המבשר טוב הי"א הוא חבקוק הנביא. ולהיות נבואתו מקושרת ראיתי לפרשה כולה. ואומר שהנביא התחיל להתרעם על חורבן בית ראשון שהיה מעותד להיות על ידי נבוכדנצאר והכשדים ואמר: "עד אנא יי' שועתי" (א, ב). ויראה שאין הלשון נופל היטב, לפי שמאמר "עד אנא" לא יבוא כי אם על העתיד, כמו "עד אנה¹ ינאצוני... ועד אנה לא יאמינו בי" (במדבר יד, יא), "עד אנה יי' תשכחני נצח, עד אנה תסתיר, עד אנה אשית עצות... עד אנא ירום" (תהלים יג, ב). ואיך אמר אם כן "עד אנא יי' שועתי" והיה לו לומר 'אשוע', אבל הכתוב הוא מסורס כאילו אמר יי' כיון ששועתי "ולא תשמע", עד כה עד אנה "אזעק עליך עוד חמס ולא תושיע".

footnotes: ¹ בנדפס: "אנא".

ואמרו עוד: "למה תראני און" (א, ג) אין פירושו אנשים שעושים לי "און" כדברי המפרשים², אבל היה מתרעם הנביא על הנבואה שתבואהו בהגדת הרעות העתידות לבוא, וזהו אמרו כנגד השם "למה תראני" האון והעמל אשר אתה תביט, שהוא רמז אל הגלות, "ושוד חמס לנגדי". רוצה לומר, השוד והחמס העתיד לבוא לירושלים, הנה הוא נראה לנגד עיני בנבואתי באופן שתהיה נבואתי ומשאי כולה לריב ומדון, וזהו אמרו: "ויהי ריב ומדון ישא". כי "ישא" הוא מלשון משא ונבואה כאילו אמר והייתי אני איש תנבא ריב ומדון.

footnotes: ² הרד"ק.

ואמרו: "על כן תפוג תורה" (א, ד) אינו מסובב³ ממה שזכר למעלה, כי אם ממה שיזכור אחרי כן. רוצה לומר "על כן תפוג התורה" מידי לומדיה "ולא יצא לנצח משפט" בין האנשים⁴. והסיבה בו, כי הוא לפי שה"רשע מכתיר את הצדיק", ו"על כן יצא משפט מעוקל". ונכון לפרש שיש בכתוב שתי סיבות לשני מסובבים⁵: כי הראשון הוא, מה שאמר "למה תראני און" וגו', שראה בנבואתו חורבן ירושלים וגלות ישראל ועליו אמר: "על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט", כי בגלות העם תבטל התורה שביניהם. אמנם בראותו עוד דבר שני והוא, שחורבנם יהיה על ידי נבוכדנצאר הרשע, הנה אז יתחברו שני דברים: חורבן ישראל והצלחת הרשע, כמו שאמר: "כי רשע מכתיר את הצדיק" ו"על כן יצא משפט מעוקל". כי על הראשון אמר "לא יצא לנצח משפט", שרצה לומר שיהיו בני אדם מסופקים אם יש משגיח, אם לא. אמנם בהיות הרשע מכתיר את הצדיק יאמרו בני אדם לית דין ולית דיין⁶ עזב יי' את הארץ⁷. וביאר על מה היתה תלונתו זאת באמרו כנגד ישראל: "ראו בגוים והביטו והתמהו, כי פועל פועל בימיכם לא תאמינו כי יסופר" (א, ה), והוא מה שזכר מיד "כי הנני מקים את הכשדים" (א, ו), שהוא גוי מר ונמהר ומדרכו ללכת "למרחבי ארץ ולרשת משכנות לא לו". ואמר "כי הנני מקים", שדיבר הנביא בלשון השם יתברך⁸ שהוא נתן אל הכשדים הקוממיות והמעלה, וזהו "כי הנני מקים". ופירש הנביא ענין הקוממיות ההוא באמרו: "איום ונורא הוא" (א, ז) מעצמו, אבל ממנו, רוצה לומר מהשם יתברך "משפטו ושאתו יצא". כי "שאתו" הוא מלשון נשיאות⁹ ורוממות. ואפשר לפרש "ממנו משפטו" על גוי כשדים עצמו, שהוא היה לוקח לעצמו המעלה והמשפט, כפי רצונות.

footnotes: ³ תולדה. ⁴ מעין רד"ק. ⁵ תולדות. ⁶ לפי תרגום יונתן בראשית ד, ח. ⁷ לפי יחזקאל ח, יב. ⁸ כרד"ק. ⁹ כראב"ע.

וזכר בענינו "וקלו מנמרים סוסיו" (א, ח), שסוסי הכשדים יהיו קלים כנמרים וחדים¹⁰ "מזאבי ערב", שיצאו לטרוף, ומלבד איכותם יהיו גם כן בכמותם רבים מאד, וזהו "ופשו פרשיו"¹¹. ויבואו מרחוק בתאוה גדולה ומהירות נפלא, וזהו ו"יעופו כנשר חש לאכול". וביאר משל האכילה באמרו: "כלה לחמס יבא" (א, ט), רוצה לומר לשלול שלל ולבוז בז לישראל¹², כי זה הוא נמשל האכילה שזכר. ואמרו: "מגמת פניהם קדימה" נתקשה על המפרשים¹³, לפי שהכשדים בבואם אל ירושלים כלפי מערב באים, כי בבל היא מזרחית לארץ ישראל¹⁴, ולכן פירשוהו בדרכים רחוקים לא ישרו בעיני. והנראה לי הוא, שזכר הנביא שהכשדים היתה מגמתם לשלול שלל ולבוז בז¹⁵ ולשוב מיד לארצם שהיא לצד "קדימה" עם השלל אשר ישללו. ואמר זה לפי שהגוים הצרים על עיר אחת כשתהיה מגמתם לשבת בה לא ישחיתוה ולא יחריבוה, אבל כאשר יהיה דעתם לשוב מיד לארצם – לא יחמלו על הארץ, ולכן אמר שהכשדים יהיה "מגמת פניהם" לשוב "קדימה", ולכן שמו את ירושלים לעיים שרפוה באש והחריבוה.

footnotes: ¹⁰ כרד"ק ור"י קרא. ¹¹ כרד"ק. ¹² לפי ישעיה י, ו. ¹³ ראב"ע ואבי הרד"ק. ¹⁴ כרד"ק. ¹⁵ לפי ישעיה י, ו.

וזכר מגאוות נבוכדנצאר שלא היו מלכים נחשבים לפניו לכלום, ולא היתה עיר מבצר שישגב ממנו, והוא אמרו: "במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו", וכן "הוא לכל מבצר ישחק" (א, י) ולא יחשבהו לכלום, לפי שמיד בבואו על עיר מבצר היה צובר עפר רב לעשות חומה גבוהה¹⁶ ובזה האופן היה לוכד במהרה כל מבצר, ועל זה אמר: "ויצבור עפר וילכדה".

footnotes: ¹⁶ מעין רש"י ורי"י קרא.

וסיפר שבראותו הצלחתו "אז חלף רוח¹⁷ ויעבור" רוחו יותר מהראוי התגאה מאד¹⁸, וגם "זו כחו לאלוהו" (א, יא). רוצה לומר, שהיה מייחס כח גבורתו ונצחונו לאלוהו ולא דעת ולא תבונה¹⁹ שאיתה הוא "מקדם יי' אלהי קדושי" (א, יב), כי אתה קדוש ישראל מקדם. ולכן "לא נמות" ולא תדין אותנו לכליה, לפי שאתה "יי' למשפט שמתו... ולהוכיח יסדתו", כלומר להוכיח אותנו מפני שחטאנו לך, אבל לא נתתנו בידו להמיתנו²⁰ ואף על פי שנאמר שבצדק ומשפט היה רעתנו, על כל פנים אתרעם כיון שאתה "טהור עינים מראות ברע" (א, יג), רוצה לומר שלא אל חפץ רשע²¹ אתה לא יגורך רע. "והבט אל עמל לא תוכל", לפי שהוא דבר סותר לשלמותך. "למה תביט בוגדים²²", שהם הכשדים שזכר, ואיך "תחריש" ותסבול ש"בבלע רשע" – שהוא נבוכדנצאר, או בבל את "הצדיק ממנו" – שהוא ישראל, כי אף על פי שלא היו כל ישראל צדיקים מ"מ²³ יותר צדיקים היו המה מהכשדים²⁴. ואם היה שהסתרת פניך מעניני בני אדם איככה תוכל לעשות בני "אדם כדגי הים" (א, יד) ו"כרמש אשר אין "מושל בו", שנבוכדנצאר "כלה בחכה העלה" (א, טו), כלומר שכל העולם העלה בחכתו וגם לא לאחד ואחד כמו שמעלין הדגים בחכה, אבל "יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו". ו'חרמו' ו'מכמרתו' הם שמות לרשת, ו'יגורהו' הוא כמו ויאספהו. והענין שילכוד ויכבוש עמים רבים בבת אחת. ולפי שצידת הדגים היא שמחה רבה לצודים אותם, מפני זה אמר: "על כן ישמח ויגיל", שנבוכדנצאר להיותו מצליח במעשיו וכובש הכל כרצונו – שמח לבו ויגל כבודו ו"יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו" בחושבו, שהיתה הצלחתו מפאת השתדלותו, והוא אמרו: "כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה" (א, טז). וענין זה כי לפי שעשה משלו מהדייגים והיה שהדייגים הן אמת שיאכלו השמן שבדגים שיצודו, אבל אכילת הדג, וכל שכן השמן לרוב לחותו הוא מחליא. זכר שאין נבוכדנצאר "כי בהמה שמן חלקו" בממשלה ובמלכות מבלי שימשך לו ממנו היזק ש"מאכלו בריאה", וגם ימשוך מזה שלהיותו מצליח בצידתו לא יחדל ממנה, והוא אמרו עוד: "העל כן יריק חרמו ותמיד להרוג גוים לא יחמול" (א, יז), רוצה לומר שמריק "חרמו" מהדגה שצד ומשתדל לצוד אחרת, כן נבוכדנצאר תמיד להרוג גוים לא יחמול.

footnotes: ¹⁷ בנדפס חסר. ¹⁸ כרד"ק. ¹⁹ לפי ישעיה מד, יט. ²⁰ מעין ראב"ע, רד"ק ור"י קרא. ²¹ לפי תהלים ה, ה. ²² בנדפס: "מגדים". ²³ נראה שהכוונה ל- 'מכל מקום'. ²⁴ כרד"ק.

וזכר הנביא אחרי תלונתו זאת, שהשמירה וההכנה וההתדבודדות שהיה עושה, כדי שתבואהו הנבואה עמד עליה ולא זז ממנה, וזהו אמרו: "על משמרתי אעמודה" (ב, א). ואמר: "ואתיצבה על מצור", להגיד שהיתה עליו נבואה, ועל זה אמר: "ואצפה לראות מה ידבר בי" השם יתברך באופן שאדע מה אשיב על תוכחתי לשואלים ממני²⁵ על מה עשה השם ככה לארץ הזאת. וסיפר שענהו השם: "כתוב חזון ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו" (ב, ב), רוצה לומר שיכתוב הנבואה שיאמר אליו אחר זה ממפלת נבוכדנאצר וחורבן בבל, ויהיה דיבור מבואר "למען ירוץ הקורא בו".

footnotes: ²⁵ כרד"ק.

האמנם מה שאמר אחר זה: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ולא יאחר" (ב, ג) פירשוהו המפרשים²⁶ גם כן על פקידת בבל שהיתה לשבעים שנה מחרבות ירושלים. אבל יקשה אליהם אמרו: "כי עוד חזון" אחרי מה שכבר אמר: "כתוב בחזון" שמורה, שהחזיונות שנים שלכן אמר: "כתוב חזון וגו', כי עוד חזון". וגם יקשה אליהם אמרו על פקידת בבל "אם יתמהמה חכה לו", כי הנה גלות בבל ופקידתו במהרה יהיה ולא "יתמהמה", אף כי בפרק חלק אמרו (סנהדרין צז, ע"ב): תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד התהום "כי עוד חזון במועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו" וגו', שדרשו הכתוב הזה על הגאולה העתידה לא על פקידת בית שני. ולכן נראה לי, שלפי שהנביא התרעם על חורבן בית ראשון, הנה השם יתברך בתשובתו הודיעו שני חזיונות: אחד – מתיחס לגלות בית ראשון; והאחר – מתיחס לגלותנו זה, ולכן אמר על הראשון: "כתוב חזון ובאר על הלוחות" וגו'; ועל הגלות השני אשר לא שאל עליו הנביא אמר: "כי עוד חזון למועד" כאילו אמר אחרי אותו חזון ראשון מפקידת בית שני עוד יש חזון אחר לגאולה אחרת והוא למועד השמור – "ויפח לקץ", רוצה לומר הוא יגיד ויבאר אחרית הזעם. כי הנה החזון הראשון לא יגיד אחרית הזעם כי אם החזון האחרון שהוא יהיה לעת הקץ "ולא יכזב" בבוא עתו בשום צד. ולפי שיהיה זה אחרי ימים רבים וזמן ארוך, לכן אמר עליו: "אם יתמהמה חכה לו" ולא תתיאש.

footnotes: ²⁶ רש"י, רד"ק ור"י קרא.

ואמנם אמרו עוד: "כי בא יבא ולא יאחר", שיראה סותר למה שאמר "אם יתמהמה" אפשר לפרש, כי אמר: "בא יבא" – על המועד שזכר ואחרי בואו לא יאחר מלך המשיח מלכא לגאול אתכם. והנכון בעיני, כי מפני שזכר החזון הראשון שהיה על גלות בבל וזכר אחריו החזון השני שיגיד הקץ ואחרית הזעם ואמר עליו: "אם יתמהמה חכה לו", לכן הודיעו שזה החזון השני – יתמהמה, אמנם החזון הראשון "בא יבא ולא יאחר". הנה אם כן, אמר: "אם יתמהמה חכה לו" – על החזון השני הסמוך לזה והודיע שלא יהיה כן החזון הראשון מנבוכדנצאר, כי הוא "בא יבא ולא יאחר". ונתן הטעם בזה למה הקב"ה גילה סודו את עבדיו הנביאים דפקידת בבל שתהיה לשבעים שנה והרשה אותם להודיעו בפירוש במקהלות רבבות בית ישראל, כמו שאמר: "ובאר על הלוחות למען ירוץ הקורא בו" באמרו שהיה זה מפני ש"בא יבא ולא יאחר" אותו מועד. אבל המועד השני לפי שהיה לזמן ארך מאד, לא רצה השם יתברך שיתגלה זמנו וקיצו מפני אורכו, כדי שלא יתיאשו בני הגלות, ועל זה לא אמר בחזון השני ל'כתבו' ולא ל"באר הלוחות למען ירוץ הקורא בו", כמו שאמר על הראשון אבל בהיפך שאמר בו: "אם יתמהמה חכה לו". וכן אמר לדניאל סתום וחתום הדברים (דניאל יב, ט). וכבר יורה על זה אמתת מה שזכרתי מהיות כאן שני חזיונות: האחד – על פקידת בבל; והשני – לעתיד לבוא ממה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה בפרק חלק (סנהדרין צז, ע"ב) הפסוק השני: "כי עוד חזון למועד" – על קיבוץ גלויות, ולא דרשו הפסוק הראשון "כתוב חזון ובאר על הלוחות", לפי שהתבאר אצלם שהוא בלבד נאמר על פקידת בבל.

ואחרי שזכר לו שני החזיונות דיבר על שניהם: אחד – על הראשון שציוהו שיכתוב אותו בספר באר היטב ממפלת בבל אמר על נבוכדנצאר: "הנה עופלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה" (ב, ד), רוצה לומר שנפש נבוכדנצאר – "עופלה"²⁷, כלומר גבהה²⁸ ונתחזקה במחשבתו, ולכן לא לקחה לה²⁹ דרך היושר והאמת מה שאין כן הצדיק, שבאמונתו יחיה וישרה נפשו בו. ולפי שהיה נבוכדנצאר שותה יין הרבה – שיכור ומתענג בכל אוות נפשו, ולכן אמר עליו: "ואף כי היין בוגד" (ב, ה), שקראהו יין מפני שכרותו³⁰; וקראו "בוגד", מפני שלא היה עומד בדיבורו והיה מפני זה "גבר יהיר", כלומר מהיר במעשיו. "ולא ינוה", כלומר שלא יתיישב בדבר ולא יתבונן מה יעשה. ומפני שהיה הורג בלי חמלה לכן אמר: "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא במות לא ישבע", רוצה לומר שלא ישבע מהרוג אנשים ומכבוש מלכויות. והמפרשים³¹ פירשו: "ולא ינוה" – שלא יעמוד בנוה מלכותו הוא וזרעו ימים רבים, כי הנה לשבעים שנה תפסק מלכותו, הנה אותו כיין הבוגד היהיר הרוצח שאסף "אליו כל הגוים" והעמים אשר אסף אליו כשיבוא שברו ישמחו במפלתו, וכולם "עליו משל ישאו ומליצה" (ב, ו)³². והחידה היא "הוי המרבה לא לו", כלומר אוי לזה שהרבה נכסים מאשר לא לו הוי היה סבור שלעולם יתמיד בממשלתו לא כן יהיה "עד מתי" יחרב ויבש. ואמרו: "ומכביד עליו עבטיט" פירושו שאותו ממון שאסף אינו כי אם כאילו הכביד על גופו טיב עב³³. והענין שסופו ליקבר³⁴. ומרבה נכסים מרבה דאגה³⁵ באבדן, גם שיהיה עתיד לתת עליו את הדין "הלא פתע יקומו נושכיך" (ב, ז), כלומר מדי ופרס שקמו להחריב בבל ומלכות נבוכדנצאר³⁶. ועל התעוררותם לבוא להילחם עליו אמר: "ויקצו מזעזעיך והיית למשסות למו". והרב יוסף קמחי³⁷ פירש: "הלא פתע יקומו נושכיך" – על התולעים שבהיותו בקבר יקומו ויקיצו כאילו היו ישנים לבוא לאכול בשרו ולשתותו. ומה שפירשתי הוא היותר נכון, כי על כן אמר בביאור משלו: "כי אתה שלות גוים רבים ישלוך כל יתר העמים" (ב, ח), רוצה לומר אתה שללת עמים רבים, גם כן יבואו עמים אחרים שישללוך³⁸. ויותר נכון לפרש "שלות"; "ישלוך" מגזרת – "לדבר אתו בשלי" (שמואל ב ג, כז), והענין אחד. וקינן עליו באמרו: "הוי בוצע בצע רע³⁹ לביתו" (ב, ט), כלומר שגוזל את העמים למלאת את ביתו משים במרום קנו בבנותו מגדל חזק וגבוה⁴⁰ "להנצל מכף רע", רוצה לומר מהאויב המבקש רעתו "יעצת בושת לביתך" (ב, י), כלומר הנה כמה שקצותה והכרת עמים רבים לבנות ביתך "יעצת בושת לביתך", כי תכסך בושה במפלתך ומלבד זה תשא חטא נפשך להענש עליו בעולם הבא, לפי ש"אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה" (ב, יא), רוצה לומר שבנה בית מגזל ולכן האבן תזעק מהקיר והכותל שהיא בנויה שם ואומרת גזולה אני⁴¹ והכפים מעץ שהוא קרוי הבתים יעננה – אף אני גזולה גם כן⁴². הנה בזה כולו השיב לענין נבוכדנצאר שחרב ביתו ומלכותו, והוא החזון אשר ציוה השם יתברך לנביא שיכתוב על הלוחות "למען ירוץ הקורא בו".

footnotes: ²⁷ כרש"י. ²⁸ כראב"ע. ²⁹ הנפש. ³⁰ כרד"ק. ³¹ רד"ק. ³² כרד"ק. ³³ כרד"ק. ³⁴ כאבי הרד"ק. ³⁵ לפי אבות ב, ז. ³⁶ כרד"ק ואביו. ³⁷ מובא ברד"ק. ³⁸ מעין רד"ק. ³⁹ בנדפס חסר. ⁴⁰ כרד"ק. ⁴¹ כרד"ק. ⁴² כרד"ק.

ואמנם כנגד החזון השני מאדום אשר החריב גם כן את ירושלים והגלה את עמו בגלותנו זה, אמר: "הוי בונה עיר בדמים וכונן קריה בעולה" (ב, יב), שאמר זה על רומי ראש בני אדום⁴³ – "הלא הנה מאת יי' צבאות וייגעו עמים בידי אש" (ב, יג). רוצה לומר, הנה מאת יי' צבאות גזר שיגיעת העמים ההם תהיה סופה לאש ולכליון ומעשה אותם האומות ייעפו "בדי ריק... כי תמלא הארץ לדעת את כבוד יי'" (ב, יד) והשגחתו על כמו "כמים יכסו על ים". וכבר יורה שהכתובים האלה נאמרו על הגאולה העתידה ממה שבאו דומיהם בנבואות ישעיהו, כמו שאמר (ישעיה יא, ט): "כי מלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים", וידוע שזה לעתיד לבוא בימות המשיח נאמר. וכן נאמר בירמיהו לעתיד לבוא (ירמיה לא, לג): "כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". וכאילו אמר הנביא בכאן אחרי שזכר נקמת בבל אל תתמהו מזה כי עוד יעשה השם גדולה מזאת לעתיד לבוא. ומפני שרומי היו בנאמנות אהבה ואחוה שלום ורעות עם ישראל כ"ו שנה, כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה בפרקא קמא דעבודה זרה (דף ח, ע"ב), ואחר כן קמו עליהם לכבשם ולהחרימם, לכן אמר הנביא כאן: "הוי משקה רעהו" (ב, טו), שהוא רומי שהשקתה את ישראל כוס התרעלה והחורבן "מספח חמתך ואף שכר", שספח להם מחמת היין⁴⁴ ושתו וישכרו ממנו "למען הביט על מעוריהם". רוצה לומר, למען הביט ולראות בקלונם, כי כן היה ענין רומי עם מלכות יהודה. ולשון 'מספח' הוא כמו "ספחני נא" (שמואל א ב, לו)⁴⁵; "תחת חרול יסופחו" (איוב ל, ז); 'וחמתך' מלשון 'אף וחמה'; ו'מעוריהם' הוא כמו 'ערותם חרפתם וקלונם'. ולכן אמר כנגד אדום: "שבעת קלון מכבוד" (ב, טז), רוצה לומר כיון ששבעת לעשות קלון לכל העמים ולא לכבדם – "שתה גם אתה והערל", רוצה לומר שתה גם מכוס התרעלה והחורבן, ולכן אמר "והערל" מלשון תרעלה; "וקיקלון על כבוד", רוצה לומר שבמקום שבקשת להתכבד יהיה לך קלון וחרפה, לפי ש"חמס לבנון יכסך" (ב, יז), רוצה לומר החמס שעשית ללבנון שהיא ארץ ישראל, כמו שאמר (דברים ג, כה): "ההר הטוב הזה והלבנון" היא תכסך, וכמו שאמר עובדיה (עובדיה א, י): "מחמס אחיך יעקב תכסך בושה".

footnotes: ⁴³ בשונה מרד"ק. ⁴⁴ כרד"ק בהקשר אחר. ⁴⁵ כראב"ע.

ומפני שהמשיל ארץ ישראל ללבנון, המשיל יושביה לחיות שדרכם לשכון בלבנון⁴⁶, וכמו שאמר (ישעיה מ, טז): "ולבנון אין בער וחיתו אין די עולה". וחמס הארץ הוא הריסת הבתים והערים, ושוד הבהמות הוא משל לשפיכות דם השוכנים בה⁴⁷, ועל זה אמר: "ושוד בהמות יחיתן מדמי אדם וחמס ארץ קריה וכל יושביה בה" (ב, יז).

footnotes: ⁴⁶ כרד"ק. ⁴⁷ כרד"ק.

ולפי שבני אדום עושים להם פסילי אלהים וכל קדושיו עמו, לכן אמר כנגדם: "מה הועיל פסל כי פסלו יוצרו" (ב, יח), כלומר מההועיל לאדום פסיליהם שפסל אותם יוצרם⁴⁸ שהוא האומן שעשאם ומה הועילה גם כן המסכה שנסך בה הפסל, שהוא ה"מורה שקר" לעובדיו, ומה התועלת "כי בטח יוצר יצרו עליו לעשות עלילים אלמים", שאין בהם כח ולא דיבור והם מתפללים אליהם ואומרים לפסל העץ הקיצי "עורי לאבן דומם" (ב, יט). ואמר בדרך תמיהה "הוא יורה", רוצה לומר איך תחשוב שהוא יורה לך את הדרך אשר תלך בה ו"הנה הוא תפוש זהב וכסף", רוצה לומר מצופה ממנו⁴⁹ אבל "כל רוח אין בקרבו" ואיך אם כן יורה לך את אשר תעשה? לכן דע נא וראה כי לא עזב יי' את הארץ והוא רואה ומשגיח בכל זה, וכי יקום לדין עמים כולם ייראו מלפניו ולא יהיה פוצה פה ומצפצף⁵⁰, ועל זה אמר: "ויי' בהיכל קדשו" (ב, כ) שהוא השמים⁵¹, ועם כל זה "הם מפניו כל הארץ" על דרך מה שאמר המשורר (תהלים קג, יט): "יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". עד כאן היתה תשובת השם יתברך לנביא בענין החזון השני, שהוא על גלות אדום.

footnotes: ⁴⁸ כרד"ק. ⁴⁹ כרד"ק. ⁵⁰ לפי ישעיה י, יד. ⁵¹ כרד"ק.

ומפני שהנביא בתחילת נבואתו התחיל להתלונן על חורבן בית ראשון והודיעו יתברך בנבואתו גלות אחר, לא היה יודע ממנו דבר לכן ראה להתפלל על זה והוא אמרו: "תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות" (ג, א), כי לפי שנעשתה בדרך שיר אמר בה "על שגיונות" מלשון "שגיון לדוד"⁵² (תהלים ז, א), שהוא עלי זמר. ואמר: "יי' שמעתי שמעך יראתי" (ג, ב), רוצה לומר "שמעתי שמעך" אשר אמרת לי מהגלות הב' וארכו "ויראתי" בשמעי שמועתו. כי הנה על הגלות הראשון אשר בבבל אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליו גלות אחר ארוך ונמשך מאד, ולכן אני מתפלל לפניך ש"פעלך בקרב שנים חייהו". רוצה לומר, ישראל שהוא "פעלך" אשר הוא ישב כמת באותו גלות הארוך לא תצפה עד סופו ומועדו ולא תייחל עד קצו, אבל בקרב שני הגלות תחייהו בגאולתו וגם בהיותו בגלות בקרב אותם שנות ראינו רעה⁵³ "תודיע שברוגז רחם תזכור". רוצה לומר, שבזמן הרוגז והאף תזכור לרחם עליהם⁵⁴. הנה אם כן התפלל על שני דברים: האחד, שיגאל את עמו בזמן האפשרות שלא יקווה לאחרית הזעם ועת הקץ, כי אם במה שבין הגאולים שהוא ברב שנים יחייה ויגאל את עמו; והשני, שבתוך אותם שנות הגלות יודיעם בפעולותיו ובהצלתו אותם מצרתם, ש"ברוגז רחם תזכור", כלומר תזכור לרחם עליהם.

footnotes: ⁵² כרד"ק. ⁵³ לפי תהלים צ, טו. ⁵⁴ מעין רד"ק.

וזכר על זה הנסים והגבורות שעשה הקב"ה עמם ביום אשר גאלם ממצרים כדי להוציאם, שכן יעשה עמהם בגלות הזה בצאתם ממנו, ועל זה אמר: "אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן סלע" (ג, ג), שהוא סיפור מתן תורה על דרך מה שאמר אדונינו משה (דברים לג, ב): "וזרח משעיר למו והופיע מהר פארן", כי 'תימן' הוא 'שעיר'. ואמר: "כיסה שמים הודו ותהלתו מלאה הארץ", להגיד שהיתה תורה אלהית מאת יי' מן השמים ונתנה לישראל אשר בארץ.

ואמר: "ונגה כאור תהיה" – על מראה כבוד יי', שהיתה כאש אוכלת בראש ההר⁵⁵. אבל אמרו: "קרנים מידו לו ושם חביון עזה" (ג, ד) פירשו המפרשים⁵⁶ ה"קרנים" על קרון עור פני משה שהיה לו אותו זיו מיד השם יתברך ושם בסיני נגלה מה שהיה נחבא מעוזו יתברך. ויותר נכון לפרש, כי לפי שזכר למעלה "כסה שמים הודו... ונגה כאור תהיה" – על האור הנברא שראו במעמד הר סיני זכר שהדברים האלהיים זה דרכם שיקרה להם, כמו שיקרה לשמש שלא יוכל האדם לראותו לרוב זהרו ובהירותו, כי ענין השגת כבוד האל יתברך שלרוב אורו וזהרו אי אפשר שיושג בשכל האנושי. וזה שאמר "קרנים מידו לו", רוצה לומר הזוהר והאור המופלג שיכונה ב"קרנים" הם לשם יתברך מעצמו "ומידו לו", אותו האור המופלג יתחבא עוזו ויעלם מבני אדם וכן היה ענין הכבוד הנגלה בהר סיני שהיה כאש אוכלת לעיני בני ישראל ולא היו משיגים אמתתו מפני זהרו.

footnotes: ⁵⁵ כרד"ק. ⁵⁶ רד"ק.

אחר כך זכר מה שקרה להם במדבר באמרו: "לפניו ילך דבר" וגו' (ג, ה), שאמרו על מתי מדבר⁵⁷. והראב"ע פירשו על העמים כשנכנסו ישראל לארץ, כמו שאמר (שמות כג, כז): "את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם".

footnotes: ⁵⁷ כאבי הרד"ק. מובא ברד"ק.

וזכר אחרי זה כיבוש הארץ ויציאת הכנענים ממנה, ועל זה אמר: "עמד וימודד ארץ" (ג, ו), שכבשוה וחלקוה במידה וחבל "ראה ויתר גוים", רוצה לומר שהתירם ושלחם מן הארץ; "ויתפוצצו הררי עד", שהוא משל למלכי כנען⁵⁸; "שחו גבעות עולם", שהם הערים הבצורות שכבש יהושע. וכל זה למה לפי ש"הליכות עולם לו", מהלכי העולם כולם הם להשיב לעשות בהם כרצונו⁵⁹.

footnotes: ⁵⁸ כרד"ק. ⁵⁹ כרד"ק.

וזכר עוד מה שקרה להם בימי השופטים שבחטאת ישראל משלו בהם כושן רשעתים ומדין, והוא אמרו: "תחת און של ישראל ראיתי אהלי כושן" (ג, ז) שבאים עלי, אבל בחמלת השם יתברך על ידי גדעון ירגזון יריעות ארץ מדין.

עוד זכר בקיעת הירדן וקריעת ים סוף באמרו: "הבנהרים חרה יי' אם בנהרים אפך" (ג, ח)⁶⁰, וזה אמר כנגד הירדן; "אם בים עברתך", שהוא ים סוף באמת לא היה זה לחרות אפך בנהרים ובים, אלא לפי שרכבת "על סוסיך" ו"מרכבותיך ישועה" להושיע עמך. ו"עריה תעור קשתך" (ג, ט), כי כמו שדימה תשועתו – לרוכב הסוס, כן דימה אותה⁶¹ לתופש הקשת⁶². ו"עריה תעור" הם מענין ה'גלוי'⁶³, כלומר נגלה נתגלתה קשתך. והיה זה מפני שבועת האבות שקיימת לבניהם, וזהו אמרו: "שבועות מטות אומר סלה"⁶⁴, רוצה לומר השבועות שנשבעת לתת הארץ ל"מטות" ישראל אותו האומר והנדר עמד לנצח, ולכן "נהרות תבקע ארץ". רוצה לומר, שבקעת להם הארץ להביא להם נהרות מים לשתות במדבר, וכמו שכתוב (תהלים עח, טז): "ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים"⁶⁵. ועל מלכי כנען שנמוגו וחלו מפני השם יתברך אמר: ראוך יחילו הרים" (ג, י), רוצה לומר שראו הנפלאות שעשית עם ישראל במדבר ועם מלכי האמורי⁶⁶. וגם כן ש"זרם מים עבר", רוצה לומר ישראל שעבר בזרם הירדן ונתן תהום קולו, רוצה לומר שנשמע אותו נס מהירדן בכל ארץ כנען. ואמר: "רום ידהו נשא" – על הירדן גם כן, שהמים היורדים מלמעלה קמו נד אחד כאילו נשא התהום ידו לרום⁶⁷.

footnotes: ⁶⁰ כרד"ק. ⁶¹ את התשועה. ⁶² כרד"ק. ⁶³ כראב"ע ורד"ק. ⁶⁴ כרד"ק ור"י קרא. ⁶⁵ כרד"ק. ⁶⁶ כרד"ק. ⁶⁷ כרד"ק.

וזכר גם כן הנס שנעשה ליהושע בגבעון בהלחמו עם המלכים, ועל זה אמר: "שמש ירח עמד זבולה" (ג, יא)⁶⁸, וזה כדי ש"לאור חציך יהלכו" יהושע ועמו באותה מלחמה; "ולנגה ברק חניתך" שהוא רמז אל אבני הברד⁶⁹ שהשליך הקב"ה באותה מלחמה על האויבים. ובזה האופן "בזעם תצעד ארץ באף תדוש גוים" (ג, יב), רוצה לומר ובאפך כבשת ארץ העממים⁷⁰ ודשת אותם⁷¹.

footnotes: ⁶⁸ כת"י ורש"י ורד"ק בעקבותיו. ⁶⁹ כרד"ק. ⁷⁰ כרד"ק. ⁷¹ כראב"ע.

ואמרו: "יצאת לישע עמך וגו', ונקבת במטיו וגו', דרכת בים סוסיך" וגו' (ג, יג-טו) פירשום המפרשים⁷² לעתיד לבוא. רוצה לומר, כמו שעשית תשועה ופורקן ביציאת מצרים – כן תצא לעתיד לבוא "לישע עמך" ולהחריב האויבים, ושהכתובים האלה כולם עבר במקום עתיד. ולי נראה לפרשם כפשוטם בלשון עבר, וענינם שהוציא עתה הכלל מכל סיפורו שזכר באמרו: "יצאת לישע עמך לישע את משיחך", רוצה לומר הנה התבאר אם כן מזה ש"יצאת לישע עמך לישע את משיחך", כלומר בחירך שהוא ישראל⁷³; "מחצת ראש מבית רשע" – שהוא פרעה⁷⁴; "ערות יסוד עד צואר", שהוא יסוד הגוף; ו"נקבת במטיו ראש פרזיו", רוצה לומר במטות פרעה והוא משל למשפטו שנדון מידה כנגד מידה, כי הוא ציוה "כל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (שמות א, כב), ובאותה מידה נדון הוא וכל עמו בים, וזהו "נקבת במטיו" אשר הכה בהם את ישראל – "ראש פרזיו", כלומר ראשי עריו וטירותיו⁷⁵, שהם היו רודפים אחרי ו"יסערו להפיצני" שבאו ברוח סערה⁷⁶ באמרם "ארדוף אשיג אחלק שלל" (שם טו, ט), והיה בזה "עליצותם, כמו לאכול עני במסתר" שהוא ישראל⁷⁷, רוצה לומר כמו אוכלים אותם בהיותם במצרים נסתרים ביניהם⁷⁸. ולגודל גבורתו בים אמר: "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים" (ג, טו).

footnotes: ⁷² רד"ק. ⁷³ כר"י קרא. ⁷⁴ מעין ר"י קרא. ⁷⁵ כרש"י. ⁷⁶ כר"י קרא. ⁷⁷ כרד"ק. ⁷⁸ מעין ר"י קרא.

ואמר הנביא הנה, כל התשועה והגאולה אשר עשית בימים ההם אתה בעצמך עשית אותה, בפרעה ובכל עמו, אבל עתה בגאולה העתידה "שמעתי ותרגז בטני" לאותה שמועה⁷⁹. ו'בטני' רמז אל הלב, כמו "המו מעי לו"⁸⁰ (ירמיה לא, יט), ולקול אותה שמועה "צללו שפתי" שהוא הקשת השפתים זו בזו מרוב הפחד⁸¹, ואפילו עצמי שהם האברים הקשים שבגוף ירקבו לזאת השמועה⁸² "ותחתי ובמקומי ארגז". והשמועה היא אשר "אנוח ליום צרה לעלות לעם יגודנו" (ג, טז). והמפרשים⁸³ פירשו זה אשר הייתי חושב שאנוח בארצי אחרי שובי מהגלות, והנה נהפכה מנוחתי ליום צרה, לפי שיעלה שם "עם יגודנו" והוא 'גוג ומגוג'. ויותר נכון בעיני לפרש, שמפני שהנביאים יעדו מפי השם "ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל" (יחזקאל כה, יד). ועובדיה אמר (עובדיה א, יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום". ומיכה אמר (מיכה ד, יג): "קומי ודושי בת ציון, כי קרנך אשים ברזל ופרסותיך אשים נחושת והדיקות עמים רבים". לכן אמר חבקוק הנביא שכאשר שמע זה רעדה אחזתו, כי איך אפשר שתהיה מנוחת ישרים נקנת מכח גבורתם בהיות שאין לאל ידם ונשארו מעט מהרבה, ועל זה אמר: "אשר אנוחה ליום צרה לעלות לעם יגודנו", רוצה לומר איך אפשר שינוח ישראל ביום הצרה העצומה ההיא מנקמת האומות בעלותו להלחם עם "עם יגודנו" – והם הנוצרים הבאים לכבוש את הארץ ושאר האומות הבאים עליהם "כי תאנה לא תפרח" וגו' (ג, יז). והפסוק הזה עם היות שהמפרשים⁸⁴ פירשוהו על העמים שיבואו על ירושלים עם 'גוג' ומגוג, נראה לי לפרשו על ישראל, כי הוא הנקרא בדברי הנביאים תאנה וגפן וזית וצאן ובקר. ועל ישראל אמר: "כי תאנה לא תפרח", כלומר אין בה כח להוציא פרח "ואין יבול בגפנים" וגו' הכל משל על מיעוט ישראל וחולשתם, ולכן כל נחמתי אינה כי אם בהשם יתברך שהוא ילחם לישראל ומגן, וזהו "ואני ביי' אעלוזה אגילה באלהי ישעי" (ג, יח), כי אף על פי שישראל מועטים יי' אלהים יהיה חילם שהוא חיל גדול, ואף על פי שהם חלשים עם עייף ויגע⁸⁵ הנה הוא יתברך ישים רגליהם "כאילות", ואם היו עם מפוזר ומפורד בין העמים⁸⁶, הנה הוא יתברך ברוב רחמיו וחסדיו על במותיו ידריכם באופן שכל נגינותי שירותי וזמירותי יהיו למנצח האמתי שהוא האלוה יתברך, או אמר "למנצח בנגינותי" שישוררו במקדש יי' על זה הנה הלוים. ותרגם יונתן: "כי תאנה לא תפרח" – על מלכות בבל; "ואין יבול לגפנים" – שלא תמשול עוד בבל על ישראל שנקרא גפן; "כחש מעשה זית" – על מלכות מדי ומפרס; "ושדמות לא עשה אוכל" – על מלכות יון; "וגזר ממכלא הצאן" – על מלכות רומי; "ואין בקר ברפתים" – שלא תהיה עוד אחת מהאומות מושל על ירושלים.

footnotes: ⁷⁹ כרד"ק. ⁸⁰ כרד"ק. ⁸¹ כרד"ק. ⁸² כרד"ק. ⁸³ רד"ק. ⁸⁴ רד"ק. ⁸⁵ לפי דברים כה, יח. ⁸⁶ לפי אסתר ג, ח.

ולפי זה הדרך נכון לפרש שזו תהיה גזרות הנביא כוללת שתי החזיונות, רוצה לומר שיכלו האומות כולם, אמנם ישראל לא יהיה כן, כי יעלוזו ביי' שהוא ילחם למענם.

הנה התבארו בנבואה הזאת ששה עיקרים: האחד, שיש עת מוגבל קצוב לפניו יתברך לגאול את עמו, כמו שאמר: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב" (ב, ג), והוא העיקר הששי מעיקרי נבואות ישעיהו. והב', שתהיה הגאולה עבור זמן רב מהגלות, וכמו שאמר: "אם יתמהמה חכה לו" (שם), והוא העיקר הז' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' והד' – נקמת האומות ובפרט נקמת אדום, וכמו שאמר: "הוי בונה עיר בדמים וגו' וייגעו עמים בדי אש" וגו' (ב, יב-יג), והם העיקרים ראשון ושני מעיקרי נבואות ישעיהו. והה', שתתרבה הידיעה בכל הארץ ותשוב השכינה בקרב ישראל, כמו שאמר: "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד" (ב, יד), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והו' – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "יי' אלהים חילי וישם רגלי כאילות ועל במותי ידריכני" (ג, יט), והוא העיקר השלישי מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הוכחתי בעיקרי נבואות ישעיהו שהייעודים האלה אי אפשר לפרשם, כדרך הנוצרים על הגאולה הרוחנית ולא על זמן בית שני, כפי סגנון הכתובים.