הנבואה הג' תחילתה "הדבר אשר היה על⁴⁴ ירמיהו" וגו' (ירמיה כה, א); "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך אל ספר" וגו' (ירמיה ל, ב), עד "כה אמר יי' מצא חן במדבר" (ירמיה לא, א).

footnotes: ⁴⁴ בנדפס: "אל".

וענין הנבואה, שאחרי שייעד הנביא על חורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל, ציוה הקב"ה לנביא שיכתוב הנבואה הזאת, כדי שתהיה נחמה לישראל ויראו שכמו שנתקיים הפורענות – כן תתקיים הנחמה הגדולה הזאת באחרית הימים, ולכן אמר השם יתברך לנביא "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך על ספר". רוצה לומר, שיכתבם בספר, לפי שהם עתידים להיות לזמן ארוך ויצטרך שיעמדו ימים רבים. ואמרו "על ספר" הוא כמו 'בספר', וכמוהו "ואל הארון תתן את העדות" (שמות כה, כא), שהוא כמו 'ובארון'. ואמרו "את כל הדברים אשר דברתי אליך" הם אשר זכר אחרי זה "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ואל יהודה וגו' (ירמיה ל, ד).

ולפי שכבר נאמרה לו הנבואה הזאת, לכן ציוהו השם יתברך "כתב לך את כל הדברים אשר דברתי אליך על ספר", כדי שיידעו שהנה "ימים באים" שאשיב שבות "ישראל ויהודה... והשיבותים אל הארץ אשר נתתי לאבותם" (ירמיה ל, ג). והמאמר הזה מורה שלא נאמר על פקידת בבל. כי הנה משם לא שבו, אלא יהודה ובנימין, אבל הוא ייעוד לעתיד לבוא שישובו ישראל שהם עשרת השבטים שגלו לאשור מגלות שומרון, ויהודה שגלה בחורבן ירושלים. והנביא לקיים מצות השם כתב מה ששמע, והוא אמרו: "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ואל יהודה". רוצה לומר, שנבואתו זאת היא מהגאולה העתידה לבוא על שתי המלכויות – מלכות ישראל ומלכות יהודה.

ואמרו "כי כה אמר יי' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום" (ירמיה ל, ה), ושאר הפסוקים אינם על גלות ישראל וחורבן ירושלים, אבל הוא רמז למלחמה העתידה להיות בין אדום וישמעאל על אדמת הקודש⁴⁵, שכה תהיה נקמת יי' עליהם וממנה תצא גאולת ישראל, כמו שכבר הודעתיך פעמים, ועליה אמר "קול חרדה שמענו פחד ואין שלום", והוא בבוא האומות אלו על אלו, כי אז יהיה הפחד ביניהם עצום מאד, עד שבדרך המשל אמר "שאלו נא וראו אם יולד זכר" (ירמיה ל, ו). רוצה לומר, "שאלו" לאנשי המלחמה ההם הזכרים, אם הם על המשבר ללדת כמו הנקבה, האם אפשר שהזכרים המה יולדים כנקבות⁴⁶, וזהו "אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר" בהיותו זכר "ידיו על חלציו" כיולדה הנקבה, "ונהפכו כל פנים לירקון" מרוב הפחד. אבל הוא כי גדול היום ההוא מאין כמוהו, כי לא היה ולא יהיה בעולם כיום הוא מריבוי החללים ועצם המלחמה והפלגת הנקמה.

footnotes: ⁴⁵ לפי זכריה ב, טז. ⁴⁶ מעין רד"ק.

ולפי שישראל היושבים בירושלים יהיו בעת ההיא בצרה גדולה מן העמים ההם, לכן אמר "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע". רוצה לומר, שממנה תצא ישועתו, לפי ש"ביום ההוא נאם יי' אשבור עלו מעל צוארך" (ירמיה ל, ח). וכינוי 'עלו' שב למה שאמר "כל גבר ידיו על חלציו", כאילו אמר שמן היום ההוא והלאה לא יהיה עוד עול גבר מן האומות⁴⁷ ההם על ישראל ויהודה, וזהו "אשבור עלו מעל צוארך ומוסרותך אנתק". רוצה לומר היסורים והשעבודים אשר שמו האומות בך – אנתק אותם "ולא יעבדו בו עוד זרים". וכינוי 'בו' חוזר אל העוול שזכר, רוצה לומר שהאומות הזרות לא יעבדו ישראל אותם באותו – עול שעבודם עד עתה, אבל יעבדו "את יי' אליהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם" (ירמיה ל, ט). וביאר בזה שני דברים: האחד, שלא יוסיפו עוד לחטא לאלהיהם בנבואותיהם; והשנית, שלא ימרדו עוד במלכות בית דוד, כמו שעשו במלכות רחבעם, ועל זה נאמר "את יי' אלהיהם ודוד מלכם אשר אקים להם", שהוא רמז למשיח בן דוד, שבזמן הגאולה ביניהם יצמח.

footnotes: ⁴⁷ מעין רש"י.

ולפי שהגאולה ההיא היתה עתידה להיות אחר זמן ארוך, לכן אמר "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי' ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק" (ירמיה ל, י). ואין פירושו מארץ רחוקה, כמו שכתבו המפרשים⁴⁸, אבל רצה לומר מזמן רחוק, וכמוהו – "מרחוק יי' נראה לי" (ירמיה לא, ב). וכאילו הודיעם שלא תהיה הגאולה לאותם עצמם שגלו כי אם לזרעם, וזהו "ואת זרעך מארץ שבים". האמנם אחרי שיגאלו לא יחרדו עוד במלחמות, ולא בצרות אחרות, ולא ילכו עוד בגלות אחר, ועל זה אמר "ושב יעקב ושקט שאנן ואין מחריד" (ירמיה ל, י). ונתן הסיבה למה לא יהיו לו מחרידים באמרו "כי אתך אני נאם יי' להושיעך כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפיצותיך שם" (ירמיה ל, יא). רוצה לומר, שהם זכו לישועה, ואותם הגוים אשר נשתעבדו בהם יבואו לידי כליה באותה מלחמה שזכר, וישראל לא יבוא לכלייה, אבל בלבד ייסר אותם השם יתברך כפי משפט מעשיהם, אבל "ונקה⁴⁹ לא אנקך", שהוא מענין 'כריתה'.

footnotes: ⁴⁸ רד"ק. ⁴⁹ בנדפס: "נקה".

והמשיך הנביא דבריו עוד ביסוריהם מגלות באמרו: "כי כה אמר יי' אנוש לשברך נחלה מכתך" (ירמיה ל, יב). רוצה לומר השבר והגלות שלך הוא גדול ו"אנוש", ו"מכתך" היא נחלה, כלומר עצומה עד שמהרופאים "אין דן דינך למזור" (ירמיה ל, יג). רוצה לומר, אין אדם מהם שיראה "מכתך" שיידון וישפוט שיהיה – "למכתך מזור" ורפואה", ולכן "רפואות תעלה אין לך", כלומר שהרופאים אינם עושים לך כבר רפואה כלל, לפי שמתייאשים מבריאותך⁵⁰, וגם "כל מאהביך שכחוך" (ירמיה ל, יד), שהם האוהבים ההולכים לבקר החולה בחליו, הנה הם אותך לא ידרושו לפי שחשבוך כמת, וכבר התייאשו כולם. רוצה לומר, הרופאים והאוהבים ממך לפי ש"מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי", רוצה לומר בדין דנו חליך למיתה, לפי שהכיתיך מכה עצומה כמו האויב האכזרי, אבל זה היה – "על רוב עונך" שעצמו חטאתיך באיכותם, לכן עשיתי אלה העונשים לך. ובאו הדברים האלה מהמכה והרופאים והאוהבים דרך משל לתוקף צרותיהם בגלות. ודיבר הלשון נקבה – כנגד כנסת ישראל; ואמר "מה תזעק" (ירמיה ל, טו) בלשון זכר – כנגד העם. והכל נאות בלשון.

footnotes: ⁵⁰ מעין רד"ק.

ואמר עוד, שאף על פי שהיו עונשים על רוב עוונם, הנה עם כל זה "כל אוכליך יאכלו וכל צריך כלם בשבי ילכו" וגו' (ירמיה ל, טז), לפי שרעה תבוא אליהם על מה שהרעו נגדך. ואמנם לך אעלה ארוכה "וממכותיך ארפאך" (ירמיה ל, יז), רוצה לומר שאף על פי ש"אין דן דינך למזור" וכולם היו אומרים שאין ישועתה לך עוד באלהים, הנה לא יהיה כן כי אני "אעלה ארוכה לך" בדרך השגחתי, וממכותיך שהם צרות הגלות – "ארפאך". ואמרו "כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה⁵¹", מלת 'כי' משמשת במקום 'אף על פי', כמו "ילך נא יי' בקרבנו כי עם קשה עורף הוא" (שמות לד, ט). אמר "וממכותיך ארפאך" אף על פי שקראו נדחה רכבר לא היה לך דורש ולא מבקש, וכמו שאמר: "מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו⁵²" (ירמיה ל, יד).

footnotes: ⁵¹ בנדפס: "לך". ⁵² בנדפס: "דרשו".

ומפני שזכר ענין גאולתם כמשל הרפואה לחולה המתייאש מרפואתו, לכן ביאר הנמשל בו באמרו "כה אמר י' הנני שב את שבות אהלי יעקב" (ירמיה ל, יח), שהוא רמז אל עריהם; "ומשכנותיו ארחם" -שהוא רומז למדינות הגדולות שלהם; "ונבנתה עיר על תילה" – שהיא ירושלים, כי להיותה גבוהה מכל ארץ ישראל אמר בה – "על תילה"⁵³; "וארמון על משפטו ישב" – שיבנה בית המקדש על מכונו⁵⁴; "ויצא מהם" (ירמיה ל, יט), רוצה לומר מ"אהלי יעקב ומשכנותיו" – קול "תודה וקול משחקים", רוצה לומר שיודו לאל על גאולתם ועל פדות נפשם⁵⁵. ועם היותם בזמן הגאולה שנים שלושה גרגרים בראש אמיר⁵⁶, הנה יתרבו מאד, והוא אמרו: "והרביתים ולא ימעטו". ועם היותם בגלות בקלון ובצער ומצוקה רבה, הנה אז יזכו לכבוד מבלי צער, וזהו: "והכבדתים ולא יצערו והיו בניו כקדם" (ירמיה ל, כ), שנאמר עליהם (שמות א, ז): "ובני ישראל פרו וישרצו... במאד מאד". "ועדתו לפני תכון", רוצה לומר שתהיה עדת יי'⁵⁷ יראה וחושבה שמו. ויפורש אם כן "והיו בניו כקדם" – על ריבויים; "ועדתו לפני תכון⁵⁸" – על צדקתם. ואמר "ופקדתי על כל לוחציו להגיד שהאומות שלחצו אותם בכלל יפקוד עליהם חטאתם באוצה המלחמה אשר זכר.

footnotes: ⁵³ כרד"ק. ⁵⁴ כתרגום יונתן ורד"ק בעקבותיו. ⁵⁵ מעין רד"ק. ⁵⁶ לפי ישעיה יז, ו. ⁵⁷ לפי במדבר כז, יז. ⁵⁸ בנדפס: "נכון".

ולפי שבבית שני היו משועבדים פעם לפרס, ופעם ליוון, ופעם לרומיים, והיו מהם תמיד נציבים ומושלים בארץ ישראל⁵⁹, וגם המלכים שמלכו אז בבית שני לא היו ראויים למלוך, לכן אמר: "והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), ולא יהיה כהורדוס וזרעו שנתרחקו מיי' נזורו אחור⁶⁰, וזהו "והקרבתיו ונגד אלי".

footnotes: ⁵⁹ מעין רד"ק. ⁶⁰ לפי ישעיה א, ד.

ואמנם אמרו עוד: "כי מי הוא⁶¹ זה ערב את לבו לגשת אלי", לא נפלו המפרשים בהבנת אמתתו⁶². ופירושו הוא שהאדם כדי להתקרב לבורא יתברך ולהדבק בו, לא יספיק רצונו וכוונתו אם לא ילווה אליו העזר האלהי, כמו שאמר (שמות לג, כב): "ושכותי כפי עליך", ועל זה אמר המשורר (תהלים סה, ה): "אשרי תבחר ותקרב". כי האיש אשר יבחר יי'⁶³ ויקריבהו אליו, הוא הנקרב לא זולת זה, כי השם יתברך יחזיק בו להקריבו אליו ואז הוא יעצר כח לגשת אליו. וזהו שהוצרך לבאר ולזה אמר כאן "והקרבתיו ונגש אלי" (ירמיה ל, כא). ואמר "למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי רוחך טובה תנחני" וגו' (תהלים קמג, י) שנאמר עליו לבאר למה אמר והקרבתיו באמרו "כי מי הוא זה ערב לבו לגשת אלי" אני לא אקריבהו ולא אשלח יד עזרי והשפעתי בו. וכמו שייעד בענין המלך, כן אמר בענין העם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, כלומר שימול לבבם הערל⁶⁴ באופן שהמה כולם יקרבו אליו לשרתו, והוא ישגיח כאב את בן ירצה⁶⁵.

footnotes: ⁶¹ בנדפס חסר. ⁶² רש"י וסיעתו. ⁶³ לפי במדבר טז, ז. ⁶⁴ לפי ויקרא כו, מא. ⁶⁵ לפי משלי ג, יב.

והוצרך אחר זה לבאר מתי תהיה מלחמת האומות זו ומתי תהיה תשועת ישראל⁶⁶, האם תהיה אחת מהם בזמן אחד והאחרת בזמן אחר, או יהיו קרובות וסמוכות זו לזו, ועל זה אמר "הנה סערת יי' חמה יצאה וגו' על ראשה רשעים יחול" (ירמיה ל, כג), והוא נקמת האומות אויבי ישראל אשר זכר ושיהיה באחרית הימים, כי "תתבוננו בה" (ירמיה ל, כד), כלומר שבאחרית הגלות תהיה ובאותו זמן עצמו תהיה תשועת ישראל⁶⁷, והוא אמרו: "בעת ההיא נאם יי' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל והמה יהיו לי לעם" (ירמיה ל, כה).

footnotes: ⁶⁶ לפי ירמיה ג, כג. ⁶⁷ לפי ירמיה ג, כג.

הנה התבארה בנבואה הזאת ז' עיקרים: האחד – ייעוד הגאולה העתידה, כמו שאמר: "הנני שב שבות אלהי יעקב ומשכנותיו ארחם" (ירמיה ל, יח), והוא העיקר הג' מעיקרי נבואות ישעיהו. והב' – שבגאולה העתידה ישובו עשרת השבטים שגלו אשורה, כמו שאמר: "ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה" (ירמיה ל, ג), ואמר "ואלה הדברים אשר דבר יי' אל ישראל ויהודה" (ירמיה ל, ד), והוא העיקר הד' מעיקרי נבואות ישעיהו. וג' – נקמת האומות אשר הרעו לישראל, שתהיה קודם הגאולה וסמוך אליה, כמו שאמר: "כי אעשה כלה" וגו' (ירמיה ל, יא), ואמר: "כל אוכליך יאכלו" וגו' (ירמיה ל, טז), וזהו העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והד' – שבגאולה העתידה ימלוך מלך מבית דוד, כמו שאמר: "ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם" (ירמיה ל, ט), ואמר: "והיה אדירו ממנו מושלו מקרבו יצא" (ירמיה ל, כא), וזהו העיקר הי' מעיקרי נבואות ישעיהו. והה' – שתהיה הגאולה העתידה אחרי עבור זמן רב מהגלות, כמו שאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק" (ירמיה ל, י), ואמר: "אנוש לשברך" וגו' (ירמיה ל, יב), והוא העיקר הז' מעיקרי נבואות ישעיהו. והששי – שאחרי הגאולה העתידה לא יבואו עוד על ישראל, לא מלחמות, ולא גלות, ולא צרות אחרות, וכמו שאמר: "ולא יעבדו בו עוד זרים" (ירמיה ל, ח), ואמר: "ושב יעקב ושאנן ואין מחריד" (ירמיה ל, י), והוא העיקר הח' מעיקרי נבואות ישעיהו.

ואתה רואה שאי אפשר שיפורש דבר מזה, לא כדרך הנוצרים, ולא על זמן בית שני, כמו שהוכחתי באותם העיקרים בנבואות ישעיהו, באר היטב.