הנבואה הד' תחילתה: "כי כה אמר יי' אלהים הנני אני ודרשתי את צאני ובקרתים" וגו' (יחזקאל לד, יא), עד "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם" (יחזקאל לו, יז).

וענין הפרשה, שהנביא זכר למעלה בשנת שתים עשרה לגלות יהויכין בא אליו "הפליט מירושלם לאמר הוכתה העיר" (יחזקאל לג, כא). רוצה לומר, שנלכדה ונשרפה ועליו בא אליו הנבואה – על פושעי ישראל אשר סבבו⁹⁷ חורבן ירושלים, וגם כן על מלכי יהודה שסבבו גלות ישראל, באמרו: "בן אדם הנבא על רועי ישראל וגו' הוי רועי ישראל" (יחזקאל לד, ב), וספר מרשעתם ורוע הנהגתם, ושלכן יסתלק מהם המלכות, כמו שאמר: "והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם, והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאכלה" (יחזקאל לד, י), שהוא רמז לכל מלכי יהודה הרשעים שיתמו ולא ימלוך מהם איש לא בהיות העם בגלות בבל וגם לא בשובו אל בית שני. אבל הודיעם שעוד יבוא זמן שיגאלו השבטים כולם וישובו אל אדמתם וימלוך עליהם מלך מבית דוד, וזהו אמרו "הנני אני ודרשתי את צאני", רוצה לומר בהיותם בגלות "ובקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו" והם "נפרשות" (לד, יא-יב), רוצה לומר בהיותן מפוזרות בד' פינות הארץ "כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו ביום ענן וערפל", שהוא משל ליום החורבן שנשרפה ירושלים ותעל עשנה כ"ענן וערפל".

footnotes: ⁹⁷ גרמו\הסבו.

ולפי שהיו דבריו בדרך המשל בצאן ביאר הנמשל בו באמרו: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות, והביאותים אל אדמתם, ואז ארעה אותם אל הרי ישראל" (יחזקאל לד, יג), רוצה לומר בהרי ישראל, באפיקים ובכל מושבי הארץ. ובכלל אמר "במרעה טוב ארעה אותם" (יחזקאל לד, יד), שהוא רמז לכל ארץ ישראל כולה צבי היא לכל הארצות, ובפרט "[ו]בהרי מרום ישראל", שהוא רמז לירושלים⁹⁸ – "יהיה נויהם" וגו'. ומלבד טוב המרעה, הנה הרועה יהיה יותר טוב ממנו, והוא אמרו: "אני ארעה צאני ואני ארביצם" (יחזקאל לד, טו). ואמר "את האובדת אבקש" (יחזקאל לד, טז) – כנגד ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שגלו מעבר הירדן בראשונה וכאילו נאבדו מתוך הקהל. ואמר "ואת הנדחת אשיב" – כנגד ארצה זבולון וארצה נפתלי⁹⁹, שכולו אחרי כן. ואמר "ולנשברת אחבוש" – כנגד גלות שומרון שהיה שבר על שבר¹ גדול. ואמר "ואת החולה אחזק" – כנגד גלות יהודה ובנימין שגלו לבבל. ובאחרונה אמר "ואת השמנה ואת החזקה אשמיד", שהוא כנגד הגלות הזה שהרשעים השמנים והחזקים בו ישמידם. ועל כולם אמר "ארענה במשפט", שירעה אותה כמשפט עוונותיהם, ועל זה אמר כנגדם – "ואתנה צאני כה אמר יי' אלהים הנני שופט בין שה לשה לאילים ולעתודים" (יחזקאל לד, יז), רוצה לומר שתדבק בהם ההשגחה הפרטית לשפוט הרשע ואת הצדיק כל אחד כפי מעשיו. ואמר כנגד רועי ישראל שדיבר בהם בראשונה "המעט מכם המרעה הטוב תרעו" (יחזקאל לד, יח), כלומר שתשבו במלכותם בארץ ישראל "ויתר מרעיכם תרמסו ברגליכם ומשקע מים תשתו" וגו'; וש"צאני מרמס רגליכם", אלא שאתם סבבתם חורבנם – "לכן כה אמר יי' הנני אני ושפטתי בין שה בריאה ובין שה רזה" (יחזקאל לד, כ), כלומר שבזמן הגאולה עתידה בקיבוץ הגלויות ישפוט בין צדיק לרשע, כמו שאמר למעלה "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יחזקאל כ, לח). ויען שהמלכים "בצד ובכתף" יהדופו את הצאן ובקרניהם ינגחו עד שיפוצום, והוא משל לענינם שסבבו חורבן ישראל וגלותם, לכן אני אושיע לצאני באופן שלא תהיה עוד לבז ולגלות, וגם בניהם לבין עצמם אשפוט "בן שה לשה", שאברר הצדיק מן הרשע, כמו שנזכר.

footnotes: ⁹⁸ כרד"ק. ⁹⁹ לפי ישעיה ח, כג. ¹ לפי ירמיה ד, כ.

ובזמן ההוא תשוב הממלכה לבית דוד, והוא אמרו: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהן" (יחזקאל לד, כג). וביאר מי יהיה הרועה הזה באמרו: "את עבדי דוד", שהוא ירעה אותם. ולפי שבחילוק המלכויות פרקו ישראל מעליהם מלכות דוד ומלכות שמים יחד אמר שישובו להם שניהם כאחד, ועל זה אמר: "ואני יי' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל לד, כד). והבטיחם שלא ישובו עוד לגלות ולא למלחמות וצרות האויבים, והוא אמרו "וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים" (יחזקאל לד, כה), רוצה לומר שאפילו במדבר וביער ששם מצויים חיות רעות, שם ישבו לבטח וישנו מבלי היזק². ועוד הבטיחם שעם היות שארץ ישראל נתקללה בתבואותיה אחרי שגלה עמה ממנה, הנה בימים ההם לא יהיה כן, כי יתן הקב"ה בהם ובכל סביבותם ברכה ויוריד גשם בעיתו, כדי שיהיו גשמי ברכה, וזהו מצד הפועל. ואמנם מצד המתפעל יתן "עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה" (יחזקאל לד, כז), ולא יהיה כימים הראשונים שנאמר בהם: "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוה עשהו" (דברים לב, טו), כי אז יראו כולם שממני באות הצלחותיהם "בשברי אות מוטות עולם והצלתים מיד העובדים בהם" (יחזקאל לד, כח), שהם האומות "ולא יהיו עוד בז לגוים" (יחזקאל לד, כח), כי לא יוכלו לבוא עוד בארצם וחיית הארץ³ לא תאכלם", שהוא רמז לאויבים, אבל "[ו]ישבו לבטח ואין מחריד". ותהיה ישיבתם על הארץ תמידית כדבר נטוע ונצחי, ועל זה אמר: "הקימותי להם מטע לשם ולא יהיו עוד אסופי רעב בארץ" (יחזקאל לד, כט), והוא מלשון "אסוף אסיפם" (ירמיה ח, יג), כלומר שלא יכלו עוד ברעב כמו שכלו כשבא נבוכדנאצר על ירושלים, וכשבא טיטוס עליה גם כן, ולכן לא יישאו עוד כלימת הגוים שלא יבואו עוד להעזר מהם ולגלות בינותם בסיבת הרעב. גם שיזכו אל דיבוק השכינה והנבואה, והוא אמרו: "וידעו כי אני יי' אלהיהם אתם והמה עמי בית ישראל" (יחזקאל לד, ל), רוצה לומר שיכירו וידעו זה האומות בראותם הצלחתם וטובם עד שתהיה מעלתכם בזמן הגאולה על מעלתכם בגלות בענין הידיעה והדיבוק האלהי כמעלת האדם על הבעל חיים הבלתי מדבר⁴, ועליו אמר: "ואתן⁵ צאני צאן מרעיתי אדם אתם אני אלהיכם" (יחזקאל לד, לא), כלומר שבגלות יהיו כצאן לטבח יובל וכרחל לפני גוזזיה נאלמה⁶, אבל בזמן הגאולה יהיו כתפארת אדם. ובספרי⁷ אמרו: אם צאן למה אדם ואם אדם למה צאן? אמר רבי יוחנן: צאן לעונשים ואדם למתן שכר. רוצה לומר, שאין סתירה בכתוב מאשר קראם צאן וקראם אדם, כי הם בבחינות שונות, שאם ישראל חייבין הקב"ה מעלה עליהם כאילו הם צאן פתאים ובלתי בעלי שכל, ולכן לא היו ראויים לעונש. וכמו שאמר שם: מה צאן משבר האילנות ואף על פי כן אין בעליה מקפידים עליה אף הקב"ה כן, לרמוז שבענין העונשין יחשבו כאילו הם צאן או ילדים שאין בהם דעת ואינם בני עונשין, אמנם אם עשו מצוות יתן להם שכר כאילו הם אדם בעל שכל, וזהו אמרו: "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם".

footnotes: ² מעין רד"ק. ³ בנדפס: "השדה". ⁴ מעין רד"ק. ⁵ בנדפס: "אתנה". ⁶ לפי ישעיה נג, ז. ⁷ ראה ילקוט שמעוני, יחזקאל לד, שעד; תנחומא פר' וישלח א.

ואחרי שניבא כל זה על ישראל ניבא מיד על "הר שעיר" – היא החיה הרביעית⁸ אשר הגלתנו ובגלותו אנחנו היום הזה. ולכן סמך מפלת "שעיר" – לגאולת ישראל. ולפי ששנאת בני אדום לישראל היתה מלידה ומהבטן ומהריון – מלידת עשו ויעקב אבותיהם⁹, לכן אמר עליו "יען היות לך איבת עולם" (יחזקאל לה, ה), רוצה לומר עם בני ישראל עד שמגרת ומסרת "את בני ישראל על ידי חרב", רוצה לומר שהרגת אותם ביום "אידם" וחורבנם, והוא מלשון: "יגירוהו על ידי חרב" (תהלים סג, יא)¹⁰. ולכן אמר "בעת אידם בעת עון קץ", שהוא רמז לחורבן בית שני, שמפני שעשוהו אדום נקרא – "אידם" ו"עת עון קץ", כי הוא היה קץ גלותם ועונש עוונם. ולכן יעד לאדום, שכמו שסיבב דם הרבה לישראל כאילו הוא דבר הנמשך מטבעו, כי אדום הוא מגזרת 'דם' – כן "לדם אעשך ודם ירדפך" (יחזקאל לה, ו), שיבוא עליהם החרב ויתרבה בהם דם החללים, "ונתתי את הר שעיר לשממה", לפי שהכרית "ממנו עובר ושב" (יחזקאל לה, ז) וארבה בו החללים והששמון, כמו שיזכור. וכבר תרגם יונתן שהר שעיר הוא הכרך הגדול שבאדום – רומי הרשעה.

footnotes: ⁸ במחזה דניאל. ⁹ מעין ר"י קרא. ¹⁰ כרד"ק.

ואמנם אמרו: "יען אמרך את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויי' שם היה" (יחזקאל לה, י), רוצה לומר שישראל ויהודה שהם שני הגוים¹¹ ושתי הממלכות וארצותיהם יירשו אותם בני אדום והם הרומיים, ולא זכרת ש"יי' שם היה", כלומר בית מקדשו אשר החרבת. ומפני זה "ועשיתי כאפך וכקנאתך¹² אשר עשית". כלומר, כמו שאתה¹³ עשית באפך ובקנאתך על ישראל – כן אעשה גם אני בך, ו"כאשר אשפטך" (יחזקאל לה, יא) אהיה ידוע ויהיה ניכר אלהותי בקרבך, כי תכיר ותאמין ש"אני יי' שמעתי כל נאצותיך אשר אמרת על הרי ישראל, לאמר שממה" (יחזקאל לה, יב) יהיו, ושהם נתנו לך לאכלה ומלבד זה שעשית לישראל, הנה עוד שמעתי מה שדברת ופרסמת כנגדי. רוצה לומר בפינות אלהותי אשר לא כדת¹⁴ בענין ההגשמה ויתר הדברים, שעליהם אמר "והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי" (יחזקאל לה, יג). והנה בחורבנך תשמח כל הארץ – "כשמחתך לנחלת בית ישראל" (יחזקאל לה, טו), רוצה לומר לגודל כאבם ומכתם.

footnotes: ¹¹ כרש"י ורד"ק. ¹² בנדפס: "באפך ובקנאתך". ¹³ אדום. ¹⁴ לפי אסתר ד, טז.

ולפי שאז עם חורבן אדום תהיה נחמת ישראל¹⁵, לכן סמך אליו "ואתה בן אדם הנבא אל הרי ישראל וגו', יען אמר האויב עליכם האח" (לו, א-ב), שאמר זה על אדום שהיה שמח בירשו את ארץ ישראל¹⁶. ולפי שלא לבד אדום זכה בארץ ישראל, כי גם החזיקו בהם הישמעאלים וכל דאלים גבר¹⁷ בה, לכן אמר עוד: "הנבא ואמרת כה אמר יי' אלהים, יען וביען שמות ושאוף אתכם מסביב להיותכם מורשה לשארית הגוים" (יחזקאל לו, ג), שהיתה ארץ ישראל דבר חמוד לכל הגוים לשאוף ולבלוע¹⁸ אותה להיות להם למורשה – "ותעלו על שפת לשון ודבת עם", כלומר שכל לשונות הגוים היו מדברים על ישראל ועל ארצם ומוציאי דיבה עליהם¹⁹, לכן אמר יי' להרי ישראל "אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום" (יחזקאל לו, ה). ואמר: "שארית הגוים" – על משפחות הישמעאלים שנקבצו באותה אמונה של נביאם²⁰; ו"אדום" – על בני רומי אשר נתנו את ארצו להם למורשה, שפעמים היו הרומיים מושלים בארץ ישראל ופעמים הישמעאלים. ומפני שכלימת הגוים נשאתם בהיות ארצכם להם למורשה, לכן אותם הגוים ואדום "המה כלימתם ישאו, ואתם הרי ישראל" (לו, ז-ח), שמעת הגלות הייתם מקוללים ומתקללים בתבואותיהם, הנה בעת גאולתי – "ענפכם תתנו ופרייכם תשאו", כימים הראשונים לפי²¹ שיהיה לעמי ישראל. כי הנה כאשר גלו מן הארץ נתקללו התבואות שהיו מכוונים מהשגחה אלהית בעבורם ולכן בשובם על אדמת הקודש ישובו התבואות לברכתם²², כיון שהם לעמו ישראל. כי הנה אף על פי שהם עתה מעטים בגלות ולא יצטרכו לתבואות רבות, הנה אז ירבו מאד והוא אמרו: "והרביתי עליכם אדם כל בית ישראל" וגו' (יחזקאל לו, י). ורמז בזה לעשרת השבטים²³ ועליהם אמר: "ונושבו הערים והחרבות תבנינה"; ועל בני יהודה אמר: "והרבתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותכם" (יחזקאל לו, יא). ויותר מהזמן קדמון, והוא אמרו: "והטיבותי מראשיתכם"; וכנגד ההרים אמר: "והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך" (יחזקאל לו, יב), ואל תיראו שמא תבואו עוד לגלות, כי תהיו להם לנחלה ולא תוסיף הארץ עוד לשכלם²⁴.

footnotes: ¹⁵ מעין רד"ק. ¹⁶ מעין ר"י קרא. ¹⁷ לפי בבא בתרא לד, ב. ¹⁸ מעין רד"ק. ¹⁹ מעין רד"ק. ²⁰ מוחמד. ²¹ על מנת. ²² נבואה שהתגשמה בימנו אלו – בקום המדינה. ²³ כרד"ק. ²⁴ להאבידם.

והנה סמך לזה נבואת: "כה אמר יי' יען אומרים לכם אוכלת אדם את" (יחזקאל לו, יג), שנאמרה לפי דעתי על הגלות הזה בין בני אדום שמוציאים דיבה על בני ישראל שהורגים את ילדיהם כדי לאכול מדמם בחג הפסח. והיה זה סיבה לחורבנות והריגות עצומות באומתנו ינקום השם נקמתנו. על כן הבטיח הנביא שלא תהיה לנו הכלימה הזאת עוד, וזהו אמרו: "יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית", רוצה לומר שאת הורגת ילדי הגוים אשר את שוכנת בתוכם ועליהם אמר "גוייך" בכינוי, לכן בצאתך מתחת יד אדום – לא תאכלי עוד אדם – שאל יאמרו עליך כן. ו'גוייך', כלומר הגוים אשר אתם בקרבם לא תשכלי עוד. וביאר ענין מאמרו "לא תשכלי עוד" (יחזקאל לו, יד), שהוא שלא אשמיע עליך זה. והמפרשים²⁵ פירשוהו לומר, שארץ ישראל היתה משכלת את ישראל מקרבה.

footnotes: ²⁵ רש"י וראה ר"י קרא.

הנה התבארו בנבואה הזאת ז' עיקרים: האחד – נקמת אדום העתידה להיות באחרית הימים, והוא אשר קראו 'הר שעיר', הנה יורה על היותו רומי בלי ספק ממה שאמר: "את שני הגוים ואת שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה²⁶" (יחזקאל לה, י), שהוא נאמר על כיבוש הרומיים את כל ארץ ישראל בחורבן בית שני, כי אדום הסמוך לארץ ישראל לא ירש ²⁷ארץ ישראל ויהודה בזמן אחר. וזהו העיקר הב' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "והוצאתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם" (יחזקאל לד, יג), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג' – שישובו עשרת השבטים, וכמו שאמר: "והרבתי עליכם אדם כל בית ישראל כלה" (יחזקאל לו, י), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שגם בשאר האומות מלבד אדום תהיה נקמת יי', וכמו שאמר: "אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום" (יחזקאל לו, ה), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שבזמן הגאולה העתידה ימלוך עליהם מלך מבית דוד, וכמו שאמר: "והקימותי עליהם רועה אחד ורעה אתהם את דוד עבדי הוא ירעה אותם" (יחזקאל לד, כג), והוא העיקר העשירי מעיקרי נבואות ישעיהו. והו' – שתדבק בהם השכינה והנבואה כימי קדם, וכמו שאמר: "ואני אהיה להם לאלהים" (יחזקאל יד, יא), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והז' – שלא ישובו עוד לגלות אחר, וכמו שאמר: "ולא יהיו עוד" (יחזקאל לד, כח) כן בגוים, והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.

footnotes: ²⁶ בנדפס: "וירשוה". ²⁷ את.

ואתה רואה שאי אפשר שיפורשו העיקרים האלה לא כדרך הנוצרים, ולא על זמן בית שני, כמו שהוכחתי בה.