הנבואה הב' תחילתה: "ויהי בשנת ארבע לדריוש" וגו' (ז, א), עד "רעה את צאן ההריגה" (יא, ד).

והנה ראיתי את המפרשים⁴⁵ מקצרים מאד בפירוש הנבואה הזאת, כפי פרשיותיה, וידלגו מפרשה לפרשה ומפסוק לפסוק בשינוי ענין מבלי קישור. כי הנה פירשו "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך ואנשיו" (ז, ב) ונבואת "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים וגו' (ז, ה), על בית שני. ופירשו "ויהי דבר יי' אל זכריה וגו' משפט אמת שפוטו" (ז, ח-ט), על בית ראשון, כי כן הוא האמת. ופירשו⁴⁶ פרשה "קנאתי לציון קנאה גדולה" (ח, ב), ושאר הפרשיות שלאחריה על הגאולה העתידה; ופירש⁴⁷ "כה אמר יי' צבאות תחזקנה ידיכם" (ח, ט), "כי כה אמר יי' צבאות זממתי" (ח, יד) – על בית שני; וכן פירשו "ויהי דבר יי' צבאות וגו' צום הרביעי" (ח, יח-יט) , על בית שני, ושאר הנבואות שבאו סמוכות לזו פירשו אותם לעתיד לבוא ולא נתנו טעם וקישור בנבואות האלה בהיותם מייעודים מתחלפים.

footnotes: ⁴⁵ רש"י, ר"י קרא ורד"ק. ⁴⁶ רד"ק. ⁴⁷ רד"ק.

עוד תשוב תראה בפסוקים עצמם ספקות רבות:

האחד, אמרו: "ויהי בשנת ארבע לדריוש המלך היה דבר יי' אל⁴⁸ זכריה" (ז, א) ולא פירש מה דבר לו? כי הנה הדיבור שבא אחריו זה "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים" (ז, ה) בא עליו דיבור בפני עצמו, שנאמר: "ויהי דבר יי' צבאות אלי לאמר" (ז, יח). והיה הדיבור הראשון אם כן ללא צורך.

footnotes: ⁴⁸ בנדפס חסר.

והשני במה שבא בכתוב הזה מלת 'לאמר' שני פעמים "לחלות את פני יי' לאמר אל הכהנים וגו', לאמר האבכה בחדש החמישי" (ז, ג). ואחד מהם⁴⁹ יראה שאין בו צורך.

footnotes: ⁴⁹ מלת 'לאמר'.

הג' באמרו: "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך" וגו' (ז, ב). וכפי המפרשים⁵⁰ זכר הכתוב אלה שמות השלוחים ולא זכר מי שלחם? ואם היו השולחים בני הגולה כדברי המפרשים⁵¹ ששלחו אל אלה, היה לו לזכרו? וגם יקשה למה אמר וישלח בלשון יחיד וכן אבכה בחודש החמישי, והיה לו לומר 'וישלחו הנבכה'.

footnotes: ⁵⁰ רד"ק. ⁵¹ רש"י והרד"ק.

הד' מה היתה כוונת השאלה הזאת "האבכה בחודש החמשי"? ואם שב השם את שבותם – למה יבכו? ואם היו השואלים עדיין בגלות ולא שבו אל אדמת ישראל, למה לא יבכו ולמה ישאלו על זה להכהנים ולנביאים אשר בירושלים? כי הנה לא היה ענינם שווה עם היושבים בבבל? ולכן אף על פי שלא יבכו בירושלים היה ראוי שיבכו בבבל. ואם שלחו לשאול לירושלים להיות שם חכמים הלא בבבל היו שם חכמים ויותר מן העולים לירושלים.

הה' למה שאלו "האבכה בחדש החמשי" ולא שאלו האם יצומו בו? ומה שאמר: "הנזר כאשר עשיתי" הוא מאמר כללי, אפשר שיפורש על הבכי או על שאר הדברים? והיה ראוי לומר האבכה ואצום בחמשי.

הו' למה שאלו החדש החמשי ולא על השביעי והעשירי והרביעי? ומה ראו שלא שאלו על כל הצומות, כי אם על החמישי בלבד?

והז' אם השואלים היו בני הגלות אשר בבבל, איך באה תשובת השם: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים" (ז, ה) והנה הם לא שאלו דבר? והיה ראוי לומר אמור אל שראצר ורגם מלך ואנשיו.

והח' באמרו: "כי צמתם וספוד בחמשי ובשביעי" (שם), כי אם היה שהם לא שאלו דבר מן הצום כי אם מהבכי, ולא שאלו מהצום השביעי כי אם מהה'⁵² מה ראה יתברך להשיב על מה שלא שאלו מהצום ומהשביעי? ואם ראה להשיב על שאר הצומות, למה לא השיב על ארבעתם, כמו שיאמר אחר זה: "צום הרביעי וצום השביעי וצום העשירי" (ח, יט)?

footnotes: ⁵² מהצום החמישי.

והט' מה ענין התשובה "הצום צמתוני אני וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים" (ז, ה-ו), שזה דבר מבואר בעצמו הוא ואינו תשובה לענין השאלה. גם שלא אמר בענין הצום, כמו שאמר בענין האכילה, כי כמו שאמר: "וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים והשותים" כן היה ראוי שיאמר, כי תצומו את הצמים, כי הידיעה בהפכים – אחת. גם כי השיב לענין הצום בלבד ולא לענין הבכי.

והעשירי באמרו: "הלא את הדברים אשר קרא יי'"וגו' (ז, ז). והנה בפסוק הזה אין גזרה ולא מאמר פוסק, ומה שפירשו המפרשים⁵³ מי גרם לכם הצום, אלא עוונותיכם לא נזכר בכתוב.

footnotes: ⁵³ רד"ק.

ומה אוסיף עוד בספקות והם מבוארים בכתובים. ולכן נראה לי לפרש הפרשיות האלה באופן מתחלף⁵⁴ מדרכי המפרשים, ואקדים לזה שתי הקדמות הכרחיות בהבנתם:

footnotes: ⁵⁴ אחר\שונה.

הראשונה בידיעת מה ראו בני הגולה אשר בבבל שלא עלו לבנין בית שני⁵⁵. והנה טבע כל אדם יבחר לשבת בארצו ובנחלתו מלשבת גר בארץ נכריה⁵⁶ כל שכן בהיות ביניהם יראי יי'⁵⁷ וחושבי שמו⁵⁸, ומדוע סרו מאחריו. וכמה הפליגו החכמים הראשונים (כתובות קי, ע"ב) באמרם: "הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה", ושהמת בארץ ישראל מוחלין לו על כל עוונותיו (שם קיא, ע"א). וכבר שאל זה מלך הכוזר אל החבר והשיבו הובשתנו מלך כוזר⁵⁹. אבל אמתת הענין הוא, שאנשי הגולה ידעו שבבית שני לא היה ארון כפרת וכרובים, ולא תתמיד הנבואה ורוח הקודש, ולא יהיו שאר הדברים הקדושים, ושהיה בית שני עתיד להחרב, ולכן לא רצו לעלות שמה ולא בחרו באותה פקידה, אף כי בראותם כי דניאל נביא קדוש יי' לא עלה שמה, ומרדכי וזרובבל השרידים אשר קרא יי' שעלו שמה חזרו משם, והלך מרדכי לשושן כמו שהלך דניאל, וזרובבל הלך לבבל. ולא לבד גולי בבל עשו כן, כי גם היהודים אשר היו בארצות מצרים ובעמון ומואב ובארצות היוונים ובשאר ארצות, וגם אשר היו בספרד ובקצוות המערב לא רצו לעלות לבית שני, אולי שנתפרסמו אצלם נבואות דניאל וידעו מהגלות העתיד, וגם מחמשת הדברים הקדושים שחסרו מבית המקדש ומפני כן לא רצו לעלות. וכן היו עולי בבל עם היותם יותר קרובים לירושלים.

footnotes: ⁵⁵ מדוע נותרו בני הגולה בבבל ולא בחרו לעלות לבית שני עם ייתר העולים לבניין בית שני. ⁵⁶ לפי שמות ב, כב. ⁵⁷ לפי מלאכי ג, טז. ⁵⁸ לפי זהר רסב, ע"א. ⁵⁹ הכוזרי מאמר ב', כד.

ההקדמה הב' היא מה שכתבתי למעלה לאיזה תכלית רצה הקב"ה בפקידת בבל אחרי שלא היתה הגאולה שלמה. וכבר ביארתי שהיה זה כדי, שתהיה לישראל בהיותם על אדמתם ובית יי' בתוכם כהנים ולוים בעבודתם, הכנה והזדמנות רב להתפלל לאלהים ולחלות פניו להשיב נפוצות יהודה ונדחי ישראל⁶⁰ ולהחזיר שכינתו בתוכם ונבאותו והם כסוד אלוה עלי אהלם⁶¹, לפי שבהיותם בחוצה לארץ לא היו מוכנים לדבר מזה, לכן פקד השם אותם להביאם על אדמתם. ואם היו שבים אליו יתעלה כראוי וכמו שציוו אותם הנביאים, אין ספק שהיה השם שב את שבותם. ועם זה הגולים עצמם בארצות גלותם יתעוררו לשוב בתשובה שלמה וישתדלו ללכת אל ארץ יי' ואל בית אלהי יעקב⁶², ובזה האופן תהיה ותשוב פקידתם גאולה שלמה מכל צדדיה. וכבר הוכחתי שם מדברי ירמיהו שזאת היתה הכונה האלהית בפקידתם להביא עליהם התשועה שלמה אם היו שבים אליו.

footnotes: ⁶⁰ לפי ישעיה יא, יב. ⁶¹ לפי איוב כט, ד. ⁶² לפי ישעיה ב, ג.

ואחרי ידיעת זה⁶³ אומר בפירוש הנבואה, שהודיע הכתוב בכאן שבשנה הרביעית למלכות דריוש היה דבר יי' אל זכריה, וביאר על מה באה אליו הדיבור ואמר ששלחו מבבל לשאול על דברי הצומות וצעקתם ואז באה הנבואה לנביא על זה. הנה אם כן המאמר הראשון היה דבר יי' אל זכריה – הוא כלל. וביאר אחריו נושא הדיבור ואז חזר להודיע הדיבור מה היה ואמר, שבני ישראל אשר בבבל היה בעיניהם פועל בטל ענין בית שני לחשבם שהקדושה והשכינה לא תמצא שמה ושלא יהיה ענין הבית ההוא, כי אם כענין בית הכנסת שהיה להם בבל, שכל אחד מהם היה מקדש מעט ובית תפלה לאלהים. ולכן שלח בית הכנסת שבבבל שליחיו לבית יי' אשר בירושלים ועל אותו בית הכנסת שבבבל נאמר: "וישלח בית אל שראצר ורגם מלך" (ז, ב). כי "בית אל" שהוא בית תפלתם שבבבל אשר נתקבצו חכמי הארץ – שלח שליחים לירושלים את שראצר ורגם מלך שהיו יהודים נכבדים נקראים בשמות בבליים על דרך שדרך משך ועבד נגו⁶⁴. ואולי היה 'רגם' עושה מלאכת המלך יהיה 'רגם' בלשון כשדים מורה על אומנות מה בבית המלך מפני כבודו אמר "רגם מלך". ולכן אמר "ואנשיו", כי היו לו אנשים רבים ולא אמר כן בשראצר.

footnotes: ⁶³ שתי ההקדמות. ⁶⁴ ראה דניאל ב, מט.

והנה הלכו לירושלים "לחלות את פני יי'", ואין הכונה להתפלל שמה, אלא לחלות את פני יי' שישפיע דברו בכהנים ובנביאים ויאמר אליהם מה שישיבו אותם על שאלתם. וזה צורך אמרו ב' פעמים מלת 'לאמר', שהראשון הוא לחלות את פני יי' לאמר לכהנים, רוצה לומר שיאמר השם לכהנים אשר בבית יי' ולנביאים מה שיאמרו וישיבו להם. והיה לפי זה 'לאמר' השם אמירה מהכהנים והנביאים שיאמרו לאותם השלוחים דבר על שאלתם, שהיא "האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי". והיתה כוונת השאלה, שאף שיחשב שיתבטלו צום הרביעי שנעשה לפי שנבקעה בו העיר וצום העשירי שנעשה ביום שסמך מלך בבל על ירושלים, וגם הצום השביעי שנעשה ביום הריגת גדליה בן אחיקם, ודלת העם⁶⁵ אשר היה עמו גלה מירושלים, שאלה השלושה כיון ששבו לירושלים יהיה מן הראוי שיתבטלו. הנה ישאר הספק על החודש החמישי שבו נלכדה העיר ונשרף בית יי' וגלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה ולא שבו מגלותם, האם יהיה ראוי שכיון שלא שבה הגולה ורובה עדיין בין הגוים שיבכו בחודש החמישי בזמן שגלו עד אשר ישיב השם את שבותם. כי הנה בעיניהם או אם יבוטל הבכי ההוא מאחר, שהיתה ירושלים בידיהם והם מתחילין בבכיה ומתעסקים בבנין הבית. והנה אמרו שהיה זה הספק אצלם בענין הבכי בלבד "האבכה" אם לא, אבל בענין הצום שלא היו שואלים דבר, לפי שהם יגזרו ויבדלו מכל מאכל ומשתה כמו שעשו מן הגולה ועד הנה, לפי שהצום והנזירות מהמאכל היה ראוי שלא יחדלו ממנו עד אשר ישיב השם את שבות עמו מארבע כנפות הארץ ויחזיר את שכינתו לביתו כירחי קדם. ועל זה אמר: "האבכה בחדש החמשי בענין הבכי בלבד, אמנם בשאר הדברים "הנזר כאשר עשיתי". ו"הנזר" הוא מקור ואין פירושו 'אם אנזר', כמו שחשבו המפרשים⁶⁶, אלא שהיה שואל על הבכי ולא על נזירת המאכל ואולי שלכן אמר: "האבכה בחדש החמשי", לפי שהבכי מיוחד לאותו חדש. ולפי שלא שאלו דבר בענין הצומות וצעקתם, לכן אמרו על כל הצומות "הנזר כאשר עשיתי". וכאילו אמר אתם היושבים בירושלים אולי שלא תבכו בחודש החמישי מפני שחזרה לכם אבדתכם בצד מזה, אבל אני יושבת בבל אבכה החודש ההוא. והותרו בה ששת השאלות הראשונות.

footnotes: ⁶⁵ לפי מלכים ב כד, יד. ⁶⁶ רד"ק.

ואין ספק שהשאלה הזאת היתה מחלישה ידי עושי מלאכת יי' בבנין ביתו, לפי שהיו ממעטים בכבוד הפקידה ובקדושת הבית להסתלקות השכינה מביניהם ולמיעוט העולים מהגלות. ולכן באה תשובת השם: "אמור אל כל עם הארץ ואל הכהנים", כלומר אל תחוש להשיב דברי שלום ואמת אל הבאים מבבל, כי אחרי שלא רצו לעלות לירושלים ושפקידתה ובנין בית יי' לאפס ותהו נחשבו⁶⁷ להם, מה להם לשאול מכהני הבית ונביאיו דבר יעשו כטוב בעיניהם בארצות לגוייהם. אבל אל כל עם הארץ ואל הכהנים אשר בירושלים אמור אליהם, כדי שלא יסתפקו בזה שהשואלים האלה טעו בשאלתם, אם במה שעשו הבדל מההספד והבכי אל הצום, ואם גם כן במה שהבדילו בין הצום החמישי לשאר הצומות ואין הדבר כן, כי הצום וההספד שניהם כאחד בצום החמישי ואם יבוטל ההספד – יתבטל הצום גם כן בהכרח, ועל זה אמר: "כי צמתם וספוד" (ז, ה).

footnotes: ⁶⁷ לפי ישעיה מ, יז.

גם הודיעם שהחיוב אשר להם בהספד בחמישי מפני הרג עדת יי' וגלותם מארצם, הוא עצמו יש גם כן בצום השביעי שנהרג בו גדליה בן אחיקם וכל דלת העם שנשארו בארץ נהרגו וגלו ממנה. ושתי הרעות האלה ממין אחד היו ולא נתחלפו כי אם בפחות ויתר. ואם כן איה איפה⁶⁸ חכמת הבבלים שעשו הבדל מהצום אל הבכי וההספד ומהחודש החמישי לשביעי? כי הנה עם היות שיצדיק מאמרם בצום הרביעי ובצום העשירי כיון שלא היה בהם הריגה ולא גלות, כי אם שסמך מלך בבל על ירושלים ושנבקעה העיר ועתה היתה ירושלים בידי בעליה, הנה בחודש השביעי שהיתה הריגת וגלות אם רב⁶⁹ ואם מעט⁷⁰ אין ספק שדינו כדין החמישי בענין קיום שניהם או ביטול שניהם.

footnotes: ⁶⁸ לפי שופטים ט, לח. ⁶⁹ לפי במדבר יג, יח. ⁷⁰ לפי ויקרא כה, נב.

אבל לענין שאלתם ובקשתם השיב: "הצום צמתוני אני". וענין זה המאמר הוא אצלי באחד משני אופנים:

הראשון, שאמר יתברך הנה אני לא צויתי אתכם לצום ולספוד אותם הצומות, וזהו "הצום צמתוני אני". רוצה לומר, האם צמתם מפני מצוותי ובדברי, באמת לא צויתי על זה⁷¹. וכיון שאתם מעצמכם צמתם, גם עתה אתם תהיו האוכלים והשותים ולא תשאלו זה ממני והפה שאסר הוא הפה שהתיר⁷². אבל אמיתת הענין הוא, שאתם לא צמתם במצוותי כי הם בעבור ה"דברים אשר קרא יי' ביד הנביאים אל ירושלים" וגו' (ז, ו) ומפני רשעתכם צמתם וספוד על מה שקרה אתכם.

footnotes: ⁷¹ כראב"ע. ⁷² לפי כתובות טז, ע"א. ועוד.

והאופן השני מהפירוש הוא, שאמר להם שאין גאולת ישראל ותשועתם וחזרת השכינה ביניהם תלויה בצום ובהספד, כי אם בתיקון מעשיהם ושובם אל השם בכל לבבם ובכל נפשם ומה אכפת ליה להקב"ה אם יאכלו או לא יאכלו? והתבונן שהם שאלו על הבכי ושהשם יתברך השיבם על הצום: "הצום צמתוני וכי תאכלו וכי תשתו", והיה לו לומר גם כן 'הספוד תספדוני וכי תגילו ותשמחו'. אלא שהדבר כמו שפירשתי, שהם חשבו שהצום היה עיקר ולא היה ספק אצלם אם יצומו אם לא, אבל לבד יספקו אם יבכו אם לא. ולכן השיבם השם הנה הצום אשר תעשו ממנו עיקר בחשבכם שהלא זה צום אבחרהו אין הדבר כן, כי הנה השלמות אשר חפצתי בו הוא, כמו שאמר ירמיהו (ירמיה ט, כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותו, כי אני עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי". רוצה לומר, שילכו בדרכיו ויעשו גם הם חסד משפט וצדקה בארץ, אמנם הצום או האכילה אינה מפעולת יתברך, כי אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא מקרים ממקרי הגוף, וגם הצום שהוא שלילת האכילה לא יפול בו, לפי שאין מדרכה שתמצא בו. וזהו שאמר: "הצום צמתוני אני". ואין פירושו אם צמתם בעבורי כמו שפירשו המפרשים⁷³, כי איך יאמר על זה "צמתוני אני"?. אבל ענינו "הצום צמתוני אני" שתאמרו שאני צם כדרך בני אדם, הנה עם היות הצום העדר האכילה לא יאמר כי באמת שאני צם, וכן בענין האכילה והשתייה הלא אתם האוכלים ואתם השותים, ולא אני.

footnotes: ⁷³ ראב"ע והרד"ק.

ויצא מזה שלא בענין האכילה והמשתה, ולא בענין הצום יאמר שאתם הולכים בדרכי, אבל הדרכים שבהם חפצתי הלא הם "הדברים אשר קרא יי' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלים יושבת ושלוה ועריה סביבותיה והנגב והשפלה" (ז, ז), שהיה לשאר השבטים היה הכל יושב במעמדו אותם הדברים הם הצום אשר אבחרהו, כי הם דרכי ובאלה חפצתי, לא בצום והספד במחמישי.

ומפני שלא ביאר מה הדברים אשר קרא ביד הנביאים, לכן באה לו נבואה שנית: "כה אמר יי' צבאות לאמר משפט אמת שפוטו וחסד ורחמים" וגו' (ז, ט). רוצה לומר כה אמר יי' צבאות אל הנביאים הראשונים שיקראו ויאמרו בהיות ירושלים יושבת בישובה "משפט אמת שפוטו וגו, ואלמנה ויתום וגר ועני אל תעשוקו" וגו' (ז, ט-י). ואף על פי שהתרו בהם על זה פעמים רבות המה מאנו להקשיב אל הנביאים "ויתנו כתף סוררת" לבלתי עשות את מצוותם, "ואזניהם הכבידו משמוע" (ז, יא). ולפי שהלב הוא מקור הכוחות כולם, לכן אמר: "ולבם שמו שמיר משמוע את התורה" (ז, יב), כלומר שהלב היה משמרת לאזנים שלא ישמעו את התורה, כי "שמיר" הוא תואר ללב מלשון 'שמירה', כמו שפקיד יאמר על אדם שבידו הפקידה. והמפרשים⁷⁴ פירשו ש"שמיר" היא אבן חזקה שלא יוכל הברזל לפסלה.

footnotes: ⁷⁴ רד"ק.

וזכר שמפני המרד הזה היה קצף גדול מאת יי' ולא שמע צעקתם בעת צרתם, אבל סערם בגלות בין הגוים "אשר לא ידעום" ונשארה ארצם שממה במקום שהיתה ארץ חמדה. והיוצא מזה שלמה יבכו בחודש החמישי, כי אין האדם בוכה ממה שהוא עושה לעצמו והם היו סיבת רעתם וגלותם, למה יצומו ויבכו עליו. והותרו בזה ארבעת השאלות הנשארות.

ומפני שלא יאמרו שהיתה ראויה הבכייה על האבידה שאין בה תקנה, לכן באתהו הנבואה השנית להודיע להם שאם ייטיבו דרכיהם הכנה רבה בהיותם בירושלים, יש לגאולת שאר גלותם וקיבוץ נדחיהם וחזרת השכינה ביניהם אם ייטבו מעלליהם באותו בית אשר הם בונים, והוא אמרו: "קנאתי לציון קנאה גדולה" (ח, ב), רוצה לומר קנאת הרעות שעשו הגוים בתוכה, וחימה גדולה לנקום נקמתם, כלומר אם לא ימנע הדבר מצדכם – הנה מצדי לא ימנע, כי אני "קנאתי לציון קנאה גדולה". ומה שאומרים גולי בבל שאין שכינה בירושלים ולכן אינם עולים שמה "כה אמר יי' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים" (ח, ג), כלומר כיון ששבתי לציון, עתיד אני, ורוצה, ובוחר לשכון בתוך ירושלים ותקרא אז ירושלים "עיר האמת", לפי שיושביה לא ידברו עוולה ולא ימצא בפיהם לשון תרמית⁷⁵ "והר יי' צבאות", שהוא בית מקדשו יקרא "הר הקודש" להיות שם שכינתו; ואם לא רצו לעלות מפני שבבבל הם מאריכים ימים, וכמו שאמרו זכרונם לברכה שהיו זקנים בבבל מפני שהיו אוכלים סלקא ושותין מי פרת – "כה אמר יי' צבאות עוד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (ח, ד). וגם בילדותם לא ימותו הנערים, כי "רחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים" (ח, ה), וכמו שאמר (ישעיה סה, כ): "כי הנער בן מאה שנה ימות".

footnotes: ⁷⁵ לפי צפניה ג, יג.

ואמנם למה שאמרו בני בבל שהיה עם ישראל מפוזר מפורד בין העמים ושראוי לבכות עליהם מדי שנה בשנה, באמת דבר גדול דיבר "כה אמר יי' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה" (ח, ו), שהם יושב בכל ענין קיבוץ הגלויות בימים ההם אשר הטיבו דרכיהם, "גם בעיני יפלא", רוצה לומר שבדרך פלא אעשה זה לא בחיל ולא בכח אנושי⁷⁶. וביאר מהו הענין אשר יהיה עוד הפלא באמרו: "כה אמר יי' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח" (ח, ז) ואמר זה כנגד גלות עשרת השבטים; "ומארץ מבוא השמש" שהוא צד המערב, ואמר זה על גלות יהודה וירושלים שגלה לאותה פאה בשני החורבנות. ועל כולם, אלו ואלו אמר: "והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלים" (ח, ח), רוצה לומר שיביא אותם לארץ ישראל ולא אמר שישכנו כולם בתוך ירושלים, כי בידוע שלא תכיל אותם הארץ. אבל כיון בזה, שלעתיד לבוא לא תהיה ירושלים לשבט יהודה ולשבט בנימין בלבד, כמו שהיה בראשונה, אבל שכל השבטים יהיה חלק להם בירושלים, לפי שירימו כולם תרומה ליי' מכל הארץ ובחלק אותה תרומה תהיה ירושלים, כמו שביאר יחזקאל⁷⁷ בנבואתו האחרונה, ועל זה אמר כאן: "ושכנו בתוך ירושלים".

footnotes: ⁷⁶ מעין ראב"ע. ⁷⁷ ראה מבשר חמישי, נבואה עשירית, ייעוד הד'.

וזכר שכמו שתהיה ירושלים "עיר האמת", כן יהיו יושביה יראי אלהים אנשי אמת⁷⁸, ועל זה אמר: "והיו לי לעם ואנכי אהיה להם לאלהים". ואמר שיש תנאי עצמי והכרחי לשיזכו בכל הטובות האלה והוא, אם ייטיבו מעלליהם באמת ובצדקה, לפי שבעבור האמת והצדקה שיהיה ביניהם יזכו לכל זה. ומפני שהגולים הנשארים בבבל היו ממעטים בקדושת בית יי' ובמעלת הפקידה מפני מיעוט העולים לירושלים, כמו שהתבאר בהקדמה הראשונה והשם יתברך ניחם אותם באמרו, שאם יטיבו מעלליהם וילכו בדרכיו יזכו לחזרת השכינה ביניהם ולאורך הימים ולכבוד המלכות כולן, ותהיה הפקידה גאולה שלמה, כי זה היה תכלית הפקידה, כמו שבא בהקדמה השנית. לכן אחרי שהודיע אותם הטובות שיזכו בם באמת ובצדקה, אמר: "אליהם תחזקנה ידיכם השומעים בימים האלה את הדברים האלה מפי⁷⁹ הנביאים" (ח, ט), שהם הייעודים הטובים אשר זכר, רוצה לומר שעתה יחזקו ידיהם בבנין הבית בדעתם הטובות הגשמיות והנפשיות העתידות לבוא עליהם וקיבוץ הגלויות אשר יהיה שמה בהיטיבם את דרכיהם בהיות הייעודים האלה "מפי הנביאים" שרוח השם דיבר בם ועוולה לא נמצא בשפתם. ולכן אין צורך לומר עתה שהיה רוב בית השם בנוי, שבידוע הוא שראוי להשלימו ולא יחדלו ממנו מפני דברי הבאים מבבל. אבל גם אם היה זה "ביום יוסד בית יי' צבאות", שעדיין לא היה נעשה דבר בבנין, היה ראוי "ההיכל להבנות" ולעשותו מחדש בשמעם את הייעודים האלה מפי הנביאים. ואם תאמרו הלא בהיות בית יי' בנוי לא באו הטובות ההמה ואיך יבואו עתה בבנין הזה שאינו כמוהו, הנה להשיב לזה אמר: "כי לפני הימים ההם שכר האדם לא נהיה" (ח, י), רוצה לומר שלא היה ענינה מקרי כי אם השגחיי. וכמו שבהיותם רעים וחטאים⁸⁰ לא היו ראויים לשכר ולא טובה כלל, כן בשובם אל יי' יזכו לטובות ולהצלחות כולם, וזהו אמרו: "כי לפני הימים ההם" – שהם ימי הגלות; "שכר אדם לא נהיה" – שלא היה אדם ראוי לשכר לפי מעשיו; "ושכר הבהמה" – איננה. שרמז באדם – מלכים והשרים; ובבהמה – עמי הארץ וההמון, שכולם היו בלתי ראויים לשכר, ולכן " ליוצא ולבא אין שלום" מפני הצר.

footnotes: ⁷⁸ לפי שמות יח, כא. ⁷⁹ בנדפס: "מפני". ⁸⁰ לפי בראשית יג, יג.

וכדי ששאר האומות לא יעזרו את ישראל ולא יצילוהו מאויביו, היה הקב"ה מסכסך אותם אלו באלו, וזהו "ואשלח את כל האדם איש ברעהו". או יהיה פירוש "ואשלח את כל האדם איש ברעהו", שהסתיר השם פניו ושמירתו מבית יעקב ועזבם למקרי העוולה, וגם שלח בהם חרון אפו, ואת האויבים שהם כלי זעמו. אמנם עתה בזמן הפקידה לא יהיה בימים הראשונים לשארית העם הזה, לפי שהאל יתברך יברך עמו בשלום ו"זרע השלום". והיוצא ממנו הוא ש"הגפן תתן פריה והארץ תתן יבולה והשמים יתנו טלם" (ח, יב) ויזכו ישראל בכל זה מה שהיה כל זה בהפך בזמן רשעתם.

וכמו שהיו "קללה בגוים בית ישראל ובית יהודה" (ח, יג) שנחרבו וגלו שניהם, כן תהיה התשועה כוללת אותם, וזהו אמרו: "כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל תיראו" מדברי הנשארים בבבל, כי אם תרצו קרובה ישועתי לבוא. ולפי שהיה כל זה תלוי בתשובתם ומעשיהם הטובים, לכן אמר: "תחזקנה ידיכם", כלומר חזקו ויאמץ לבכם בעבודת אלהיכם, כדי שהוא יבוא ויושיע אתכם, וזהו אמרו עוד: "כאשר זממתי להרע לכם בהקציף אבותיכם אותי ולא נחמתי" (ח, יד), כלומר מהרעה אשר דברתי לעשות להם, אבל הגליתי אותם⁸¹ כך "שבתי זממתי" (ח, טו) וחשבתי להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה. והיה זה בפקידה בעלותם מבבל ולשוב ולבנות ירושלים. ולא זכר בזה בית ישראל, לפי שבית יהודה היו העולים, אבל כשייטיבו מעלליהם יבואו שאר הנדחים ויסתלק הגלות מעיקרו ולא יהיה להם עוד צום ובכי ומספד⁸² לזכרונו, ועל זה אמר: "אלה הדברים אשר תעשו דברו איש את רעהו" (ח, טז), כי הנה בזה ישלם הקיבוץ המדיני; ולדיינים ושופטי הארץ⁸³ אמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". וזכר שלושה אלה: אמת משפט ושלום, לפי שהשופט פעמים ישפוט כפי האמת הידוע אצלו אף שלא יהיה בדבר עדים והתראה, וזהו הדין המסור למלך ולסנהדרי גדולה שמכין ועונשים כדין ושלא כדין, כי אם על פי האמת ישפוט כפי דיני התורה המסודרים, והוא הנקרא בייחוד 'משפט'. ופעמים יעשו פשרה בין הבעלי דינין כפי איכות הדיבור וצורך העת, והוא הנקרא 'שלום'. ועל שלושתם אמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ואפשר לפרש "משפט שלום", שהוא סמוך שיעשו משפט של שלום שהוא הפשרה⁸⁴ ולא יאמרו יקוב הדין את ההר, והענין שלא יהיה ביניהם כי אם שני מיני דינים שהם 'אמת' שהוא האחד, ו'משפט' ו'שלום' שהוא השני.

footnotes: ⁸¹ כרד"ק. ⁸² לפי אסתר ד, ג. ⁸³ לפי ישעיה מ, כג. ⁸⁴ סנהדרין ו, ע"א.

ולפי שבענין המשפט יובחנו ארבעה מיני בני אדם: האחד – הם הבעלי דינים; הב' – הדיינים; הג' – עורכי הדינים, שהם המליצים והמדברים בעד בעלי דינים; והד' – הם העדים, לכן הזהיר לכל אחד מהם מה שיעשו. וכנגד בעלי הדינים אמר: "דברו אמת" וגו'; וכנגד הדיינים אמר: "ומשפט שלום שפטו בשעריכם", כמו שפירשתי; וכנגד עורכי הדינים אמר: "ואיש את רעת⁸⁵ רעהו אל תחשבו בלבבכם" (ח, יז), רוצה לומר שלא ישימו עיונם ומחשבותיהם בעריכת טענות להרע בשווא ודבר כזב⁸⁶; וכנגד העדים אמר: "ושבועת שקר אל תאהבו", לפי שבני ישראל הם מושבעים מהר סיני על "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, יג). ועל כולם אמר: "כי את כל אלה אשר שנאתי" לא תעשו ולא תאהבו אותו.

footnotes: ⁸⁵ בנדפס חסר. ⁸⁶ לפי משלי ל, ח.

ואחרי שהזהיר אותם על מה שיעירו בקיבוץ המדיני, ראה להודיעם הטובות וההצלחות אשר יתחדשו להם מזה להשיב על דברי הבאים מבבל, ועל זה באתהו הנבואה האחרת והודיע בה ייעודים:

האחד, שבעבור ששאלו אנשי בבל "האבכה בחדש החמשי", והשיב השם יתברך שהדין שווה במספד ובצום, הודיעם עתה שכאשר ייטיבו מעלליהם ישיב השם את שבותם ולא יצטרכו עוד לדברי הצומות וצעקתם, כי "צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה⁸⁷ לבני יהודה לששון ולשמחה", וזהו כנגד ההספד ולמועדים טובים שזהו כנגד הצום שיאכלו וישתו, כמו שעושים במועדים הטובים. אבל כתבנו שהאמת והשלום יאהבו ששני אלו כוללים לכל האזהרות שזכר. ואמר זה לבית יהודה בלבד כאשר סמך מלך בבל על ירושלים וכאשר נשקעה העיר, וכאשר נחרבה ירושלים וגלה עוונה, וכאשר נהרג גדליה בן אחיקם ודלת העם אשר נשארו בירושלים. אמנם עשרת השבטים אין ספק שיעשו צומות אחרים כאשר הם שם בימים אשר באו עליהם הצרות והגלות שהיו זולת אלה, ולזה אמר כאן "לבית יהודה". והנה יוסף בן גוריון מעיד שביום הצום י"ז בתמוז היה הרג רב בבית יי' על ידי היוונים והוא המורה שבבית שני תמיד היו עושים הצומות. וכן היה ראוי לפי שהייעוד הזה לא נאמר כי אם לעתיד לבוא שבביטול הגלות מעיקרו יבטלו הצומות וכדברי הנשארים בבבל. וזהו הייעוד הראשון שייעד אותם לעתיד לבוא בהטבת דרכיהם.

footnotes: ⁸⁷ בנדפס:"יהיו".

והייעוד השני הוא, שיקבלו האומות אמונת השם יתברך, וכמו שעתה באו מבבל לשאול את בית יי', ככה בימים ההם "יבואו עמים ויושבי ערים רבות" לדרוש אלהים⁸⁸. וביאר מה שיעשו הערים שהוא מה דסמיך ליה באמרו: "והלכו יושבי אחת אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני יי'" (ח, כא). ואמנם אמרו עוד: "ולבקש את יי' צבאות אלכה גם אני" אינו כפל הדברים, אבל תאמר העיר האחת אל חברתה⁸⁹ "לבקש את יי' צבאות אלכה גם אני" אתך בהסכמה אחת שלום ואמת. כי מפני קיבול האמונה יתפשט השלום ביניהם וימשך מזה, שאם לא תלך לבקש את יי' צבאות כי אם אל אלהים אחרים לא אלך עמך ולא יהיה שלום ואהבה בינינו. ואחרי שנתן המשפט בערים נתן גם כן משפט "עמים רבים וגוים עצומים" (ח, כב), לא בעיר אחת ושתים, הנה יבואו כולם לירושלים לבקש דבר יי' ולא לבד תהיה אצלם הקדושה בירושלים, אבל גם בימים ההמה "כה אמר יי'... אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים... בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם, כי שמענו אלהים עמכם" (ח, כג). רוצה לומר, שישימוהו עליהם לראש ולפטרון מפאת תורתו. ואמנם איך יהיה זה כבר זכרתי ענינו פעמים שיהיה זה באמצעות תחיית המתים אשר תהיה בכל מחוזות הארצות הקמים לתחייה יפרסמו אמונת השם יתברך, ולכן העמים כולם ילכו לבקש דבר יי'. זו התכלית הכולל בתחייה.

footnotes: ⁸⁸ לפי שמואל א ט, ט. ⁸⁹ כתרגום יונתן וייתר המפרשים בעקבותיו.

והייעוד הג' הוא, מפני שהיהודים אשר בבבל לא היו ממלאים את כל הארץ יעדם והבטיחם יתברך שיהיה התרבותם כל כך עד שיצטרך שתתרחב ארץ ישראל וגבולה יותר ממה שהיו, ועל זה אמר: "משא דבר יי' בארץ חדרך ודמשק מנוחתו" (ט, א), כלומר שתמצא הנבואה "בארץ חדרך", כמו בארץ ישראל; וכן בדמשק תהיה מנוחתו ושכינתו של הקב"ה, לפי ש"חדרך" שהיא עיר מדמשק היא, וגם דמשק כולה תהיה מגבול ירושלים, לכן אמר: "ודמשק מנוחתו". ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ספרי דברים, א) ששערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק. וכן הוא אומר (שיר השירים ז, ה): "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק" וגלויות באות וחונות בתוכה. וכוונתם שזה תהיה דמשק מגבולי ירושלים, כי עם היות שנאמר במשיחו: "וירד מים עד ים" (תהלים עב, ח), הנה לא תקרא העולם כולו ארץ ישראל ולא תהיה ישוב לשבטים כי אם הארץ הקדומה והקיני והקנזי והקדמוני, שלא ירשו עד הנה ובכללם אלו הארצות שנזכרו כאן. ואמרו "כי ליי' עין אדם וכל שבטי ישראל" פירושו, שבאותם הימים יהיה "עין" כל אדם⁹⁰ וכל שבטי ישראל ומחשבותיהם ופניהם כולם, לשם הנכבד. רוצה לומר, לקרא כולם בשם יי' ולעבדו שכם אחד⁹¹. "וגם חמת תגבל בה" (ט, ב), כלומר שגם חמת שהיא עיר גדולה כמו שאמר (עמוס ו, ב): "חמת רבה" והיא חוץ לגבולי ארץ ישראל תכנס בגבולה של ירושלים⁹², וזהו אמרו "תגבל בה". וכן צור וצידון יהיו בתוך גבולי ארץ ישראל עם היות שצור היא "חכמה מאד" בעיניה, וכן "צור מצור לה" (ט, ג), כלומר שכבר צרו עליה אויבים והיא גם היא עשתה מצור כנגדם "ותצבור כסף כעפר וחרוץ", שהוא הזהב אספה ב"טיט חוצות", עם כל זה "הנה השם יורישנה והכה בים חילה והמונה והיא באש תאכל" (ט, ד). והמפרשים⁹³ פירשו: "ותבן צור מצור", שצור תחשוב לעמוד כנגד ישראל בכבשם אותם לעתיד לבוא, וכדי להמלט מידו תבנה "צור מצור לה" שהוא מגדל חזק מלשון "ערי מצורות" (דברי הימים ב' יא, י); וכן תרגם יונתן: 'ובנת צור תוקפא לה'. וגם כן תצבור ותאסוף כסף כעפר "וחרוץ" שהוא הזהב, כמו שאמר (תהלים סח, יד): "בירקרק חרוץ" לצורך המלחמה, אבל לא יועיל לה כלום, לפי ש"הנה יי' יורישנה".

footnotes: ⁹⁰ כרד"ק. ⁹¹ לפי צפניה ג, ט. ⁹² כרד"ק. ⁹³ רד"ק.

ולפי שצור נבנת בים אמר: "והכה חילה והיא באש תאכל". ועם היות שצור הסמוכה לארץ ישראל כבר נחרב זה ימים והיה חורבנה ב' פעמים, האחד – על ידי נבוכדנצאר; והב' – על ידי אלכסנדר מוקדון וכסה אותה הים, הנה הייעוד הזה התקיים בעיר וינצייא רבתא שהיא נבנת מאנשי צור ומעמה אחרי שנחרבה צור. ולכן תראה שאמר כאן: "וגם חמת תגבל בה צור וצידון". ואמנם בענין המצור והעושר לא דבר כי אם מצור בלבד "ותבן צור מצור לה וצבור כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות", וזה באמת על ויניצייא נאמר. ואתה תראה כל התארים והענינים שזכרו ישעיהו ויחזקאל בצור כולם הם היום בויניצייא, לא שהיא היתה נקראת בימים ההם צור, אלא שנעשתה בדמותה ובצלמה ומאנשיה ועמה נבנת, כשנחרבה צור בראשונה.

וזכר שכשתהא אשקלון זה וכן עזה שיראו מפלת 'צור' וחורבנה תיראנה ותחילנה מאד, וכן "עקרון כי הוביש מבטה" (ט, ה), שהוא צור שהיה מביט אליה⁹⁴ להנצל עמה עתה יבושו בושת בוש, כשיורישנה האל⁹⁵ ויאבד "המלך מעזה ואשקלון ולא תשב" עוד. ואומר: "וישב ממזר באשדוד" (ט, ו), כפי יונתן נאמר על ישראל, לפי שממזר הוא מלשון 'זר' והמ"מים נוספות כמו שני המ"מים אשר במלת "נהרסו ממגורות" (יואל א, יז)⁹⁶. וכאילו אמר שישראל שהיו עד עתה בגלות כזרים וכנכרים ישבו באשדוד, לפי שיכרת גאון פלשתים וישראל ימשלו בארצם. וכבר כתבו המדקדקים שמלת ממזר היא מלשון 'זרות'⁹⁷, וכן "וממזרים קרה" (איוב לז, ט), כלומר בקור זר ומופלג.

footnotes: ⁹⁴ כרד"ק. ⁹⁵ כרד"ק. ⁹⁶ כרד"ק. ⁹⁷ ראה ירושלמי קידושין פרק ג', הלכה יב'.

ואמר "והסירותי דמיו מפיו" (ט, ז), לפי שפלשתים היו מרחיבים פה על ישראל מהדמים אשר עשו בהם⁹⁸ בימי חורבנם והיו מיחסים הצלחותיהם לשקוצי פסיליהם, לכן אמר: "והסירותי דמיו מפיו", שהוא דמי ישראל שהיו מתפארים ששפכו. "ושקוציו מבין שיניו", שהוא שקוץ אלהיהם⁹⁹ שלא יעלה עוד על פיהם "ונשאר גם הוא לאלהינו", כשאר בני הנכר הנלוים אל יי' ויהיה "כאלוף ביהודה", רוצה לומר כאדם גדול ביניהם¹. ורש"י פירשו מגזרת "ואאלפך² חכמה" (איוב לג, לג) שילמדו תורה בישראל, "ועקרון" תהיה "כיבוסי" שהוא ירושלים, כי יאמינו אנשי עקרון באלהים כמו אנשי יבוס. וכן תרגם יונתן.

footnotes: ⁹⁸ כרש"י ור"י קרא. ⁹⁹ כראב"ע ור"י קרא. ¹ מעין רד"ק. ² בנדפס: "אלפיך".

ואמרו: "וחניתי לביתי מצבה" (ט, ח) תרגם יונתן 'ואשר בבית מקדשי שכנתי ותקוף דרע גבורתי כשור דאשא סחור סחור'. וכפי ענינו יהיה "וחניתי" מלשון 'מחנה ומצבה' עם היותו בהא הוא מלשון צבא כאלף³, כי 'נחי'⁴ הלמד אלף והא מתחלפים יאמר שיהיה השם מחנה לביתו⁵ שהוא ירושלים יותר טוב וחזק מצבא גדול באופן שיהיה ניצול בטוח מעובר ומשב⁶ שלא יעבור עליהם עוד נוגש שיבוא להחרימם. ורשי פירש בלשון אחר 'מצבה' מלשון 'מצב' , כלומר 'אחנה אצל ביתי להגין עליה מן המעמידים מצב ומשחית שלא יציבו עליה'. ואמר "כי עתה ראיתי בעיני", רוצה לומר כי עתה בזה הזמן ראיתי בעיני טלטולם וצרתה בגלות בין האומות ואושיעם⁷, והוא מלשון: "וירא אלהים את בני ישראל" (שמות ב, כה). והראב"ע פירש, כי הם דברי הנביא שאמר עתה ראיתי כל זה בעיני בנבואתי. אולי שלהיות הדבר לזמן ארוך ולעתים רחוקות ראה, כדי כאילו הדבר לאמתו עשוי.

footnotes: ³ אולי צ"ל: "צבא באות אלף", תחת "צבא כאלף". ⁴ לשון 'מנוחה'. ⁵ מעין רד"ק. ⁶ כרד"ק. ⁷ כרד"ק.

הייעוד הרביעי הוא בפרשת "גילי מאד בת ציון" (ט, ט), כי לפי שהנשארים בבבל היו מגמגמים על פקידת בית שני, לפי שלא היה בהם מלך מבית דוד, ייעד השם יתברך שבבוא תשועתם ימלוך עליהם בסוד אלוה עלי אהלם⁸ והוא מזרע דוד. ומפני שציון היא עיר דוד וירושלים ראש ממלכתו⁹, לכן אמר: "גילי בת ציון הריעי בת ירושלים", רוצה לומר כי לא תהיה עוד שומרון צרתה וראש ממשלת ישראל, כי ירושלים בלבד תהיה ראש ממלכה, ולכן ראוי שתריע תרועת שמחה וגילה. ואמר: "מלכך יבא לך", רוצה לומר "מלכך" האמתי שהוא דוד. וזכר מתאריו שיהיה "צדיק ונושע", רוצה לומר צדיק במעשיו ונושע במלחמותיו¹⁰, אבל לא תהיה תשועתו מכח מלחמתה, כי הוא יבוא "עני ורוכב על חמור". ו'עני' הוא כמו עניו¹¹ ורוכב על חמור אינו לחסרונו¹², אלא להורות ששלום ואמת יהיה בימיו, ולזה אמר מיד "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים" (ט, ט), כלומר שכל כך יהיה שלום וההשקט בעולם עד שבאפרים שהוא רמז לי' השבטים; ובירושלים שהוא רמז למלכות יהודה לא יבטחו עוד בסוס ורכב, כי אם בשם יי'.

footnotes: ⁸ לפי איוב כט, ד. ⁹ מעין רד"ק. ¹⁰ מעין רד"ק. ¹¹ כתרגום יונתן ורש"י ורד"ק בעקבותיו. ¹² כרד"ק.

ולפי שדרך השרים והסגנים לקחת דוגמא ממנהגי מלכיהם ולעשות כמעשיהם, לכן אמר שבהיות מלך המשיח רוכב על חמור לא בגבורות הסוס יחפץ¹³, לא יהיה עוד אדם בירושלים וארצות השבטים שירצה לרכוב על סוס¹⁴, ועל זה אמר: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים. ונתן הסיבה בזה באמרו: "ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום הגוים", רוצה לומר שלא תהיה מלחמה בעולם, לפי שהוא ידבר שלום לגוים¹⁵ ובדבר שפתיו ישפות שלום להם. ובספר הזוהר¹⁶ פירשו: "עני ורכב על חמור" באופן אחר, ש'עני' הוא מלשון "וענית ואמרת" (דברים כו, ה), רוצה לומר קורא לאלוה וצועק אליו ורוכב על חמור שימשול על האומות שהם עם הדומה לחמור. וכדי שלא יחשוב חושב שיהיה אמרו "עני ורוכב על חמור" דרך גרעון, וש"הכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים" היה דרך קללה, לכן אמר: "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". ופירש הראב"ע מהים הדרומי הנקרא הים האדום עד הים הצפוני שהוא ים אוקינוס; "ומנהר עד אפסי ארץ" ומנהר היוצא מעדן¹⁷, שהוא בקצה המזרח עד אפסי ארץ שהוא ראש המערב, לפי שהוא משול בכל העולם¹⁸.

footnotes: ¹³ לפי תהלים קמז, י. ¹⁴ מעין רש"י. ¹⁵ מעין רד"ק. ¹⁶ ראה זהר ויחי דף רלח, ע"א; וראה גם דף רעט, ע"א: "אָתָא חִוְיָא לְנַשְּׁכָא לֵיהּ. וְאִית אַחֲרָנִין דִּנְקִיבוּ לָהּ, עַד דְּמָטוּ לִתְהוֹמָא רַבָּא, וְלָא סְלִיקוּ מִתַּמָּן.וּבְזִמְנָא דְּנוּקְבָּא פְּתִיחָא, כָּל מַאן דְּהֲוָה נָפִיל תַּמָּן, לָא הֲוָה סְלִיק. וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד נָפַל תַּמָּן עִם מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. דְּחָד אִיהוּ (זכריה ט׳:ט׳) עָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר. וְחַד אִיהוּ, (דברים לג) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ, דָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף. וְהַאי אִיהוּ (שמות כ״א:ל״ג) כִּי יִכְרֶה אִישׁ בּוֹר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר. וּבְגִין דָּא אִקְרֵי מָשִׁיחַ, בַּר נַפְלֵי. וְאִיהִי נַפְלַת בַּתְרַיְיהוּ, וְאִתְּמַר עָלָהּ, (עמוס ה׳:ב׳) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. וְאַנְתְּ הוּא (שמות כ״א:ל״ד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו. וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ, דָּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, דְּעָתִיד לְאִתְקָטְלָא. (מצאתי כאן חלק כמו ד' שורות ונראה שחסר) ¹⁷ לפי זהר דף קי, ע"א. ¹⁸ כרד"ק.

ואחר שאמר זה על מלך המשיח, אמר כנגד ישראל: "גם את¹⁹ בדם בריתך שלחתי אסירך מבור". רוצה לומר, כמו שמלך המשיח יהיה נושע בצדקו "גם את" תהיי נושעת "בדם בריתך" שהוא דם המילה שהחזיקו במצוה ההיא ישראל בגלות²⁰ בחוזק גדול, או דם הברית אשר כרת יי' עמהם בסיני²¹, שבעבור אותו קיום שלחתי אסיריך מבור הגלות. ואמר: "אין מים בו" – על התורה ועל הנבואה שנעלמה בגלות²², וכמו שאמר (איכה ב, ט): "מלכה ושריה בגוים אין תורה גם נביאה לא מצאו חזון".

footnotes: ¹⁹ בנדפס חסר. ²⁰ כרד"ק. ²¹ כרש"י. ²² כאבי הרד"ק.

וכבר חשבו אנשים מבני עמנו²³, שהנבואה הזאת נאמרה על זרובבל בבית שני וכבר הוכחתי אני במאמר 'ישועות משיחו'²⁴ בפירוש מאמר "רבי הלל אומר: אין להם משיח לישראל" (סנהדרין צט, ע"א), שהפרשה הזאת אי אפשר לפרשה לא על זרובבל ולא על בית שני, אם מפאת הנבואות שקודמות לזו אשר יבואו "עמים רבים וגוים עצומים לבקש את יי' צבאות וגו', אשר יחזיקו עשרה אנשים וגו', משא דבר יי' בארץ חדרך" וגו' (ח, כב-כג; ט, א), שהייעודים ההמה לא נתקיימו בבית שני, ואם מהפרשה הזאת עצמה מאמרו: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלם ונכרתה קשת מלחמה ודבר שלום לגוים". וידוע שבבית שני לא היה אפרים ולא היה שלום בארץ, כי אם מלחמה רבה וגם זרובבל ולא אחד ממלכי בית שני לא משל "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ". והנה יתבאר זה עוד בפירוש דברי הנבואה, כמו שאזכור.

footnotes: ²³ רש"י, ראב"ע ואבי הרד"ק. ²⁴ עיון ראשון פרק ג'.

ואפשר לפרש בייעוד הזה כולו, שבא להודיע מעלת האומה ומעלת משיח בן דוד שימלוך עליהם ושלכן אמר כנגד האומות: "גילי מאד בת ציון" וגו' (ט, ט). וה'גילה' תהיה ממה שזכר למעלה "וחניתי לביתי מצבה מעובר ושב ולא יעבור עליהם עוד נוגש" (ט, ח), שעל זה אמר: "גילי מאד בת ציון בת ירושלם"; ולענין המלך אמר: "הנה מלכך יבא לך צדיק" וגו', רוצה לומר שיקום המשיח בהיותו צדיק בשלמות נפש. וזכר באיזה מצב יהיה המלך והעם כשתבוא תשועתם ומעלתם, ואמר כנגד המשיח: "עני ורוכב על חמור", רוצה לומר שקודם המלכתו יהיה עני ודל שלא יהיה לו אפילו סוס אחד לרכוב עליו, כי אם חמור כאיש רש ועני. וכזה עצמו זכר באומה, שבהיות בתכלית השפלות תעלה במעלות ממשלה פתאום, ועל זה אמר: "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים", וזה מפני דלותם ושפלותם. וכן "ונכרתה קשת מלחמה", שלא יהיה בהם דורך קשת מגן אם יראה רומח בארבעים אלף בישראל, שהוא הפך מה שאמר דוד בקינת שאול²⁵ ללמד את בני יהודה קשת, כי שם אמר שילמדו כולם לירות בקשת להיות מלומדי מלחמה²⁶, וכאן אמר: "ונכרתה קשת מלחמה", כלומר שלא יהיה בהם מי שיקח קשת בידו.

footnotes: ²⁵ שמואל ב א, יט. ²⁶ לפי שיר השירים ג, ח.

ואחרי שזכר שפלות המלך ושפלות העם, זכר תשועתם ומעלתם, ועל מלך המשיח אמר: "ודבר שלום לגוים ומשלו מים עד ים", רוצה לומר שהוא ימשול בכל העולם עד שיצוה להיות בשלום "איש את רעהו". וכן אמר בענין האומה "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו", ולא אמר זה כי אם על גלות מצרים, כמו שדרשו אותו זכרונם לברכה²⁷ יאמר הלא ידעת שבלבד בזכות מצות המילה שהיה לכם במצרים מלבד מצוה אחרת – "שלחתי אסיריך מבור" גלות מצרים, עם היות ש"אין מים בו", כלומר לא תורה ולא מצוות שכנו אותם הנביאים בשם 'מים', כמו שאמר (ישעיה נה, א): "הוי כל צמא לכו למים". וכיון שהדבר כן, שבזכות מצוה אחת יצאו אבותיכם ממצרים – גם אתם אנשי בית שני "שובו לבצרון" (ט, יב). ומלת 'שובו' אינו צווי כי אם ייעוד; ו'בצרון' הוא מענין חוזק. וכן תרגם יונתן: 'שובו למהוי כרכין תקיפין', יאמר שאף על פי שאתם עתה בלי סוס ורכב ובלי קשת וחנית ואתם אסירים בגלות בתקוות הגאולה, הנה עוד תשובו ל"בצרון" ולחוזק התוקף. וכמו שאז ביציאת מצרים שלחתי לכם את משה ונתתי אליכם ידו תורה ומצוות, "גם היום מגיד משנה אשיב לך". ואמר זה על מלך המשיח לא שיתן להם תורה כמו משה רבינו, אלא שיהיה להם מגיד ומלמד משנה התורה אשר כתב משה. ואפשר לפרשו על משנה משה רבינו שהגיד התורה וכתב משנה התורה. ואמר: "אשיב לך", שישוב להיות ביניהם ובזה ייעד אותם בתחיית המתים ושישוב משה רבינו אליהם.

footnotes: ²⁷ מדרש שמות רבה פרשה יז, פסקה ג: "ובב' דמים ניצולו ישראל בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל טז, ו): "ואומר לך בדמיך חיי ואומר" – בדם פסח ומילה.

ואמנם בחוזק העם ובצרון עריהם אמר: "כי דרכתי ליהודה קשת מלאתי אפרים" (ט, יג). רוצה לומר, אם היה שבגלות נכרתה מהם קשת המלחמה, הנה עתה אדרוך לי בני יהודה, כלומר אשימם דורכי קשת. וכן בני אפרים אמלא אותם קשת מלחמה. כי 'דרכתי' ו'מלאתי' הם עבר במקום עתיד. והעד המורה אמרו עוד: "ועוררתי בניך ציון על בניך יון", ולא אמר זה על מלחמת בני יון עם החשמונאים כמו שחשבו המפרשים²⁸, אבל הוא ייעוד לעתיד לבוא שבמלחמת יי' ויום נקמתו יעוררו בני ציון להלחם על היוונים שהם מכלל הנוצרים אשר יעלו שמה וישימם השם "כחרב גיבור" לעשות בהם נקמה.

footnotes: ²⁸ רש"י ור"י קרא.

וזכר בפרט היוונים להודיע שאז ינקמו מהם על אשר הרעו עמהם יותר משאר האומות, ועל זה עצמו אמר: "ויי' עליהם יראה ויצא כברק חצו ויי' אלהים בשופר יתקע" (ט, יד), שזה כולו יהיה במלחמת השם בגוג ומגוג שהיא אותה המלחמה אשר זכר יחזקאל. ומה טוב אמרו: "והלך בסערות תימן", רוצה לומר שילך הקב"ה באותה מלחמה בסיבת "סערות תימן", שהם הרעות שעשו בני עשו שראשם היה 'תימן' לישראל בחורבן בית שני ובגלותם. ואף על פי שיהיו ישראל מעטים וחלשים ושפלים ביום המלחמה ההיא יי' צבאות יגן עליהם שלא יהרגום אויביהם, וגם שהם יאכלו ויכבשו אותם²⁹, וזהו "ואכלו וכבשו אבני קלע" (ט, טו), שהוא רמז לעוצם האויבים; "ושתו והמו כמו יין", רוצה לומר ושתו דמי האויבים³⁰ ויהמו עליהם כמו אם ישתו יין והוא מלשון "שכרו ולא יין נעו³¹ ולא שכר" (ישעיה כט, ט) עד שימלאו מדם האויבים כמזרק שמקבלים בו דם הקרבנות או כזויות מזבח שזורקים בהם הדם³², לפי שיושיע יי' אלהיהם ביום ההוא כצאן שאינם נושעים מעצמם, כי אם מהרועה אותם³³ כן יעשה לעמו ובעד ארצו, לפי שכל ארץ ישראל תהיה כל כך מעלתה, כמו אבני הנזר שהם אבנים טובות ומרגליות שמשימים אותם בעטרה.

footnotes: ²⁹ כרד"ק. ³⁰ כרד"ק. ³¹ בנדפס: "המו". ³² כרד"ק. ³³ מעין רד"ק.

ולפי שהיה זה דיבור המשליי ביאר הנמשל בו באמרו: "כי מה טובו ומה יפיו" (ט, יז), רוצה לומר שיהיה פרי ארצם "מה טובו ומה יפיו" כדגן וכתירוש שתעשה ארץ ישראל בזמן ההוא, שתגדל בחורים יפים ובתולות יפות³⁴, כי למעלת פירות הארץ ושלמותה המשילם ל"אבני נזר" (ט, טז).

footnotes: ³⁴ מעין רד"ק.

וזכר שיהיו דברים ביי' אלהיהם כל כך, עד שלא ישאלו ממנה דבר קטן או גדול שלא יתקיים, ועל זה אמר: "שאלו מיי' מטר בעת מלקוש" (י, א). רוצה לומר, אם תשאלו מיי' מטר בעת הצורך מיד הקב"ה עושה חזיזים ומטר גשם יתן לכם אף על פי ששפע המטר הנה הוא מההשגחה כוללת ואפשר שיותן מיוחד לאיש פרטי, כי אם בכלל, הנה השם יתברך באותו זמן ישגיח לכל אחד בפרט עד שיתן לכל אחד מהם העשב הראוי לו³⁵, וזהו אמרו: "לאיש עשה בשדה", רוצה לומר לכל אחד ואחד הראוי לשדהו.

footnotes: ³⁵ ראה תענית ט, ע"ב.

ואמנם אמרו אחרי זה: "כי התרפים דברו און" (י, ב) לא אמרו על קוסמי ישראל ונביאי שקר שלהם, כמו שחשבו המפרשים³⁶, אבל אמרו על מלחמת האויבים שזכר למעלה. כי מפני שהיוונים ושאר העמים שיעלו לכבוש ארץ ישראל יסמכו על דברי התרפים וקוסמיהם, לכן אמר שעתה ידעו "כי התרפים דברו און והקוסמים חזו שקר וחלומות³⁷ השוא ידברו", שהיו אומרים להם עלה נעלה וירשנו אותה³⁸ הכל ינחמון את גוייהם, ו"על כן" אותם האומות – "נסעו כמו צאן", רוצה לומר בלי כח לפני רודף³⁹ עד שהקוסמים ובעלי התרפים המייעדים בפי המערכות השמימיות משרי מעלה יענו בקול ויאמרו להנצל מן הכזב הנמצא בפיהם "כי אין רועה", רוצה לומר שאין להם רועה ושר בשמים, כי אינו משפיע עליהם כירחי קדם⁴⁰, ועל זה אמר עוד: "על הרועים חרה אפי" (י, ג) שהוא משל לשרי מעלה המשפיעים על האומות. והענין שישדד הקב"ה מערכותם, כי זהו החרון אף הנאמר כאן בהם: "ועל העתודים" שהם האומות המושפעות מהם אפקוד חטאתם מסכים למה שהיו אומרים הקוסמים, "כי אין רועה".

footnotes: ³⁶ תרגום יונתן ורד"ק. ³⁷ בנדפס: "והחלומות". ³⁸ לפי במדבר יג, ל. ³⁹ לפי איכה א, ו. ⁴⁰ לפי איוב כט, ב.

הייעוד החמישי הוא בקיבוץ הגלויות וחזרת השבטים מארץ שביים. כי מפני שהנשארים בבבל היו אומרים שלא היתה הפקידה דבר נחשב כיון שלא שבו השבטים ונפוצות יהודה, לכן ייעדם השם יתברך בקיבוצם ותשועתם, ועל זה אמר: "כי פקד יי' צבאות את עדרו", שהוא רמז למלכות ישראל; ו"את בית יהודה" – אקבץ שהוא מלכות יהודה וישם אותם "כסוס הודו במלחמה", רוצה לומר כמו הסוס שיראה כוחו וגבורתו במלחמה, שנאמר עליו (איוב לט, כא): "וישיש בכח יצא לקראת נשר".

ואמר שלא יהיו תחת ידי מלכי פרס ויון ורומי, כמו שהיו בבית שני, אבל כל השרים וראשי העם יהיו מהם⁴¹, וזהו "ממנו פנה ממנה יתד" (י, ד), ש'פנה' הוא ראשי העם⁴², כמו שאמר (שמואל א יד, לח): "גשו הלם כל פנות העם"⁴³; ו"ממנו יתד" הוא הפקיד, וכן נאמר (ישעיה כב, כג): "ותקעתיו⁴⁴ יתד במקום נאמן"⁴⁵. ואמר: "ממנו קשת מלחמה" – כנגד הלוחמים שלא יצטרכו לעזר מחוץ, אבל ידיהם יהיה רב להם⁴⁶. "וממנו יצא כל נוגד יחדו", רוצה לומר שהם יהיו נוגשים בשונאיהם⁴⁷. ויונתן תרגם: 'מיניה מלכיה מיניה משיחיה מיניה תקיף קרביא מיניה יתרבון כל פרנסוהי כחדא'. "והיו כגבורים בוסים" (י, ה), רוצה לומר שישראל יהיו "כגבורים בוסים" בשונאיהם, כמו שירמסו הטיט חוצות במלחמה⁴⁸. ועם היות שאמר על הגלות "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים" (ט, י), הנה הם ילחמו בלי סוסים⁴⁹ באמצעות העזר האלהי, ועל זה אמר: "ונלחמו כי יי' עמם והובישו רוכבי סוסים".

footnotes: ⁴¹ כרש"י וסיעתו. ⁴² כרד"ק. ⁴³ בנדפס כברד"ק הפסוק מובא בשיבוש: "התיצבו הנה על פנות העם". ⁴⁴ בנדפס: "ותקעתם". ⁴⁵ כרד"ק. ⁴⁶ כרד"ק. ⁴⁷ כרד"ק. ⁴⁸ כרד"ק. ⁴⁹ כרד"ק.

וייעד על קיבוץ המלכויות והשבטים באמרו: "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף⁵⁰" (י, ו). רוצה לומר, שיתן להם גבורה על אויביהם⁵¹; "והושבתים כי רחמתים", רוצה לומר שישיב אותם אל אדמתם בחסד וברחמים ויהיו שם בכבוד ובשלום⁵², כאילו "לא זנחתים" מעולם, לפי שמרוב הטובה לא יוכרו צרותם שעברו⁵³, "כי אני יי' אלהיהם ואענם" בכל קראם אלי⁵⁴, ולכן יהיו "כגבור אפרים" (י, ז) באותה מלחמה "ושמח לבם כמו יין", שישמח לבב אנוש⁵⁵ וביניהם הקטנים שאין דרכם להלחם יקראו במלחמת אויביהם ובנצחונם⁵⁶, ולכן "ישמח ויגל לבם".

footnotes: ⁵⁰ בנדפס: "ישראל". ⁵¹ כרד"ק. ⁵² כרד"ק. ⁵³ כרד"ק. ⁵⁴ לפי ירמיה יא, יד. ⁵⁵ מעין ר"י קרא; לפי תהלים קד, טו. ⁵⁶ כרד"ק.

ומפני שהיה פיזור הגלויות עצום למרחקי ארץ⁵⁷, לכן אמר: "אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבו כמו רבו" (י, ח) במצרים, שנתרבו שם בדרך פלא, כמו שאמר (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו', כן ירבו בזמן ההוא.

footnotes: ⁵⁷ לפי ישעיה ח, ט.

ואמר: "ואזרעם בעמים" (י, ט) להגיד, שיהיה שמעם וגבורתם כל כך, עד שבעמים הרחוקים תגיע שמועתם כאילו הם זרועים שם, ועל אותה שמועה אמר: "ואזרעם בעמים". וכבר יפרש זה באמרו "ובמרחקים יזכרוני וחיו בניהם ושבו", רוצה לומר שיחיו וישובו אל הארץ הם ובניהם⁵⁸. וזכר מהארצות אשר ישובו באמרו: "והשיבותים מארץ מצרים ומאשור אקבצם ואל ארץ גלעד" (י, י), שהוא מעבר לירדן; "ולבנון", שהוא שם לכל ארץ ישראל⁵⁹; "אביאם ולא ימצא להם", רוצה לומר שלא יספיק להם כל ארץ ישראל מפני רבויים⁶⁰.

footnotes: ⁵⁸ כר"י קרא. ⁵⁹ כרד"ק. ⁶⁰ כראב"ע, ר"י קרא ורד"ק.

ואמנם אמרו: "ועבר בים צרה" (י, יא) כבר נודע בדברי הנביאים והמליצים כולם, שהעולם הזה נקרא 'ים זועף', וכמו הברדשי⁶¹: העולם – ים זועף, רב מצולה, רחב ידים; והמעלות והממשלות אשר בו הם גלי הים העולות פעם ונשפלות פעם. ולכן אמר על צרות הזמן ההוא וחבלי המשיח, מלחמת האומות ונקמתם "ועבר בים צרה". רוצה לומר, יעבור בעולם שהוא הדומה לים צרה רבה ומלחמות עצומות. "והכה בים גליו", רוצה לומר הקב"ה שיסה הגלים שבים וממשלות העולם ומלכיהם "והובישו כל מצולות יאור", שהוא רמז לחורבן האומות ואז יורד "גאון אשור", שהוא רמז למפלת 'גוג ומגוג' שיפלו באותה מלחמה, "ושבט מצרים יסור".

footnotes: ⁶¹ רבי ידעיה הפניני [המליץ הברדשי] (1340-1270) 'בחינת עולם' פרק ח' סעיף א, במברג 1856, עמ' 35.

ולפי שהם ילחמו עמם הנוצרים בני אדום, לכן אמר על אשור ומצרים שזכר: "וגברתים ביי' ובשמו יתהלכו" (י, יב). רוצה לומר, שיתן השם יתברך גבורה לאשורים על הנוצרים, כדי להנקם מבני אדום, וזהו "ובשמו יתהלכו", שהם⁶² יבואו בהתעוררות השם יתברך כדי להנקם באויביו. ולפי שהמלחמה והנקמה ההיא תהיה כולה בארץ ישראל, לכן "פתח לבנון דלתיך" (יא, א). כי 'לבנון' נאמר על ארץ ישראל, כמו שאמר (דברים ג, כה): "ההר הטוב הזה והלבנון". ובעבור שזה אלף וחמש מאות שנה במשלו בה פעם אדום, פעם ישמעאל והאל יתברך יביאם באחרית הימים עליה לתת נקמתם, לכן אמר כנגד ישראל "פתח דלתיך". רוצה לומר, כדי שיכנסו העמים האלה כולם בתוכך, כדי ש"תאכל אש בארזיך", שהם המלכים הגבוהים והרמים⁶³ שיבואו בה. וכן "הילל⁶⁴ ברוש כי נפל ארז" וגו' (יא, ב), שעשאם משל עצי היער שבבוא הרוח עליהם וכנפול האחד ייליל האחר, לפי שגם הוא יפול אחריו, וזהו "הילל ברוש כי נפל ארז". וכן "אשר אדירים שדדו הילילו⁶⁵ אלוני ⁶⁶בשן כי ירד יער הבציר", רוצה לומר כאשר תראו שאדירים שודדו ונפלו יילילו גם כן "אלוני הבשן", כי יפלו גם המה לפי ש"יער הבציר", רוצה לומר החוזק שהוא מלשון "ערים בצורות" (במדבר יג, כח) כולו ירד ולא יעמוד עץ במקומו. ומפני ירידת היער יילילו הרועים כי שודדה אדרתם, לפי שהם היו חסים ומתלוננים ביער ההוא ועציו היו אדרת הרועים וגם כפירים גורי האריות עם כל חזקם וגבורתם ישאגו ויתנו קולם, כי "שודד גאון הירדן" (יא, ג), ששם היו מתעלסים וזה כולו רמז לאומות וארצותם לגוייהם⁶⁷ שחרוב יחרבו בנפול מלכיהם ורוזניהם מאין תקומה. וחכמינו זכרונם לברכה דרשו (יומא לט, ע"ב): "פתח לבנון דלתיך" – על חורבן בית שני, ואמרו כי ארבעים שנה קודם חורבן הבית היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם היכל היכל עד מתי אתה מבעתנו יודעים אנו שסופך ליחרב ועליך נתנבא זכריה "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". והוא דרך אחר.

footnotes: ⁶² האשורים. ⁶³ כר"י קרא. ⁶⁴ בנדפס: "הליל". ⁶⁵ בנדפס: "יילילי". ⁶⁶ בנדפס: "הבשן". ⁶⁷ כר"י קרא.

ואמנם פרשה "רעה את צאן ההרגה" (יא, ד) שבאה אחרי זה, אין ספק שנאמרה על חורבן בית שני וענינה, שאחרי שזכר לבני בית שני הטובות העתידות לבוא עליהם בהיטיבם את דרכיהם, זכר אחריו העתיד להיות והוא, שהם לא עשו כן – הרעו מאבותם, ולכן לא נתקיימו בימיהם הייעודים הטובים ההמה.

הנה התבארו הנבואות האלה כולם על פי פשוטם בדרך נכון ובריא אולם, והתבארו בהם ט' עיקרים: האחד, שתשוב השכינה והנבואה בישראל, וכמו שאמר: "שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם ונקראה ירושלם עיר האמת והר יי' צבאות הר קדש" (ח, ג), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב', תשועת ישראל וגאולתם, כמו שאמר: "הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אותם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים, באמת ובצדקה" (ח, ז-ח), ואמר: "אשרקה להם ואקבצם" (י, ח), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והג', שישובו עשרת השבטים משביים, וכמו שאמר: "והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם והייתם ברכה אל תיראו" (ח, יג), שבית ישראל הם עשרת השבטים. ואמר עוד: "ואת בית יוסף אושיע... והיו בגבור אפרים ומאשור אקבצם" (י, ו), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד', שיקבלו האומות אמונת השם יתברך, כמו שאמר: "ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את יי' צבאות בירושלים" וגו' (ח, כב), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. והה', שלא ישובו עוד לגלות, כמו שאמר: "וחניתי לביתי מצבה מעובר ומשב ולא יעבור עליהם עוד נוגש" (ט, ח), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו. והו', שבגאולה העתידה ימלוך עליהם מלך מבית דוד, וכמו שאמר: "גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך" (ט, ט), והוא העיקר העשירי מעיקרי נבואות ישעיהו. והז', שיהיה "שלום לגוים ומשלו מים עד ים" (ט, י), והוא העיקר הי"ג מעיקרי נבואות ישעיהו. והח', אמונת פינת תחיית המתים, כמו שאמר: "גם היום תגיד משנה אשיב לך" (ט, יב), והוא העיקר הי"ד מעיקרי נבואות ישעיהו. והט', נקמת האומות במלחמת יי' העתידה, וכמו שאמר: "כי... ועוררתי בניך ציון על בניך יון ושמתיך בחרב גבור ויי' עליהם יראה ויצא כברק חצו" וגו' (ט, יג-יד), ואמר: "ועבר בים צרה" וגו' (י, יא), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו.

וכבר הוכחתי באותם העיקרים מנבואות ישעיהו, שאי אפשר שיפורשו הייעודים האלה, לא כדרך הנוצרים על הגאולה הרוחנית, ולא על זמן בית שני.