הנבואה הראשונה תחילתה: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט, בשנת שתים לדריוש" וגו' (א, ז), עד "ויראני את יהושע הכהן הגדול" (ג, א).

וכבר כתב רש"י, שהנבואה הזאת סתומה מאד ואי אפשר לעמוד עליה עד יבוא מורה צדק, והוא בדרכו, והרד"ק בדרכו השתדלו לפרש פסוקי הנבואה הזאת בדרכים זרים והשיגום דחקים גדולים כפי פשט הכתובים וישובם. ולכן בחרתי לי דרך אחר הפירוש המראה הזאת ונטיתי מדבריהם כולם. ואומר ראשונה שהנבואה הזאת שראה זכריה "בין ההדסים" (א, ח) אפשר לפרש שראה בה ענין שלושת המלכויות הראשונים בלבד: בבל ופרס ויון, וכי ה"איש רוכב על סוס אדום" היה של לנבוכדנצאר⁴. ומה שאמר: "ואחריו סוסים אדומים" אמרו על בנו ובן בנו שמלכו מזרעו, ולכן זכר בכולם גוון אחד אדום לסימן אביהם המרצח, והוא והם כולם היו מלכות בבל. וה"שרוקים" שזכר אחריהם ענינו השחורים שראה אחר כך במראת המרכבות שהם רמז לפרס ומדי שמלכו אחרי בבל, וה"לבנים" שזכר באחרונה הם משל ליוונים שהוא המלכות הג'. וכן זכר אותם במראת המרכבות ושלא ראה במראה הראשונה הזאת דבר מהמלכות הרביעי בעבור שהיתה רחוקה גם, כי שלוש המה המלכויות הראשונות עברו קודם חורבן בית שני בהיות בני יהודה על ארצם. אמנם אחרי זה כשהראה הקב"ה לנביא חורבן בית שני וגלותו, אז הראה לו ארבעת כולם במראת הקרנות והמרכבות, כמו שיתבאר.

footnotes: ⁴ כאבי הרד"ק.

אך אמנם הוקשה לי בפירוש הזה, איך יזכור הנביא ענין הג' מלכויות ולא יזכור הד' שהוא הקשה מכולם, כי גם שיהיה לזמן רחוק לא קצרה יד יי' מלגלותו? ואף שהמלכות הד' כבר הוחלה קודם חורבן בית שני ולמה אם כן ישמיט זכרה בהיותה עתידה וזכר מלכות בבל שכבר עברה.

ומפני זה באתי לפרש הנבואה הזאת באופן אחר והוא, שהנביא ראה בזאת המראה ענין הד' מלכויות⁵. וראה את בבל שכבר נחשבה וג' המלכויות האחרות שהיו עתידים עדין לעבור, כי הוא ניבא בימי מלכי פרס בשת שתים לדריוש הפרסי, ולכן אמר: "ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בן ההדסים אשר במצולה" (א, ח). רוצה לומר, שראה בחלום הלילה ההוא תמונה לנגד עיניו "איש רוכב על סוס אדום", שהוא היה רמז לנבוכדנצאר⁶. כי להיותו הורג נפש ונוגע בחלל ראה סוסו 'אדום', ולכבוד מלכותו ויקר תפארת ממשלתו אמר: "והוא עומד בן ההדסים", שהם עצי ריח הטוב, כאילו אמר שראה אותו בגן אלהים⁷ מור ואהלות וכל ראשי בשמים⁸ סובבים אותו. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו⁹: "בין ההדסים" על ישראל, שריח תורתם וכו'. והענין שראה אותו מושל עליהם. והיה גזרת הכתוב הזה אמרו "אשר במצולה", רוצה לומר שאותו איש רוכב על הסוס האדום ראה אותו נטבע במצולות ים. ואמר זה להגיד שראה ממשלת הדר מלכותו ושכבר נחרבה. ואמר שראה אחריו גם כן "בין ההדסים", כלומר באותו ממשלה ומלכות סוסים אדומים והוא רמז למלכי מדי ופרס.

footnotes: ⁵ כאבי הרד"ק. ⁶ כאבי הרד"ק. ⁷ לפי יחזקאל כח, יג. ⁸ לפי תהלים מה, ט. ⁹ ויקרא רבה פר' ל, יב.

ומפני שנבוכדנצאר ובנו ובן בנו נחשבים להיותם מזרע אחד מה שלא היו כן מלכי מדי ופרס שהיו שניים דריוש וכורש מתחלפים במשפחותם, וכן מלכות יון אחרי מות אלכסנדרוס נחלקה מלכותו לי"ב מלכים נבדלים זה מזה, וכן היו קסרי רומי, לכן ראה את בבל בצורת סוס אחד וראה אחריו מדי ופרס בצורת סוסים אדומים בלשון רבים ואחריה מלכי רומי "שרוקים", רוצה לומר סוסים רבים "שרוקים". ואחריהם אמר על היוונים "לבנים", כלומר סוסים רבים לבנים שלא אמר "אדומים שרוקים ולבנים" בקדימה ואחור כפי זמנם. כי הנה "אדומים", כמו שפירשתי אמר על מדי ופרס; ו"שרוקים" – אמר על אדומים; ו"לבנים" – על היוונים, מפני שלא חשש הנביא כאן לקדימתם כי אם לזכרם בלבד. ואמנם מהו הנרצה ב"שרוקים", אחשוב שהם "הברודים" אשר יזכור אחר זה בד' המרכבות (ו, ו) כשזכר שראה ד' "מרכבות יוצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחשת" (ו, א), שהוא רמז גם כן לד' המלכויות, ולהורות על ממשלתם ומעלתם וגבורתם ראה אותם בשתי המראות האלה בצורת סוסים ומרכבות. והנה ראה אותם יוצאות מבין שני ההרים לרמוז, שהיה ענין הד' מלכויות בין הבית הראשון שבנה שלמה והבית הג' העתיד להיות, כי בזמן שהיה בין שני הבתים האלה הראשון והאחרון, עברה ממשלת הד' מלכויות וקרא את הבתים המקודשים – הרים, לפי שהם בהר המוריה והם הר הבית. והנביא אמר (ישעיה ב, ב): "נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים".

ומפני שהשחתת ד' המלכויות וחורבנם היתה ותהיה בעוון בית יי' אשר הרסו ושרפו וקנא השם יתברך ויקנא על ביתו וירצה לבנותו, לכן קראו "הר' נחשת" (ו, א), שהוא מלשון 'השחתה', כמו שזכר הרב המורה¹⁰.

footnotes: ¹⁰ חלק שני, מג סיפא.

וזכר שראה במראה הראשון סוסים אדומים לרמוז על מלכות בבל מסכים למה שאמר כאן: "רוכב על סוס אדום". וראה במרכבה השניה סוסים שחורים לרמוז – למלכות פרס ומדי אולי שהיה מנהגם ללבוש שחורים או שראה אותם כן, לפי שהושחרו בימיהם פניהם של ישראל, כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (מגילה יא, ע"א). והיותר נכון אצלי, שבאדום יש שתי מדרגות: אחד מהם יותר אדום מהאחר והוא היותר נוטה ללובן מהאחר, ולכן אמר כאן במראה הראשונה שראה "איש רוכב על סוס אדום" – והוא האדום המוחלט היותר בהיר ונוטה את הלובן, שנקרא בלשון לועז 'רוסו'. ואחריו אמר שראה סוסים אדומים והן מין אחר מהאודם יותר נוטה לשחרות וכנגדו אמר במראת המרכבות ובמרכבה. הב' – סוסים שחורים והוא הנקרא בלשון לועז 'פאוונאסו', שבערך האדום הראשון קראם שחורים ובמרכבה הג' ראה שם סוסים לבנים. וכן אמר כאן במראה הראשונה לרמוז למלכות יון. וכתבו המפרשים¹¹ שלא ידעו טעם למה ראה אותם בצורת לבנים ובמראה הד' ראה "סוסים ברודים אמוצים" (ו, ג), וכנגדם אמר כאן במראה הראשונה "שרוקים" והיא מלה תורה על חלוף הגוונים, כמו שקראו רבותינו זכרונם לברכה (מועד קטן ט, ע"ב) לתכשיט האשה שהיא מעברת על פניה שרק, וקרא את הרומיים כן, לפי שזה ענינם באמונתם שמזייפין תורת השם ומתקשטין בדברי תורתנו על כזב דתם ושקר אמונתם קראם גם כן "ברודים". וביאר לו המלאך שארבעת המרכבות היו ד' רוחות השמים, לפי שהיתה ממשלתם ברצון, אלהי ואמר גם כן "יוצאות מהתיצב על אדון כל הארץ" (ו, ה), לפי שממשלתם בגזרת עירין ובמאמר קדישין¹².

footnotes: ¹¹ רד"ק. ¹² לפי דניאל ד, יד.

והנה לא זכר דבר עוד מהסוסים האדומים הרומזים למלכות בבל, לפי שבזמן המראה, הנה כבר היה מלכות בבל נחרב¹³ ועבר ענינו, אבל אמר בסוסים שחורים שהיו "יוצאים אל ארץ צפון" שהיא בבל, כלומר להשחיתה. ואמר שה"לבנים יצאו אל אחריהם" להגיד, שהיוונים יבואו אחרי הפרסיים וימשלו בהם. ואמר שה"ברודים יצאו אל ארץ תימן" (ו, ו), כפי המפרשים¹⁴, לפי שרומי היא צפונית ויוליאוס קיסר נלחם ביוונים והעביר המלוכה מהם והחזירה לרומי, ותחילת מלחמותיו יצא אל ארץ מצרים שהיא דרומית. ולי נראה שלא אמר "אל ארץ תימן" כי אם מפני שהרומיים הם בני אדום והיתה התחלתם בארץ תימן שהיא בארץ שעיר, וכמו שפירשתי במבשר הג' פרשת "קרבו גוים לשמוע" (ישעיה לד, א), שראה נבודנצאר בחלומו ופתר לו דניאל ומלכו תלתא תיהוי, לכן אמר משפט אחר ב"ברודים", שהם הנוצרים; ומשפט אחר ב"אמוצים", שהם הישמעאלים¹⁵. ואמר בהם "יצאו ויבקשו ללכת להתהלך בארץ" (ו, ז), להגיד שהתאמצו מעצמם לבקש מלוכה לאיזו פיאה, כלומר נתן להם רשות להתהלך ולכבוש ארצות¹⁶ והם פשטו באפריקה ובאו במלכויות ספרד וצרפת וגם באיטליא נלחמו על רומי, להורות על זה כולו אמר: "ויאמר לכו והתהלכו בארץ", שזכר בהם הליכה כמה פעמים לרמוז על מה שיהיה בהם.

footnotes: ¹³ רד"ק. ¹⁴ רד"ק. ¹⁵ כרד"ק. ¹⁶ כרד"ק.

וזכר הנביא שאמר לו המלאך הדובר בו בצעקה וקול גדול: "ראה היוצאים אל ארץ צפון הניחו את רוחי בארץ צפון" (ו, ח), כלומר אלה השחורים הפרסיים שיצאו אל בבל להשחיתה הניחו את רוחי וכעסי, שהיה לי על בבל בארץ צפון כאשר השחיתו אותה¹⁷. ואמר לו זה להודיעו, שכן תעשה כן אחת מהמלכויות שתהיה חרש ומשחית לחברתה.

footnotes: ¹⁷ כרד"ק ומעין רש"י.

הנה התבארו שתי המראות האלה בהסכמה רבה ונחזור לדברי הנבואה הזאת, שהנה שאל הנביא אל המלאך הדובר בו המשפיע עליו נבואתו: "מה אלה" (א, ט), רוצה לומר מה היו מורים הסוסים ההמה, והוא השיבו אני אראך מה המה אלה, רמז לו שאחר זה יראהו מראת ארבע קרנות וגם כן מראת ד' מרכבות, ששם יתבאר לו ענין הסוסים האלה, שהוא רמז על ד' המלכויות שימשלו בישראל ויפזרום בגוים, וכמו שאמר: "אלה הקרנות אשר זרו את יהודה ישראל וירושלם" (ב, ב).

ואמנם אמרו אחרי זה: "ויען האיש העומד בין ההדסים ויאמר אלה אשר שלח יי' להתהלך בארץ" (א, י), קשה מאד לפני, לפי שהמלאך הדובר בו היה כפי מה שיורו הכתובים זולת האיש העומד בין ההדסים, ואם היה שהנביא אל המלאך הדובר בו שאל "מה המה אלה", איך לא השיבו אותו המלאך והשיבו "האיש העומד בין ההדסים" שלא שאל אליו דבר? גם יקשה אמרו אחרי זה: ויען מלאך העומד בין ההדסים, כי מלאך יי' הוא זולת העומד בין ההדסים, ותמצא אחר זה ויען מלאך יי', ויען המלאך הדובר בי, ולא קראו עוד בין ההדסים. וכבר חשב רש"י לעשות האיש העומד בין ההדסים מלאך, כמו "האיש גבריאל" (דניאל ט, כא), וכן כתב הרד"ק בביאור שהמלאך הדובר בו בזכריהו היה האיש ה"עומד בין ההדסים" על הסוס. ויורה שלא הגיע כבוד חכמתם לכוונת הנבואה.

אבל אמתת ענינה אצלי הוא, שהמלאך הדובר בזכריהו היה שכל נבדל השפיע עליו נבואתו ברשות שולחו יתברך, והאיש שראה רוכב על סוסו בין ההדסים היה רמז למלכות בבל, כמו שביארתי והוא¹⁸ למלאך הדובר בו שאל "מה המה אלה". ואמרו: "ויען האיש" אין הכונה שהשיב על דברי זכריה, כי לכן לא אמר ויאמר אלי, כמו שבא בדברי המלאך הדובר בו, אבל "ויען האיש העומד בין ההדסים" הוא מאמר הנביא ועל נבוכדנצאר אמרו, ש"הוא העומד בין ההדסים". כי לפי שהוא¹⁹ שאל למלאך הדובר בו "מה המה אלה" והמלאך השיבו "אני אראך" (א, ט), אמר הנביא שכבר אמר וענה בקול גדול האיש "העומד בין ההדסים", שהוא נבוכדנצאר מה שראה בחלומו אשר חלם מהצלם, כי שם ביאר ענין הארבע מלכויות שהיו עתידים למשול, וזהו אמרו: "ויען האיש", שהוא מלשון "וענית ואמרת" (דברים כו, ה), שענה בקול גדול ואמר: "אלה אשר שלח יי' להתהלך בארץ" (א, י). רוצה לומר, שהוא ביאר בסיפור בחלומו כפי הנזכר בספר דניאל ענין הממלכות ההם אשר שלח יי' להתהלך בארץ ולמשול בה.

footnotes: ¹⁸ האיש. ¹⁹ האיש.

ואמנם אמרו עוד: "ויענו את מלאך יי' עומד בין ההדסים" (א, יא), רוצה לומר הסוס אדום ושאר הסוסים אדומים שרוקים לבנים, כי כולם ראה הנביא בין ההדסים וכל אחד מהם היה עונה ואומר אל מלאך יי'"התהלכנו בארץ". רוצה לומר, משלנו בארץ וכבשנוה "והנה כל הארץ יושבת ושוקטת", רוצה לומר נכנעת ונכבשת אלינו מאין מערער. וכשמוע זה מלאך יי' צעק אל השם ואמר: "עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים" (א, יב), רוצה לומר ישבו בכבוד כל האומות האלה במשכנות לא להם²⁰ אשר כבשו ולמה "לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה אשר נעמת זו שבעים שנה" והיא לא תצלח כמלכויות האלה, והשם יתברך השיבו "דברים טובים דברים נחומים" (א, יג), והם מה שיזכור אחר זה, שכאשר המלאך קבל אותם מהשם יתברך זכר אותם לנביא וציוהו שיקראם בקול גדול והקריאה היא כה "אמר יי' צבאות קנאתי לירושלם" וגו' (א, יג), כלומר מהרעה אשר עשו הגוים בה, ולכן "קצף גדול" אקצוף על הגוים "השאננים", לפי ש"אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה" (א, טו) להרע להם יותר מדי²¹, וכמו שאמר ישעיהו : "קצפתי על עמי חללתי את נחלתי" (ישעיה מז, ו) וגו'. ולכן אמר כאן: "שבתי לירושלים ברחמים" (א, טז), ואמר זה על פקידת בבל ביתי יבנה בה והוא בנין בית שני; "וקו ינטה על ירושלם" ואמר זה על בנין חומותיה אשר בנה נחמיה. אבל אמרו אחרי זה: "עוד קרא לאמר כה אמר יי' צבאות עוד תפוצינה ערי מטוב", אין ענינו כמו שחשב המפרש²², שתפוצנה הנה והנה בריבוי הישוב מרוב הטובה ושלוה שיהיה להם, ושאמרו "ובחר עוד בירושלם" גם כן נאמר על פקידת בית ב', אין הענין כן, כי לא אמר תפוצנה כי אם על הגלות מלשון "ונפוצות יהודה" (ישעיה יא, יב); "והפיץ יי' אתכם בעמים" (דברים ד, כז).

footnotes: ²⁰ לפי חבקוק א, ו. ²¹ כרד"ק. ²² רד"ק.

ומאחר שכבר אמר על בית שני "שבתי לירושלם ברחמים", איך יאמר שנית עליו עצמו "ונחם יי' עוד את ציון" וגו' (א, יז)? כי מלת 'עוד' הנשנת ד' פעמים בפסוק הזה צווח שהוא גלות אחר ושהיה נחמה אחרת מלבד פקידת בית שני, ולכן ראוי לפרש מהכרח הכתובים, שהשם יתברך ייעד ראשונה על פקידת בבל ובנין בית שני, אבל הודיע אחריו שאחרי כן ישובון לגלות אחר שהוא – גלותנו זה, ועליו אמר: "עוד קרא לאמר כה אמר יי' צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב", רוצה לומר אחרי שתנבא על פקידת ירושלים בבית שני 'עוד' קרא החורבן שיצא אחר כך, והוא "עוד תפוצנה ערי מטוב", רוצה לומר שיפוצו יושבי ערי יהודה מטוב והוא רמז לגלות שיפוצו מן הארץ ויסחו ממנה ויהיו נפוצים ונבדלים מכל טוב.

ואחר שייעד על החורבן, ייעד על הגאולה העתידה באמרו: "ונחם יי' עוד את ציון" וגו', כלומר מלבד הנחמה שיהיה לה עתה מגלות בבל 'עוד' ינחם אותה בגאולה העתידה.

וזכר הנביא שכשמעו הדברים האלה נשא עיניו וראה ד' קרנות ושביאר לו המלאך הקרנות אשר זרו את יהודה, ישראל וירושלים, שרמז בד' קרנות – על ד' מלכויות²³, ולכן אמר שד' מלכויות יהיו כולם עם בבל שכבר עברה ושבהם ימשך הגלות ההוא. האמנם שכמו שהם יצרו והשחיתו בישראל – כן ישחית הקב"ה במלכויות ההם ויתן להם גמול מעשה ידיהם, ועל זה הראהו מיד ד' חרשים שהם אומנים כמו 'חרש' מוכנים לגדע הקרנות²⁴ ההמה והם המלכויות שזכר, שכמו שפרס היתה חרש לגדע ולכרות מלכות בבל, כן תהיה יון לגדע פרס, וכן תהיה רומי חרש לגדע ולהכרית יון, וישראל באחרית הימים יהיה חרש חכם²⁵ להחריב את רומי. וחכמינו זכרונם לברכה (סוכה נב, ע"ב) פירשו ארבעת החרשים שיהיו כולם מבני ישראל בעת הגאולה להשחית את המלכויות, ואמרו: מאן נינהו ארבעה חרשים, אמר רבי שמעון חסידא משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק. ולפי דרכם זה אפשר לפרש הארבע קרנות על מלכות רומי והם ד' מלכויות כולם מבני אדום, שעמד בהם הקיסריות והם רומי, ששם התחילו הקיסרים ראשונה, ואחר כך נעתק מושב הקיסרות לקוסטנטינה בימי הקיסר קוסטנטינו, ואחר כן נעתק משם מושב הקיסרות לאשכנז ושם עומד היום. ויש קבלה ביד היהודים האשכנזים, שבהיות מושב הקיסרות שמה – יבוא המשיח, ואולי שעליהם אמר שלמה (משלי ל, כט-לב) : "שלשה המה מטיבי צעד וארבעה מטיבי לכת, ליש גבור בבהמה ולא ישוב מפני כל", שזה על רומי כי שם היתה הגדולה והגבורה והתפארת; והשני "זרזיר מתנים" שאמרו כנגד קוסטנטינה, שהיתה ביון רומז לזריזות קוסטנטינו בממשלתו וקיבול דתו; והג' הוא אמרו: "או תיש", כי מפני שהיה הקיסרות יותר חלש בצרפת המשילו בתיש; וכנגד אשכנז שהוא הד' אמר: "ומלך אלקום עמו"; ועל כללות האומה אמר: "אם נבלת בהתנשא"; ועל אחריתו אמר: "כי מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אף יוציא דם ומיץ אפים יוציא ריב". ואולי שלזה כיון רש"י במה שפירש, שארבעה הקרנות שראה הנביא כאן – על ארבע רוחות העולם.

footnotes: ²³ כרד"ק. ²⁴ כרד"ק. ²⁵ לפי ישעיה מ, כ.

ואמנם אמר: אלה הקרנות אשר זרו" (ב, ב), לא להגיד שהם בעצמם "זרו" אותם, כי אם שהיו ישראל מפוזרים בארצותם גם שהכבידו עליהם עולם בגלות. אמנם מה שפירשתי ראשונה הוא הנכון. וכבר יורה עליו מה ששאל הנביא "מה אלה באים לעשות" (ב, ד), והשיבו המלאך: "אלה הקרנות" אשר ראית ראשונה "אשר זרו את יהודה" בגלות באופן שאיש מישראל לא נשא ראשו לרוב הצרה, ולכן לא "יבואו אלה", רוצה לומר החרשים להחריד אותם קרנות "לידות" ולהשליך "את קרנות הגוים" ההמה, שהיו נושאים קרן על ארץ יהודה לזרותם ולפזרם בארצות, כלומר שמשלו בארץ ישראל ויבואו אלה ה"חרשים" להשליכם מן העולם. ומלת 'לידות' היא מלשון השלכה²⁶, כמו "וידו אבן בי" (איכה ג, נג).

footnotes: ²⁶ כרש"י וסיעתו.

ואחר שהודיעו במראת הקרנות ענין הגלות ובמראת החרשים ענין נקמת האומות, הודיעו עוד נחמת ירושלים וישובה במראה אחרת שראה "איש ובידו חבל מדה" (ב, ה). רוצה לומר, החבל שרגילין למדוד בו²⁷. ואמר לו שהיה הולך "למוד את ירושלם לראות כמה רחבה וכמה ארכה" (ב, ו).

footnotes: ²⁷ כרד"ק.

האמנם אמרו: "והנה המלאך הדובר בי ומלאך אחר יוצא לקראתו " (ב, ז), יראה שאין ענין במראה, כי בין שיהיה המלאך הדובר בו הוא האיש ש"בידו חבל המדה"²⁸, או שיהיה זולתו אם באה הנבואה להודיע ש"פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה" (ב, ח), מה צורך הזה בהראות לנביא מלאך אחד יוצא ומלאך אחר לקראתו, ושיאמר האחד לחברו "רוץ דבר אל הנער", והנה לא נאמר ככה בשאר הדיבורים שנאמרו לו? ואם אמרנו שנסתלק עתה המלאך הדובר בו מהשפיע עוד על הנביא שפע נבואתו ולכן נאמר שהיה יוצא, הנה הכתוב אומר אחרי זה: "וישב המלאך הדובר בי ויעירני" (ד, א), "ויען המלאך הדובר בי ויאמר אלי" (ד, ה), והוא המורה שגם אחרי זה התמיד בדיבורו אליו. ומה היה אם כן מה שאמר שהיה יוצא. ולכן נראה לי שהנביא ראה "איש ובידו חבל מדה", שאמר לו שהיה הולך "למוד את ירושלם", רוצה לומר בכמותה בזמן ההוא. וביאר לו שהיה זה "לראות כמה רחבה וכמה ארכה", כלומר שהיה מודד אותה עתה לראות כמה יהיה ארכה ורחבה לעתיד לבוא, ולא ביאר לו אם תהיה ירושלים העתידה במידה זו או גדולה ממנה וכמה יהיה יתרון גדלה.

footnotes: ²⁸ כרש"י.

ולפי שהשכלים הנבדלים מקבלים מדעיהם זה מזה שלמעלה ממנו, לכן ראה הנביא כאילו המלאך שהיה דובר אליו יצא ללכת והיתה היציאה ללכת לשאול מהמלאך הדובר אליו, שהוא סיבתו זה הענין. רוצה לומר, צורך המידה ההיא ותכליתה. ואותו המלאך סיבתו יצא לקראתו להשכילו בינה ואמר לו שוב במהרה והודע לנער שהוא זכריה שיהיה התרחבות ירושלים כל כך, עד ש"פרזות תשב" ולא יהיה בה חומה כי אם השם יתברך שיהיה לה חומה סביב כבודו, רוצה לומר שכינתו בתוכה. ובזה הודיעו שלא היתה המידה, אלא להודיע שהוא עתה ירושלים דבר מועט בערך אל מה שיהיה בזמן העתיד ההוא כפי רוב העם אשר יהיה בה, וזהו אמרו: "והנה המלאך הדובר בי יוצא", כלומר שיצא לשאול מסבתו פתרון הדבר ההוא ומלאך אחר יוצא לקראתו הוא סבתו, רוצה לומר המלאך אשר עליו שיצא לקראתו להודיעו אמתת הדבר ואותו המלאך העליון אמר אל המלאך השואל ממנו "רוץ דבר אל הנער הלז", כלומר חזור להשפיע לנביא אמתת דבר הזה, והוא ש"פרזות" וגו', כלומר שיהיה ישובה כל כך מופלג שלא יוכלו להתיישב בתוך העיר, כי בפרזות ומגרשי העיר שהם כערי הפרזות מאין חומה ולא תחשוב שבהיותם בפרזות מבלי חומה יהיו בסכנה מגנבים ושודדי לילה²⁹, שיבואו עליהם להיותם בעיר פרוצה אין חומה וגם שיהיה להם קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותם אנשים פרזים יושבים בערי הפרזות שאין בהם הכבוד שיש ליושבי הערים מוקפי חומה שאלה הם שני חסרונות האנשים ופרזים, רוצה לומר הסכנה והבזיון לכן להשיב על שניהם אמר: ואני אהיה להם חומת אש³⁰ וגו' (ב, ט), רוצה לומר שלא יגע אדם בהם לרעה, כמו שלא יגע באש פן יכוה אותו³¹. ובהיות שבערך האויבים יהיה חומת אש, הנה בערי ישראל לכבוד יהיה בתוכה. ואמר כנגד הבזיון היושבים בפרזות, שבהיות שכינת השם בקרבם יהיה להם כבוד רב אף על פי שיהיו בפרזות.

footnotes: ²⁹ לפי עובדיה א, ה. ³⁰ לשון הכתוב: "ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב...". ³¹ כרד"ק.

הנה התבאר שזכר כאן ענין המלאך היוצא והמלאך היוצא לקראתו להגיד, שהנבואה משתלשלת מעלה לעלה עד הסיבה הראשונה. וידוע שאי אפשר שיתאמת ויתקיים הייעוד הזה, אלא עם אמונת פינת תחיית המתים שתהיה באותו זמן, כי מהם יהיה ריבוי היושבים בירושלים, וכמו שניבא ישעיהו על זה עצמו (ישעיה מט, כ-כא): "עוד יאמרו באזניך בני שכוליך צר לי המקום גשה לי ואשבה ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה", כמו שפירשתי באותה נבואה.

ולהיות הייעוד הזה כולל האמונה הזאת³², הוצרך הנביא להגיד המלאך הדובר בו קבלו מרבו והוא הדין לרבו מרבו עד הקב"ה. ואפשר לפרש "וארא והנה איש ובידו חבל מדה" (ב, ה), שראה הנביא עליית האומות על ירושלים לכבשה כאילו היה ה"איש" מבקש למוד את ירושלים לארכה ולרחבה לחלקה אל המלכים והגוים העולים עליה, ואולי היה זה שרו של עשו ושל אדום, ולכן יצא המלאך הדובר בנביא לדעת מהמלאך אשר היה סיבתו מה יהיה אחרי אלה, או שהמלאך הדובר בו והמלאך האחר שסייעהו יצאו לקראתו, רוצה לומר כנגד האיש המודד, והוא על דרך מה שנאמר בדניאל שאמר לו המלאך גבריאל (דניאל י, כ): "הידעת למה באתי אליך ועתה אשוב להלחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא". ואמר: "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעזרני" (שם שם, יג). הנה אם כן שני המלאכים שזכר הנביא כאן יוצאים שניהם לקראת האיש שבידו חבל המידה, כלומר להלחם עמו. וכדי שהנביא לא יתייאש ולא ישתומם מהמראה, אמר אחד מהמלאכים אל האחר: "רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם", כלומר שלא יירא ולא יפחד מזה כי לא תקום עצת הגוים ולא תהיה, אבל בהפך ש"פרזות תשב ירושלם וגו', ואני אהיה לה חומת אש סביב". וכמו ³³יאמר שאמר זה על "הגוים השוללים": "כי הנני מניף ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם" (ב, יג). וזהו היותר נכון בנבואה הזאת. ומזה תדע שזכריה ודניאל עלה סגנון אחד מן הנבואות.

footnotes: ³² פינת תחיית המתים. ³³ ש.

ואמנם אמרו: "הוי הוי ונוסו מארץ צפון וגו', הוי ציון המלטי יושבת בת בבל" (ב, י-יא) חשבו המפרשים³⁴, שנאמר כנגד עולי בבל. ולפי שבזמן הנבואה הזאת כבר עלו מבבל כל אשר עלו לבית שני, פירשוהו על הנשארים בבל שלא עלו בראשונה. ואין פשט הכתובים סובל הפירוש הזה, כי למה יאמר על הנשארים בבבל "נוסו מארץ צפון"? האם מפני חורבן בבל? הלא בזמן הנבואה הזאת כבר עברה חורבנה שנים הרבה? גם אמרו: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", יראה שאין ענין לו עם הנשארים בבבל, ומה שאמרו המפרשים³⁵ ולא הגיע זמנם עדין לצאת מגלותם, אין זה בכתוב. גם אמרו: "הוי הוי המלטי", אם אמרו על הנשארים בבבל, ממה מלטו? והנה זרובבל ורבים מהעולים שבו לבבל להמלט מגלות בית שני! סוף דבר, שאם נאמרו הכתובים האלה על הנשארים בבבל שימהרו לעלות לבית שני, אין ספק שלא נתקיימו, כי הם לא עלו עוד, כל שכן שאמרו אחר זה: "כי כה אמר יי' צבאות אחר כבוד שלחני אל הגוים השוללים אתכם וגו', כי הנני מניף את ידי עליהם" וגו' (ב, יב-יג), ושאר הפסוקים "רני ושמחי... ונלוו גוים רבים" (ב, טו-טז), אי אפשר לפרשם כי אם על הגאולה העתידה; וכן פירשו אותם המפרשים ונתנו אם כן דבריהם לשיעורין.

footnotes: ³⁴ רד"ק. ³⁵ רד"ק.

אבל אמתת הענין הוא, שהכתובים האלה כולם על הגאולה העתידה נאמרו, ועל עשרת השבטים שגלו לארץ צפון אמר כאילו קורא אותם "הוי הוי ונוסו מארץ צפון", רוצה לומר בואו משם. ולפי שהם רחוקים מאד אמר: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם", רוצה לומר שהיתה גלות ישראל ברוחק רב אלו מאלו, כמו שירחקו ארבע רוחות השמים, והוא על דרך "כרחוק מזרח ממערב" (תהלים קג, יב). וכנגד מלכות יהודה שגלה לבבל ראשונה בין אותם שעלו לירושלים וגלו אחרי כן על כולם, אמר כקורא אותם: "הוי ציון המלטי יושבת בת בבל", רוצה לומר אותו גלות ירושלים שגלה לבבל בראשונה לא שהיה עתה יושב שמה, כי את היושבת בראשונה בבבל. ועל הגאולה העתידה הכוללת לכולם ניבא באמרו: "מי כה אמר יי' צבאות אחר כבוד שלחני", רוצה "כי כה אמר אלי יי' צבאות", אחרי שאמר לי "לכבוד אהיה בתוכה" (ב, ט), כמו שנזכר למעלה שלחני להנבא על "הגוים השוללים אתכם" (ב, יב), ומה שאמר אלי הוא: "כי הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו". רוצה לומר, שלא לבד יטיב לכם, אבל גם ינקום נקמתכם³⁶ מכל הנוגע בכם, כאילו נוגע בבבת עינו ויניף ידו על אותם "הגוים השוללים" וגו' באופן שהם יהיו שלל לישראל שהיו עבדיהם בגלות. וכאשר תתקיים הנבואה הזאת, תדעו כי יי' צבאות שלחני ומאתו הם דברי. ואפשר לפרש: "אחר כבוד שלחני" – על המלאך אשר שלח אליו להודיעו חומת האש והכבוד שזכר למעלה, והיה הכתוב מסורס. יאמר אחר הכבוד ש"שלחני" לומר, הקב"ה ביד המלאך כה אמר יי'"אל הגוים השוללים אתכם" ולא יהיה "שלחני" סמוך אל הגוים, כי אם סמוך אל הכבוד, ומאמר "כה אמר יי'", הוא סמוך אל הגוים השוללים. ולכן אמר הנביא לבת ציון שהיא ירושלים: "רני ושמחי בת ציון" (ב, יד), כמבשר גאולתם ששמע ואמר: "כי הנני בא ושכנתי בתוכך", להגיד שתחזור השכינה בתוך ירושלים כימי קדם³⁷ ולא תסתלק עוד משם, ועל זה אמר: "ושכנתי בתוכך" (ב, יד).

footnotes: ³⁶ כרד"ק. ³⁷ לפי ישעיה נא, ט.

ואמר עוד, שעם היות ש"ילוו גוים רבים אל יי'" בזמן ההוא והיו לו לעם, רוצה לומר שיקבלו אמונתו, כמאמר צפניה (צפניה ג, ט): "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד", הנה עם כל זה לא תשכון השכינה בתוכם, כי אם בקרב ישראל, וזהו "ושכנתי בתוכך וידעת כי יי' צבאות שלחני אליך" (ב, טו). רוצה לומר, שלך היה עיקר הייעוד לא לאומות העולם.

ואמנם אמרו: "ונחל יי' את יהודה חלקו על אדמת הקדש" (ב, טז), כפי המפרשים³⁸ הקב"ה הוא הנוחל שיהודה שהוא חלק יי', כמו שאמר (דברים לב, ט): "כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו" ינחל אותו הקב"ה, שתהיה נחלתו על אדמת הקודש. והביאם לזה, לפי שאם היה יהודה הוא הנוחל והקב"ה מנחיל אותו, היה ראוי שיאמר והנחיל יי', ואין צורך. כי 'ונחל' כמו 'והנחיל'³⁹ כמו "ושב יי' אלהיך את שבותך" (שם ל, ג), הוא כמו 'והשיב'. וגם בענין הנחלה⁴⁰ מצינו "אלה שמות השבטים אשר ינחלו לכם את הארץ" (במדבר לד, יז), שהוא כמו 'ינחילנו' כן "ונחל יי' את יהודה", הו' כמו 'והנחיל' יאמר, שבבית שני בני יהודה החזיקו בכל ארץ ישראל ובירושלים גם כן, לפי שלא חזרו השבטים לנחול את חלקם וגם לא נתנו מן הארץ תרומה ליי', ואף בבית ראשון הנחיל יהושע את יהודה חלקו קודם מדידת הארץ וחלוקתה בעבור כלב בן יפונה שהיה משבטו, ומפני זה לקח לו שבט יהודה יותר מהראוי לו, עד שמפני זה אמר לשמעון "עלה אתי בגורלי" (שופטים א, ג) והיה גמגום בן השבטים על חלקם ונחלתם, כמו שתראה בספר יהושע מצווחת בני יוסף (יהושע יז, יד). ומפני זה אמר כאן, שבגאולה העתידה לא יהיה כן אבל שינחיל "יי' את יהודה חלקו על אדמת הקדש", רוצה לומר שיעשה מן הארץ י"ב חלקים שווים לי"ב שבטים, כמו שזכר יחזקאל (יחזקאל מז, יד)⁴¹ ויהודה נחל חלקו ככל אחד משאר השבטים, לא עוד.

footnotes: ³⁸ רד"ק. ³⁹ כר"י קרא. ⁴⁰ בנדפס: "הנחלח". ⁴¹ וראה מבשר החמישי, נבואה עשירית, ייעוד הב'.

ועוד הודיע, שבזמן ההוא יבחר הקב"ה בירושלים, רוצה לומר שיהיה תרומה ליי' וכל הארץ, כמו שניבא עליו יחזקאל⁴², לא שיחזיקו בה יהודה ובנימין בלבד, כמו שהיה בחלוקת הארץ בימי יהושע, ועל זה אמר: "ובחר עוד בירושלם". ואמר מלת 'עוד', להגיד שלא לבד יעשו י"ב חלקים בארץ ישראל, כי הנה יחלקוה לי"ג חלקים והחלק הי"ג יהיה לתרומה ליי' ובו תהיה ירושלים. ואמר, שבזמן ההוא לא יצעק אחד מהשבטים מחלוקת הארץ, לא מפאת חזקה מהזמן הראשון, ולא מהיות לזה רוב אוכלוסין מזה, אבל כל אחד יקבל חלקו בסבר פנים יפות, וזה אמרו: "הס כל בשר מפני יי' כי נעור" וגו' (ב, יז), והוא משל כאיש אשר יעור משנתו⁴³ על דרך מה שאמר (תהלים עח, סה): "ויקץ כישן יי'" וגו' ולרוב משפטיו ומהירות השגחתו ישתוק כל בשר ולא יהרהר אחר מידותיו. ואפשר לומר ש"הס כל בשר מפני יי'" הוא סוף הנבואה שעברה מהאומות הבאות על ירושלים ואליהם קרא "כל בשר"⁴⁴ מפני כללותם, שלא יחשבו שיהיה בפעם ההיא כימים הראשונים שהיו עולים על ירושלים וכובשים אותה, כי אז היה כישן יי', אבל עתה הוא נעור בסיבת "מעון קדשו" שהוא בית המקדש לנקום נקמתו, ולכן ישכיר חיצו מדם וחרבו תאכל בשר.

footnotes: ⁴² ראה מבשר חמישי, נבואה עשירית, ייעוד הד'. ⁴³ כרד"ק. ⁴⁴ מעין רש"י.

הנה התבארו בנבואה הזאת ו' עיקרים: האחד – תשועת ישראל וגאולתם העתידה, וכמו שאמר: "ונחם יי' עוד את ציון" וגו' (א, יז), ואמר: "פרזות תשב ירושלם" (ב, ח), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. הב' – נקמת האומות העתידה להיות, וכמו שאמר: "כי הנני מניף אל ידי עליהם והיו שלל לעבדיהם" (ב, יג), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. הג' – שישובו עשרת השבטים משביים, וכמו שאמר: "הוי הוי ונוסו מארץ צפון" (ב, י), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. הד' – שתשוב השכינה והנבואה בישראל כימי קדם, כמו שאמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך" (ב, יד), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. הה' – שיקבלו האומות אמונת השם יתברך ואלהותו, וכמו שאמר: "ונלוו גוים רבים אל יי' ביום ההוא והיו לי לעם" (ב, טו) , והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. הו' – שלא יבואו עוד בגלות אחר ולא ימשלו בהם אויביהם עוד, וכמו שאמר: "ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב" (ב, ט), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו.

כבר הוכחתי בעיקרי נבואות ישעיהו, שאי אפשר שיפורשו הייעודים האלה, לא כדרך הנוצרים על הענינים הנפשיים, ולא על זמן בית שני.