלא אחת היינו משום דליכא בדם אלא אזהרה אחת וכדאמרי טעמייהו אין בו אלא אזהרה אחת, משום דחכמים לא דרשי כל ולא נפקא להו מדרשא דכל דם דם חולין וא"כ ליכא בדם אלא אזהרה אחת דכל חמשה קראי דדם איצטריכו כדמסיק רבא חמשה לאוין האמורין בדם למה וכו' כמו שהעתיק הרמב"ן לשונו והבאתי לעיל, משמע הא אלמלא זה היו מלקין האוכל דם חמש מלקיות, והרי מבואר דאפי' במצוה אחת מלקין הרבה מלקיות דהרי רבינו הרמב"ם מודה דכל אזהרות דדם אינם אלא מצוה אחת ודוק: ויש להקשות למה מחל הרמב"ן לרבינו הרמב"ם ולא הקשה עליו מהא דקאמר התם לפני זה אכל חלב נבילה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים ר"י אומר חלב מוקדשין לוקה שלש וטעמו משום דבאו שני לאוין בחלב מוקדשין, ורבנן דס"ל דאינו לוקה על חלב מוקדשין אלא אחת טעמייהו משום דקסברי דלאו דחוקת עולם במוקדשין ולאו דחלב שור בחולין וצריכא וכו', הא לאו הכי היו מודים לר' יהודה דלוקה שתים על חלב מוקדשין ע"ש ודוק: ואם תעלה על דעתי ליישב זאת ע"פ מ"ש הרמב"ן עצמו לקמן במין השני מלאו שבכללות וז"ל, וכן אמרו עוד בגמרא כריתות ובסנהדרין לענין אוב וידעוני שאינם חלוקים לחטאת הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, ונלמד מזה שכן הדין במקום מלקות וסיים שם והנה נודה בדינו של הרב בלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וכו' וכיוצא בהן כולן עכ"ל (עיין לקמן בד"ה והמין השני הוא לאו כו' במקום ציון כוכב *), הרי שהסכים שיש ללמוד מחטאת למלקות שכ"מ שאין חלוקים לחטאות כלומר שאינו מביא שתי חטאות כשעשאן בהעלם אחת ובהתראה אחת ה"נ אין לוקין על כיוצא בזה שתים, והנה לעיל מינה דההיא דכריתות אמר ר"א מודה היה ר"י לענין קרבן (ר"ל שאם אכל חלב מוקדשין) שאינו מביא אלא חטאת אחת, וכיון שכן ראוי לומר ג"כ שאינו לוקה שתי מלקיות ממש באוכל חלב מוקדשין אע"פ שבאו בו שני לאוין דומיא דקרבן שהרי יש ללמוד מחטאות למלקות כמ"ש הרמב"ן שהבאתי לשונו, והא דקאמר ר"י לוקה שלש, לוקה לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב כמו שמשני הכי במכות (דף י"ז:) הבאתי לעיל, והא דלא קאמר ומודה ר"י דאינו לוקה מלקיות ממש אלא אחת, י"ל דאפשר דקרבן אחד רבותא טפי ממלקיות דאפשר דחמירי מלקיות מקרבן ודוק: ואם אמנם כן תקשי א"כ אמאי הקשה על רבינו מדם, דמאי שנא בין לאוי הכפולות בחלב מלאוי הכפולים בדם, ולמה לא נימא נמי דלוקה דקתני בדם לאו דוקא, כמו שמוכרחים אנו לומר דלוקה דחלב לאו דוקא: ותו קשיא לי על גוף הדבר שכתב הרמב"ן דיש ללמוד מחטאות למלקות, מהא דכריתות (דף ד') כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל, וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת, ומפרש שם בגמ' דלר"י אייתר ליה שור וכשב ועז לחלק, ולרבנן לא אייתר להו, ומשמע שלר' ישמעאל אוכל מחלב שור וכשב ועז לוקה שלש ממש, דהרי קאמר עלה נימא בהא קמפלגי דר"י סובר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ומסיק דכ"ע סברי אין לוקין אלא דפליגי למר מייתר שור וכשב ועז לחלק ולמר לא מייתר, הרי משמע מזה דכשלוקין לוקין שלש מלקיות ממש ודוק: ועוד דמ"ש חלב שור וכשב ועז לר' ישמעאל דמייתר ליה לחלק מאוכל מעשר דגן תירוש ויצהר דלוקה שלש ממש משום דמיותר שם דגנך ותירושך ויצהרך לחלק דמודה רבינו הרמב"ם והרמב"ן דלוקה שלש ממש כמו שהביא במנין המצות ובחיבורו הגדול ואפ"ה קאמר ר' חנינא מודה ר' ישמעאל לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, הרי מבואר דאע"פ שלענין קרבן אינו מביא אלא חטאת אחת אפ"ה לענין מלקות לוקין שלש מלקיות ממש ואין למדין מלקיות מקרבן, וא"כ היאך כתב הרמב"ן גבי אוב וידעוני שיש ללמוד מלקיות מקרבן: והנה מה שנראה בישוב קושיא זו הוא, דודאי יש לחלק בין כל חלב שור וכשב ועז אע"ג דבא ייתור לחלק, ובין מעשר דגנך ותירושך ויצהרך שבא הייתור לחלק, והוא דמסיק שם בכריתות (דף ד':) וז"ל הגמרא ואב"א היינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחולין תיתסר, א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן בעינן וליכא הלכך כי אתא שור וכשב ועז למשרי אליה דחולין הוא דאתי, ור' ישמעאל, אמר לך, א"כ לימא קרא כל חלב שור כשב ועז למה לי ש"מ לחלק עכ"ל הגמ'. והנה יש להקשות אכתי מנליה לר"י מיתורא דועז דאתי לחלק בשלשתן, ואימא אעז דמייתר מיחייב חדא, אבל על חלב שור וכשב דלא מייתר דאצטריך למישרי אליה דחולין לא מיחייב אלא חדא, ואם אמנם י"ל דמדעז אתי לחלק גם שור וכשב אתי לחלק כדאמר (ב"מ פ"ו:) גבי רך וטוב, מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, אלא שרואה אני בגמ' דכריתות (דף ה'.) דפריך הש"ס קושיא כזו גבי לחם קלי וכרמל, דמפיק התם קלי מבינייהו ואייתר קלי לחלק, ופריך הש"ס ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא, ומשני א"כ ניכתוב קרא לחם כרמל וקלי א"נ ליכתוב קלי ולחם וכרמל אמאי כתב לקלי באמצע וכו', הנך רואה דלא מיתבא דעתיה דהש"ס לענין מלקות לחלק במדקלי לחלק אינך נמי לחלק, אלא במה דכתב רחמנא לקלי באמצע. וא"ל דגבי קלי אזלא הסוגיא לרבנן דלא ילפי מיתורא דעז לחודיה לחלק, ור"י הוא דס"ל דיתורא דעז לחודיה מספיק למימר מדעז לחלק אינך נמי לחלק, דז"א דמנליה לש"ס דפליגי רבנן בסברא זו על ר' ישמעאל, דהא בש"ס משמע דלא מייתר להו לרבנן תיבת עז כלל דהרי הש"ס קאמר הלכך אתא שור וכשב ועז למשרי אליה משמע דשלשתן אצטריכו לרבנן למשרי אליה, דאל"כ אלא דלרבנן עז מיותר לחלק אלא דלא ילפינן מעז לכולהו א"כ הכי ה"ל למימר הלכך שור וכשב אתי למישרי אליה וביתורא דעז ה"ל להש"ס לפרושי פלוגתייהו דר"י ס"ל מדעז לחלק אינך נמי לחלק, ורבנן סברי מעז לאינך לא ילפינן, והנראה דהיינו דקאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת ר"ל אע"ג דכתב רחמנא ועז מיותר ואמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, לא מהני האי סברא אלא לחלק לאיסורי לאוין, כלומר שאוכל חלב שור וכשב ועז עובר על שלשה איסורי לאוין דבלאו יתורא הוה אמרינן דאינו עובר על שלשתן אלא לאו אחד, מאחר שנכללין כולן בלאו אחד, אבל ללקות שלש מלקיות ממש לא מהני לן האי סברא עד שיבא עוד לימוד אחר לחלק למלקיות כמו גבי לחם וקלי וכרמל, דבא קלי מיותר, וגם כתביה רחמנא לקלי באמצע שזה מורה כאלו בא יתור בכל אחד ואחד כדמפרש הש"ס התם, או עד שיהיו כולן מיותרין כמו גבי מעשר דגנך ותירושך ויצהרך דכל השלש תיבות מיותרין, דהו"מ למיכתב לא תוכל לאכלם בשעריך ותו לא, כדאמר הש"ס בכריתות דף הנ"ל, ודגנך ותירושך כולן מיותרין לחלק למלקות, אבל כששנים מהן אינם מיותרין ואינו מיותר אלא אחד, ואמרינן מדהאי לחלק אינך נמי לחלק, זה לא מהני אלא לחלק לאיסורי לאוין אבל לא למלקיות ולא לחטאות משום דלא בא יתור בכל אחד ואחד ליחודי לאוי כעריות, ולחייב על כל אחת ואחת דקאמר ר' ישמעאל אינו רוצה לומר חייב מלקיות ממש אלא חייב רוצה לומר שעובר באיסור לאו על כל אחד ואחד עד שאם אכל חלב שור וכשב ועז עובר בשלשה איסורי לאוין, ואל תתמה על מה שפירשתי דלחייב על כל אחת ואחת לא מלקות ממש קאמר אלא ר"ל דעובר שלשה איסורי לאוין דעיין בפסחים (דף מ"א) במהרש"א בד"ה א"ד חדא מיהו לקי שכתב וז"ל אבל העיקר כמ"ש בחידושינו סוף פרק המקבל דחייב דקאמר רב חסדא לאו חייב מלקות ממש קאמר בחמי טבריא אלא דקעבר בעשה דכי אם צלי אש דומיא דחי דקאמר בברייתא דהיינו דמפרש ליה רבא חייב דקאמר רב חסדא דקעבר משום צלי אש ואינו חייב מלקות ממש וכו' וכבר כתבנו שם קצת ראיה לזה דלשון חייב מצינו דאינו ממש מלקות עכ"ל מהרש"א וע"ש, והא דקאמר ר' חנינא מודה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, ואמאי עכ"פ ליחייב שתי חטאות אחת משום חלב שור וכשב, ואחת משום חלב עז שהרי בא היתור מפורש בעז, י"ל דסבירא ליה לרבי חנינא כאיכא דאמרי בפסחים ובשאר דוכתי דעל לאו שבכללות אפילו חדא לא לקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה, וה"ה על לאו שבכללות אינו מביא אפי' חטאת אחת כיון דלא מייחד לאויה כלאו דעריות, וכיון דלא אהני האי סברא מדעז לחלק ה"נ שור וכשב לחלק לחטאות, הדר לכללא דעל לאו שבכללות אינו מביא אפי' חטאת אחת דלא אהני אלא לחלק לאיסורי לאוין ולא לחטאות, וא"כ על חלב שור וכשב אינו מביא אפי' חטאת אחת, ואינו מביא חטאת אלא על חלב עז, דבא בו יתור מפורש והוי כנתיחד אצלו הלאו, ולכך כשאכל חלב שור וכשב ועז אינו מביא אלא חטאת אחת, אע"ג דעובר בשלשה איסורי לאוין ודוק היטב: וממוצא הדברים אתה רואה דלפום מה דהודה הרמב"ן דיש ללמוד מחטאת למלקות, יש להרמב"ם ראיה מוכרחת דאין ריבוי הלאוין מרבין המלקיות, שהרי גבי חלב מוקדשין באו שני לאוין לר' יהודה, ואפ"ה מודה שאינו מביא אלא חטאת אחת, ה"נ ראוי לומר שאינו לוקה אלא מלקות אחת, ולוקה שלש דקאמר לאו דוקא אלא עובר שלשה איסורי לאוין כמו שמשני הכי הש"ס במס' מכות (דף י"ז) כנ"ל, וה"ה גבי דם לוקה דקאמר לאו דוקא דמאי שנא דם מחלב מוקדשין כנ"ל ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והרי הרב מביא בכאן וכו' ובאוכל זג שאביי מלקה אותו שתים (ר"ל אחת משום לא יחבול רחיים והשנית משום לאו הכולל כי נפש הוא חובל שכולל כל כלים שעושין בהם אוכל נפש, וכן בזג אחת משום זג, והשנית משום לאו הכולל מכל אשר יעשה מגפן היין) אע"פ שהוא דבר אחד וכו' לוקה מלקות שנית בכפלו עכ"ל. ונ"ל שכבר הבליע רבינו הרמב"ם תירוץ קושיא זו בנעימות לשונו במצות ל"ת קע"ט וז"ל הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף, בין שרץ המים, בין שרץ הארץ, והוא אמרו יתעלה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ, לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל וכו', והנה בתיבות הללו שכתב והוא דומה לאיסור כולל, יש ליישב קושית הרמב"ן דמ"ד לוקין על לאו שבכללות עדיפא ליה ללקות שתים היכא שבאו בענין אחד ב' לאוין אחד לאו מיוחד בו והשני בא מלאו הכולל מהיכא שבאו שני לאוין מיוחדים כפולים בענין אחד, דכשבאו שני לאוין מיוחדים כפולים בענין אחד אמרינן דלאו השני לא בא למלקות אלא לחיזוק בעלמא, אבל כשהלאו השני בא מן לאו הכולל איסורים רבים, אמרינן כי היכי דבא לאו הכולל למלקות על דבר שנכלל בו ולא בא בו לאו מיוחד ה"נ בענין שבא בו לאו מיוחד מלקין אותו עוד מלקות משום לאו הכולל אותו הענין משום דלאו הכולל בודאי למלקות בא בדבר שאין בו עוד לאו מיוחד, ומיגו דבא למלקות בענין שלא בא בו לאו מיוחד בא נמי למלקות בענין שבא בו לאו מיוחד והוא דומיא דאיסור כולל, דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דכולל איסור השני עוד דברים אחרים אמרינן דחל על איסור משום מיגו דכולל האיסור שאר דברים וחייל עלייהו חייל נמי על איסור זה, וה"נ דכוותיה בלאו הכולל, ועיין במ"ש לקמן באמצע דבור והנה אובין לפניך, ובהגיעי בסיעתא דשמיא למצות ל"ת קע"ט אבאר מה שיש להקשות לפ"ז בדברי רבינו שכתב באמצע מצות ל"ת קע"ט וז"ל ואין בהיות זה הלאו (ר"ל אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ) כולל שרץ הארץ לוקה על שרץ הארץ ב' כי אילו באו אלף לאוין שכולן מבוארין בשרץ הארץ אינו לוקה אלא אחת לפי שכולן נכללו בענין אחד בעצמו ואפי' אמר שרץ הארץ לא תאכלו שרץ הארץ לא תאכלו אלף פעמים לא יתחייב עליו אלא מלקות אחת וכו' ולא יגנו את עצמם באמרם ששרץ העוף או שרץ הארץ לוקה שתים, אחת בעבור הלאו המבואר בו, ואחת משום אל תשקצו את נפשותיכם וזה מן הבאור בענין לא יעלם מן הנער הסכל עכ"ל, ומאי קושיא מלאוין הכפולים בענין אחד ללאו אחד שבא בביאור והלאו השני שבא מן הכלל דדלמא יותר ראוי ללקות שתים כשבא לאו השני מן הכלל, דאמרינן מיגו דבא לאו הכולל למלקות על מה שלא בא בו לאו מיוחד כמו אל תשקצו בכל השרץ דבא למלקות על שרץ המים שלא בא בו לאו מיוחד ומבואר לשיטת רבינו ה"נ בא למלקות ג"כ לאיסור שכבר בא בו לאו מבואר והוא דומה לאיסור כולל כנ"ל. ואחזור לפרש פלוגתא דאביי ורבא לשיטת רבינו, דלעולם כ"ע מודים בשני לאוין כפולים שבאו בענין אחד שאינו לוקה אלא אחת דלאו השני לא בא אלא לחיזוק כמ"ש רבינו, והא דמלקה אותו אביי שתים אחת משום לאו המבואר בו והשנית משום לאו הכולל היינו משום דס"ל שיותר יש ללקות שתים כשהשני לאו הכולל דהוי דומיא דאיסור כולל כמו שביארתי לעיל, ורבא ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות ר"ל שתי מלקיות אחת משום לאו המבואר בו והשנית משום לאו שבכללות כדקאמרת, אלא לוקין אחת אפי' להך לישנא דקאמר שתים הוא דלא לקי אבל חדא מיהא לקי אם לוקין משום לאו המבואר בו שוב אין לוקין נמי בשביל לאו שבכללות וכמו שפירש"י ותוס' בפסחים (דף מ"א) ולפ"ז אין לוקין על לאו שבכללות לרבותא נקט ר"ל דאפי' על לאו שבכללות שנראה כאיסור כולל אפ"ה אינו לוקה ופשיטא למ"ד דאפי' חדא לא לקי וה"ק ליה רבא לא כמו שעולה על דעתך דלאו השני כשבא מלאו הכולל עדיף משום דהוה כאיסור כולל אלא אין לוקין כלל על לאו שבכללות:

תו כתב הרמב"ן ועוד אמרו בגמ' מכות אמר רבא זר שאכל מן העולה וכו' יש בו לאו וכו' ולאו וכו' ואמרו שהוא לוקה עליה בריבוי לאוין עכ"ל. והנה לפי מ"ש לעיל גם מכאן לק"מ דשא"ה דכיון דלאו השני הוא לאו הכולל יש ללקות שתים דהוי דומיא דאיסור כולל כמ"ש לעיל, ואע"ג דאליבא דרבא קיימינן ורבא ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות ר"ל דאפי' לאו השני לאו שבכללות אין לוקין שתים כנ"ל, י"ל דהסוגיא דמכות אזלא לפום סוגיא ההפוכה דרבא ס"ל לוקין על לאו שבכללות כמ"ש התוס' בפסחים ובמנחות בד"ה אמר רבא אכל זג לוקה שתים וז"ל הא פלוגתא דאביי ורבא איתמר איפכא בפ' ג' מינין וכהנה רבות בגמ' עכ"ל. ותדע דהא פריך במכות דף הנ"ל ולילקי נמי כדר"א דאר"א לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו, וקשיא מאי קושיא הא כל שבקדש פסול הוא לאו שבכללות וכמו שהקשו התוס' שם באמת קושיא זו, א"ו דהסוגיא דמכות אזלא לפום סוגיא ההפוכה דס"ל לרבא לוקין על לאו שבכללות ודוק: ורבינו שהעתיק בשרש הזה בכל מקום רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות, היינו שהוא תפס לעיקר כסוגיא דנזיר דרבא סובר אין לוקין על לאו שבכללות, משום דהלכתא אין לוקין על לאו שבכללות כמו שהביא רבינו בשורש הזה ממסכת סנהדרין, וקי"ל נמי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושם אמרו עוד כגון שבישל בעצי אשרה וכו' וזה דומה לפוטיתא כו' והאחר כולל כל שרץ עכ"ל, וכתב עליו בעל מגילת אסתר וז"ל נ"ל שגם כאן הטעם שנלקה אותו שתים על עברו בשני איסורים אחד שנהנה ממנה והכתוב אומר לא ידבק בידך מאומה מן החרם שפירושו לא יהנה, ואחד משום לא תביא תועבה אל ביתך שפירושו אף בלא הנאה בהבאתו אותה אליו בלבד עובר בלאו זה, וראיה שלאו של לא תביא נאמר בהבאה בלבד ממה שאמר בסוף פ"ק דע"ז במתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שהוא מכניס לתוכו ע"א שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך הנה שלאו זה בהבאה ממש נאמר ולא בהנאה, וא"כ נאמר שבדין כתב הרב בסמ"ק שלו שהמבשל בעצי אשרה לוקה שתים, ומה שאמר עוד כי זה דומה לפוטיתא, כבר אמרתי כי טעם הלקותו ארבע על פוטיתא הוא מפני היותו גוף מורכב מארבעה מינין עכ"ל. הנה לקושיא שהקשה הרמב"ן ממבשל בעצי אשרה דפריך הש"ס ולילקי נמי משום לא תביא תועבה אל ביתך ועמדה זאת הקושיא, תירוצו נכון, אמנם במה שכתב על מה שכתב הרמב"ן וזה דומה לפוטיתא דאביי לא יספיקו דבריו, כי נ"ל דכוונת הרמב"ן הוא בדבריו אלה וזה דומה לפוטיתא לתרץ דבריו שכתב ואע"פ שאלו הלאוין אינן בענין אחד בלבד אלא האחד בפרט ע"ז והשני יכלול לפי שהוא נאמר בנהנה מעיר הנדחת ויכנס בו ע"ז שהיא בכלל חרם, כלומר וא"כ אין כאן קושיא על רבינו הרמב"ם דדלמא שאני התם כיון דלאו השני בא מן לאו הכולל ראוי ללקות טפי משום דהוה דומיא דאיסור כולל כמ"ש לעיל, משא"כ כשבאו שני לאוין כפולין בענין אחד אין ללקות עליהם שתים שלא בא לאו השני אלא לחיזוק, וע"ז מסיק וזה דומה לפוטיתא דאביי שאמר לאו מיוחד והאחר כולל כל שרץ וגבי פוטיתא חלק רבינו על פירוש זה משום שדימה לאו אחד מיוחד והשני כולל לשני לאוין כפולים שבאו בענין אחד כמבואר בדברי רבינו במצות ל"ת קע"ט, ומאחר שמדמה רבינו לאו אחד מיוחד והשני כולל לשני לאוים כפולים שבאו בענין אחד א"כ כמו שמלקה שתים במבשל בעצי אשרה ה"נ ה"ל ללקות שתים בכל שני לאוין מיוחדים כפולים שבאו בענין אחד. א"נ דכוונת הרמב"ן להקשות על רבינו על פי מ"ש הרמב"ן לקמן וז"ל, אבל הרב לא דקדק בדבריהם ר"ל בפירוש הקדמונים שפירשו בפוטיתא דאביי ולא הבין אותם מפני שהוא מרחיק שיהא אדם לוקה שתים על איסור אחד אע"פ שנכפל בו הלאוין כמו שהקדים בעיקר הזה עכ"ל, ועל פי זה מקשה כיון דרבינו מודה שעל המבשל בעצי אשרה לוקה שתים וזה דומה לפוטיתא דאביי שהאחד לאו מיוחד והשני לאו כולל אמאי לא דקדק בדברי הקדמונים בפירוש פוטיתא ולא הבין אותם, ולפ"ז לא יספיק במה שכתב בעל מגילת אסתר כי טעם הלקותו ארבע על פוטיתא היא מפני היותו גוף מורכב מארבעה מינין, אמנם במה שכתב שטעם הלקותו שתים במבשל בעצי אשרה על עברו בשני איסורין, אחד שנהנה ממנה, ואחד משום לא תביא תועבה אל ביתך שפירושו אף בלא הנאה, נתישבה גם קושיא זו דלפ"ז אינו דומה לפוטיתא דאביי כפי פירש"י והרמב"ן בכוונת פירוש הקדמונים ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושנו בספרא מכאן אמרו העושה ע"ז לעצמו עובר משום שתי אזהרות וכו' והרב עצמו זכר לנו הברייתא במצוה ב' מלא תעשה עכ"ל, כתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שהביא עוד ממה שאמר בספרא שהעושה ע"ז לעצמו לוקה שתים ושגם הרב כתבו גם בזה מבורר שהוא עושה שני איסורין אחד בעשותו הע"א בידו ואפי' עשאה לזולתו ואחד משום שקנה ע"ז והושיבה אצלו ואפילו עשאה לו זולתו וכן פירש הרב בלאו ג' בסמ"ק שלו עכ"ל. ובהגיעי בס"ד למצות ל"ת ג' אכתוב בזה:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ושנינו בסנהדרין הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו כו' וכן הדין במלקיות כו' עכ"ל, כתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל ומה שהביא עוד מענין הבא על כלתו שהקשו בגמ' לחייבו שלש ואמר שכן יהיה הדין ג"כ במלקיות, התם נמי הרי שמות מחולקים ומן הדין היה לחייבו שלש לולא שהכתוב קרא כלתו ואשת בנו אחת באמרו המיעוט הזה של תיבת היא עכ"ל. ותדע שכן שע"כ כלתו ואשת בנו שני שמות הן שהרי בכריתות (דף ד') לר"י אוכל חלב מוקדשין לוקה שתים משום שלדעתו באו שני לאוין בחלב מוקדשין כמבואר שם, ואר"א מודה היה ר"י לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, וטעמא בעי באמת מ"ט דר"י דמודה לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת, דבשלמא ר' ישמעאל דס"ל באוכל חלב שור וכשב ועז שחייב על כל אחת ואחת ומודה לענין קרבן שאינו מביא אלא חטאת אחת מפרש בגמרא טעמיה משום דלא מייחד לאויה כעריות, ופירש"י שם דלא בא בחלב שור וכשב ועז לאו מיוחד כמו שבא בעריות לאו מיוחד בכל שם ושם, משא"כ בחלב שור וכשב ועז שכולם עטופים על לאו אחד, אלא לר"י דס"ל דבאו בחלב מוקדשין שני לאוים מיוחדים מאי טעמיה דאינו מביא אלא חטאת אחת, וע"כ צ"ל משום דלא באו בחלב שמות מחולקים כמו בעריות דכל ערוה וערוה יש לה שם מיוחד משא"כ שני לאוין דחלב מוקדשין באו בשם אחד שהוא חלב, ואי ס"ד דכלתו ואשת בנו לאו שני שמות הן היכי ס"ד דהש"x לחייבו שתי חטאות משום כלתו ומשום אשת בנו הלא אינם מביאין שתי חטאות אלא על שמות מוחלקין כמו שהוכחתי א"ו דשני שמות הן ודוק, וכבר כתבתי דלוקין דתני בחלב מוקדשין לאו דוקא אלא איסורי לאוין קחשיב כנ"ל ודוק:

שוב כתב הרמב"ן וז"ל וראיתי לרב ז"ל במצות ל"ת קע"ט בשמועתו של אביי דברים מתמיהין מאוד כו' ובידוע שראה דברי הרב בה"ג והוא כתב בהלכות דגים כפירש"י שיש בשרץ הארץ שלשה לאוין, ושני לאוין כוללים שהוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, והשני לאו תטמאו שכוללים כל מיני שרץ, ושני לאוין בדגים טמאים אחד בפרשת שמיני והב' במשנה תורה, ואחד בשרץ העוף, ולפיכך האוכל פוטיתא שהיא שרץ דג טמא לוקה ארבעה, ב' משום ב' לאוין המיוחדין בדגים טמאים, וב' משום ב' לאוין הכוללים שהוא אל תשקצו ולא תטמאו, והאוכל נמלה לוקה ה', מפני שהיא שרץ הארץ ולוקה שלש משום שלשה לאוין מיוחדין שבאו בשרץ הארץ, ושתים משום שני לאוין הכוללים הנ"ל, והאוכל צרעה שהיא שרץ הארץ ושרץ העוף לוקה שש, ג' משום ג' לאוין המיוחדים בשרץ הארץ והד' משום שרץ העוף, וב' משום ב' לאוין הכוללים כל מיני שרץ כנ"ל, הרי שש, וסיים שרבינו לא הבין פירושה עכ"ל. וכתב ע"ז בעל מגילת אסתר וז"ל ואיני חושד הרב שיאמר על שלא שמע שמעתי ועל שלא ראה ראיתי, ואם הרמב"ן ראה שהגאונים והבאים אחריהם פירשו הסוגיא ההיא באופן אחר מאשר כתבה הרב בשמם, תנאי שקלת מעלמא, הנה בדורו של הרב וגם מלפנים היו אחרים שפירשוה כאשר כתבה בשמה, וגם לומר עליו שלא הבין כוונתם חס ליה לזרעיה דאבא שאומר על המהולל ברוב התשבחות דבר זה עכ"ל. ואע"פ שבודאי ראה דברי הרי"ף שכל חיבורו הגדול מיוסד ע"פ דבריו, וברי"ף סוף פרק אלו טריפות מפרש כפירש"י וכמו שכתב הרמב"ן וז"ל וכך מפורש בהלכות הרי"ף, י"ל שבגירסת הרי"ף שלפני רבינו היתה כמו שהביא רבינו בשם הקדמונים, ובספרים שלפנינו נתקנה, תדע שהרי גם עתה עדיין יש טעות בדברי הרי"ף עיין ברבינו ניסים: והנה אובין לפניך טעמם של אותן הקדמונים שהביאם רבינו הרמב"ם, שפירשו המימרא דאביי בפוטיתא כאשר ביאר רבינו בשמם, ולא פירשו כפירש"י, הוא משום דבספרים שלפניהם היתה הגירסא בעירובין (דף כ"ז) ואם איתא ר"ל דדגים גידולי קרקע נינהו אפוטיתא לילקי חמש משום שרץ הארץ כמו שהביא גירסא זו הריטב"א במס' עירובין, וגם רש"י כתב ולא גרסינן ולילקי חמש, ולפי הגירסא שהיתה לפניהם ולילקי חמש משום שרץ הארץ, ע"כ צ"ל דליכא ג' לאוין בשרץ הארץ, דאל"כ אלא דאיכא ג' לאוין בשרץ הארץ תקשי מאי לילקי חמש דקאמר לילקי שבע מיבעי ליה למימר כמו שהקשה רש"י ומחק משום קושיא זו הגירסא דלילקי חמש וגריס סתם ולילקי אפוטיתא נמי משום שרץ הארץ, אע"כ דליכא בשרץ הארץ ג' לאוין אלא כמו שפירש רבינו דאחד מלאוין דשרץ הארץ לתולעת שפירש עצמו מן האוכל ושרץ על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארץ כמ"ש לעיל, והשני לשרץ הארץ שאינו פרה ורבה, ולא נשתייר אלא לאו אחד לשרץ הארץ שפרה ורבה כמו שביאר רבינו באר היטב כ"ז במצות ל"ת קע"ז קע"ח קע"ט, וכיון שכן לא מצאו בפוטיתא ד' מלקיות ובנמלה ה' מלקיות ובצרעה שש מלקיות, אם לא שהוכרחו לומר דלוקה שלש משום דלאו דאל תשקצו כמו שביאר רבינו לשיטתם, ולא תטמאו סבירא להו דלא בא ללאו אלא לטעם המצוה כמו שביאר רבינו בשורש החמישי, או דלעולם ס"ל להקדמונים לפי גירסא אפוטיתא לילקי חמש, דאיכא שלשה לאוין בשרץ הארץ, אלא דאין לוקין על שני לאוין מיוחדין שנכפלו בענין אחד אלא מלקות אחת, וכמו שהבין רבינו הרמב"ם מדבריהם, שהרי כתב רבינו הרמב"ם במצות ל"ת קע"ט בשיטת הקדמונים וז"ל ואם חובר לזה ר"ל שיהיה שרץ הארץ ושרץ העוף, וחובר לזה שיהיה ג"כ שרץ המים לוקה עליהם שש מלקיות, הה' משום דג טמא, והששית משום אל תשקצו את נפשותיכם לפי שהוא כולל גם שרץ המים, ואי ס"ד דהבין רבינו בשיטת הקדמונים דלוקין על ב' לאוין מיוחדים כפולים שבאו בענין אחד שתים, א"כ מן הראוי היה ללקות שבע, ד' משום שרץ הארץ ושרץ העוף שבאו בהם ב' לאוין מיוחדים ועוד על כל אחד ואחד מלקין משום לאו הכללי שהוא אל תשקצו, הרי ד', ומשום דג טמא היה ראוי ללקות שתים שהרי באו בדג טמא ב' לאוין אחד בפרשת שמיני והב' במשנה תורה הרי שש ומלקות השביעית משום לאו הכולל על שרץ המים הרי שבע, א"ו דהבין רבינו בשיטת הקדמונים דב' לאוין שבאו בענין אחד כפולים אינו לוקה עליהם אלא אחת, ולכך אינו לוקה אלא שש, שני לאוין המיוחדים שבאו בדג טמא כפולים אינן לוקין עליהם אלא אחת, ודוק: והא דלוקין על לאו הכללי בכל אחד ואחד שהוא לאו דאל תשקצו שכולל כל השרצים בלתי יחוד אע"פ שהוא כלאו הכפול בענין אחד, כבר תירץ זה רבינו לשיטתם וז"ל והוא אמרו אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל עכ"ל. ר"ל דאע"פ שאין לוקין על שני לאוין מיוחדים שבאו כפולים בענין אחד אלא אחת, לאו הכללי הזה לוקין עליו בפני עצמו מפני שהוא דומה לאיסור כולל כמו שבארתי לעיל, אלא שרבינו הקשה על זה שאין לוקין על לאו אחד שתי מלקיות בשום פנים, ולקמן אבאר דאפי' אביי דס"ל לוקין על לאו שבכללות מודה דאין לוקין על כל איסורים שנכנסו בלאו הכולל אלא מלקות אחת על כולם, ודע שעל דג טמא אין לוקין משום אל תשקצו לשיטת רבינו דלשיטתו אין דג טמא בכלל השרצים, והא דלוקין שש היינו משום שהוא מחובר משרץ הארץ ושרץ העוף ודג טמא ושרץ המים, וכן כתב רבינו לקמן במצות ל"ת קע"ט וז"ל הלא תראה פירוש הקדמונים כולם מנו לכל אלו שש מלקות דג טמא ושרץ המים וזה ג"כ לא תרחיקהו כי הנה יתכן שיהיה דג טמא ושרץ המים. הרי מבואר מדבריו שדג טמא סתם אינו שרץ המים, ודוק היטב: וג"כ ליכא לאו מיוחד לאסור שרץ המים אלא לאו הכללי שהוא אל תשקצו שכולל גם שרץ המים וכמ"ש רבינו וז"ל ואין אצלו (ר"ל בשרץ המים) כתוב לאסור שרץ המים זולת אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ. וכוונתו לתרץ לפי שיטת הקדמונים שלוקין על כל הרכבה שתים אחת משום לאו המיוחד בו והב' משום לאו הכולל, א"כ תקשה לשיטתם היכי משכחת לה גוף אחד מורכב שילקה עליו חמש מלקיות דאי מורכב משני מינין אינו לוקה אלא ארבע ואי מורכב משלשה מינין הרי לוקה שש, אמנם לפ"ז שאין כתוב לאסור שרץ המים זולת לאו הכללי ניחא דמשכחת לה גוף מורכב שלוקה עליו חמש מלקיות והוא גוף המורכב משרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים דהשתא לוקה חמש, ד' משום שרץ העוף ושרץ הארץ, שתים משום שני לאוין המיוחדים שבאו בהם, ושתים משום לאו הכללי שכולל כל אחד משני הגופים, ואחת משום לאו הכללי שכולל גם שרץ המים. ותו לא דליכא בשרץ המים עוד לאו מיוחד, ודוק: ולפ"ז צ"ל דפוטיתא דלוקה עליה ד' לפי' הקדמונים כפי מה שביאר רבינו ולפי הגמ' דעירובין דפוטיתא אינה מגדולי קרקע שהיא מורכבת משרץ העוף ודג טמא ושרץ המים ואין לה גידול כלל בארץ דאין לתרץ לשיטתם גמרא דעירובין כמו שתירצתי לשיטת רבינו לעיל והבן זה, ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וכבר הראית לדעת מן השמועה וכו' פוטיתא ונמלה ארבע וחמש עכ"ל. וכבר כתבתי והארכתי לעיל שאף לפי פירוש הראשונים בפוטיתא דאביי שהוא כפירש"י אין ראיה לשילקה שתים על שני לאוין כפולים שבאו בענין אחד, וגם הבאתי ראיה מגמ' דכריתות (דף ד') לפי דברי הרמב"ן עצמו שהודה שיש ללמוד מחטאת למלקות, וגם ישבתי הסוגיא דפסחים לפירוש רבינו הרמב"ם בפוטיתא ע"ש:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והלעג שלעג עליהם הרב כו' וכמו שביארתי למעלה עכ"ל. לעיל כתבתי בכוונת קושית רבינו מדמיון הכלאים שמקשה לשיטת האומרים שלוקין על שני לאוין כפולים שבאו בענין אחד שתים ע"ש, אמנם לפי מה שבררתי מדברי רבינו שגם רבינו הבין ממפרשים הקדמונים בפירוש פוטיתא שהביאם שדעתם שאין לוקין שתים על שני לאוין כפולים שבאו בענין אחד, זולת אם לאו השני בא מלאו הכולל שאז לוקין שתים מפני שהוא דומה לאיסור כולל אז לוקין שתים כנ"ל, לא יכון תירוצי בזה כנ"ל. ובמצות ל"ת קע"ט אכתוב בס"ד היאך קושית רבינו מדמיון הכלאים נמשכת על הקדמונים דסבירא להו דאם לאו השני בא מלאו הכולל דאז לוקין שתים:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ואני תמה על הרב כו' וביארו הרב במצות ל"ת קס"ח עכ"ל. לעיל כתבתי ישוב לקושיא זו ע"ש:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והפירוש שפירש הרב בפוטיתא לוקה ארבע שזה המין כו' וא"א אפוטיתא נמי לילקי משום שרץ השורץ על הארץ וכו' עכ"ל. העתקתי קושיא זו לעיל, וכבר ישבתי אותה דלא תקשי על שיטת רבינו כלום ע"ש:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וטעות אחרת במאמרו שהשרץ השורץ על הארן כו' בעי ר"י פירשה לאויר העולם וכו' עכ"ל. העתקתי קושיא זו לעיל וישבתי דברי רבינו בדברים ברורים ונכונים, והבאתי סייעתא שגם הרשב"א ז"ל עומד בשיטת רבינו:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וכן לא רבו אותם מפסוק וכו' שלא מיעט בו על הארץ עכ"ל. נ"ל שגם רבינו הרמב"ם מודה כשפירשה מן האוכל וריחשה על שום דבר באויר העולם וחזרה למקומה דאסור לא משתמע מקרא דלכל השרץ על הארץ דדלמא דוקא כשלא חזרה למקומה הוא דאסורה, אבל כשחזרה למקומה אימא תחזור להיתרה הראשון, לכך הוצרך לרבות חזרה למקומה מכתוב השני שהוא אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ שלא מיעט בו על הארץ, אבל גוף האיסור כשפירשה מן האוכל ויצאה לאויר העולם ושרצה וריחשה על שום דבר באויר העולם אע"פ שאינו גוף הארץ זה יוצא מן הכתוב דלכל שרץ השורץ על הארץ שפירושו שכל שיצאה מן האוכל לאויר העולם ושרצה על שום דבר באויר העולם אע"פ שלא ריחשה על גוף הארץ, וכדמייתי הש"ס מקרא זה גבי לא לישפי אינש שיכרא בצבייתא בליליא דלמא פריש ממנא לצבייתא והדר נפיל לכדא וקא עובר משום השרץ השורץ על הארץ וצבייתא לאו גוף הארץ הוא, וכן גירסת הש"ס שלפנינו לכל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסיננן וכו' ומסננת לאו גוף הארץ היא ואפ"ה אסור משום שרץ השורץ על הארץ ש"מ דהש"ס מפרש מקרא הזה דעל הארץ שישרוץ על שום דבר באויר הארץ. זו היא סברת ושיטת רבינו, ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וטעות אחרת שהרב אומר כי השרץ וכו' וזה דבר ידוע בטבע עכ"ל. השגה זו תתישב מתוך מ"ש בעל זוהר הרקיע ומתוך מ"ש הרב בעל לחם משנה. וז"ל בעל ספר זוהר הרקיע הביאו בעל מגילת אסתר שגם שתתהוה מעיפוש יכול להיות פרה ורבה לפי מה שאומרים שהעכבר המתהוה מעפר הוא פרה ורבה עכ"ל, ולא תקשה לך מחולין (דף קכ"ז) דשם איירי מעכבר שחציו בשר וחציו אדמה שזה בודאי אינו פרה ורבה עד שיגמר כולו ויהיה ראוי לפרות ולרבות, ודוק: והרב לחם משנה כתב בפ"ב מהלכות מאכלות אסורות בד"ה ואם היתה מן המינין שפרין ורבין לוקה חמש ע"כ צ"ל שהיא אינה פרה ורבה אלא שהיא מן המינין שפרה ורבה שאם היה ג"כ פרה ורבה למה תלקה על לאו דרומש על הארץ האי לאו ההוא לא הוי אלא באינו פרה ורבה אלא כדכתיבנא עכ"ל. ומדברי שניהם טובים כאחד ליישב השגה זו ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל וכן יש בלשון הרומש אף הפרה ורבה כענין שכתוב תבנית כל רומש באדמה וכו' שהאריך שם בראיות מן הפסוקים שיש בכלל רומש אף הפרה ורבה, השגה זו תתישב מלשון הרב המגיד משנה בפ"ב מהל' מאכלות אסורות ה' י"ד וז"ל אלו המינין שנבראו באשפות וכו' בתורת כהנים ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ אע"פ שאינו פרה ורבה יודע רבינו שהפסוק הזה לא בא לדבר אחר אלא לרמשים שאין פרין ורבין, אבל הרמב"ן ז"ל כתב שהוא כולל כל שרץ הארץ ואף הפרין ורבין ונתוסף בהן כאן לאו מחדש, ומריבוי תיבת בכל דרשו שאינן פרין ורבין, ורבינו מיחד לאו לפרין ורבין ולאו זה לשאינן פרין ורבין ואע"פ שלשון רמש כולל הכל כמבואר בכתוב בכמה מקומות ולמעלה הזכרתי שדרשו בכל אשר תרמוש האדמה בח' שרצים סבור רבינו שבכאן בא בפירוש מקובל שזה לאו מיוחד לשאינן פרין ורבין בלבד עכ"ל. והידיעה שבאה לרבינו שלאו זה דבכל השרץ הרומש על הארץ הוא לאו מיוחד בשאינן פרין ורבין בלבד הוא ממימרת אביי עצמו שאמר אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש, ולפי מה שהשריש רבינו בראיות שאין לוקין שתים בשני לאוין מיוחדים שבאו כפולים בענין אחד, תקשה א"כ היכי משכחת לה ארבע מלקיות בפוטיתא חמש מלקיות בנמלה ושש בצרעה, א"ו שבא לאביי בפירוש מקובל דלאו זה מיוחד לאינן פרין ורבין בלבד, והשתא משכחת לה שפיר וכמו שביאר רבינו במצות ל"ת קע"ט, ודוק:

ותו כתב הרמב"ן ועוד טעות גדולה בפירוש הזה שאמר וכו' והרב עצמו כו' משום אלה תשקצו מן העוף עכ"ל. הנה מ"ש שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד עופות טמאים שפירשן הכתוב, לא כן דעת התוס' בחולין (דף ס"א) בד"ה מה נשר מיוחד וכו' אף כל כיוצא בו טמא וז"ל שם פירש"י דהאי אף כל לא מרבי אלא מין נשר שאין עוף טמא בעולם אלא כ"ד האמורין בתורה כדאמר לקמן לפיכך מנה הכתוב בטמאין והנך כ"ד האמורין דאיכא בכולהו סימן טהרה חוץ מן הנשר, ואין זה ראיה דדלמא ה"ק לפיכך מנה הכתוב בטמאים משום דע"י כ"ד אלו וסימניהן וכל להכיר כל הטמא שבעולם, אבל אם היה בא למנות בטהורים היה צריך למנות יותר וכו'. וזו היא סברת רבינו ג"כ. ואם אמנם כבר נשמר מזה הרמב"ן וכתב הרב עצמו ביאר זה בחיבורו הגדול, והוא מה שכתב רבינו בפ"א מהל' מאכלות אסורות ה' י"ד סימני עוף טהור לא נתפרשו מן התורה אלא מנה מנין הטמאים בלבד והשאר מיני העוף מותרין והמינין האסורין כ"ד הן ואלו הן הנשר וכו', ובהלכה ט"ו כתב כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן ה"ז אוכל כל עוף שאינו מהן ואין צריך בדיקה עכ"ל, מכל זה אין ראיה שס"ל לרבינו שאין בעולם יותר עופות טמאים מכ"ד אלו, דודאי אין בעולם עופות טמאים שאין בהם אלא שם עוף טמא בלבד יותר מכ"ד, אבל עופות טמאים שיש בהם עוד שמות דשרץ העוף ושרץ הארץ, באמת יש נוסף על ב"ד אלו, ולפיכך כל מי שהוא בקי בכ"ד עופות טמאין ובשמותיהן מותר לו לאכול כל עוף שאינו שרץ הארץ או שרץ העוף בלא שום בדיקה לפי שאין שום עוף טמא בעולם משם עוף טמא בלבד אלא כ"ד אלו, ולשיטת רבינו זו מתישב טפי הא דקאמר בגמ' ולעופות אין מספר ופריך עופות טמאין כ"ד נינהו, דהתוספות נדחקו בישוב גמרא זו לשיטתם, אבל לרבינו ניחא דפריך הש"ס שפיר מדקאמר לעופות אין מספר ולא קאמר לשרצי עופות אין מספר ש"מ דמעופות שאין להם שם דשרץ העוף מיירי וע"ז פריך דעופות טמאים שאין להם שם אחר אלא עוף טמא כ"ד נינהו ותו לא, אבל עופות טמאים שיש להם גם שם דשרץ העוף טובא איכא, והיינו דקאמר בברייתא מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירא וזפק וקורקבנו נקלף ודורס ואוכל אף כל כיוצא בו טמא דמרבה אפילו שאר מינין שאינן מין נשר אלא מינין שיש להם עוד שם דשרץ ללקות עליהם עוד מלקות משום עוף טמא נוסף על מלקות דשרץ העוף וזה ברור בשיטת רבינו, ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ואם יתכן שתהיה הצרעה הזו דורסת וכו' והנאות בלשון המקראות עכ"ל. כתב ע"ז בעל מגילת אסתר שאין דברי הרמב"ן מוכרחים וזה החילוק לא יסבור אותו הרב עכ"ל:

תו כתב הרמב"ן וז"ל ומה שאמר הרב הלא תראה כו' והנה כו' בשם רמש או שרץ ושם חיה עכ"ל. ודעת רבינו הרמב"ם מבוארת שס"ל דמקרא הזה מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים מבשרם לא תאכלו, פשטיה דקרא לא איירי אלא בבריאות שהמה צורת דגים כמו שביאר דעתו בחבורו הגדול בפ"ב מהל' מאכלות אסורות

**** וכמו שאמרו בספרא הביאו הרמב"ן והרב המגיד משנה אתה אומר לכך נאמר במים כו' מרבה הגלים ואת הצפרדעים וכו' עכ"ל, הרי שמפשטיה דקרא לא היינו אוסרין אלא בעל עצמות פרה ורבה דומיא דמין שהתיר הכתוב שהמה כולן צורת דגים וכל שארי המינין שאינן בעלי עצמות או שאינן פרין ורבין כולן באים מריבוי הכתוב מכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים ואין זה לאו גמור להתחייב עליו מלקות לשיטת רבינו שאינו מלקה על דברים שבאים מריבוי הכתוב הלכך הוצרך רבינו להביא כל הנך שאינן בעלי עצמות או שאינן פרין ורבין לחייבן מלקות מלאו הכללי אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ שכולל גם שרץ המים וכמ"ש הרב המגיד, וז"ל ואולי שרבינו רצה להביא מלקות שלהן מהפסוק הזה הכולל, ולא להביאם מן הריבוי וזה יהיה נמשך אחר שיטתו בענין המצות והמלקיות שלא להביאם מן הריבוי וכו' עכ"ל. אמנם עם כ"ז קשה לי לפי מה שבררתי לעיל מדברי רבינו שאין דגים טמאים נכללים בלאו הכולל אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ואמאי והא הכתוב קראן שרץ המים כדכתיב מכל שרץ המים וגו' מבשרם לא תאכלו ודוק וצ"ע: כתב רבינו הרמב"ם ומה שראוי שיחובר אל זה השורש מה שאני מספרו וכו' כמו שנבאר עתה וכו', ואזיל וחשיב ג' מיני לאוין שבכללות. וראיתי לבאר תחילה המין השני מלאוין שבכללות לפי שהמין השני הזה הוא שנתעצמו בו רבינו הרמב"ן והרמב"ם, וז"ל רבינו הרמב"ם המין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים רבים וכו' והאמת שהוא לוקה אחד בין שאכלו נא ומבושל או נא או מבושל אחת בלבד לוקה וכו' עכ"ל הרמב"ם. והרמב"ן בהשגותיו הודה במקצת וחלק עליו במקצת

**** וז"ל הרמב"ן והנה נודה בדינו של הרב כו' ש"מ ללקות על כאו"א מן הפרטים עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו היכי מצי למילף מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי דלמא לעולם לא הוי אלא לאו שבכללות ולא לקי אלא חדא ואפ"ה איצטריך לפרוט נא ומבושל כדי למעט אכל כזית חי ממלקות כדתניא שם בפסחים (דף מ"א.) יכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל מבושל במים נא ובשל אמרתי לך ולא חי, והרי הוא בעצמו ר"ל הרמב"ן מודה שאין לוקין על החי שכתב אחר שפירש מה שפירש בכוונת פלוגתא דאביי ורבא וז"ל

**** ואין בין שני הלשונות כו' (ר"ל בין לשון דאמר חדא מיהא לקי ובין לשון חדא נמי לא לקי) כלום באכילת כו' כמ"ש בגמרת ב"מ עכ"ל. וא"ל דהכי דייק הרמב"ן דמדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי, דאי לא פרטינהו אלא למעט אכל כזית חי ממלקות לא הוה ליה למיפרט אלא מבושל ולא נא ושפיר נמעט חי מדפרט מבושל, דאי אחי נמי לקי לא לפרוט נמי מבושל אלא לכתוב אל תאכלו כי אם צלי אש, דזה לא ניתן להאמר דאכתי תקשי היכי מצי דייק מדפרט רחמנא נמי נא דליחודי לאוי קאתי, דהא איצטריך למיפרט נמי נא כי היכי דלא ליתמעט כמו דמימעט חי, דהא אי לא הוה מיפרט בנא נמי לא הוה אתי איסורא דנא אלא מכי אם צלי אש, וא"כ כי היכי דמימעט חי במדאיצטריך למיפרט מבושל הוה נמי מימעט נא, לכך איצטריך למיפרט נמי בנא כי היכי דלילקי כשיאכל כזית נא, ולעולם כשאוכל נא ומבושל לא לקי אלא חדא דהוי לאו שבכללות, וא"ל דהא דכתב הרמב"ן מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי היינו למ"ד חדא נמי לא לקי וכמו שתפס הרמב"ן לעיקר לשון זה והשיג על רבינו הרמב"ם שתפס לעיקר לשון ראשון דחדא מיהא לקי, דס"ל להרמב"ן דלעולם לישנא בתרא עיקר, ולמ"ד חדא נמי לא לקי דייקי שפיר דמדפרט נא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי דאי לאו ליחודי לאוי א"כ אם אכל נא ומבושל אינו לוקה אפי' חדא דהוי לאו שבכללות תקשי לשתוק קרא מנא ומבושל ולא לכתוב אלא אל תאכל ממנו כ"א צלי אש דהוה ידעינן דנא ומבושל בלאו מאל תאכל כ"א צלי אש ולא הוה לקי עלייהו דאל תאכל כ"א צלי אש לאו שבכללות הוא, דודאי אין לומר דפרט הכתוב נא ומבושל שאם אכל נא שיעבור שני איסורי לאוין אע"פ שאינו לוקה דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירי כדאיתא בפסחים (דף כ"ד) ופירש רבינו הרמב"ם לאוי יתירי שאין לוקין עליהם עיין בריש שורש זה, ועוד דא"כ תקשי היכי יליף בכריתות (דף ה') מדמייתר קלי ש"מ ליחודי לאוי קאתי דלמא לעולם לא אתי ליחודי אלא אתי כדי שיעבור על קלי שני איסורי לאוין ודוק, דזה ע"כ אין להעמיס בכוונת הרמב"ן דא"כ היאך סיים ואין בין שני הלשונות של רבא כלום באכילת הפסח מפני שאין באכילתו ענין שיתחייב עליו מלקות זולתי הנא ומבושל שפרטן הכתוב וכו' הא לפ"ז איכא טובא בין שני הלשונות, דלמ"ד חדא נמי לא לקי א"כ על נא ומבושל שתים דמדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי כנ"ל, משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי אין הכרח במה דפרט נא ומבושל דליחודי לאוי קאתי די"ל דפרט כדי למעט אכל כזית חי ממלקות ודוק: וטרם אודיעך כל זה רגע אדבר, והוא דיש להקשות על מ"ד חדא נמי לא לקי א"כ מאי יכול אכל כזית חי יהא חייב דקאמר הש"ס בפסחים (דף מ"א) דע"כ ה"פ דאי לאו דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש אלא הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב ולמ"ד חדא נמי לא לקי מהיכא תיסק אדעתין דאכל כזית חי יהא חייב הא אל תאכלו כי אם צלי אש הוי לאו שבכללות שכולל כל מיני בישולים כמו שפירש"י בפסחים (דף מ"א:) בד"ה לאו שבכללות הוא ואפי' חדא נמי לא לקי. והנראה בזה הוא דהרמב"ן בשורש הזה כתב וז"ל המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה וכו', ובד"ה והמין השלישי כתב וז"ל שאפי' מ"ד חדא נמי לא לקי הוה ס"ל דראוי ללקות על לאו דאל תאכלו כי אם צלי אש כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותו שאינו צלי אש אלא שאין לוקין עליו מפני דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה לפי שאינו מזכיר שם האיסור כענין בנבילה ומלאכה דיו"ט שהשם המיוחד בהן כבר זכרו הכתוב ומנע ממנו אבל אל תאכל כ"א צלי אש לא הזכיר שם הנאסרים אבל שלל אותם במותר עכ"ל: ומדברי אלה עולה ישוב נכון למה שהקשה הרמב"ן על שיטת הרמב"ם שס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות וכתב וז"ל בד"ה וכן הגזירה שגוזר הרב כו' (בציון כוכב*) אבל אין הענין כמו שאמר הרב כו' וא"כ היו מקשים ממנה למ"ד אפי' חדא לא לקי עכ"ל, ולהנ"ל לא ק"מ, דלמ"ד חדא נמי לא לקי ע"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי דאל"כ דנא ומבושל נמי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש דנמי הוה אתיא איסורא דנא ומבושל בלאו דכי אם צלי אש ולא לקי עלייהו אפי' חדא משום דאל תאכל כ"א צלי אש הוה לאו שבכללות ואפי' חדא לא לקי דודאי א"ל דפרט הכתוב בנא ומבושל כו' כנ"ל בד"ה ולמ"ד חדא נמי לא לקי ע"ש, משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי דדלמא לעולם הוה לאו שבכללות והא דפרט בנא ומבושל היינו למעט אם אכל כזית חי דפטור ובמבושל לחודיה לא סגי דא"כ הוה מימעט גם נא ממלקות דלא הוה אתי נא אלא מכי אם צלי אש וכי היכי דחי מימעט נמי נא כנ"ל ודוק: וממוצא הדברים יתישב לשון מתמיה בכ"מ בפ"ח מהלכות קרבן פסח ה' ד' וז"ל אכל נא ומבושל כאחד אינו לוקה אלא אחת כו' בס"פ כל שעה אמר אביי וכו' אכל נא ומבושל לוקה ג', רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי א"ד חדא נמי לא לקי כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כרבא אלא שיש לתמוה למה פסק כלישנא קמא וכן פסק עוד בהל' סנהדרין פ' י"ח וכבר השיגו הרמב"ן. ואפשר שטעמו משום דאמרינן איכא דאמרי ואיכא דאמרי לא מתבריר הי הוי לישנא קמא והי הוי לישנא בתרא והילכך נקטינן לקולא ומה גם בדין מלקות שהוא כמיתה עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה מאי קולא בהא דפסק חדא מיהא לקי אדרבה חדא נמי לא לקי הוי קולא, אמנם למה שכתבתי ניחא דלמ"ד חדא נמי לא לקי א"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי כנ"ל וא"כ לוקין על נא ומבושל שתים משא"כ למ"ד חדא מיהא לקי וא"כ אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי הוא דקאתי דלעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות ואיצטריך למיפרט בהו כדי למעט אכל כזית חי דפטור ובמבושל לחוד לא סגי כנ"ל וא"כ לא לקי על נא ומבושל אלא חדא הרי לך מבואר דלמ"ד חדא מיהא לקי הוי קולא, ודוק: ושיעור לשון הש"ס הכי איכא דאמרי חדא מיהא לקי על לאו שבכללות וא"כ פליג רבא נמי על נא ומבושל דקאמר אביי לוקה שתים ולרבא אנא ומבושל אינו לוקה אלא אחת. ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי אלאו שבכללות וא"כ לא פליג רבא אנא ומבושל דלוקה שתים דמדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי הוא דקאתי ולא פליג אלא על מה דקאמר אביי דאם אכל נא לוקה שתים משום כ"א צלי אש ונא ומבושל לוקה שלש משום צלי אש ופליג דמשום צלי אש לא לקי דהוי לאו שבכללות, ודוק: אמנם לפ"ז אכתי לא יצאנו מן הקושיא שאעיר על דברי רבינו, והוא דתקשה א"כ מ"ד לוקין על לאו שבכללות איך ממעט מדפרט הכתוב נא ומבושל דאם אכל כזית חי פטור דלמא לעולם חייב והא דאיצטריך ומבושל היינו כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא או מבושל ותלת אם אכל נא ומבושל דבשלמא מאן דאמר חדא מיהת לקי שפיר ממעט במדאיצטריך נא ומבושל דאכל כזית פטור דאין להקשות עליו מנ"ל דאתי נא ומבושל למעוטי חי דלעולם חי נמי חייב והא דאיצטריך נא מבושל היינו כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא וחי אנא משום נא ואחי משום כ"א צלי אש, דאי לא כתב נא לא הוה לקי אנא וחי אלא אחת כיון דתרוייהו מחד לאו קאתו דהוא כ"א צלי אש דלשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל לא לקי אלא חדא, א"כ השתא דכתיב נא ומבושל ואפי' נימא דאחי נמי חייב אפ"ה אם אכל נא ומבושל וחי אינו חייב אלא אחת כיון דשלשתם עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות ולא לקי עלייהו אלא חדא ותקשי למאי איצטריך נא ומבושל אע"כ למעט חי, ודוק: ואין ליישב לשיטת רבינו כמו שישבתי בחידושי הלכות שלי לשיטת התוס' דמוקמי הברייתא דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ומבושל וכו' נמי כמ"ד לוקין על לאו שבכללות והקשיתי קושיא זו עליהם ויישבתי דה"פ יכול אכל כזית חי יהא חייב ר"ל אי לאו דכתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש אלא הוה כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב דהשתא הוי כ"א צלי אש בודאי לאו אכל איסורים שאינם צלי דאל תאכלו בודאי אכי אם צלי אש קאי לכך כתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כ"א צלי אש דהשתא קאי אל תאכל אנא ובשל וכי אם צלי אש הוי עשה לחי וחמי טבריא מדאפקיה רחמנא בלשון עשה כמ"ש התוס' בפסחים (דף מ"א:) בד"ה חדא מיהא לקי, דאם הפי' כן גם לשיטת רבינו תקשי עליה הקושיא שהקשה עליו הרמב"ן, שכתב רבינו שאפי' יבוא באיסור אחד אלף לאוין אין לוקין עליו אלא אחת, והקשה עליו הרמב"ן בד"ה העיקר התשיעי יגזור בו הרב וכו' (בסימן כוכב*) וז"ל והרי הרב מביא בכאן המחלוקת שחלקו אביי ורבא בחובל רחיים ורכב ובאוכל זג שאביי מלקה אותו שתים ר"ל אחת משום לא יחבול רחיים והשנית משום לאו הכולל כי נפש הוא חובל שכולל כל כלים עושין אוכל נפש, וכן בזג אחת משום זג והשנית משום לאו הכולל מכל אשר יעשה מגפן היין אע"פ שהוא דבר אחד ושם אחד מפני שנכפל בו לאו, ורבא חולק בה מפני שהלאו השני לאו שבכללות הא אילו היה לאו מיוחד לוקה מלקות שנית בכפילו עכ"ל הרמב"ן, ותירצתי על קושיא זו וז"ל ונ"ל שכבר הבליע רבינו תירוץ קושיא זו בנעימת לשונו במצות ל"ת קע"ט וז"ל הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ והוא אומרו יתעלה אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ לאו זה בפני עצמו ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל וכו' עכ"ל. והנה בתיבות הללו שכתב והוא דומה לאיסור כולל י"ל קושית הרמב"ן דמ"ד לוקין על לאו שבכללות עדיפא ליה ללקות שתים היכא שבאו בענין אחד שני לאוין, אחד לאו מיוחד בו והשני מלאו הכולל מהיכא שבאו שני לאוין מיוחדים בענין אחד, דכשבאו שני לאוין מיוחדים בענין אחד כפולים אמרינן דלאו השני לא בא למלקות אלא לחיזוק בעלמא אבל כשהלאו השני בא מן לאו הכולל איסורים רבים אמרינן כי היכי דבא לאו הכולל למלקות על דבר שנכלל בו ולא בא בו לאו מיוחד ה"נ בענין שבא בו לאו מיוחד מלקין אותו עוד מלקות משום לאו הכולל אותו משום דלאו הכולל בודאי למלקות בא בדבר שאין בו עוד לאו מיוחד ומיגו דבא למלקות בענין שלא בא בו לאו מיוחד בא נמי למלקות בענין שבא בו עוד לאו מיוחד והוא דומיא דאיסור כולל שכתב רבינו דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דכולל איסור השני עוד דברים אחרים אמרינן דחל על איסור משום מיגו דכולל האיסור שאר דברים וחייל עלייהו חייל נמי על איסור זה וה"נ דכוותיה בלאו הכולל וכו' ע"ש. ואי ס"ד דהא דממעט חי ממלקות בתר דפרט רחמנא נא ומבושל משום דלא הוי כ"א צלי אש אלא עשה לגבי חי וחמי טבריא והא דקאמר רבא לוקה שלש מלקות השלישית משום כי אם צלי אש היינו דלא הוי כ"א צלי אש לאו אלא לנא ומבושל וכמו שהאריכו התוס' בד"ה חדא מיהא לקי הדרא קושית הרמב"ן הנ"ל לדוכתא דהרי הלאו דכי אם צלי אש אינו כולל איסורין שאין מיוחד בהן לאו דלגבי חי וחמי טבריה הוא עשה, ולא הוי לאו אלא לגבי נא ובשל שבא בהן לאו מיוחד ואמאי לקי לרבא הא הוו שני לאוין כפולין בענין אחד ולשיטת הרמב"ם לכ"ע אין לוקין שלא באו אלא לחיזוק וגם רבא דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות לא ה"ל למימר אלא דאין לוקין על שני לאוין כפולים בענין אחד, ודוק היטב: ועלה על לבי ליישב קושיא זו, דס"ל לרבינו דודאי לת"ק דרבי דס"ל דכי אם צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו' ודאי אין סברא לומר דלהוי כי אם צלי חציו לאו וחציו עשה אלא דמסתבר דכולו הוי לאו בין לנא ומבושל בין לחי וחמי טבריא והא דכתב רחמנא בלשון עשה כי אם צלי אש ולא כתב בלשון לאו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושאינו צלי היינו כדי לאגמורן נמי דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, ועיין בשיטה מקובצת שכתבו תוס' שאנץ בהדיא דהא דמוקמינן כ"א צלי אש לחי וחמי טבריא לעשה היינו משום דכתב רחמנא בלשון עשה ע"ש (בב"מ דף קט"ו:) משא"כ לרבי דמפיק מיתורא דבשל מבושל דאם אכל נא ובשל מבעוד יום חייב כמו שפירש מהרש"א והביא מכילתא דס"ל לרבי הכי בהדיא א"כ תקשי למאי נ"מ כתב רחמנא בלשון עשה וע"כ צ"ל דלענין חי וחמי טבריא הוי עשה ולא הוי כ"א צלי אש לאו אלא גבי נא ומבושל, ולפ"ז איכא למימר דהברייתא דמפיק מדפרט נא ובשל דאכל כזית חי פטור אתיא כר"י דלא ס"ל דרשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ולדידיה ע"כ כ"א צלי אש לא הוי לאו אלא לגבי נא ומבושל אבל לגבי חי וחמי טבריא הוי עשה ובאמת מודה רבא דלרבי לא לוקה שתים אנא או אמבושל משום דהשתא לא הוי לאו דכי אם צלי אש אלא לאו כפול בדברים שבאו בהם לאוין מיוחדים והא דקאמר רבא אכל נא לוקה שתים וכו' היינו לת"ק דרבי דס"ל דרשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' דלדידיה הוי לאו דכי אם צלי בין לנא ומבושל בין לחי וחמי טבריא ושפיר הוי לאו שכולל נמי איסורים שלא בא בהן לאו מיוחד ומיגו דבא למלקות לאיסורין שלא בא בהן לאו מיוחד בא נמי למלקות לאיסורין שבא בהן לאו מיוחד דומיא דאיסור כולל כנ"ל ודוק: אמנם כדי ליישב הקושיא שהקשה הרמב"ן בהשגותיו בשורש הזה על רבינו הרמב"ם דהיכי ס"ד דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אלא חדא ומ"ד חדא נמי לא לקי אנא ומבושל אפילו חדא וז"ל באמצע ד"ה וכן הגזירה שגזר הרב כו' (בציון כוכב*), ועוד ראיה ממה שאמרו בגמרא של ב"מ אמר ר"ה חבל רחיים לוקה שתים כו' ואם כדברי הרב כו' ועוד שם שנו בברייתא כו' אלא בשם הכללי כו' וכי נפש הוא חובל וכו' עכ"ל הרמב"ן, וגם כדי ליישב הקושיא שהקשו שם התוס' ר"ל בב"מ בד"ה אמר לך רבא וכו' וז"ל באמצע הדבור הנ"ל, וא"ת ואמאי איצטריך אביי הכא טעמא דאין לוקין משום דכי אם צלי אש הוי לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו', וי"ל דהגמ' הוא דמפרש ומפרש האי טעמא אליביה (ר"ל אליבא דאביי) משום דידע גמרא דאביי הכי אית ליה בעלמא גבי זג וחרצן ושאור ודבש, א"נ וכו'. ואנא כאצבע בקירא לסברא לא מיתבא דעתי בתירוצם זה דבשלמא לעיל בד"ה לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמפלגי שהקשו וז"ל וא"ת טעמא דרב יהודה הוי משום דכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא ולא משום לאו שבכללות כדקאמר אביי, ותירצו וי"ל שכן דרך הגמ' דאע"פ שכבר פירש הטעם אומר לימא דכשנאמר הלימוד בבית המדרש עדיין לא נודע להם טעם המפורש אלא היה סבור דטעמא דרב יהודה משום דאין לוקין על לאו שבכללות, תירוצם עולה יפה שר"י אומר חבל רחיים לוקה אחת רחיים ורכב לוקה שתים זה היה לשון רב יהודה, ואיכא למימר שהש"ס הוא דמוסיף ומפרש ומסיק טעמא דר"י כי נפש הוא חובל לשאר דברים, משא"כ בפסחים אי ס"ד דהש"ס הוא דמסיק טעמא דאביי דאמר משום שאין לוקין על לאו שבכללות אבל אביי אמר אכל נא לוקה אחת נא ומבושל לוקה שתים א"כ למה שקלו מילוליה דאביי והוה ליה להש"ס להביא גם הלשון שאמר אביי ולפרש דטעמא דאמר אביי אכל נא לוקה אחת וכו' דאין לוקין על לאו שבכללות כמו שעשה הש"ס בב"מ שהביא הלשון שאמר רב יהודה חבל רחיים לוקה אחת וכו' ואח"כ מפרש כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתי, ודוק: והנני חוזר להראשונות שכתבתי לעיל דלמ"ד חדא נמי לא לקי, ע"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי הוא דקאתי דאי ס"ד דלא ליחודי לאוי הוא דקאתי א"כ אין לוקין על נא ומבושל אפי' חדא א"כ תקשי לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש דנמי נדע דנא ומבושל הוא בלאו דאל תאכל כ"א צלי אש ולא לקי עלייהו דאל תאכל כ"א צלי אש הוי לאו שבכללות, אמנם כ"ז אם אפי' אחר שפרט נא ומבושל נשאר כ"א צלי אש לאו, אבל אם נאמר דכ"א צלי אש לא אתי ללאו אלא כדמסיק הש"ס בב"מ דאתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי, אין הכרח מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי דלעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אפי' חדא והשתא ל"ק לשתוק מנא ומבושל ולכתוב אל תאכל כ"א צלי אש, דאי הוה כתיב הכי היה גם חי וחמי טבריא בלאו ולפום דקיימינן דאחר דכתב רחמנא נא ומבושל כ"א צלי אש לא אתי ללאו כלל אלא אתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וא"כ לכך פרט נא ומבושל כי היכי דלא ליהוי חי וחמי טבריא בלאו, ולעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי וגם לא סגי במבושל כ"א צלי אש בלא נא דהשתא הייתי אומר דגם נא אינו בלאו דכ"א צלי אש אתי לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל מבושל ועוד השתא הוי אל תאכל מבושל לאו מיוחד דכיון דכ"א צלי אש לא אתי ללאו אלא לכדתניא א"כ אין כאן שום עטיפת לאו אחר על אל תאכל אלא מבושל ותהוי לאו מיוחד וילקה עליו לכך כתב רחמנא נא ובשל ועטפם על לאו אחד כי היכי דלהוי לאו שבכללות ולא לילקי אלא חדא. והשתא מתורצת קושית הרמב"ן שהקשה לרבינו בד"ה וכן הגזירה שגזר הרב וכו' (בסימן כוכב *) וז"ל ואם כדברי הרב שאומר כי דעת רבא שאם אוכל נא ומבושל אינו לוקה אלא אחת וללשון אחרון אינו לוקה כלל היאך עלה על דעתם שרבא אמר כרב יהודה והוא מחייב ברחיים ורכב שתים, די"ל דשאלו בש"ס לימא רבא דאמר כרב יהודה היינו ללשון דחדא נמי לא לקי וא"כ מדפרט בנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי ולקי אנא ומבושל תרתי וע"כ הא דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות היינו על לאו דכ"א צלי אש דאע"ג דנא ובשל איכתוב ליחודי לאוי אכתי כ"א צלי אש הוי לאו שבכללות, וה"נ ברחיים ורכב דע"כ רחיים ורכב ליחודי לאו הוא דמיפרט בהו דאי לאו ליחודי לאוי א"כ ארחים ורכב לא לקי אפי' חדא לא ליפרט רחיים ורכב אלא לכתוב לא תחבול כי נפש הוא חובל דנמי נדע דרחיים ורכב בלאו דלא תחבול כי נפש הוא וגם לא לקי דלא תחבול כי נפש הוא הוה לאו שבכללות, וס"ד דמקשה דהא דאמר ר"י רחיים ורכב לוקה שתים היינו אע"ג דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי אכתי כי נפש הוא חובל לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו דומיא דכמו שפירשתי גבי נא ומבושל כ"א צלי אש, וא"ל דגבי רחיים ורכב אי אפשר לומר דמדפרט דליחודי לאוי קאתי דאיצטריך לאגמורן דעובר על רחיים בפני עצמן ועל רכב בפני עצמו, די"ל דהמקשה לא ידע זה אלא הוה סבר דיש לידע זה מסברא בלא קרא וכמו שאכתוב קמן דהיינו דשני ליה המתרץ אליביה דאביי לגירסת הרמב"ם ואליבא דרבא לגירסת הספרים וכדמשמע מקושית התוס" בד"ה אבל כ"א צלי אש בא"ד וא"ת הא כי נפש הוא חובל לרב יהודה אתי לדברים אחרים ללקות ולא אמרינן רחיים ורכב אמרתי לך וכו' דהקושיא והתירוץ של תוס" אזלו לפום דיש להוציא מסברא לחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו בלא קרא דאי מקרא לא ק"מ כמ"ש מהרש"א וז"ל בא"ד ולא אמרינן רחיים ורכב אמרתי לך ולא דברים אחרים לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דרחיים ורכב לא הוו שני כתובים דאיצטריכו לחייב משום שני כלים לית כאן קושיא דלא שייך רחיים ורכב אמרתי לך ולא וכו' דאיצטריכו לגופייהו וכמו שצריכין לומר לפירוש התוס' דפירשו דכי נפש הוא חובל יתורא הוא משום דלא הוו רחיים ורכב שני כתובים, משמע לרבא דקאמר אמר לך ר"י כי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב הלכך לשאר דברים הוא דקאתי משום דליכא למילף שאר דברים מרחיים ורכב דהוו שני כתובים וש"מ דליחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפ"ע ידעינן מסברא בלא קרא דאל"כ אמאי לא אתו שאר דברים מרחיים ורכב, ודוק: וזו היא שקשה על מהרש"א שכתב לפי התירוץ שכתבו התוס' לעיל דרחיים ורכב לא הוו שני כתובים וכו' מאי קאמר הא בדרב יהודה אליבא דרבא קיימינן ולדידיה ודאי הוו שני כתובים דאל"כ הוו אתו שאר דברים מרחיים ורכב כמו שפי' התוס' לאביי אליבא דרב הונא ודוק ויש ליישב, עכ"פ הנך רואה דלא פסיקא מילתא דליכא להוציא מסברא בלא קרא דחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו, אלא י"ל דאיכא להוציא מסברא בלא קרא דחייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפני עצמו כמו שהוכחתי, ודוק: וע"ז משני דלעולם ס"ל כרב הונא דכיון דחדא נמי לא לקי אלאו שבכללות ע"כ רחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי, וכיון דמוכח דרחים ורכב ליחודי לאוי קאתי והוי כאלו כתיב לא תחבול רחיים ולא תחבול רכב הוי כאלו כתיב ג"כ לא תחבול כי נפש הוא חובל דה"ק נמי הש"ם בכריתות (דף ד') דהיכא דשלשה איסורים עטופים על לאו אחד וגילה הכתוב באחד דמיותר ליחודי לאו אמרינן דכולהו נמי מיוחדים בלאו אע"ג דהני אחריני לא מייתרי, והוא דמסיק בכריתות דף הנ"ל ע"א וז"ל ואב"א היינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד אלא מעתה אליה דחולין תיתסר, א"ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן בעינן וליכא הלכך כי אתא שור וכשב ועז למשרי אליה דחולין הוא דאתא, ור' ישמעאל אמר לך א"כ לימא קרא כל חלב שור כשב ועז למה לי ש"מ לחלק, והנה י"ל אכתי מנ"ל לר"י דיתורא דעז אתי לחלק בשלשתן, אימא עז דמייתר מיחייב חדא שור וכשב דלא מייתרי דאיצטריכו למשרי חלב אליה דחולין לא מיחייב אלא חדא א"נ לא מיחייב כלל למ"ד לאו שבכללות חדא נמי לא לקי, אע"כ דהרבה איסורין העטופים על לאו אחד ואייתר חד ליחודי ביה לאו, אמרינן מדהאי ליחודי לאו כולהו נמי ליחודי לאו אע"ג דלא מייתרי וכדאמר הש"ס (ב"מ פ"ו:) גבי רך וטוב מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, ואע"ג דלעיל שדיתי ביה נרגא מהא דפריך הש"ס בכריתות (דף ה') קושיא כזו גבי לחם וקלי וכרמל דמפיק התם קלי מבינייהו ואייתר קלי לחלק ופריך הש"ס ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא, אכולהון מיחייב חדא, ומשני א"כ נכתוב קרא לחם כרמל וקלי או נכתוב קלי לחם וכרמל אמאי כתב לקלי באמצע וכו', חזינן דלא מיתבא דעתיה דהש"ס לענין ליחודי לאוי בדמדקלי לחלק כולהו נמי לחלק אלא במה דכתב לקלי באמצע, י"ל דהרי גבי פלוגתא דחלב שור וכשב ועז משני הש"ס תרי שינויי, אחד דפלוגתא ר' ישמעאל וחכמים, דר"י סבר למידין לאו מלאו בין מלאו בין מלאו דכרת, וחכמים סבירי לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן, והשני הוא האיבעית אימא דהיינו טעמייהו דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד וכו', ור"י אמר לך א"כ לימא קרא כל חלב שור וכשב, ועז למה לי ש"מ לחלק, ובאמת י"ל דבהכי פליגי הני תרי שינויי, דלשינויא קמא לא אמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, ולכך משני דפלוגתתם דר"י וחכמים באם ילפינן לאו מכרת, והאיבעית אימא ס"ל דאמרינן שפיר מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק, ודוק: וא"כ י"ל דקושית הש"ס דפריך גבי קלי אזלא לשינויא קמא דמשני גבי פלוגתא דר"י וחכמים דפליגי באם ילפינן לאו מכרת, אבל לשינויא דמשני א"כ לכתוב כל חלב שור כשב, ועז למה לי ואמרינן מדעז לחלק אינך נמי לחלק, באמת לא קשה מידי, ודוק: ולעיל בתירוצי על הקושיא שהקשיתי על הרמב"ן יישבתי באופן אחר ע"ש, ומש"ה חבל רחיים ורכב לוקה שלש דמדרחיים ורכב ליחודי לאוי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי וכדמשני הש"ס בכריתות הנ"ל, ודקאמר רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסא שלפנינו גבי נא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות, לאו משום דס"ל דנא ומבושל ליחודי לאוי קאתי משום דמייתרי אבל כי אם צלי אש דלא מייתר לא אתי ליחודי לאו ולכך אין לוקין על כי אם צלי אש דלא ס"ל האי סברא דבכריתות הנ"ל דמדהאי ליחודי לאו קאתי אינך נמי ליחודי לאו קאתי דדכוותיה גבי רחיים ורכב אע"ג דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו לא אמרינן מדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאו קאתי ולא לקי אכי נפש הוא חובל, אלא גם רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסה שלפנינו מודה דאמרינן הסברא מדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי, אלא טעמיה דאמר בנא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות משום דכי אם צלי אש מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ולפ"ז לא מוכח מידי מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתו כנ"ל והלכך נא ומבושל הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי, משא"כ כי נפש הוא חובל דיתורא הוא שדינן ארחיים ורכב וכמו שפירש רש"י וגבי רחיים ורכב מוכח שפיר דרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו למ"ד חדא נמי לא לקי כנ"ל, ומדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי ולכך מודה דלקי שלש גבי רחיים ורכב, ודוק: ובזה נסתלקה קושיית התוס' שהקשו בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה אמר לך רבא דאמאי איצטריך אביי טעמא דאין לוקין משום דכי אם צלי אש לאו שבכללות תיפוק ליה דאיצטריך לכדתניא, דלכל הנ"ל הרי עיקר טעמיה דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות היינו משום דכי אם צלי אש מבעי ליה לכדתניא וכנ"ל, ודוק: וגם נסתלקה קושית הרמב"ן מעל רבינו שהכריח מהא דקאמר הש"ס בב"מ (בציון כוכב *) ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לר"ה כו' וסיים ואתה למד מזה וכו', דלפי מה שפירשתי אדרבה מהא דמשני אמר לך רבא וכו' אלא כ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא וכו' מוכרח דהא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות הוא לאו דנא ומבושל דהשתא ניחא הא דקאמר בב"מ דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא ובפסחים אמר טעמא דאין לוקין על לאו שבכללות משום דעיקר טעמיה דקאמר בפסחים אין לוקין על נא ומבושל משום דהוי לאו שבכללות הוא מטעמיה דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא דהשתא אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי ולכך אין לוקין כנ"ל, משא"כ לשיטת הרמב"ן קשיא קושית התוס' הנ"ל: וגם נתישבה הקושיא שהקשה הרמב"ן (בציון כוכב *) וז"ל ואם כדברי הרב שאומר כי דעת רבא וכו' והוא מחייב ברחיים ורכב שתים עכ"ל, דלכל הנ"ל שפיר עלה על דעתם דרבא לגירסת הרמב"ם אמר כר"י, לפום מה דלא אסיק אדעתיה דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא והוה ס"ל דכ"א צ"א ללאו אתי וא"כ למ"ד חדא נמי לא לקי מוכרח דמדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וכן מדפרט ברחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי קאתי אלא ס"ד דלא אמרינן הסברא מדהאי ליחודי לאוי קאתי האי נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתר וא"כ הוה כ"א צלי אש וכי נפש הוא חובל לאו שבכללות דלא מייתרי ליחודי לאוי דאיצטריכו לשאר דברים ואין לוקין עליהם, ובאמת לפום ס"ד הוה סבר דהא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות הוא הלאו דכי אם צלי אש, ומשני דלעולם הסברא דמדהאי ליחודי לאוי קאתי האי נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתר והא דקאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות לאו אלאו דכי אם צלי אש קאי אלא אלאו דנא ומבושל משום דאין הכרח מדפרט הכתוב בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וטעמא דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא וכמו שהארכתי לעיל, ודוק: ולא תימא דכל מה שפירשתי הוא דוקא למ"ד חדא נמי לא לקי אלא מצינא לפרש ככל הנ"ל אפי' למ"ד חדא מיהא לקי דכל כמה דלא הוה ידעינן דכי אם צלי אש מיבעי ליה לכדתניא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' הוה משמע אפי' למ"ד חדא מיהא לקי דמדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי הוא דקאתי דאי לאו ליחודי לאוי הוא דקאתי מיפרט בנא ומבושל למה לי, דא"ל דאיצטריך למיפרט נא ומבושל כי היכי דלילקי תרתי אם אכל נא וחי, ומבושל וחי, דאי לא הוו אתו אלא מלאו דאל תאכלו כ"א צלי אש לא הוה לקי אנא וחי אלא אחת משום דלא אתו אלא מלאו אחד, דז"א דהשתא נמי דמיפרט ואחי נמי חייב אפ"ה אם אכל נא ומבושל וחי אינו לוקה לשיטת הרמב"ם אלא אחת למ"ד חדא מיהא לקי כיון דכולם עטופים על לאו אחד, וא"כ מיפרט בנא ומבושל למה לי א"ו דליחודי לאוי קאתי, משא"כ בתר דמשני דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי כמ"ש לעיל בלמ"ד חדא נמי לא לקי, וא"כ כל מה שפירשתי למ"ד חדא נמי לא לקי הפירוש ההוא עולה כהוגן גם למ"ד חדא מיהא לקי, ודוק: והא דקתני בברייתא דמנא ומבושל ממעט חי היינו לפום מאי דמפיק כ"א צלי אש לכדתניא וכו' וה"פ אילו לא נאמר נא ומבושל אלא הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש יכול אכל כזית חי יהא חייב דהשתא ע"כ כ"א צלי אש לאו הוא דאל תאכל אכי אם צלי אש קאי לכך כתב רחמנא נא ומבושל דהשתא אל תאכלו ממנו אנא ומבושל קאי וסמיכת דכי אם צלי אש לאו ללאו אתי אלא לכדתניא כל שישנו וכו', ולכך חי פטור, ומיהו כי אם צלי אש הוי עשה, אלא דילפינן הא דתניא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' מדסמכה רחמנא עשה דכי אם צלי לנא ומבושל והיינו דסיים בברייתא יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש דצלי אש הוי עשה, ודוק: ולא תקשי לך הא ע"כ מוכרח מדברי רבינו הרמב"ם דהא דלקי שתים ארחיים ורכב לאו משום דמייתרי רחיים ורכב ליחודי לאוי דהא כתב במצות ל"ת רמ"ב דאיצטריך למיפרט רחיים ורכב כדי להורות דמי שחבל שני כלים שבשניהם יושלם לעשות אוכל נפש דסד"א דאינו עובר עליו אלא משום כלי אחד ביארו לנו שהוא חייב משום שני כלים, ואם כן אין ראיה מדפרט הכתוב רחיים ורכב דאתו ליחודי לאוי למלקות דלמא להכי פרט דעובר בלאו על כל אחד ואכתי לא לקי אלא חדא משום דהוי לאו שבכללות, ודע שאין זה דומה למ"ש לעיל והוכחתי דאין סברא לאוקמי יתורי דלאוין לשני איסורי לאוין, דבשלמא התם אי נמי לא הוה כתיב קלי הייתי יודע דקלי בלאו מבינייהו דלחם וכרמל והלכך אין סברא לומר דכתב קלי כדי שיעבור על קלי שני איסורי לאוין, משא"כ הכא גבי רחיים ורכב אי לא כתיב נמי רכב לא הייתי יודע דאם חבל רחיים ואח"כ רכב דאיכא שום איסור ברכב ולכך ודאי צריך קרא לאשמועינן דאיכא איסור לאו ברכב, ודוק, דזה שכתב רבינו במצות ל"ת רמ"ב היינו למסקנא דגמרא ויתבאר ממה שאפרש הסוגיא דבב"מ לשיטת רבינו: אמנםכדי שלא יהא פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר ומי מצית אמרת דה"פ במה דמשני אבל כי אם צלי אש לכדתניא דלעולם מודה רבא לגירסת הרמב"ם ואביי לגירסא שלפנינו דחבל רכב ורחיים דלוקה שלש משום דמדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי קאתי, והא דאמר בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות היינו על נא ומבושל וטעמא משום דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא, ואם כן אין הכרח דהא דפרט בנא ומבושל ליחודי לאוי קאתי דנהי דיהבינן דכי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי והוי כאלו כתיב לא תחבול כי נפש הוא חובל, אכתי כי היכי דס"ל דאין לוקין אנא ומבושל משום דשניהם עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות כ"ש דראוי לומר שלא ללקות אלא תחבול כי נפש הוא חובל שהרי הרבה איסורים דהיינו כל שאר דברים ממיני כלי אוכל נפש כלולים בו, וא"כ היכי מצי מודה דהואיל ורחיים ורכב ליחודי לאו קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי והלכך לוקה ג' משום כי נפש הוא חובל נמי, מאי הוה דמיחד לאוי בכי נפש הוא חובל אכתי הרבה איסורין כלולים דהיינו כל שאר דברים וכי היכי דס"ל דאין לוקין אנא ומבושל משום דשניהם כלולים בלאו אחד כ"ש שמן הראוי שלא לילקי אכי נפש הוא חובל כנ"ל, אי משום הא לא איריא והוא דהרמב"ן כתב בשרש הזה, וז"ל והמין הראשון הוא הלאו הכולל דברים רבים וכו' וכן המגפף והמנשק והסך והמלביש והמנעיל שם אחד להם דהיינו עבודה שמם אבל כוונתם כו' ולבסוף פירש פלוגתת השני לשונות ר"ל דחדא מיהת לקי, ולשון דחדא נמי לקי, דהלשון דחדא מיהת לקי ס"ל אע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ודלאו הנדרש על כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו, הכא בלאו הכולל דכי אם צלי אש לקי, דבשלמא לא תאכלו על הדם ולאו הנדרש לכל שבקדש פסול, דין הוא שלא ללקות עליו כלל, משום דהלאוים כוללים ענינים שאין ענינם וטעם איסורן שוה, משא"כ לאו הכללי הזה דכי אם צלי אש ראוי ללקות עליו כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותן שאינו צלי אש כדברי אביי לגירסת הרמב"ם אלא שאין ראוי להלקות בו עם לאו הפרט שילקה שתים וכו' עכ"ל עם קצת תוספת ביאור להקל על המעיין, הרי מבואר דאי הוה כתיב לא תחבול כי נפש הוא חובל, לא הוה כלל לאו שבכללות כיון שהדברים הנכללים בו טעם איסורן שוה והשם הכולל אותן כלי שעושים בו אוכל נפש, דומיא דמה שפירש הרמב"ן בכי אם צלי אש והוי ממש כלאו דנבילה ולאו דלא תעשה מלאכה דיו"ט, משא"כ נא ומבושל העטופים על לאו אחד לפום דהוו לאו שבכללות נכללים בלאו זה ענינים שאין ענינם וטעם איסורן שוה שזה אסור משום נא וזה אסור משום מבושל ואין שם אחד כולל אותם והלכך ראוי שאין ללקות עליו כל זמן דליכא יתורא דאתו ליחודי לאו, ודוק: @11והריני מנהיר לך דברי כי היכי דלא תקשי לך אחרי שאני אומר דאי הוה כתיב לא תאכל כ"א צלי אש, ולא תחבול כי נפש הוא חובל, לא הוי לאו שבכללות כמ"ש בשם הרמב"ן, א"כ איך מצינו למימר דלמ"ד חדא נמי לא לקי דמדפרט נא ומבושל ורחיים ורכב דליחודי לאוי קאתי דהשתא אדרבה איכא למימר דלכך פרט נא ומבושל ורחיים ורכב וכללם בלאו אחד כי היכי דלהוי לאו שבכללות ולא לילקי עלייהו, דאי לא היה פורטם אלא הוה כתיב אל תאכלו כי אם צלי אש הוה לקי, משום דכי אם צלי אש לא הוי לאו שבכללות כיון שטעם איסורן שוה. אשכילך ואורך דהכי אני אומר, דאי ס"ד דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי אפילו חדא, א"כ לישתוק מנא ולא לכתוב אלא אל תאכלו ממנו מבושל כי אם צלי אש דהשתא הוה ידעינן דנא אסור בלאו מכי אם צלי אש ולא לקי כלל משום דמבושל וכי אם צלי אש המה עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות, ומדפרט נמי נא ש"מ דליחודי לאוי קאתי ומדנא ליחודי לאוי קאתי צלי אש נמי ליחודי לאוי קאתי כמו שהבאתי ראיה מגמ' דכריתות הנ"ל דמדעז ליחודי לאוי קאתי שור וכשב נמי ליחודי לאוי קאתי אע"ג דלא מייתרי, וכן ברחיים ורכב כי נפש הוא חובל אי ס"ד דרחיים ורכב הוה לאו שבכללות ואין לוקה אפילו חדא לישתוק מרחיים ולכתוב לא תחבול רכב כי נפש הוא חובל, דהשתא נדע דחובל רחיים בלאו מכי נפש הוא חובל ולא לקי כלל משום דרכב וכי נפש הוא חובל עטופים על לאו אחד והוי לאו שבכללות ואפילו חדא לא לקי ומדפרט נמי רחיים ש"מ ליחודי לאוי קאתי ומדרחיים ליחודי לאוי רכב וכי נפש וגו' נמי ליחודי לאוי קאתי כנ"ל, ודוק: ועתהאפרש הסוגיא דב"מ (דף קט"ו:) לשיטת רבינו הרמב"ם על הסדר. דהש"ס דקאמר לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ור"י קמיפלגי דאמר אביי (לגירסת רבינו הרמב"ם והרמב"ן) אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש, מבושל לוקה שתים וכו', נא ומבושל לוקה שלש משום נא ומבושל ומשום לא תאכלו כי אם צלי אש, רבא אמר (לגירסת רבינו הרמב"ם והרמב"ן) אין לוקין על לאו שבכללות לימא רבא (לגירסת רבינו) דאמר כר"י ואביי (לגירסת רבינו) דאמר כר"ה, דסלקא דעתיה דכי נפש הוא חובל הוא לאו, וס"ד נמי דהא דחייב על רחיים ורכב משום שני כלים יש להוציא מן הסברא בלא קרא כמ"ש והוכחתי לעיל מהתוס' ומהרש"א, וגם ס"ד דכי אם צלי אש הוא לאו, וע"כ מדפרט ברחיים ורכב ובנא ומבושל ש"מ ליחודי לאוי קאתי כמו שבררתי לעיל בין למ"ד על לאו שבכללות חדא מיהא לקי בין למ"ד חדא נמי לא לקי כנ"ל, וא"כ ע"כ הא דאמר רבא לגירסת רבינו בפסחים אין לוקין על לאו שבכללות קאי על לאו דכי אם צלי אש דאע"ג דפרט בנא ומבושל ליחודי לאוי אפ"ה לא אמרינן מדהני ליחודי לאוי קאתי כי אם צלי אש נמי ליחודי לאוי קאתי, דהנך דמייתרי אמרינן ליחודי לאוי קאתי משא"כ כי אם צלי אש דלא מייתר לא אמרינן דליחודי לאוי קאתי והוי לאו שבכללות, והיינו נמי טעמא דרב יהודה דס"ל דאין לוקין אכי נפש הוא חובל אע"ג דע"כ רחיים ורכב מייתרי ליחודי לאוי אפ"ה לא אמרינן מדהני ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי, דהנך דמייתרי אמרינן בהו דליחודי לאוי קאתו, משא"כ כי נפש הוא חובל דלא מייתר לא אמרינן ביה דליחודי לאוי קאתי והוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, והיינו דס"ד דש"ס למימר דאביי ורבא בפלוגתא דר"ה ור"י קמיפלגי, וע"ז משני אמר לך אביי (לגירסת רבינו) אנא דאמרי אפילו לרב יהודה ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב, הילכך לשאר דברים הוא דאתא. וכדי לברר לך בירור שלם בכוונת תירוץ זה של הש"ס אעתיק לשון הרא"ש בפירוש תירוץ זה של הש"ס הובא בשיטה מקובצת וז"ל אמר לך רבא אנא דאמרי וכו' תימה דהא זג וחרצן נמי נחלקו וכו' ככתוב בתוס', וי"ל דודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו אי אתי לשאר דברים שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם בעלמא, אבל כל אשר יעשה מגפן היין כיון דבלשון לאו נאמר יש להעמיד ללאו גם לזג וחרצן, ועוד יש לפרש דיחויא דרבא הכי, אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא טפי שפיר מלנא ומבושל דנוקמיה ביה ונפיק הני, כך יש במשמעותו נא ומבושל כמו שאר דברים אחרים, וכן יש לומר בזג וחרצן למאי אתא מכל אשר יעשה מגפן היין דנוקמיה טפי מזג וחרצן, ולא דמי לרחיים ורכב דמשמע טפי לשאר דברים מרחיים ורכב דודאי אי הוה כתיב כל שנפש הוא חובל הוה משמע שיהיו רחיים ורכב כמו שאר דברים אבל השתא דכתיב כי נפש הוא חובל לא משמע אלא נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש עכ"ל: והנה מתוך דברים אלה אברר תירוץ הש"ס לשיטת רבינו, דה"פ אמר לך אביי (לגירסת רבינו) אנא דאמרי אפילו כר"י, ע"כ ל"ק ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב הלכך לשאר דברים הוא דאתי, וכיון דאתי לשאר דברים ודאי כי נפש הוא חובל לא משמע לאו שאין במשמעותו לשון לאו אלא נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש כמו שפי' הרא"ש, אלא כדי שלא תקשי על זה אי ס"ד דכי נפש הוא חובל הוא רק נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהן אוכל נפש ולא לאו, תקשי לא לכתוב כלל רחיים ורכב אלא לכתוב לא תחבול כל שנפש הוא חובל, וא"ל דאיצטריך כי היכי דלילקי תרתי ארחיים ורכב דאי לא הוה כתיב אלא לא יחבול כל שנפש הוא חובל לא הוה לקי ארחיים ורכב תרתי כיון דמחד לאו דלא יחבול כל שנפש הוא חובל נפקי ולכך כתב רחיים ורכב לחייב על רחיים בפני עצמן, אי בעינא אמינא דבאמת היינו דקאמר הש"ס ע"כ לא קאמר רב יהודה אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב ר"ל דאי הוה כתיב ולא יחבול כל אשר נפש הוא חובל לא הוה משמע דחייב על רחיים ורכב תרתי משום דהוו אתו מחד לאו והלכך צריך למיפרט רחיים ורכב, והשתא דע"כ צריך למיפרט דרחיים ורכב הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא כלומר דלאו ללאו אתי אלא לנתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעה זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש כמו שפירש הרא"ש. אמנם האמת אינו כן לדעת רבינו הרמב"ם דס"ל דאע"ג דהוה אתי מלאו אחד אפ"ה חייב על כל כלי וכלי כמו שביאר במצות ל"ת רמ"ב, והנה אעתיק לך פה לשונו שם, וז"ל הזהירנו מחבול כלים שעושין בהם בני אדם הכנת מזונותיהם כגון כלי הטחינה והלישה והבישול וכו' וזולת זה מה שיקבצהו שם דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל ונשאר שנבאר לך אמרם הנה וחייב משום ב' כלים שנאמר לא יחבול רחיים ורכב כי זה יבא לחשוב שהן ב' מצות וכ"ש באמרם וחייב על הרחיים בפני עצמן, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש עובר על מצות ל"ת כמו שהתבאר ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שימשכן כלי הטחינה וכלי הלישה וכלי עשיית הפת וזה מה שאין צריך לו ביאור, שהוא כמי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד, ואמנם השאלה במי שחבל שני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש, אם נאמר אחר שהאוכל אמנם תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד או אחר שהם שני כלים יהיה חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו, וביארו לנו שהוא חייב עליהם משום שני כלים ואע"פ שבהקבץ שניהם תעשה המלאכה כעין רחיים ורכב שלא תעשה הטחינה באחד לבדו עכ"ל. הנה מבואר ממה שכתב ומי שמשכן כלים רבים וכו' כגון כלי הלישה וכלי עשיית הפת שחייב על כל כלי וכלי וזה אין צריך ביאור ודימה לחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד שגם אי הוו אתו מלאו אחד הוה חייב על כל כלי וכלי שהרי דימה לחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד והלא בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון מחד לאו קאתי וכתב וזה אין צריך ביאור, וא"כ לשיטת רבינו אי הוה כתיב לא יחבול כל אשר נפש הוא חובל נמי הוה ידעינן דחייב על כל כלי וכלי וצריך לפרש לדברי רבינו דה"ק עד כאן ל"ק ר"י התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע רחיים ורכב, ר"ל דאע"ג דהוה ידעינן א"נ הוה כתיב לא יחבול כל אשר נפש הוא חובל דחייב על כל כלי וכלי אפ"ה לא הוה ידעינן דחייב על כל כלי וכלי בשני כלים בשניהם יחד יעשה אוכל נפש דומיא דרחיים ורכב, דה"א אחר שהאוכל תשלם עשייתו בשניהם הנה שניהם כלי אחד ומש"ה צריך למיפרט רחיים ורכב, וכיון שכן תו לא ק"מ אי נמי כי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם ולא בא להוסיף שום לאו דלישתוק מרחיים ורכב דאיצטריך לאגמורן דאפי' בשני כלים יחד יעשה אוכל נפש דחייב על כל כלי וכלי, והיינו דסיים הלכך כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתי ר"ל שהוא רק נתינת טעם לרחיים ורכב ולומר שמטעם זה יש לאסור שאר כלים שעושין בהם אוכל נפש, ודוק. ואםכך דרכה של תורה אבינך דבר עמוק בדברי רבינו, דלפ"ז לא הוי רחיים ורכב לאו שבכללות דהרי כי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם לרחיים ורכב כנ"ל ומשום רחיים ורכב העטופים על לאו אחד לא הוי לאו שבכללות משום דכדי שיהא חייב על הרחיים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו אין אנו צריכין לשון לאו גבי רכב אלא אי נמי הוה גלי לן רחמנא דרכב הוא כלי בפ"ע בלא לשון לאו היינו לוקין על הרחיים בפ"ע ועל הרכב בפ"ע דעל שני כלים לוקין על כל אחד בפ"ע מלאו אחד דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון כמו שדימה רבינו הרמב"ם וביאר רבינו דזה מה שאין צריך לו ביאור, אלא כל עצמנו שלא היינו יודעין דרכב הוא כלי בפ"ע ולגלוי זה אין אנו צריכין לאו דאי נמי גלי לן רחמנא דרכב הוא כלי בפני עצמו בלא לשון לאו נמי היינו לוקין על רחיים בפ"ע ועל הרכב בפ"ע מלאו אחד. והיינו טעמא דרבינו אינו מונה רחיים ורכב שתי מצות כמו שביאר ואמר דליחייב על כל כלי וכלי זה מה שאין צריך לו ביאור, דמבואר מדבריו הא הוה צריך ביאר ליחייב על כל כלי וכלי היה ראוי למנות רחיים ורכב שתי מצות משום דהיינו צריכין לשון לאו גם לרכב, משא"כ השתא דליחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד זה מה שאין צריך לו באור אין ראוי למנות רחיים ורכב שתי מצות דלעולם מצוה אחת הן ולא בא רכב אלא לגלויי דהוא כלי בפ"ע, ולגלויי זה אין אנו צריכין לשון לאו דאי נמי הוה גלי לן קרא דרכב הוא כלי בפ"ע בלא לשון לאו נמי היינו לוקין על רחיים בפ"ע ועל רכב בפ"ע מלאו אחד כמו שלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון. וזה ברור ומבואר באר היטב בדברי רבינו הרמב"ם והבן זה: @11וממוצא הדברים תבין דאע"ג דפסקינן דנא ומבושל הוי לאו שבכללות ולא לקי עלייהו אלא חדא אין מן הקושיא ממה דלוקה על רחיים ורכב שתים כמו שהקשה הרמב"ן על רבינו הרמב"ם דרחיים ורכב לא הוי לאו שבכללות כמו שבארתי והא דלוקה על רחיים בפ"ע ועל רכב בפ"ע היינו משום דאפי' מלאו אחד לוקה על כל כלי וכלי בפ"ע דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון ורכב לא אתי רק לגלויי דרכב נמי הוי כלי בפ"ע ולגלויי זה אין אנו צריכין לשון לאו כמו שבררתי לעיל, ודוק: אמנםלרב הונא דס"ל חבל רחיים ורכב לוקה שלש משום רחיים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל ולפום דבעינן למימר דרבא לגירסת הרמב"ם דקאמר גבי נא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות לרב נמי קאמר, ע"כ צ"ל דדייק גבי רחיים ורכב דלא הוי לאו שבכללות הכי דאי ס"ד דרחיים ורכב הוי לאו שבכללות וחדא נמי לא לקי תקשי מיפרט ברחיים ורכב למה לי הכי ה"ל למיכתב לא תחבול כי נפש הוא חובל, ואי משום דאי הוה כתיב הכי לא הוה לאו שבכללות מאחר דענינם וטעם איסורן שוה שהוא משום כלי אוכל נפש והוי כלאו דנבילה ולא תעשה מלאכה דיו"ט כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן, אכתי ה"ל למיכתב לא יחבול רחיים כי נפש הוא חובל ולשתוק מרכב, אלא מדפרט נמי רכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי ומדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי קאתי כמו שהבאתי מגמרא דכריתות מדעז ליחודי לאוי קאתי שור וכשב נמי ליחודי לאוי קאתו אע"ג דלא מייתרי, ע"כ צריכין אנו לומר דס"ל דמסברא הוה ידעינן דרכב הוא כלי בפ"ע דאל"כ לא הוה מצי דייק מדכתב רחמנא נמי רכב דליחודי לאוי קאתי, דהא איצטריך רכב לאגמורן ולגלויי לן דרכב הוא כלי בפ"ע ואם חבל רחיים ואח"כ רכב דעובר עליו איסור לאו, ודוק: והפירושבגמרא במאי דקאמר אמר לך רבא לגירסת רבינו הרמב"ם אנא דאמרי אפי' לרב הונא כבר פירשתי לעיל דה"ק דלעולם גם רבא מודה ברחיים ורכב מדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתי כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאו קאתי והא דקאמר בנא ומבושל אין לוקין על לאו שבכללות היינו טעמא דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכל שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, וא"כ אין הכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי, והוי נא ומבושל לאו שבכללות ואין לוקין עליו, ועיין לעיל כי שם בארתי כל הצורך, ודוק: אמנםקשה לי על מ"ש רבינו במצות ל"ת רמ"ב וז"ל, וענין זה המאמר כל מי שימשכן כלי שעושין בו אוכל נפש וכו' ומי שמשכן כלים רבים כל אחד מהן עושין בו אוכל נפש חייב על כל כלי וכלי כגון שמשכן כלי הלישה וכלי הלחם וזה מה שאין צריך לו ביאור שהוא כמי שחבל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון שהוא עובר על כל בגד ובגד, והא בשמעתין משמע דאין לוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד דהרי ר"ה אומר חבל רחיים ורכב לוקה שלש משום רחיים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל, ואי ס"ד דלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד א"כ ה"ל לר"ה למימר חבל רחיים ורכב לוקה ארבע א' משום רחיים ב' משום רכב ותרתי משום כי נפש הוא חובל דמשום כי נפש הוא חובל לוקה על כל כלי וכלי מלאו אחד, ודוק: והנראהלי בישוב קושיא זו הוא דקשיא ליה לרבינו הרמב"ם הא דקאמר בגמרא דב"מ (דף קט"ז.) תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, ותניא אידך חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחיים ורכב מה רחיים ורכב שהם מיוחדים שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו וע"ז בפני עצמו אף כל דברים שהם שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, ונדחק רש"י בפירוש סייעתא זו מהני ברייתות לרב יהודה, והתוס' פירשו בענין אחר ונדחק מהרש"א לפרש בכוונת דבריהם, ומפרש רבינו הרמב"ם דתניא כוותיה דרב יהודה אזיל למאי דמוקי הש"ס דרבא לגירסת רבינו דאמר אין לוקין על לאו שבכללות אפי' לרב הונא נמי קאמר ולפי מה שפירשתי לעיל, וע"ז קאמר הש"ס דלפום מאי דמוקמת דרב הונא נמי ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות והא דמחייב חבל רחיים ורכב שלש היינו מדפרט רחמנא ברחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי הוא דקאתי ומדרחיים ורכב ליחודי לאוי קאתו כי נפש הוא חובל נמי ליחודי לאוי קאתי ומש"ה לוקה שלש, תניא כוותיה דרב יהודה דהרי לרב הונא דדייק מדפרט ברחיים ורכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי ע"כ צ"ל דמסברא בלא קרא ידעינן בשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת שעובר משום שני כלים דאי צריך לזה קרא א"כ לא מצי דייק מדפרט רחיים ורכב ש"מ דליחודי לאוי קאתו, דרחיים ורכב לא מייתרי דאיצטריך לאגמורן דשני כלים מיוחדים עושין מלאכה אחת עובר ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע כמו שבררתי לעיל, והנה בברייתא מפורש דהא דחייב על שני כלים מיוחדין והן עושין מלאכה אחת ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע מקרא הוא דילפינן ולא מסברא דהא קתני בהדיא בברייתא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבול רחיים ורכב מה רחיים ורכב שהם מיוחדין שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב ע"ז בפ"ע ועל זה בפ"ע אף כל דברים וכו', ואי ס"ד דכי נפש הוא חובל הוא לאו א"כ הוי לאו שבכללות דשניהם עטופים על לאו אחד ר"ל רחיים ורכב וכי נפש הוא חובל. והשתא לא מצית אמרת מדפרט רחיים ורכב ש"מ ליחודי לאוי קאתי וכנ"ל דהא לפום ברייתא זו רחיים ורכב לא מייתר דאיצטריך לאגמורן דשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת דעובר איסור לאו על זה ואיסור לאו על זה וא"כ אמאי קתני חייב שתים אלא ע"כ דכי נפש הוא חובל הוא רק נתינת טעם כנ"ל ומשום רחיים ורכב לא הוה לאו שבכללות מאחר דלהא שלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד זה מה שאין צריך לו ביאור ואין צריך לזה קרא כמו שכתב רבינו במצות ל"ת רמ"ב הנ"ל ולא איצטריך קרא אלא לגלויי דשני כלים מיוחדים עושין מלאכה אחת דכל אחת מהן היא כלי בפ"ע ולגילוי זה אין צריך לשון לאו כמו שהארכתי לעיל, ודוק: וגםמברייתא קמייתא נמי איכא סייעתא לרב יהודה דקתני חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, וקשיא הא דקתני זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת מאי קמ"ל בזה פשיטא מהיכא תיתי דחבל זה בעצמו ליחייב שתים, אע"כ דילפינן שאר דברים מרחיים ורכב במה מצינו וסד"א דליחייב נמי משום כי נפש הוא חובל קמ"ל דאינו חייב, ותקשי באמת אמאי אינו חייב אי משום דאין לוקין על לאו שבכללות והיינו הוא דקמ"ל דאין לוקין על לאו שבכללות א"כ חבל זוג של ספרים אמאי חייב שתים הא רחיים ורכב נמי הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו, א"ו דקמ"ל דכי נפש הוא חובל אינו לאו אלא נתינת טעם ומשום רחיים לא הוי לאו שבכללות כנ"ל דלהא דחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד לא צריך קרא כנ"ל בשם הרמב"ם במצות ל"ת רמ"ב ולא צריך קרא אלא לגלויי דשני כלים מיוחדין עושין מלאכה אחת הויין כל אחד כלי בפני עצמו ולגילוי זה לא צריך לשון לאו כנ"ל, ודוק היטב: והיותרנ"ל בישוב קושיא הנ"ל שהקשיתי על רבינו הרמב"ם דודאי להא דלוקין על כל כלי וכלי מלאו אחד לא צריך קרא דגופין מחלקין כמו ששנינו בכריתות (דף ט"ז) דהבא על חמש נשים נדות בהעלם אחת דחייב חטאת על כל אחת ואחת משום דגופין מחולקין וכל מה שמחלק לחטאת מחלק למלקות כמ"ש הרמב"ן בשרש הזה סוף מין השני מלאוין שבכללות אלא דרב הונא דס"ל דאין חייב על כל כלי וכלי מלאו אחד י"ל דס"ל דטעמא דבא על חמש נשים נדות בהעלם אחת דחייב על כל אחת ואחת משום שהוא גרם להם כדאיתא התם בדף הנ"ל. ופירש"י משום שהוא גרם לנשיו שכל אחת מחוייבת חטאת הוא נמי חייב, וגבי כל כלי וכלי לא שייך הוא גרם להם לכן אין מחלקין, אמנם שם בדף הנ"ל נדחה האי סברא דהוא גרם להם דקאמר התם א"ל רבא לרב נחמן ומי אמרינן הואיל והוא גרם להם והתניא הוא בהעלם אחת וכו' ומסיק אלא אימא הואיל והוא גופין מחולקין, וכיון דטעמא דהואיל והוא גרם להם נדחה ונשאר קיים הטעם דגופין מחולקין לכן כתב רבינו דלהא דחייב על כל כלי וכלי מלאו אחד לזה ל"צ קרא דהויין גופין מחולקין דומיא דבגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון, ודוק היטב: עודאחת והיתה לבאר לך, דלפי מה שפירשתי דמ"ד חדא נמי לא לקי אנא ומבושל עיקר טעמיה משום דכ"א צלי אש מיבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, וא"כ אין הכרח מדפרט נא ומבושל דליחודי לאוי קאתי וא"כ הדרא קושית הרמב"ן א"כ ה"ל להש"ס להקשות אהאי מ"ד דאנא ומבושל חדא נמי לא לקי מברייתא דתנו רבנן אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב דהא ע"כ מדפוטר אכזית נא מבעוד יום ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, ואפ"ה תני משחשיכה חייב, דבשלמא מברייתא דלמטה דקתני מה ת"ל כ"א צלי אש כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא לק"מ דהתם לא קתני חייב ואיכא למימר ישנו בלאו דאל תאכל נא ואינו חייב מלקות משא"כ בהאי ברייתא קתני חייב. והנה לדעתי שהרמב"ן הקשה בכיון מהאי ברייתא דקתני אכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב ולא הקשה מברייתא מוקדמת בש"ס דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי משמע דאנא ובשל חייב, א"ו דמשם לא היה בכחו להקשות דהייתי אומר דהא ברייתא אתיא כרבי דפליג ולא ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' דהרי קאמר אקרא אני בשל ופליג את"ק וס"ל דאפי' נא מבעוד יום חייב כמ"ש מהרש"א והביא ברייתא מפורשת דרבי פליג וא"כ כ"א צלי אש ללאו אתי וא"כ שפיר מוכרח מדפרט בנא ומבושל ש"מ דליחודי לאוי קאתי משא"כ מהאי ברייתא דתני אכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית משחשיכה חייב פריך שפיר דהאי תנא ע"כ ס"ל דכ"א צלי אש אתי לבשעה שישנו ואפ"ה קתני נא משחשיכה חייב, ודוק: אמנםהנראה לי בישוב קושיא זו הוא דהתוס' בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה אבל כ"א צלי אש הקשו וז"ל וא"ת והא איצטריך לכדתניא כדאמר אביי ותירצו וי"ל דרבא עביד היקשא מצלי אש דכתיב בקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא וגו' ונדחקו מאד בתירוץ קושייתם שהקשו על תירוץ זה דהא בברייתא דפסחים נקט קרא דכ"א צלי אש, ואני אומר דודאי דוחק גדול למימר דהברייתא דנקט כ"א צלי אש אע"ג דלא מיניה יליף, אמנם ודאי די"ל תירוצם דהברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב יליף הלימוד דכל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא וכו' מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא, וא"כ אייתר כ"א צלי אש ללאו ושפיר מוכרח דמדפרט נא ובשל דליחודי לאוי קאתו ולקי אנא ובשל תרתי ומאן דאמר דאנא ומבושל חדא נמי לא לקי היינו לברייתא דעביד היקשא מכ"א צלי אש, ודוק היטב: והנ"ל בהכרח דהברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב עביד היקשא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכל נא הוא מדלא מייתי פלוגתא דרבי דאמר אקרא אני בשל כמו דמייתי באידך ברייתא א"ו דברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור מצי אתיא כרבי דמפיק יתורא דבשל מבושל לחייב אמבושל מבעוד יום דיתורא דבשל מבושל ריבה לחייב על מבושל מבעוד יום אבל היקשא דצלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה נא במקומו עומד והלכך פוטר אכל כזית נא מבעוד יום, משא"כ באידך ברייתא דעביד היקשא מכ"א צלי אש דסמיך למבושל שפיר פליג רבי דע"כ לא מצי אתיא כ"א צלי אש לבשעה שישנו בקום אכול צלי דהרי מבושל חייב מבעוד יום, ואי היקשא דכ"א צלי אש לא קאי אלא אנא א"כ ה"ל לאסמוכי לנא ולא למבושל והכי ה"ל למיכתב אל תאכלו ממנו בשל מבושל ונא כ"א צלי אש, ודוק היטב: ובהכי ניחא לי הא דקאמר רבי לפירוש מהרש"א אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל שיכול אין לי אלא שבשלו משחשיכה ר"ל שאכל מבושל משחשיכה בשלו מבעוד יום מנין ר"ל שחייב אם אכל כזית מבושל מבעוד יום ת"ל מבושל, ולכאורה קשיא דמהיכא תיתי תיסק אדעתין דיהא חייב אם אכל משחשיכה ופטור אם אכל מבעוד יום דאיצטריך קרא דמבושל, דהרי אדרבא יותר מסתבר שיהא חייב על אכילתו מבעוד יום מעל אכילתו משחשיכה כדאמר בהאי ברייתא יכול אכל כזית נא מבעוד יום יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי וכו' ועל אכילתו משחשיכה קאמר דהסברא נותנת שהוא פטור כדקתני או לא בשעה שאינו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שישנו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא ואל תתמה שכן הותר מכללו אצל צלי, א"ו דרבי יליף היקשא דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ובשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות וסמיך ליה אל תאכל נא וס"ד דהאי היקשא אתי נמי למבושל לכך איצטריך רבויא דמבושל לחייב על מבושל מבעוד יום, ודוק: מיהו בלא"ה נמי ניחא דרבי ה"ק יכול אכל מבושל מבעוד יום יהא פטור משום דסמך ליה כי אם צלי אש ועבדינן היקשא כל שישנו בקום אכול צלי וכו' ת"ל מבושל לחייב אמבושל מבעוד יום והשתא ע"כ כי אם צלי אש לא להיקשא אתי אלא לעשות כי אם צלי אש ללאו, ודוק: והנראה לי עיקר במה שתפס רבינו לעיקר האי לישנא דחדא מיהת לקי היינו משום דנקטינן לעיקר דלא אמרינן מדהאי ליחודי לאוי אידך נמי ליחודי לאוי אע"ג דלא מייתר מדפריך גבי קלי בכריתות דף הנ"ל ודלמא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא והוצרך הש"ס לשנויי מדכתב לקלי באמצע אבל לא אמרינן מדקלי ליחודי לאוי לחם וכרמל נמי ליחודי לאוי, והנה הרמב"ן הקשה על שיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות א"כ למ"ד חדא נמי לא לקי תקשי מברייתא דאכל כזית נא מבעוד יום פטור כזית נא משחשיכה חייב, ויישבתי דס"ל למ"ד חדא נמי לא לקי דהברייתא דאכל נא מבעוד יום פטור משחשיכה חייב עביד היקשא מקרא דלקמיה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו וסמיך ליה אל תאכל נא ואייתר כי אם צלי אש ללאו והשתא מוכרח מדפרט בנא ומבושל דליחודי לאוי קאתי, אך אכתי קשיא דלמא לעולם נא ומבושל הוי לאו שבכללות והא דקשיא א"כ לכתוב רחמנא אל תאכל כי אם צלי אש דז"א דאי הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש אז לא הוי לאו שבכללות דהוה דומיא דלאו דנבילה ולא תעשה מלאכה דיו"ט כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ולכך כתב רחמנא נא ומבושל דהשתא הוי לאו שבכללות, וע"כ צ"ל דאכתי לכתוב רחמנא מבושל וכי אם צלי אש דנמי הוי לאו שבכללות דמבושל וכי אם צלי אש עטופים על לאו אחד נא למה לי אלא ליחודי לאו. והנה לפום דנקט הש"ס דכריתות גבי קלי לעיקר דלא אמרינן מדהאי ליחודי לאוי קאתי אינך נמי ליחודי לאוי קאתי, א"כ נשארו מבושל וכי אם צלי אש לאו שבכללות וכיון שכן תקשי על רבי מנליה ללמוד מיתורא דבשל מבושל דאכל כזית מבושל מבע"י חייב דלמא לעולם פטור והא דאיצטריך יתורא דמבושל דלמא ליחודי לאו למבושל נמי א"ו דחדא מיהא לקי ואם כן אי ס"ד דנא ובשל הוי לאו שבכללות וחדא מיהא לקי לא ליכתוב כלל נא ומבושל והוה נמי לוקה רק אחת מלאו דאל תאכלו ממנו כי אם צלי אש דאי נמי הוה אכיל נא וצלי לא לקי אלא אחת כיון דאתו מלאו אחד וגם ליכא למימר דלכך פרט נא ובשל דלילקי תרתי אם אכל נא וחי דהרי קיימינן בשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל הוי לאו שבכללות כמ"ש לעיל, וכאן לא שייך למימר דגופין מחלקין ללקות על כל אחד ואחד כמו גבי חובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון, די"ל דהא דחייב על אכילת נא ומבושל היינו אם אכל מפסח אחד, דאילו משני פסחים אינו חייב דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא ומשני פסחים אינו בקום אכול צלי דאסור לימנות על שני פסחים. ודע דאי נמי הוה כתיב אל תאכל כי אם צלי אש הייתי יודע דבשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, דאל"כ למה שלל במותר ה"ל למיכתב אל תאכל כל שאינו צלי כמ"ש זה הרבה מהקדמונים וגם התוס' דקדקו זה וכתבו דמטעם זה הוי כי אם צלי אש עשה משום שלא כתב ואינו צלי כמו שהבאתי לעיל. ועיין בפרק גיד הנשה (דף פ"ד) דלא חשיב גופין מחולקים אפי' כזית גיד מירך ימין וכזית גיד מירך שמאל כיון דמחדא בהמה אתו ומדפרט נא ומבושל ש"מ תרווייהו ליחודי לאוי קאתו וא"כ שפיר דייק רבי מיתורא דבשל מבושל לחייב על כזית מבושל מבעוד יום, ודוק היטב: ובהא דלעיל נתישבה הקושיא שהקשיתי לשיטת רבינו מ"ד לוקין על לאו שבכללות ולוקה על נא ומבושל שלש משום נא ומשום מבושל ומשום כי אם צלי אש היכי ממעט לעיל מדפרט נא ומבושל אכל כזית חי דפטור דלמא לעולם חייב ונא ומבושל איצטריך ללקות שלש, ולפי הנ"ל ניחא דמ"ד אנא ומבושל לוקה שלש מוקי ברייתא דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך כברייתא דמפיק היקשא דכל שישנו בקום אכול צלי אש מכי אם צלי וה"ק יכול אכל כזית חי יהא חייב ר"ל אי לא הוה כתיב נא ובשל אלא אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש הייתי אומר דאחי נמי חייב דהא כי אם צלי אש בודאי לאו הוא דאל תאכלו ממנו אמאן תרמייה לכך כתב רחמנא אל תאכלו ממנו נא ובשל כי אם צלי אש דהשתא אל תאכל אנא ומבושל קאי וכי אם צלי אש לא ללאו אסמכיה אלא להיקשא דכל שישנו בקום אכול צלי וכו' כנ"ל, ודוק: והא דקאמר דלוקה שלש משום כ"א צלי אש היינו לסתמא דברייתא דאם אכל כזית נא מבע"י פטור כזית משחשיכה חייב דעביד היקשא דכל שישנו בקום אכול צלי וכו' מקרא דלקמיה צלי אש ומצות וסמיך ליה אל תאכלו ממנו נא ואייתר כ"א צלי אש ללאו, והראיה דהא ברייתא מקרא דלקמן עביד היקשא מדלא מייתי עלה פלוגתא דרבי כדמייתי באידך ברייתא כמ"ש לעיל, ודוק היטב: ועיין לקמן אכתוב טעם למה שפסק רבינו כלישנא דעל נא ומבושל חדא מיהא לקי. הנה פטרתי את רבינו מכל קושיות הרמב"ן שהקשה על שיטת רבינו ועלתה שיטתו כהוגן בלי שום גמגום בסייעתא דשמיא: תו כתב הרמב"ן וז"ל המין הראשון הוא הלאו הכולל דברים אין ענינם וטעם איסורם שוה כו' ענינם חלוקין לגמרי וכו' וכן המגפף וכו' וסיים וכגון זה לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כלל עכ"ל, ולזה מסכים גם רבינו הרמב"ם שעל לאו דלא תאכלו על הדם אין לוקין על שום אחד כמו שבאר בחבורו הגדול וכן המגפף והמנשק וכו' ביאר בפ"ג מהל' ע"א סוף הלכה ו' וז"ל המגפף עכו"ם והמנשק לה והמכבד וכו' וכל כיוצא בדברי כבוד האלו עובר בלא תעשה שנאמר לא תעבדם ודברים אלו בכלל עבודה הן ואעפ"כ אינו לוקה על אחת מהן לפי שאינן בפירוש עכ"ל. והנה קשה לי הא גבי נא ומבושל פסק דאע"פ שהוא לאו שבכללות חדא מיהא לקי, ואמאי לא פסק כן נמי גבי לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ולאו שבכללות דלא תעבדם, ואי מחלק דשאני נא ומבושל כיון דמפורשים משא"כ לא תעבדם דאינו מפורש וכן לא תאכלו על הדם שאני שהוא לאו הכולל דברים אין ענינם וטעם איסורן שוה והכתוב אסרם כולם בלאו אחד ושם אחד שהוא לא תאכלו על הדם כמ"ש הרמב"ן ולא דמי לנא ומבושל דאע"פ שהם עטופים על לאו אחד לא כללם בשם אחד אלא פרט כל אחד בשמו, תקשי איך כתב אחר שביאר בנא ומבושל פלוגתא דאביי ורבא, דרבא פסק דאין לוקין על לאו שבכללות הילכך אין לוקין על נא ומבושל אלא אחת, ואביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות ולוקין על נא ומבושל שלש, וכבר ידעת שהתבאר בגמרת סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות, מאי מייתי ראיה מסנהדרין דהרי בסנהדרין (דף ס"ג) לא נתבאר אלא שאין לוקין על לאו דלא תאכלו על הדם כלל, ועל המגפף והמנשק וכו' היוצאים מלא תעבדם, דלמא הא דפסקו בסנהדרין דאין לוקין על לאו שבכללות היינו על לאו שאינו מפרש איסוריו כלל או לאו שכולל דברים רבים אין ענינם וטעם איסורן שוה בשם אחד, משא"כ בלאו כמו נא ומבושל אע"ג דשניהם עטופים על לאו אחד כיון דפרט הכתוב האיסורים ולא כללם בשם אחד לוקה עליו על כל אחד, ונ"ל דזהו מה שהקשה הרמב"ן על רבינו שפסק כמ"ד חדא מיהא לקי והא בגמרא כך התבאר שאין לוקין על לאו שבכללות, והשיב עליו בעל מגילת אסתר דזהו במין הראשון של לאו שבכללות כמו לא תאכלו על הדם, ולא הבין שהרמב"ן מקשה לשיטת רבינו שהוא מביא מגמ' דסנהדרין ראיה דקיימא לן אין לוקין על לאו שבכללות דנא ומבושל ש"מ דרבינו אין מחלק בלאוין שבכללות, ודוק: ומה שנראה לי בזה הוא, דס"ל לרבינו דבשלמא גבי נא ומבושל ללקות על אחד מהן הוה מפרש לאויה כלאו דחסימה, אמנם ללקות שתים לא הוי כלאו דחסימה, דגבי לאו דחסימה אין לוקין על לאו אחד אלא מלקות אחת משא"כ לא תעבדם אפילו ללקות על אחד מהן לא הוה כלאו דחסימה לפי שאינן בפירוש כמ"ש רבינו הבאתי לשונו לעיל, ולאו דחסימה הוא בפירוש, וכן לא תאכלו על הדם לא הוי דומיא דלאו דחסימה אפילו ללקות על אחד מהן דלא תאכל על הדם כולל דברים אין ענינם וטעם איסורן שוה בשם אחד משא"כ לאו דחסימה אינו כולל אלא שם אחד, אמנם כ"ז למ"ד דעל נא ומבושל לוקה חדא דבעי שיהיה דומיא דלאו דחסימה, משא"כ מ"ד דעל נא ומבושל לוקה שתים ותקשי דהא ללקות שתים לא הוי דומיא דחסימה דגבי חסימה אין לוקין על לאו אחד אלא מלקות אחת וכאן אמרת דלילקי על לאו אחד ב' מלקיות וע"כ צ"ל דמאן דס"ל לוקין על לאו שבכללות לא בעי שיהיה דומיא דחסימה וכיון דלא בעי דומיא דחסימה א"כ מן הדין לסברתו ללקות גם על לאו דלא תאכלו על הדם, ועל הלאו דמגפף ומנשק וכו' שהוא לא תעבדם, ומדחזינן דפסק הש"ס בסנהדרין דאין לוקין על לאו דלא תאכלו על הדם ועל לאו דמגפף ומנשק שהוא לא תעבדם ש"מ דבעי דומיא דחסימה א"כ דברי האומר לוקין על לאו שבכללות נדחו לגמרי, ודוק: אלא דמ"ד חדא לא לקי פליג וס"ל דלענין מלקות אחת נמי לא הוי נא ומבושל דומיא דחסימה כיון דעכ"פ עטוף שני איסורים לאו דחסימה לא ייחד אלא אחד, ובהא לא פסק כהאי לישנא, אלא פסק דלענין ללקות מלקות אחת אנא ומבושל הוי דומיא דחסימה, ולכאורה היה אפשר לומר במה שתפס רבינו לעיקר האי לישנא דאמר חדא מיהא לקי הוא משום דסתמא דגמרא נקט לעיקר האי לישנא בחולין (דף ק"ג) אכל אבר מן החי ובשר מן החי לר"י חייב שתים לרשב"ל אינו חייב אלא אחת וזהו כמ"ד חדא מיהת לקי דלמ"ד חדא נמי לא לקי לא ה"ל למינקט אינו חייב אלא אחת אלא ה"ל למימר אינו עובר אלא אחת, ומיהו זה יש לדחות דדלמא איידי דנקט בדר' יוחנן חייב שתים נקט נמי בדר"ל חייב אחת ועוד משום דבעי למירמי דר"ל ור"ל בהדיא אמר אינו חייב אלא אחת, וגם מגמ' דכריתות אין להביא ראיה מדפריך (דף ה') ואימא קלי דמייתר מיחייב חדא אכולהון מיחייב חדא מדקאמר אכולהון מיחייב חדא ש"מ דחדא מיהא לקי דאל"כ אכולהון עובר חדא מיבעי ליה למימר, דיש נמי לדחות דנקט ודלמא אקלי דמייתר חייב חדא דגבי קלי ניחא לשון חייב נקט בכולהון נמי לשון חייב, ודוק: תו כתב הרמב"ן בד"ה וכן הגזירה שגוזר הרב (בסימן כוכב*) וז"ל ובגמרא נזירות מפרש עוד דאמרינן התם אמר אביי אכל חרצן לוקה שתים כו' ועוד שנינו משנה כו' וזו תשובה מפורשת על דברי הרב עכ"ל. והנה השגתו הזאת צריך ביאור דלכאורה אין שום השגה מזה על רבינו מדהא דלקי אענבים לחים ויבשים תרתי לק"מ דמדהוה ליה למכתב וענבים לא יאכל דהוה במשמע בין לחים בין יבשים, ומדפרט ענבים לחים ויבשים ש"מ ליחודי לאו הוא דקאתי, כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ח:) בד"ה ועל זה בעצמו וז"ל לחים ויבשים קרא יתירא הוא דלכתוב ענבים ולחים ויבשים במשמע אלא לחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו, שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים ואפילו שהן מין אחד וטעם אחד עכ"ל. וע"כ צ"ל דקושיתו אזלא מחרצנים וזגים דלקי תרתי והלא המה עטופים על לאו אחד, ומה שתירץ בעל מגילת אסתר דגם גבי זגים וחרצנים ידעינן לחלק מבנין אב דענבים לחים ויבשים דה"ק בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע, דבריו אינן מחוורין דהבנין אב הזה לא מהני אלא לדברים שאינן לאו שבכללות כגון ענבי וחמרא חדתי דס"ד כיון שטעמן שוה לענבים והוי כענבים ואינו חייב אלא אחת כיון דאתי מלאו אחד דענבים קמ"ל קרא דבתר שמא אזלינן והשם מחלקן דמדקרו ליה חמרא הוא בכלל לאו דיין לא ישתה ואתו מתרי לאוין מיוחדים ענבים מלאו דענבים וחמרא חדתא מלאו דיין לא ישתה ר"ל לאו המיוחד שלא ישתה יין והוא לדעת רבינו וכל משרת ענבים לא ישתה ועיין במצות ל"ת ר"ב, משא"כ היכא דפרט הכתוב ב' איסורים ועטפם על לאו אחד ע"ז אין לוקין אלא חדא דלכך עטפם הכתוב כדי שלא ילקה אלא אחת דאל"כ על כל לאוי שבכללות ילקה תרתי מהאי בנין אב דהרי קתני בברייתא מכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה כל איסורים שבתורה דייקא. אמנם הראב"ד בפ"ה מהל' נזירות ה"ט בהשגות כתב וז"ל א"א זה אינו מחוור והלא שני שמות הן ולמדו לכל איסורי נזיר מלחים ויבשים, דמשמע דדוקא לאיסורי נזיר למדו ולא לכל התורה כולה, ועיין מה שאכתוב בסמוך, אלא דקשה אפילו לשיטת הראב"ד דבנין אב לא מהני אלא לאיסורי נזיר אי ס"ד דמהני אפילו ללאוי שבכללות א"כ כשהקשו בירושלמי הביאו הרמב"ן מין השני מלאוי שבכללות דזג וחרצן להוי לאו שבכללות ותירץ דמדלא כתיב חרצנים וזג אלא כתיב מחרצנים ועד זג ש"מ לחלק, ואי כבעל מגילת אסתר ה"ל לשנויי מבנין אב הנ"ל, ודוק: א"ו דלענין לאו שבכללות לא מהני האי בנין האי בנין אב אלא כמו שפירשתי, וא"כ קושית הרמב"ן חזקה מזג וחרצן דלקי תרתי ולשיטת רבינו דס"ל דנא ומבושל נקרא לאו שבכללות ולא לקי אלא חדא א"כ אזג וחרצן למה לוקה שתים הלא המה עטופים על לאו אחד כמו נא ומבושל, ודוק: והואיל ואתא לידן אמינא ליישב השגת הראב"ד בפ"ה מהל' נזירות הלכה ט' שהשיג על מ"ש רבינו נזיר ששתה רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא אחת וכו' וז"ל בהשגות אמר אברהם זה אינו מחוור והלא שני שמות הן ולמדו כל איסורי נזיר מלחים ויבשים מה הללו שהן מין אחד והן שני שמות וחייבין ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו אף כל וכו' ויין וחומץ ב' שמות הן כדאיתא בבא בתרא וכו', אמנם בהא שפירשתי דמרבה מבנין אב אף כל שהוא מין אחד והן שני שמות חייב ע"ז בפני עצמו וע"ז בפ"ע, דדוקא אם ניזל בתר שמא ניתו מתרי לאוין כגון ענבי וחמרא חדתא דאם אזלינן בתר שמא אתי מתרי לאוין דענבי אתי מענבים לא יאכל וחמרא חדתא אתי מלאו המיוחד ליין לא ישתה כנ"ל ולא אתי הבנין אב אלא לאגמורן דלא תימא דחמרא חדתא כיון דטעמו ענבים היינו ענבים וא"כ חמרא חדתא וענבי מחד לאו אתו ולא לקי אלא חדא קמ"ל דבתר שמא אזלינן ומאחר דקרו ליה חמרא לא אתו מלאו דענבים לא יאכל, אלא מלאו המיוחד לא ישתה יין, ולכך לקי תרתי, והיינו דמסיים בגמרא לאתויי ענבי וחמרא חדתא, ודוק: משא"כ יין וחומץ כיון דלא אתו אלא מלאו אחד כמו שביאר רבינו אין שמות מחלקין למלקות דלא אגמרן אלא דוקא אם אזלינן בתר טעמא ניתו מלאו אחד ואם ניזל בתר שמא ניתו משני לאוין היינו דאגמרן דניזל בתר שמא ואתו משני לאוין ודוק, ולשיטתו קשה אמאי סיים בגמ' לאתויי ענבי וחמרא חדתא ושביק לחומץ ויין, ודוק: והנני חוזר להראשונות דקושית הרמב"ן היא מזג וחרצן כנ"ל, אלא דאכתי קשיא מאי קשיא ליה מזג וחרצן, הא הוא בעצמו הביא לשון הירושלמי בסוף המין השני מלאו שבכללות שלו, וז"ל ועוד מקשה שם והא כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל מעתה כיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת, אמר לון אילו כתיב חרצנים וזג יאות, כיון דכתיב מחרצנים ועד זג ליחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע עכ"ל, וא"כ אין כאן קושיא מחרצן וזג לנא ומבושל, דשאני זג וחרצן דכתיב ועד זג לחלק, משא"כ בנא ומבושל דליכא קרא לחלק, והנראה ברור בכוונת קושית הרמב"ן דמקשה לפום תלמודא דידן דקאמר בנזיר (דף ל"ד:) ועד זג אמר רבינא לאתויי דבין הביניים וכן (בדף ל"ח:) פריך רבינא לרב אשי והא שייר דבין הביניים ופירש"י כדאמרינן לעיל ועד זג לאתויי דבין הביניים, חזינן דתלמודא דידן מפיק ועד זג לבין הביניים ולא לחלק ואפ"ה תני במתניתין דחייב על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע, ורב פפא בהקשותו על מ"ד לוקין על לאו שבכללות מתני ליה בברייתא חמש להכריח דאין לוקין על לאו שבכללות ולמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות הוה ניחא ליה חמש, חזינן דאפילו לפום מה דאין לוקין על לאו שבכללות לוקין על זג וחרצן שתים. זו היא קושייתו בבירור: אמנם אני רואה דרבינו בחבורו הגדול בפ"ה מהל' נזירות לא הביא הא דבין הביניים, ולא הביא אלא מה שהביאו מכעין הפרט דפרי שהוא בוסר, וכבר הרגיש בזה הרב בעל כ"מ וז"ל ולא חשש רבינו לכתוב ענבים דכרין ולא שבין הביניים, ותירצו משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הן עכ"ל, וכל רואה דבריו אלו ישפוט שאין תירוצו מספיק לשיטת רבינו דס"ל דאי הוה חייב על חומץ בפ"ע הוי נמי שיורא, ועיין לקמן בציון ג' כוכבים כזה ?): וכדי לעמוד על עומק דעתו של רבינו הרמב"ם אעיר קושיא גדולה בדבריו שסותרין זה את זה בתוך כדי דבור, וגם סותרין דבריו שכתב פה בשרש הזה למה שכתב במצות ל"ת ר"ג ור"ד ור"ה ור"ו, והוא דרבינו הרמב"ם כתב בשרש הזה וז"ל ושם נאמר ג"כ אמר אביי אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות רוצה לומר מכל אשר יעשה מגפן היין שיחשוב אביי שלוקין עליו, מדכתב רוצה לומר מכל אשר יעשה מגפן היין משמע הא על זג וחרצן דלוקה שתים מודה רבא שלוקה משום זג ומשום חרצן, ולא פליג אלא על מלקות השלישית שהיא משום מכל אשר יעשה מגפן היין, דקאמר אביי שלוקה נמי משום מכל אשר יעשה ורבא פליג ואומר דמשום מכל אשר יעשה מגפן היין אין לוקין שהוא לאו שבכללות, וסמוך לזה כתב וז"ל ואחר שהתבאר שאמרו אל תאכל נא ובשל מצוה אחת וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר מצוה אחת מפני שהם כולם פרט כמו שהתבאר בגמרא עכ"ל, הרי שחזר ממה שכתב לעיל וגזר אומר דכל הלאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר המה מצוה אחת, אתמהא, ובלי ספק אצלי שלשון הזה של רבינו הביא להרמב"ן להאמין שרבינו סובר שעל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת, ובמצות ל"ת ר"ג ור"ד ור"ה ור"ו הנ"ל, חזר וכתב בבירור שלוקין על ענבים לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ועל הזגין בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע והביא ראיות בעינן ובעצמן שהביא הרמב"ן בהשיגו על רבינו. וקודם שאבאר דברי רבינו באור שלם אבאר תחילה מה היא כוונת רבינו באמרו וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין על הנזיר מצוה אחת מפני שהוא פרט, היאך נמשך ממה שהם פרט שיהיו כל הלאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת, והוא שהתוס' בנזיר (דף ל"ד:) בד"ה מחרצנים ועד זג למה לי הקשו וז"ל וא"ת הא שפיר איצטריך דאפילו חרצנים וזג אסר רחמנא ואע"פ שאינן ראויין לאכילה, וגם איצטריכו למלקות כדאמר לקמן אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים עכ"ל. והנה הקושיא הראשונה שהקשו והא שפיר איצטריך דאפילו זג וחרצן אסר רחמנא ואע"פ שאינן ראויים לאכילה, יש ליישב, רק רגע אדבר דהא משמע משמעתין דאי הוה כתיב פרט ואח"כ כלל ולא אגמרן רחמנא דדיינינן בכלל מוסיף על הפרט, הוה דיינינן בכעין הפרט, ולא באין בכלל אלא מה שבפרט, דהא קאמר הש"ס וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים ועד זג, ואי ס"ד דפרט והדר כלל באין בכלל אלא מה שבפרט דיינינן א"כ היכי ה"מ לרבות כל מילי הא אין בכלל אלא מה שבפרט ולא הוה מצי לאתויי אפילו גוהרקי וענבין דכרין אלא ודאי דאי לאו דכתיב זג וחרצן לומר לך כל מקום שאתה מוצא וכו' הוה דיינינן פרט וכלל בכעין הפרט והא דקיימא לן אין בכלל אלא מה שבפרט היינו בכלל ופרט דכשהפרט בסוף משמע שהוא פירושו של הכלל, משא"כ שהפרט קודם להכלל כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ה:) בסוף ד"ה איכא דאילו פרט וכלל, וכן משמע בהדיא בלשון הגמ' לומר לך כל מקום שאתה מוצא פרט וכלל אי אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט, הרי לך מבורר אי לאו דאגמרן רחמנא במה דכתב זג וחרצן דאי אתה רשאי למושכו לדונו כעין הפרט הוה דיינינן בכעין הפרט וזה ברור, וא"כ ה"פ וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר ר"ל כל הכתובים בהדיא וגוהרקי וענבי דכרין זג וחרצן למה לי ואי משום דאיצטריך לאסור אפילו זג וחרצן ואע"פ שאין ראויים לאכילה לשתוק מזג ולכתוב חרצן לפני הכלל והוה אתי זג בכעין הפרט, וע"ז משני דלולא דכתיב זג וחרצן בתר כללא הוה כלל מוסיף על הפרט והוה מרבינן אפילו עלין ולולבין, והשתא דכתב לפרטא בתרא הוצרך למיכתב נמי זג דאע"ג דהשתא נמי דרשינן פרט וכלל ופרט בכעין הפרט לא הוה מרבינן אלא בכעין הפרט דחומץ שהוא ראוי לאכילה דהא בפרט וכלל ופרט לא מרבינן כולי האי כמו בכלל ופרט וכלל כדאמר הש"ס (בדף ל"ה:) וז"ל מכדי תרין כללי ופרטא ותרין פרטי וכללא כעין פרטא דיינינן מאי איכא ביני וביני איכא דאלו תרין כללי ופרטא אי איכא פרטא דדמיא ליה אפילו בחד צד מרבינן תרי פרטי וכללא איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן, ודוק: אמנם קושיא השניה של התוס' שהקשו דאיצטריכו למלקות קושיתם חזקה וקשיא מנלן למימר דכתב רחמנא זג וחרצן לפרטא בתרא דלמא לאו משום פרטי איכתבו אלא לאגמורן דעל זג וחרצן לוקה שתים, וי"ל שרבינו הרמב"ם הוקשה לו קושיא זו, והוה ניחא ליה דע"כ האי תנא דדריש בכללי ופרטי גבי איסורי כל היוצא מגפן היין על הנזיר ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות ולכך דריש זג וחרצן לפרטא, ואע"ג דאכתי קשה מנליה דאייתר זג וחרצן לפרטא דלמא אייתר זג וחרצן ליחודי לאוי, י"ל דס"ל להאי תנא הואיל ואיכא למימר דאייתר זג וחרצן ליחודי לאוי, ואיכא למימר דלא משום יחודי לאוי פרט זג וחרצן אלא משום פרטא, הואיל ומלקות כמיתה וגבי מיתה היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו כדאמר הש"ס בסנהדרין (דף נ"ב:) וכמ"ש הרמב"ן דמלקות כמיתה והשיג מטעם זה על רבינו שפסק כמ"ד חדא מיהא לקי דמלקות הוי כמיתה וה"ל לפסוק לקולא כמ"ד חדא נמי לא לקי עיין בהשגות הרמב"ן לעיל בשורש הזה ומש"ה דריש לפרטא שהוא לקולא, ודוק: וכן גבי ענבים לחים ויבשים נמי קשיא קושיא זו מנלן דמשום פרטא איכתבו הא איצטריכו כדי שילקה שתים אלחים בפ"ע ואיבשים בפ"ע. ועיין בתוס' ד"ה מיין ושכר שכתבו דאע"ג דהש"ס נקט פרטא מיין ושכר לא מיין ושכר אתי הפרט דיין ושכר איצטריך לדרשא בנזיר (דף ד'.) ע"ש, אלא הפרט דפרי אתי מענבים לחים ויבשים וכן ממשרת ענבים לא יאכל לא אתי הפרט דזה בודאי למלקות איכתיב שהרי הוא לאו מיוחד ולקי עליה לכולי עלמא, וע"כ צ"ל כנ"ל דס"ל להאי תנא דדריש ענבים לחים ויבשים לפרטא אין לוקין על לאו שבכללות, והשתא אע"ג דאיכא למימר דאייתר לחים ויבשים ליחודי לאוי ס"ל להאי תנא כיון דאיכא למימר דאייתר לחים ויבשים ליחודי לאוי ואיכא למימר דלאו משום לאוי איפרטו אלא משום פרטא כיון דמלקות כמיתה כמ"ש הרמב"ן הנ"ל אי אתה רשאי להחמיר עליו אלא להקל כנ"ל, ודוק: ונ"ל דהיינו דקאמר רבינא בתר דסיים הש"ס לפרושי פרטא וכללא ופרטא ועד זג לאתויי דבין הביניים דלכאורה מצאה הקפידה לנוח מאי שייטיה דרבינא הכא, אלא הוא הדבר שכתבתי דאי הוה אתי זג וחרצן ליחודי לאוי ליכא למימר שהוא פרטא כנ"ל, אלא כל עצמו של התנא דדריש לפרטא היינו משום דכיון דאיכא למימר דאתי ליחודי לאוי ואיכא למימר דלא ליחודי לאוי אתי אלא לפרטא נקטינן לקולא כנ"ל, אך ע"ז קשה דהא ע"כ זג וחרצן ליחודי לאוי קאתי מדכתיב ועד זג כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי העתקתי לשונו לעיל, ולזה בא רבינא ליישב דהאי תנא דדריש בכללא ופרטא לא ס"ל הא דירושלמי דועד זג אתי לחלק לחייב על חרצן בפ"ע ועל זג בפ"ע אלא אתי ועד זג לאתויי בין הביניים, ודוק: והיינו דכתב רבינו בשרש הזה וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת מפני שהן כולם פרט, וכיון שהם פרט ע"כ לא אתו לחים ויבשים ליחודי לאוי וכן זג וחרצן לא אתו ליחודי לאוי דאל"כ אלא דאתו ליחודי לאוי מנליה להאי תנא למימר שהמה פרט כמו שהארכתי לעיל ודוק היטב: ולפ"ז צ"ל דהא דתני במתניתין וחייב על הענבים בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע לאו דברי ת"ק הן דקתני אינו חייב אלא עד שיאכלו מן הענבים כזית דהא תנא דריש בכללא ופרטא וע"כ צ"ל דלא ה"ל חרצנים וזג ליחודי לאוי קאתי כנ"ל אלא סיומא דדברי ר"ע הן דר"ע דריש כל התורה בריבוי ומיעוט כדאיתא בשבועות (כ"ו) ומאן דדריש כל התורה בריבוי ומיעוט דריש איסורי נזיר במיעט וריבה כמ"ש התוס' בנזיר (דף ל"ה) בד"ה וכ"ת משום דלדידיה אייתר זג וחרצן ליחודי לאוי דלפרטא בתרא לא איצטריך דהא דריש במיעט וריבה, א"נ דהא דלא דריש ר"ע כאן בפרט וכלל ופרט כמו שדורש בכל התורה פרט וכלל ופרט דהא אפי' מאן דלא דריש כלל ופרט וכלל אלא ריבה ומיעט וריבה פרט וכלל ופרט דריש כדמוכח משמעתיה עיין בתוס' הנ"ל היינו משום דס"ל דועד זג אתי לחייב ע"ו בפני עצמו ר"ל על חרצנים בפ"ע ועל זגים בפ"ע כמו שהביא הרמב"ן בשם הירושלמי ולא ס"ל דרשא דרבינא דועד זג לאתויי דבין הביניים וא"כ ליכא הוכחה שהוא משום פרטא איכתבו אלא י"ל דנכתוב זג וחרצן ללקות שתים, ודוק: אמנם כ"ז מקמי דחדית לן הש"ס האיבעית אימא בנזיר (דף ל"ה.), אבל בתר דחדית לן הש"ס האיבעית אימא כרבנן דאי ס"ד כדאמר ר' אליעזר בן עזריה ליכתב רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטא למאי הלכתא כתבה רחמנא בתר כלל ש"מ למידייניה בכלל ופרט, י"ל דגם תנא דקתני עד שיאכל כזית ענבים ודריש בפרט וכלל ופרט נמי מצי סבר דועד זג לא אתי לבין הביניים אלא לחלק לומר דחייב על חרצנים בפ"ע ועל זגים בפ"ע, והשתא לא קשיא א"כ מנליה למימר פרטא בתרא דלמא לא משום פרטא איכתב חרצן וזג אלא כדי לחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע דהשתא אע"ג דועד זג אתי לחלק אעפ"כ מוכרח דהוי נמי פרטא בתרא, דאל"כ לכתביה רחמנא להאי מחרצנים ועד זג גבי פרטי למאי הלכתא כתב בתר כלל ש"מ למידייניה בכלל ופרט, ולא קשיא נמי אימא כולה להכי הוא דאתי לפרטא בתרא ולא לחלק, דא"כ לכתוב רחמנא מחרצנים וזג ועד זג למה לי אלא לחלק כדאיתא בירושלמי הנ"ל, וכן ענבים לחים ויבשים י"ל דס"ל דאתו לחייב על לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ואפ"ה משמע ליה דאתי לפרטא קמא דאי רק לחלק ולא לפרטא קמא וא"כ דיינינן בכלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט ליכתביה לכל הני בתר כלל למאי הלכתא כתביה רחמנא קמי כלל ש"מ דלפרטא קמא נמי אתי, וגם ליכא לאקשויי דלמא כולה להכי הוא דאתי ר"ל לפרטא קמא ולא לחלק א"כ לשתוק מלחים ויבשים אלא לכתוב ענבים לא יאכל והוה נמי משמע לפרטא קמא דאי לא אתי אלא למלקות ה"ל למיכתב בתר כללא כנ"ל, ודוק: וכיון שכן נתישב הא דלא הביא הרמב"ם דבין הביניים, והוא דאחרי שרב פפא בנזיר (דף ל"ח) בהקשותו על מ"ד לוקין על לאו שבכללות הוה מתני חמש אע"ג דלא תני בברייתא חמש כלל כדמסיק הש"ס ש"מ דס"ל דלכ"ע לוקה חמש ר"ל על לחים בפ"ע ועל יבשים בפ"ע ועל זגים בפ"ע ועל חרצנים בפ"ע דאל"כ ה"ל למיתני רק שלש ולהקשות ואי ס"ד לוקין על לאו שבכללות לילקי שש, וכיון דר"פ ס"ל לפשוט דלכ"ע לוקין על חרצנים בפ"ע ש"מ דלא דריש ועד זג לבין הביניים דאי דריש א"כ תקשי מנליה דלת"ק דמתני' דקתני אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית דדריש בפרט וכלל ופרט דלוקה על חרצנים בפ"ע ונהי דס"ל כאיבעית אימא וא"כ ע"כ אי נמי חרצנים וזג אתו ליחודי לאוי אכתי מוכרח דאתי נמי לפרטא בתרא דאל"כ לכתוב גבי פרטא מקמי כללא, אכתי תקשי דלמא כולה לפרטא בתרא אתי ולא לחלק כדפריך הש"ס הכי על ר"א ב"ע, ואין לומר אי רק משום פרטא בתרא אתי לא לכתוב רק חרצנים ולשתוק מזג דהוה אתי בכעין הפרט, כבר כתבתי לעיל בישוב קושיא ראשונה של תוס' דאי לא הוה כתיב זג לא הוה אתי בכעין הפרט דפרט וכלל ופרט לא מרבינן כולי האי כמו בכלל ופרט וכלל ולא הוה מרבינן אלא דומיא דפרטא קמא שהוא חומץ שהוא ראוי לאכילה, א"ו דלא דריש ועד זג לבין הביניים אלא לחלק ולומר דחייב על חרצן בפ"ע ועל זג בפ"ע, ודוק היטב: והא דפריך בנזיר (דף ל"ח:) והא שייר דבין הביניים רבינו הרמב"ם אינו מפרש כמו שמפרשים התוס' דפריך אמ"ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הביניים, אלא רבינו ס"ל דודאי על רב פפא דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות לא קשיא מידי דלא דריש ועד זג לבין הביניים אלא דריש ועד זג לחלק לומר שחייב על הזגים בפ"ע ועל החרצנים בפ"ע כנ"ל, אלא דהכי פריך על רב פפא דפריך אי הכי לילקי שש הא מצי לשנויי תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים, דנהי דעלה על דעתך דלא יחל לאו שיורא הוא, אכתי דקארי ליה מאי קארי ליה הא מאן דאמר לוקין על לאו שבכללות ע"כ לא צריך קרא דועד זג לחלק וע"כ דריש לבין הביניים ומצי לשנויי לך שייר בין הביניים, ומשני לא תני מידי חמש וכדמסיק אנא סברי לאו גמרא היא בידיה והדר ביה ר"ל אע"פ שידעתי שיכול לתרץ קושייתי אמרתי אם מסברא דנפשיה קאמר ולא מפי הקבלה מרבו אז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא כמ"ש התוס' (ל"ט.) בד"ה והא אותביה חמש, אלא דהמקשה נכנס בתוך דברי רב פפא ולא שבקיה לסיומי למילתיה ובשמעו מרב פפא תחילת דברי פיהו דאמר תנא לא תני מידי חמש הקשה לו והא אותביה חמש ועוד וכי מאחר דלא תני מ"ט אותביה כלומר א"כ לא היה לך שום התחלת קושיא וא"כ לא די שלא תירצת אלא הוספת קושיא, וכהנה רבות סוגיות שהמקשה נכנס לתוך דברי המתרץ וק"ל: ואע"פ שלפ"ז קשה אמאי אמר לא תניא מידי חמש, דבשלמא לשיטת רש"י ותוס' דהקושיא אזלא לרב פפא דס"ל דלא יחל דברו לא הוי שיורא א"כ קשיא עליה דר"פ הא שייר דבין הביניים ומאי שייר דהאי שייר ולכך הוכרח לשנויי דבאמת לא תני חמש ויכולני לומר דבאמת חייב שש גם משום דבין הביניים ולא בדיתי מלבי למיתני חמש אלא מפני שסברתי שמאחר דמסברא דנפשיה קאמר לא ידחוק לתרץ ובקל יחזור מדבריו משא"כ לשיטת רבינו שהנני מפרש דעל רב פפא לק"מ אלא דכל עיקר הקושיא היתה דקארי מאי קארי הא יכיל לשנויי לך לפום דס"ל דלוקין על לאו שבכללות וא"כ ע"כ ועד זג לבין הביניים אתי דשייר נמי בין הביניים ה"ל לרב פפא לשנויי בקיצור יודע הייתי שיכול לשנויי הכי אלא הקשיתיו מפני שסובר הייתי דלא גמרא היא בידיה אלא מסברא דנפשיה קאמר ובקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו, י"ל דכיון דרב פפא בעצמו קאמר לא תניא מידי חמש כדקאמר אלא אמר רב פפא, קושטא דמילתא קאמר דלא תניא מידי חמש, ותדע דהרי לשיטת התוס' נמי קשיא דלפום שכתבו בד"ה שייר בל יחל, בל יחל לאו שיורא הוא דכי קתני מילתא דליתא בשאר איסורים אלא בנזיר בל יחל שייך בשאר איסורין נמי, וא"ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי. וי"ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר דשייר בל יחל וכו' ע"ש, א"כ אמאי הוצרך רב פפא למימר דלא תניא מידי חמש ה"ל לקיים מאמרו דתני חמש והא דקשיא לדידיה דקאמר בל יחל לאו שיורא הוא א"כ מאי שייר דשייר בין הביניים ליתרץ דבאמת גם אני סובר דבל יחל שיורא הוא כמו דאיתא מן הקושיא על אביי שאומר דבל יחל שיורא הוא כמ"ש התוס' וכי נאמר כן כדי להקשות והא דדחיתי את אביי ואמרתי דבל יחל לאו שיורא הוא היינו דסובר הייתי לאו גמרא היא בידיה וכשאדחה אותו דבל יחל לאו שיורא הוא משום דכי קתני מידי דליתא בדוכתא אחריתי לא יחל דברו איתא בנדרים בקל יחזור מדבריו, אע"כ דבאמת הו"מ ר"פ לשנויי הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא תני מידי חמש, ודוק: ואין להקשות דאכתי קשה לשיטת רבינו שפירש שהמקשה דפריך והא אותביה חמש דלא ידע הא דמסיק אמר רב פפא אנא סברי לאו גמרא הוא וכו' הו"ל להקשות על הא דאמר אלא אמר ר"פ לא תני מידי חמש מאי קאמר דהרי לפום דלא ידע מסקנא דר"פ דאנא סברי לאו גמרא הוא וכו' אין שום הבנה למאי דתירץ ר"פ לא תני מידי חמש דבשלמא לשיטת רש"י ותוס' דהא דמקשה והא שייר דבין הביניים על ר"פ פריך מאי שייר דהאי שייר יש הבנה לתירוצו דלא תנא מידי חמש אלא דקשיא קושית המקשה והא אותביה חמש וכו' אבל לפי מה שפירשתי אין שום הבנה לתירוצו דאלא אמר ר"פ חמש וא"כ ה"ל להקשות מאי קאמר: ומה שנ"ל בישוב קושיא זו הוא דהרי יש להקשות על פירוש רש"י ותוס' שפירשו לא תני מידי חמש דתניא בברייתא סתם לוקה, א"כ מאי קמ"ל התנא דהרי כל עיקר מה דאתי לאשמועינן דלוקה על כל אחד ואחד ולא אמרינן שהוא לאו שבכללות ולא לקי על לחים ויבשים אלא חדא ועל זג וחרצן חדא ושיטת רבינו בפירוש קושיא זו והא שייר דבין הביניים שפירשתי דהקושיא אזלא דקארי לה מאי קארי לה הא מ"ד דס"ל לוקין על לאו שבכללות ע"כ דריש ועד זג לבין הביניים דלחלק ולומר שלוקה על חרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע לא צריך דהא אית ליה לוקין על לאו שבכללות ונהי דס"ד דמשום לא יחל לא הוי שיורא אכתי הא מצי לשנויי לך תני ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים מחוורת טפי משיטת התוס' שפירשו דהקושיא אזלא על ר"פ דס"ל דלא יחל לא הוי שיורא והא שייר דבין הביניים ומאי שייר דהאי שייר, דלשיטת התוס' קשיא מאי משני ר"פ אנא סברי לאו גמרא היא בידיה לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו כמו שפירשו התוס' דמאי דוחק הוא שמתרץ תנא ושייר דהא אי נמי יחזור מדבריו ויודה דאין לוקין על לאו שבכללות אכתי צ"ל תנא ושייר דהא תקשי והא שייר בין הביניים וא"כ אדרבה הא עדיפא ליה לומר דלוקין על לאו שבכללות ושייר לאו דמכל אשר יעשה מגפן היין ומאי שייר דהאי שייר שייר בין הביניים משיאמר אין לוקין על לאו שבכללות ויצטרך לשנויי על הא דשייר בין הביניים דשייר נמי לא יחל אע"ג דהוא קצת דוחק הואיל ואיתא בשאר איסורין וכדדחי הש"ס כן באמת אי משום לא יחל לאו שיורא הוא, ועוד קשה באמת אמאי משני לעיל דשייר נמי לא יחל ולא תירץ דשייר נמי בין הביניים, אמנם לשיטת רבינו שפירשתי ניחא דאי הוה ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות לא הוה צריך כלל לומר תנא ושייר דמאן דאית ליה אין לוקין על לאו שבכללות וס"ל דעל זג וחרצן לוקה שתים ע"כ צ"ל דועד זג אתי לחלק כנ"ל וא"כ ליכא לימוד כלל לרבות בין הביניים, ודוק: וגם הא דמשני לעיל שייר נמי בל יחל ולא משני שייר בין הביניים היינו דאילו הוה משני רק שייר בין הביניים לא הוה אלא תירוץ לקושית רב פפא, ולא הוה ק"מ על ר"פ דלדידך דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות א"כ אמאי שייר בין הביניים דלר"פ דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות וס"ל על זג וחרצן לוקה שתים מפיק ועד זג לחלק כשיטת הירושלמי ולית ליה כלל בין הביניים משא"כ כשתירץ לו דשייר לא יחל לא די שלא תירץ קושית ר"פ אלא הוי אפי' תיובתא לר"פ לדידך דס"ל אין לוקין על לאו שבכללות א"כ תקשי מאי שייר דשייר לא יחל עד שהוצרך ר"פ לשנויי אי משום הא לאו שיורא הוא כי היכי דלא תקשי עליה מאי שייר דשייר לא יחל כמו שפירשו התוס' בד"ה שייר בל יחל, ודוק: ובחידושי הלכות שלי ישבתי ישוב נכון וחריף דלא כפירש"י ותוס' ונאות הוא לשיטת הרמב"ם שפירשתי אלא מפני האריכות איני מעתיקו פה: ומיהו למה שתירץ בעל כ"מ ? דהא דלא חשש רבינו לכתוב עינבי דכרין ולא שבין הביניים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הן, יש להביא ראיה מדברי התוס' שהקשו בנזיר (דף ל"ח:) בד"ה ולילקי שש מכל אשר וגו' וא"ת וליחשוב התנא נמי שכר וחומץ, וי"ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהן עכ"ל, ואי ס"ד דבין הביניים אינן בכלל ענבים בלשון התנא א"כ מאי פריך רבינא מפרזקיא לרב אשי והא שייר דבין הביניים ופירשו התוס' דהקושיא אזלא למ"ד דלא יחל לאו שיורא אמאי שייר בין הביניים הא בין הביניים לאו שיורא הוא, דלא הוי שיורא אלא בהנך דחשיב התנא ולא מני כל המלקיות, אבל מה שמשייר מינים שהיה עוד חייב עליהם מלקות לאו שיורא הוא, ועוד הא שייר נמי שכר וחומץ, א"ו דבין הביניים הם בלשון התנא בכלל ענבים וא"כ מאחר דחשיב התנא ענבים היה לו לחשוב נמי לאו דבין הביניים, ודוק: אמנם כ"ז לשיטת התוס' דס"ל דלא הוי שיור אלא מה שלא מנה כל המלקיות במה דחשיב התנא אבל מה שאינו מונה שכר וחומץ לאו שיורא הוא, משא"כ לשיטת רבינו דס"ל דאם היה חייב מלקות בפני עצמו אחומץ הוי נמי שיורא לא מוכח מידי, ועיין במצות ל"ת ר"ו שרבינו מכריח דעל חומץ אינו חייב מלקות בפ"ע מדלא משני הש"ס שייר חומץ, הרי לך מבואר דאי הוה חייב על חומץ בפ"ע הוה שיורא וא"כ אי נמי בין הביניים לא הוה בלשון התנא בכלל ענבים אפ"ה פריך שפיר והא שייר בין הביניים, ודוק היטב: ואחרי הודיעך כל זאת דברי רבינו עולים כהוגן בלי שום סתירה בדבריו. דהא דכתב ר"ל מכל אשר מגפן היין הא בזג וחרצן דלוקה שתים מודה היינו לפי המסקנא בגמ' בתר דחדית הש"ס האיבעית אימא הנ"ל ומדהוה תני רב פפא חמש משמע דכ"ע מודים דלוקה על זג וחרצן שתים משום דועד זג אתי לחלק כנ"ל, והא דכתב וכן כל לאוין שבאו באיסור כל היוצא מגפן היין מצוה אחת היינו לפום מה דהוה קיימינן עד דלא חדית לן האיבעית אימא וע"כ היינו צריכין לומר דהאי תנא דדריש פרט וכלל ופרט ס"ל דאין לוקין על זג וחרצן משום דהוי לאו שבכללות כמו שבארתי לעיל והוה ס"ל דעד זג לאתויי דבין הביניים כנ"ל ומביא ראיה דאע"ג דהאיסורים מפורשים אפ"ה אמרינן דהוי לאו שבכללות כיון שהם עטופים על לאו אחד כדמוכח ממה דהוה קיימינן עד דלא חדית לן הש"ס האיבעית אימא, ולמסקנא דנקטינן דזג וחרצן לקי תרתי לאו משום דכיון דהאיסורים מפורשים אע"פ שהם עטופים על לאו אחד לא הויין לאו שבכללות, אלא הטעם משום דועד זג אתי לחלק כמו שכתב הרמב"ן בשם הירושלמי, והיינו טעמא דלא הביא רבינו בחיבורו הגדול דבין הביניים דלמסקנא ע"כ צריכין אנו לומר דעד זג אתי לחלק ולא לבין הביניים ודוק היטב: ובחידושי על חיבורו הגדול של רבינו ישבתי נמי הא דלא הביא רבינו עינבי דכרין ואין ענין למה שאנו עומדים בו לכן לא העתקתי פה: ומעתה מבואר מעצמו שסרה קושית הרמב"ן שהקשה מזג וחרצן לנא ומבושל, דשאני זג וחרצן דכתב רחמנא ועד זג לחלק כדאיתא בירשלמי שהביא הרמב"ן בעצמו, והא דאמר רבינא ועד זג לאתויי לבין הביניים דהוצרך רבינא לומר דבר זה לתנא דדריש בפרט וכלל ופרט וע"כ צ"ל דס"ל דעל זג וחרצן אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות דאי לוקין לא הוה מצי למימר דזג וחרצן הוא פרט אחרון כמ"ש לעיל, וע"ז הוקשה לרבינא הא ע"כ על זג וחרצן לוקה שתים מדכתב רחמנא ועד זג כמ"ש בירושלמי, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מנליה למימר דזג וחרצן איכתוב משום פרט אחרון דלמא לכך איכתוב כדי שילקה על זג וחרצן שתים, וע"ז קאמר דהאי תנא לא ס"ל כהירושלמי דועד זג לחלק אלא לאתויי דבין הביניים, והא דתני במתניתין ולוקה על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע הוא סיום דברי ר"ע דדריש בכל התורה בריבוי ומיעוט כנ"ל, ובאמת ר"ע לא דריש ועד זג לבין הביניים אלא לחלק כהירושלמי, אבל לאחר שחידש לן הש"ס האיבעית אימא הנ"ל דאע"פ שלוקין על זג וחרצן שתים אפ"ה מוכח דלפרטא בתרא נמי אתא, דאל"כ לכתוב מקמי כללא, ולפי מה דמוכח מדהוה תני רב פפא חמש דכ"ע ס"ל דלוקין על זג וחרצן שתים ע"כ צריכין אנו למימר דכ"ע ס"ל דעד זג אתי לחלק ולא לבין הביניים כמו שהארכתי לעיל, ודוק: ומעתה ההיא דירושלמי דקאמר דועד זג אתי לחלק ולומר דלוקין על החרצנים בפ"ע ועל הזגים בפ"ע הוי סייעתא לשיטת רבינו ותיובתא לשיטת הרמב"ן, דאי ס"ד ככללא דכייל הרמב"ן במין השלישי מלאו שבכללות שלו דכל לאו שיש בו כלל ופרטים בתחילה או בסוף כגון הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש וכן בנזיר כולל מכל אשר יעשה מגפן היין, ולדברי הכל הפרטים יתירים ולוקין על כל אחד ואחד, א"כ למה ליה להירושלמי למימר דעד זג לחלק אמאי לא משני כיון דאיכא כלל בתחילה א"כ הפרטים הם יתירים ולוקין אליבא דכ"ע כמ"ש הרמב"ן, א"ו שהוא כשיטת רבינו דגבי זג וחרצן לא הוה אמרינן דהפרטים יתירים דהייתי אומר דהוצרכו לפרטא בתרא לכך איצטריך עד זג לחלק וככל מה שכתבתי לעיל, ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וכן חלקו הם עצמם אביי ורבא בפ"ה של מנחות וכו' ואינו מתיחד בשם אחד כלאו דחסימה עכ"ל. וצריך ביאור למה מיאן בגירסת רבינו וגם צריך ביאור למה שמסיים ולרבא אינו לוקה על לאו שבכללות לפי שעירוב שאור מן המדרש לא תקטירו, ולכאורה דבריו תמוהים דבהדיא קאמר הש"ס דעירובין נתרבו מכי כל כדתני עירובו מנין ת"ל כי כל, ולא מדרשא דלא תקטירו, אמנם זה פשוט דה"פ לפי שעירוב השאור נתרבה מן המדרש דכי כל ללא תקטירו, והמדרש ההוא כולל עירוב שמות חלוקין ואיסורין חלוקין וכו', ולפ"ז י"ל דלא ניחא ליה בגירסת רבינו דחשיב ד' מלקיות משום דגבי דבש לא כתיב כי כל אלא וכל וא"כ ליכא לרבות עירוב דבש ושאור, ולא מרבינן אלא עירוב שאור ודבש דכי כל גבי שאור כתיב, ועיין בתוס' במנחות (דף נ"ח:) שג"כ הוה קשיא להו האי קושיא וז"ל בסוף ד"ה המעלה משאור ומדבש שכתבו ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל, אי משום הא מיאן בגירסת רבינו כבר תירצו שם התוס' דוי"ו דוכל דבש מוסיף על ענין ראשון ע"ש. וגם אני רואה מדקדוק לשונו של הרמב"ן שכתב והן שלש מלקיות לאביי כמו שאמר בדין נא ומבושל, דלכאורה למאי נ"מ הביא דמיון דנא ומבושל, שהוא מפרש המעלה שאור ודבש ר"ל שהעלה שאור בפני עצמו ודבש בפני עצמו בהתראה אחת אע"פ שלא עירבם חייב שלש וכמו דהוה ס"ד דתוס' לפרש כן, עיין בד"ה הנ"ל שכתבו קצת היה נראה לפרש שכל אחד לבדו ואשאור לחודיה לוקה משום שאור ומשום כי כל שאור וכו' דאכולהו קאי לא תקטירו ואע"ג דמכי כל דרשינן עירובין מ"מ משמע בין מעורבין בין שאינן מעורבין ומש"ה לקי אשאור תרי ואדבש תרי עכ"ל. והרמב"ן נמי מפרש הכי אלא שאינו מסכים עם התוס' שכתבו דגם אדבש לחודיה תרי, דס"ל דכיון דלא כתיב כי כל גבי דבש לא לקי אדבש אלא חדא, אבל אשאור שפיר לקי תרתי משום שאור ומשום עירוב שאור ודבש ר"ל הדרש שמרבה עירוב שאור ודבש כמו שמפרשים התוס' בס"ד, דמהאי דרשא נמי משמע שאור שאינו מעורב כמ"ש התוס' וז"ל מ"מ משמע בין מעורבין בין שאינן מעורבין, ולכך דימה הרמב"ן זה לנא ומבושל שאע"פ שנא ומבושל כל אחד בפני עצמו אפ"ה הוי כי אם צלי אש דמרבה כל מיני בישולין שאינן צלי והוי בכלל זה נא ומבושל נמי לאו לנא ומבושל ולקי מכלל זה מלקות שלישית משום כי אם צלי אש וה"נ דכוותיה בכי כל אע"ג דמרבה עירובין מ"מ שאינו מעורב נמי משמע והדין נותן שילקה מלקות שלישית גם מריבוי זה דכי כל, ודוק: ואם לזה כיון הרמב"ן כבר דחו התוס' שם הפירוש הזה, ופירשו בפירוש הש"ס דמיירי שמעלה שאור בפ"ע ודבש בפ"ע ושאור ודבש מעורבין זה בזה שלוקה ד' אחת משום שאור ואחת משום דבש ואחת משום עירובי שאור ואחת משום עירובי דבש, ואע"ג דלא כתיב בדבש כי כל וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ואפשר דגם רבינו מפרש כן שהרי לא העתיק אלא לשון הגמרא, ודוק:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והענין מצריך אותי לצרף בכאן מ"ש בראשון של תמורה כו' והעלו שם תיובתא דאביי תיובתא (וגירסת רבינו רבא אמר אין לוקין) מה שלא עשו וכו' שמות חלוקים לאו אחד לא תקריבו אלה לה' ואשה, ולאו אחר לא תתנו מהם וכו' שהוא דין מיוחד בו כמו שפירשתי וכו' עכ"ל. והנה על פירושו שפירש לפי שהם דורשין בכתוב הזה שמות מחולקין לאו אחד לא תקריבו ואשה ולאו אחר לא תתנו מהם, כבר הקשה בעל זוהר הרקיע הביאו בעל מגילת אסתר קושיא חזקה וזה תוכן קושיתו דאכתי מאי תיקן בזה דאף לפי פירושו אנו מוכרחים לומר דס"ל להאי תנא לוקין על לאו שבכללות דנהי דכולו ומקצתו באין משני לאוין אכתי השתא לפי פירושו איסור בל תקדישו ובל תקטיר כולו מחד לאו קאתו שהוא לא תקריבו אלה לה' ואשה וא"כ לא הוי אלא ד' לאוין ואמאי קתני עובר בה' לאוין, א"ו דהאי תנא ס"ל לוקין על לאו שבכללות, זו היא קושית בעל זוהר הרקיע. והנה לולא שהודה הרמב"ן במין השני מלאו שבכללות שלו, היתה בידי ליישב קושית בעל זוהר הרקיע שהקשה על הרמב"ן, דה"פ בדברי הרמב"ן שאמר אלא שהיה סובר אביי שכיון שלא בא בהקטרת בעלי מומין אלא לאו אחד אי אפשר לחייב בו שתים אע"פ שנאמר בו בין כולו בין מקצתו ר"ל ואשה הוא כולו ומהם הוא מקצתו וא"כ הויין האיסורין מפורשים וקאי לאו אכל אחד ואחד כמ"ש התוס' בב"מ (דף קט"ו:) בד"ה שנאמר לא יחבול והביאו ראיה שגם רש"י פירש כן בפ' בתרא דמכות גבי לא תוכל לאכול בשעריך, אפ"ה א"א לחייבו שתים משום דשם הקטרה אחת היא וכמו שתירצו כן התוס' בסוף ד"ה שנאמר לא יחבול הנ"ל אמה שהקשו על תירוצם שתירצו דכיון שאיסורים מפורשים קאי לאו אכל אחד ואחד מהא דכריתות דאכל חלב שור וכשב ועז דלא לקי אלא חדא משום דהוי לאו שבכללות אע"ג דהאיסורים מפורשים ותירצו דשאני חלב שור וכשב ועז דשם חלב אחד הוא, ועלה בתיובתא לפי שהם דורשים בכתוב הזה שמות מחולקין לאו אחד לא תקריבו אלה לה' ואשה ולאו אחד לא תתנו מהם, וא"כ הקטרת אימורין של בעלי מומין אע"ג דשם הקטרה אחת היא חייב שתים משום דאתי מתרי לאוי ובל תקדישו שהוא לא תקריבו ואשה שהוא הקטרת כולו לא הוי לאו שבכללות כיון דהאיסור של ואשה מפורש קאי לאו אכל אחד ואחד, דהקדש והקטר שני שמות נינהו ושני שמות שמפורשים איסורן אע"פ שהם עטופים על לאו אחד אמרינן דהלאו קאי על כל אחד ואחד כמ"ש התוספות ורש"י הנ"ל, אמנם אחר שהודה הרמב"ן במין השני מלאו שבכללות שלו גבי לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, ומשפט גר יתום, אע"פ שהאיסורים המפורשים הם שני שמות כיון שהמה עטופים על לאו אחד הוי לאו שבכללות לא יכון לשיטתו תירוץ זה דא"כ למה מודה בכל הנ"ל דמאחר שעלה רבא בתיובתא וא"כ ע"כ הא דחייב מקדש בעלי מומין בחמש מלקיות צ"ל משום דכיון דואשה עטוף על לאו דולא תקריבו וכל שהאיסורין מפורשים אע"פ שהם עטופין על לאו אחד לא הוי לאו שבכללות דאמרינן דהלאו קאי על כל אחד ואחד, ודוק: אמנם י"ל קושית בעל זוהר הרקיע בכמה אנפי אלא מפני שהם קצת דוחק לא העליתי פה, ולא אעלה אלא אחד מהם הנראה לי המחוור יותר, דהא יש לדקדק אחר שהעלו רבא בתיובתא ע"כ צ"ל דחכמים דורשין בכתוב הזה שמות חלוקין לא תקריבו לה' ואשה לאו אחד, ולאו אחר לא תתנו מהם, דהא גופא קשיא מנא להו למשדי ואשה אלא תקריבו ולא על לא תתנו מהם דמסתברא טפי למשדי ואשה אלא תתנו מהם, והטעם יוכיח שבתיבת אלה יש אתנחתא, וע"כ צ"ל דבא להם זה בפירוש מקובל ממשה כמו שרגיל רבינו הרמב"ם לומר כן, וכיון שכן ע"כ מוכרח דלא תקריבו ואשה לא הוי לאו שבכללות דאי נמי הוה לאו שבכללות תקשי על התורה גופה אמאי לא כלל הקטרת כולו ומקצתו בחד לאו ואמאי ערבינהו מין בשאינו מינו הוא הקדש והקטרה, א"ו דלחלק אתי, ודוק: והשתא ל"ק דאמאי פסק באתנן זונה ומחיר כלב ואינך דהויין לאו שבכללות דשאני התם דליכא הוכחה לחלק משא"כ בהקטיר כולו ומקצתו דאיכא הוכחה לחלק מדלא עטפינהו כולו ומקצתו אחד לאו ועטפינהו על לאו דמקדש בעלי מומין, ודוק:

אמנם במ"ש על רבינו הרמב"ם שפירש דהברייתא אתיא כמ"ד לוקין על לאו שבכללות וז"ל, וזה דרך משובשת אינה כדרכי התלמוד וכו' ודברי האמור לוקין מתקיימין ממנה עכ"ל, ודרך כזה אני רואה שגם רש"י דורך בה והוא מה שפירש רש"י בפסחים (דף מ"א) בברייתא דיכול אכל כזית חי יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר ת"ל כי אם צלי אש ומפרש דהאי תנא ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות, והנה גם עליו ר"ל על רש"י נמי קשיא כקושית הרמב"ן א"כ ה"ל להש"ס להקשות מברייתא זו דכי אם צלי אש אמ"ד לוקין על לאו שבכללות בכל מקום, וא"ל דרש"י מוקי הברייתא דמקדש בעלי מומין עובר משום חמשה שמות כמ"ד לוקין על לאו שבכללות כמו שפירש הרמב"ם וא"כ אין קושיא לא למר ולא למר דלכל אחד איכא ברייתא דמסייעא ליה, דז"א דהרי אע"פ שנאמר גבי מעלה בעלי מומין דלוקין שתים אכתי קשיא למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות דכי אם צלי אש ואין לוקין על לאו שבכללות דמכל אשר יעשה מגפן היין גבי נזיר דדלמא שאני גבי מעלה בעלי מומין דהאיסורים מפורשים דואשה הוא איסור דכולו ומהם הוא איסור דמקצתו וכל היכא דהאיסורים מפורשים כתב רש"י דלא הוי לאו שבכללות אע"פ שהם עטופים על לאו אחד כמו שפירש רש"י במכות גבי לא תוכל לאכול בשעריך הביאו גם התוס' בב"מ הנ"ל, אמנם לרבינו הרמב"ם אין אנו צריכין לומר שדרך בדרך הזה שחשבו הרמב"ן למשובשת דודאי מצאנו ברייתא מפורשת הזכירה הרמב"ן עצמו והוא ברייתא דכריתות (דף ד') הבאתיה לעיל דתניא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי ר' ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת ואמרינן עלה נימא בהא קמיפלגי דר"י סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין על לאו שבכללות ודחינן לעולם קסבר ר"י אין לוקין על לאו שבכללות ושאני הכא דמייתרי ליה קראי, ושקלינן וטרינן התם טובא אי מייתרי קראי או לא כדי שלא נעמיד ר"י כמ"ד לוקין על לאו שבכללות, ומ"מ אף לכשתמצא לומר דבלאו שבכללות פליגי קיימא לן כחכמים דרבים נינהו וכ"ש למאי דמהדרינן לאוקמי טעמא דר"י ביתורא דקראי וכולהו ס"ל דאין לוקין על לאו שבכללות, הרי לך ברייתא מבוררת דס"ל לחכמים או אפי' לר"י אין לוקין על לאו שבכללות, ועיין בתשובת הרשב"א סימן קמ"א דמכריח מברייתא זו דכל חלב שור וכו' לפסוק כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, ואולם אפשר לומר שגם מהרמב"ן לא נעלמה ברייתא זו אלא דס"ל דליכא מהאי ברייתא סייעתא למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, דשאני חלב שור וכשב ועז דשם חלב אחד הוא כמו שתירצו כן התוס' בב"מ (דף קט"ו:) הנ"ל, והיינו דדקדק הרמב"ן בלשונו לומר דכיון דלא באת ברייתא או משנה באין לוקין על לאו שבכללות אם היה כשאר לאוין שבכללות, ובהני תיבות אם היה כשאר לאוין שבכללות רימז דאין מברייתא דחלב שור וכשב ועז סייעתא למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, דחלב שור וכשב ועז לא דמי לשאר לאוין שבכללות מפני ששם חלב אחד הוא משא"כ שאר לאוין שבכללות שמות מחולקין הן, ואע"ג דמשמע ממה שהביא הרמב"ן במין השני מלאוין שבכללות שלו ראיה ממה שאין לוקין על לאו דחלב שור ועז אלא אחד משום דהוי לאו שבכללות דלא תביא אתנן זונה ומחיר כלב ואינך דהוו נמי לאו שבכללות דלא נחית להאי סברא שתירצו התוס' דשם חלב אחד הוא דאי נחית לסברא זו א"כ מנליה ללמוד מלאו דכל חלב שור וכשב דהוי לאו שבכללות לאתנן זונה ומחיר כלב דהוו נמי לאו שבכללות, דדלמא שאני לאו דכל חלב משום דשם חלב אחד הוא וכמו שחילקו באמת בזה התוס' דב"מ הנ"ל, ויש ליישב: ואיך שיהיה אם נאמר דגם הקטרת כולו ומקצתו הוה שם אחד כמ"ש במה דהיה אפשר ליישב קושית בעל זוהר הרקיע על הרמב"ן, ליתא לקושית הרמב"ן על רבינו הרמב"ם, דלא הוה בכח הש"ס למיפרך בכל מקום על מ"ד אין לוקין על לאו שבכללות מברייתא דבעלי מומין לפום מה דהעלה רבינו הרמב"ם דהאי תנא ס"ל לוקין על לאו שבכללות, משום דאיכא ברייתא דכל חלב דפליג על הא ברייתא דבעלי מומין, דבשלמא אי מעלה כולו ומקצתו הויין שמות מחולקין קושית הרמב"ן חזקה דמברייתא דכל חלב שור ליכא סייעתא למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות אפי' היכא דהאיסורים העטופים על לאו אחד המה שמות מחולקין דשאני כל חלב דשם חלב אחד הוא וברייתא דבעלי מומין הוה תיובתא, משא"כ אם מעלה כולו ומקצתו נמי הוי שם אחד ועיקר הקושיא שהיה בכח הש"ס להקשות הוא מכח כ"ש ומה כולו ומקצתו דהוי שם אחד לוקין עליהם שתים כ"ש היכא דהאיסורים המעוטפים המה שמות מחולקין דלוקה על כל אחד ואחד, לקושיא זו הפירוק מבואר הא איכא ברייתא דכל חלב דפליג אהאי ברייתא דבעלי מומין, ודוק: והא דפריך בתמורה מההיא ברייתא דבעלי מומין על רבא לגירסת רבינו דס"ל המעלה בעלי מומין והקטיר כולו ומקצתו דאין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות, י"ל דהמקשה והמתרץ לא ידעו מברייתא דכל חלב שור וכשב ועז, ועל רבינא ורב אשי מסדרי הש"ס נמי ל"ק אמאי הניחו דברי רבא בתיובתא כיון דאיכא ברייתא דפליג על הא ברייתא, די"ל דהיינו לפי שהיה רוצה המתרץ לומר דאפי' ברייתא דבעלי מומין ס"ל דאין לוקין ואפיק הקטרת מקצתו ועייל קבלת דם, זאת אסיקו בתיובתא ר"ל דזה שרוצה המתרץ לומר דגם הברייתא דבעלי מומין ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות תיובתא דהא מדסיפא ר' יוסי בר' יהודה רישא רבנן, ודוק. והניחו לשון תיובתא כדי שיהיה ברייתא דבעלי מומין סייעתא לאביי ולא תקשי עליה מברייתא דכל חלב שור וכשב כנ"ל, ודוק היטב: ובר מן כל דין קשיא לי טובא על מה שתירצו התוס' דשם חלב אחד הוא כנ"ל הא מצינו דהש"ס קרי כה"ג שמות מחולקין, והוא בקידושין (דף ע"ז.) וז"ל אמר מר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת האי אלמנה ה"ד אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון ועל אלמנת לוי אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופים מחולקין הרי שמות מחולקין, הרי לך מבורר דאע"ג דשם אלמנה אחת היא אפ"ה מדנקראת אלמנת ראובן ואלמנת שמעון הויין שמות מחולקין, ואמאי לא נימא ג"כ גבי חלב שור וכשב ועז דאע"ג דשם חלב אחד הוא אפ"ה מדקרינן חלב שור חלב כשב חלב עז הויין שמות מחולקין מאי שניא דא מן דא, ואין בכחי המצייר והמפריד לחלק ביניהם. וגם מתשובת הרשב"א סימן קמ"א הנ"ל נראה דלא ס"ל תירוץ התוס' הנ"ל דשם חלב אחד הוא דאי ס"ל האי תירוץ של תוס' דשם חלב אחד הוא תקשי אמאי הניח בצ"ע מה שלא הקשה הש"ס על מ"ד לוקין על לאו שבכללות מברייתא דכל חלב שור וכשב הא הפירוק מבואר דשאני לאו דכל חלב דשם חלב אחד הוא משא"כ כל לאוין שבכללות דס"ל דלוקין עליהם כוללים איסורים חלוקי השמות א"ו דלא ס"ל תירוץ התוספות, והאמת שלהתוס' הביאם ההכרח לומר כן לשיטתם דסבירא להו דהיכא דהאיסורים מפורשים אע"ג דהמה עטופים על לאו אחד לא הוי לאו שבכללות והוקשה להם מלאו דכל חלב שור וכשב ועז דהאיסורים מפורשים ואפ"ה הוה לאו שבכללות ומפני הלחץ זה הדחק הוכרחו לומר תירוץ זה דשם חלב אחד הוא, משא"כ לשיטת רבינו הרמב"ם דס"ל דאע"פ שהאיסורים מפורשים אם הם עטופים על לאו אחד הוו לאו שבכללות ל"ק ליה מידי ואינו צריך לתירוץ של תוס' לומר דשם חלב אחד הוא, ואדרבה יש לו הוכחה דאי אפשר לומר כתירוצם כמו שהבאתי ראיה מגמרא דקידושין הנ"ל, ולשיטת רבינו דאסיק דברייתא דבעלי מומין ס"ל לוקין על לאו שבכללות ל"ק נמי מה שהקשה הרשב"א בתשובה הנ"ל והניח בצ"ע דאמאי לא הקשו בש"ס מברייתא דכל חלב למ"ד לוקין על לאו שבכללות דהא חכמים הוא דקאמרי אין לוקין על לאו שבכללות ופשיטא למאי דמהדרינן דגם ר' ישמעאל ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות, דלשיטת רבינו הפירוק בזה מבואר דאע"ג דמצינו ברייתא דכל חלב דחכמים ור' ישמעאל סבירא להו אין לוקין על לאו שבכללות לק"מ על מ"ד לוקין כיון דאיכא סתמא דברייתא דבעלי מומין דס"ל לוקין על לאו שבכללות וסתם סתמא נמי הוי דרבים כמ"ש מהר"ם מלובלין בחידושי הלכות ב"ק (דף ע') בד"ה כסתם יחידאה בביאור דברי התוס' הזה ולקמן אעתיק לשונו, דבשלמא הרשב"א לפום דלא ס"ל תירוצו של תוס' דשם חלב אחד הוא, הוצרך להניח קושיא זו בצ"ע משום דאיהו ס"ל דברייתא דבעלי מומין אתי נמי כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות וכמו שפירשה הרמב"ן דהרי כתב בתשובה הנ"ל וז"ל ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בגמרא אין כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כאותה שאמרו בסנהדרין בפ' ד' מיתות במגפף ומנשק ויש שלוקין עליו בפ' ראשון של תמורה גבי המעלה איברי בעלי מומין לגבי מזבח, ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ומבושל וזג וחרצן ורחיים ורכב אביי אמר לוקין ורבא אמר אין לוקין או בחילוף כפי חילוף הגרסאות והלכה בהן כמו שאומר אין לוקין וכו', הרי לך מבואר דס"ל דברייתא דבעלי מומין אתיא נמי כמ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, משא"כ לרבינו דמסיק דברייתא דבעלי מומין ס"ל לוקין על לאו שבכללות ניחא כנ"ל: וראוי שתדע דאם אמרינן דר' ישמעאל וחכמים פליגי גבי לאו דכל חלב שור וכשב ועז בלוקין על לאו שבכללות דחכמים ס"ל אין לוקין ור"י ס"ל לוקין, תהוי תיובתא דמ"ד לוקין דרבים הוא דאמרי אין לוקין ור"י דאמר לוקין יחידאה הוא, ולא תספיק השתא דלמ"ד אין לוקין נמי איכא סתמא דברייתא גבי בעלי מומין דס"ל לוקין על לאו שבכללות, דאמרינן כיון דמצינו יחיד שחולק בהדיא אחכמים וס"ל לוקין, סתמא דברייתא נמי יחידאה היא כמו שאכתוב בשם התוס' ע"פ ביאור מוהר"ם מלובלין, משא"כ א"א דגם ר' ישמעאל מודה דאין לוקין על לאו שבכללות לק"מ על מ"ד לוקין מברייתא דכל חלב דהרי איכא נמי סתמא דברייתא גבי בעלי מומין דס"ל לוקין וסתם סתמא דרבים הוא, כמ"ש מוהר"ם מלובלין כנ"ל. וכדי שתעמוד על הדבר בבירור אעתיק לך פה לשון מוהר"ם מלובלין בחידושי הלכות (ב"ק ע') וז"ל בתוס' ד"ה כסתם יחידאה לא אמר וכו' וא"ת והא האי סתמא נמי וכו' וי"ל דדלמא ר' יהודה כל שליקטו נמי שרי וכו', לפום ריהטא דברי התוס' תמוהים דמאי תירצו דאדרבה דלפ"ז תקשה יותר דהאי סתמא דאין הגונב אחר הגנב אתי דלא כמאן, וי"ל דבשלמא אי היה מוכר שס"ל לר' יהודה כל שילקטו דוקא וס"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו אז אמרינן דמסתמא אתי ההוא סתמא דאין הגונב אחר הגנב כר' יהודה כיון דלא ידעינן שום תנא בהדיא דס"ל הכי כי אם ר' יהודה, אבל השתא כיון דגם מדברי ר' יהודה אינו מוכרח דס"ל כל שילקטו דוקא א"כ ע"כ צ"ל דהאי מתניתין דאין הגונב אתי לא כר' דוסא ולא כר' יהודה אלא כתנאי אחריני דס"ל הכי בהדיא וכיון דנשנית בלשון סתם משנה מסתמא אתיא כרבים כרוב סתמי משניות דאתו כרבים עכ"ל, הרי מבואר כמו שבארתי לך. וממוצא הדברים ראיתי אור, והוא שכבר הערתי דתרי סוגיי סתרי אהדדי, דגבי כל חלב שור וכשב ועז מסיק הש"ס דר' ישמעאל נמי סבירא ליה אין לוקין על לאו שבכללות והא דקאמר אכל חלב שור וכשב ועז חייב על כל אחת ואחת משום דמייתרי ליה קראי ואף על גב דשור וכשב לא מייתרי דאיצטריכו למשרי חלב אליה קאמר א"כ ליכתוב שור וכשב, ועז למה לי, ש"מ לחלק, חזינן דס"ל להש"ס דאע"ג דשור וכשב לא מייתרי כיון דעז מייתר אמרינן מדעז לדרשא לחלק שור וכשב נמי לחלק, וכמו שאומר כן הש"ס גבי רך וטוב מדרך לדרשא טוב נמי לדרשא, ואילו גבי לחם וקלי וכרמל מסיק הש"ס דקלי מייתר לחלק ופריך הש"ס ואימא אקלי דמייתר לקי חדא לחם וכרמל דלא מייתרי לא לקי אלא חדא ומסיק א"כ ליכתוב רחמנא לחם כרמל וקלי או קלי לחם וכרמל מ"ש דכתב רחמנא לקלי באמצע אלא לאגמורן על כולהו דמחלקי, הרי לך מיתבא דעתיה דהש"ס בהא דקלי מייתר לחודיה בלא כתיבא באמצע ולא אמרינן מדקלי לחלק לחם וכרמל נמי לחלק, כמו דבהא הוה ניחא גבי חלב שור וכשב, ודוק: ונ"ל דבהא פליגי אביי ורבא, דאביי דס"ל לוקין על לאו שבכללות ס"ל דאמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק אע"ג דלא מייתרי, ורבא ס"ל דלא אמרינן מדהאי דמייתרי לחלק הנך דלא מייתרי נמי לחלק, וכיון שכן אין לוקין על לאו שבכללות, והוא ע"פ מה שהבאתי לעיל בשם מוהר"ם מלובלין דאביי דס"ל לוקין על לאו שבכללות, משום דמצינו סתמא דברייתא גבי מקדש בעלי מומין דס"ל לוקין על לאו שבכללות כמו שהעלה רבינו הרמב"ם ואי משום דמצינו ר' ישמעאל יחידאה דס"ל לוקין על לאו שבכללות גבי כל חלב שור וכשב ועז וחכמים פליגי עליה וס"ל דאין לוקין א"כ האי סתמא דברייתא דבעלי מומין דס"ל לוקין ר' ישמעאל היא, והוי סתמא כיחידאה ולא פסקינן כוותיה ס"ל לאביי דבאמת גם ר' ישמעאל ס"ל אין לוקין על לאו שבכללות והא דקאמר אכל חלב שור וכשב ועז חייב על כל אחת ואחת היינו משום דעז מייתר אתי לחלק ואע"ג דשור וכשב לא מייתרי דאיצטריכו למשרי חלב אליה אמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק אע"ג דלא מייתרי וכיון דלא מצינו שום תנא דס"ל בהדיא דלוקין על לאו שבכללות וא"כ ע"כ האי סתמא דבעלי מומין דס"ל לוקין על לאו שבכללות אתיא לא כחכמים ולא כר' ישמעאל אלא כתנאי אחריני, וכיון שנשנית בלשון סתם ברייתא מסתמא אתיא כרבים כרוב סתמי דאתו כרבים, וכמ"ש מוהר"ם מלובלין בפירוש התוס' הנ"ל, אמנם רבא ס"ל דלא אמרינן מדעז לחלק שור וכשב נמי לחלק דאמרינן עז דמייתר אתי לחלק משא"כ שור וכשב דלא מייתרי לא אמרינן דאתו נמי לחלק וא"כ תקשי על ר' ישמעאל למה מחייב על כל אחת ואחת, אע"כ צ"ל דר' ישמעאל ס"ל לוקין על לאו שבכללות וכיון שכן ראוי לפסוק אין לוקין על לאו שבכללות כחכמים דפליגי עליה דר' ישמעאל ואע"ג דמצינו סתמא דברייתא גבי מקדש בעלי מומין דסבירא לה לוקין על לאו שבכללות לא פסקינן כוותה דאמרינן סתמא כיחידאה היא כיון דמצינו יחידאה דהוא ר' ישמעאל דס"ל לוקין על לאו שבכללות כמ"ש מוהר"ם מלובלין הנ"ל בפירוש התוס', ודוק: והשתא הני תרי סוגיי לא סתרי אהדדי, דהא דמשני הש"ס גבי שור וכשב ועז דלעולם ר' ישמעאל ס"ל אין לוקין והא דקאמר חייב על כל אחת ואחת היינו משום דעז מיותר וכיון דעז מיותר לחלק שור וכשב נמי לחלק אף על גב דלא מייתרי היינו דמשני הכי לאביי כי היכי דלא תקשי עליה מהא ברייתא דחלב שור וכו' דחכמים ס"ל אין לוקין ור' ישמעאל ס"ל לוקין א"כ אמאי פסק כיחידאה ואי משום דמצינו סתמא דברייתא דבעלי מומין דסבירא לה לוקין על לאו שבכללות האי ברייתא נמי כיחידאה היא כיון דמצינו יחידאה דס"ל לוקין, וע"ז משני דר' ישמעאל נמי ס"ל אין לוקין וא"כ לא מצינו שום יחידאה דס"ל לוקין ומצינו סתם ברייתא דס"ל לוקין אמרינן דסתמא דרבים היא כנ"ל, וגבי קלי פריך לרבא דפסק אין לוקין על לאו שבכללות ותקשי עליה למה פסק אין לוקין והא איכא סתמא דברייתא גבי בעלי מומין דס"ל לוקין על לאו שבכללות, וע"כ צ"ל דס"ל לרבא דלא אמרינן מדעז דמייתר לחלק שור וכשב אע"ג דלא מייתרי נמי לחלק וא"כ ע"כ ר' ישמעאל ס"ל לוקין על לאו שבכללות דאל"כ אמאי אחלב שור וכשב מיחייב תרתי וכיון שכן אין ראיה מסתמא דברייתא דבעלי מומין דס"ל לוקין דההיא סתמא דברייתא כיחידאה היא הוא ר' ישמעאל כיון דמצינו יחידאה דס"ל לוקין כנ"ל בשם מוהר"ם בפירוש התוספות בב"ק דף ע', פריך שפיר ואימא קלי דמייתר לקי חדא ואלחם וכרמל לקי חדא משום דלא ס"ל למימר מדהא דמייתר לחלק הנך דלא מייתרי נמי לחלק, ודוק:

תו כתב הרמב"ן וראיתי לו בספר הפלאה שמונה איסורי נזיר וכו' היה לו לשנות כל מנינו בנא ומבושל עכ"ל. כבר ישבתי שאין ענין איסורי נזיר לנא ומבושל דבאיסורי נזיר איכא קראי לחלק, משא"כ בנא ומבושל, ובררתי שיטת רבינו מהסוגיא דבב"מ (דף קט"ו) שממקום שבא עליו הרמב"ן משם נ"ל ראיה מבוררת לשיטת רבינו ולשיטת רבינו נתישבו כל קושיות התוס' דשם והסירותי מעל רבינו הרמב"ם כל קושיות הרמב"ן בדברים נכוחים וברורים למבין:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והראוי יותר והנאות שנמנה וכו' וכ"ש בעמוני ומואבי וכו' עכ"ל. ואני העני בדעת לא זכיתי לירד לעומק המושג היא דעתו של הרמב"ן שרוצה לומר שיותר נאות וראוי למנות הדברים שנמנענו מהם לא הלאוין והמלקות, וע"כ צריך להלום דבריו אלה במאמר ר' שמלאי במכות (דף כ"ג:) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה וכו', וצ"ל אע"ג דנקט ר' שמלאי שס"ה לאוין בלישנא לא לאוין ממש קאמר אלא מניעות ר"ל דאם נפרטו ג' או ד' מניעות אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד ג' או ד' לאוין קרינן להו ואע"פ שאין לוקין עליהם אלא אחת, א"כ תקשי עליה מאי פריך הש"ס על מ"ד המעלה איברי בעלי מומין על גבי מזבח דאין לוקין על הקטרת כולו ועל הקטרת מקצתו משום דאין לוקין על לאו שבכללות מהא דתניא המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח עובר משום חמשה שמות משום בל תקריבו בל תקדישו בל תשחטו ומשום בל תזרקו ומשום בל תקטירו כולו ומשום בל תקטירו מקצתו, לימא דבאמת הא דקאמר עובר משום ה' שמות לאו ללקות עליו ה' מלקיות אלא לומר דעובר על ה' מניעות מפני שאלו ה' מניעות נפרטו בה' שמות, וכמאמר הרמב"ן שזה לשונו שראוי שנמנה הדברים שנמנענו מהם לא הלאוין והמלקיות וא"כ כל הנפרטים אחד אחד ונזכרים בשמם נמנה עכ"פ וכו' עכ"ל. והרי הוא קורא כל מניעה ומניעה אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד לאו שהרי הוא הולם זה במאמר ר' שמלאי שס"ה לאוין וכ"ש שיש לנו לקרוא כל מניעה שם כמו שאמר בעצמו כל הנפרטים בתורה אחד אחד ונזכרים בשמם ראוי למנות כל מניעה ומניעה אע"פ שהמה עטופים על לאו אחד, נזכרים בשמם דייקא, דבשלמא לרבינו הרמב"ם ניחא דהשוה מדותיו דאינו קורא לאו אלא הלאו המיוחד ואם עטופים הרבה מניעות בלאו אחד אינו קורא אותם אלא לאו אחד ואינו קורא שם אלא הלאו. ואם ביארו חז"ל שלוקין על כל אחת ואחת בידוע שכל אחד ואחד לאו בפ"ע והוא שם בפ"ע כפי שהשרישו לנו שאין לוקין שתים על לאו אחד בשום פנים וכמ"ש רבינו בשורש זה, וז"ל והמין השני שיבא לאו אחד יאסור דברים רבים כו' ידענו בהכרח שהם שמות הרבה וימנה כ"א ביחוד עכ"ל. הרי לך מדבריו מבואר שאם הרבה ענינים עטופים על לאו אחד ואין לוקה עליהם אלא אחת כולם לאו ושם אחד יקראו מדסיים וכשחייבו בבאור וכו' והוא שעשאן כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה ידענו בהכרח שהם שמות הרבה משמע הא אם ביארו שאין לוקה אלא אחת כולם בשם אחד יקרא, משא"כ לשיטת הרמב"ן קשה כנ"ל, ודוחק גדול לי לומר דאע"ג דכל מניעה ומניעה אע"פ שהיא מהעטופים על לאו אחד כל אחת ואחת נקראת לאו בפ"ע כמו שצריך הרמב"ן לומר כן כדי להלום דבריו במאמר ר' שמלאי כנ"ל, אפ"ה בלשון התנא לשון שם הוא מורה על הלאוין המיוחדים בכל מניעה ומניעה מהעטופים על לאו אחד אינה קרויה בפ"ע שם אלא א"כ לוקין על כל אחת ואחת, כי חולשת שכלי שופט היפך זה שיותר יש לקרות כל מניעה ומניעה מהעטופים על לאו אחד אע"פ שאין לוקין עליהם שם בפני עצמה מלקרותה לאו בפ"ע שהרי אין כאן אלא לאו אחד ויש הרבה שמות שכל מניעה ומניעה נזכרה בשם וכמ"ש הרמב"ם בעצמו כנ"ל. ודוק היטב:

תו כתב הרמב"ן וכ"ש בעמוני ומואבי שאפילו כו' והוא שותה חייב על כל אחד עכ"ל. ואין אני רואה מזה שום קושיא על רבינו שהרי אין רבינו מונה כל מלאכות דיו"ט כל מלאכה ומלאכה מצוה בפני עצמה אע"פ שלוקה על כל אחת ואחת, וגם רבינו מונה הלאוין שאין בהם מלקות כלל כל אחד מצוה, ואין מנין המצות לרבינו תלוי במלקות אלא דרבינו נותן סימן אם הרבה ענינים עטופים על לאו אחד ובארו חז"ל שחייב מלקות על כל אחד ואחד אע"פ שעשאם כולם בבת אחת, הוא שיש ראיה שיש להם לימוד או קבלה שהלאו קאי על כל ענין וענין בפ"ע, שאל"כ לא היה לוקה מלאו אחד הרבה מלקיות בעשותם כולם בבת אחת, אבל מה שלוקה הרבה מלקיות בהרבה התראות אין כאן ראיה שכל אחד ואחד הוא לאו בפ"ע דלעולם מצוה אחת היא והא דלוקה הרבה מלקיות ההתראות הוא דגרמו לו המלקיות דומיא דאל תשתה אל תשתה אע"ג דליכא אלא לאו אחד לוקה כפי ההתראות ואילו שתה מאה פעמים בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת, וכן כתב רבינו בביאור בזה השורש וז"ל וכשחייבו בבאור בכל ענין וענין וכו' ידענו בהכרח שהם שמות הרבה (ר"ל לאוין הרבה) וימנה כל אחד ביחוד עכ"ל. הרי לפניך מבואר שלא נתן סימן שכל אחד ואחד מהענינים העטופים מצוה בפ"ע אלא במקום שביארו שאע"פ שעשאן כולם בבת אחת לוקה מלקיות הרבה, הא היכא שמצינו שלוקה מלקיות כפי ההתראות אינו ראיה שכל אחד מצוה בפ"ע, וא"כ הא דלוקה האשה שתים בבא עליה עמוני ומואבי בב' התראות אינו ראיה שכל אחד מצוה בפ"ע. ודוק היטב: וא"כ מנינו של רבינו דבר שבמנין ואינו בטל ולא יבוטל ולא כמו שכתב וסיים הרמב"ן שמניינו זה כולו בטעות, אבל הוא בצבא שלו אות:

תו כתב הרמב"ן היתכן שנמנה כל פאה כו' עכ"ל. כבר ביאר רבינו הרמב"ם זה יפה במצות ל"ת מ"ג ומ"ד ועיין שם:

תו כתב הרמב"ן וז"ל והשריטה באמת מצוה היא כו' עכ"ל. נ"ל שבטעם שנתן רבינו בפאות הראש ובפאות הזקן במצוה מ"ג ומ"ד מלא תעשה תסור מעליו קושיא זו:

תו כתב הרמב"ן והחובל רחיים ורכב לוקה שתים ואינה שתי מצות בחשבון עכ"ל. עיין מ"ש לעיל בסוגיא דרחיים ורכב לשיטת רבינו ולא תחול על רבינו קושיא זו דס"ל לרבינו דהא דלוקה שתים היינו משום דהויין גופין מחולקין דומיא דחובל בגד אלמנת ראובן ובגד אלמנת שמעון כמ"ש רבינו במצות ל"ת וחובל רחיים ורכב לא הוי לרבינו לאו שבכללות כלל כמו שביארתי לעיל כל זה באר היטב תדרשנו שמה ומצאת בהם טעם לשד השמן:

ותו כתב הרמב"ן וכן נמנה האוכל שרץ הארץ במניעה אחת כו' ולוקין בו מלקיות הרבה עכ"ל. זהו לפי מה שפירשו הרמב"ן ורש"י בפירוש אכל פוטיתא, משא"כ לשיטת רבינו בפירוש פוטיתא אינו כן, עיין לעיל בריש שורש זה מה שכתבתי בזה ותמצא נחת. זהו מה שהאיר ה' עיני להסיר מעל רבינו הרמב"ם כל התלונות שהתלונן והתמרמר עליו הרמב"ן בשורש הזה, וה' יראנו מתורתו נפלאות: (בשרש י' ובשרש י"א לא חלק עליו הרמב"ן ז"ל, ושתיקה כהודאה דמיא):