המזמור הי"ב הוא קכ"ט שהוא: "שיר למעלות רבת צררוני מנעורי" (א). וכוון המשורר בו להודיע צרות הגלות והנקמה אשר יעשה השם באויביו על מה שהרעו לישראל, ועל זה אמר: "רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל", כלומר הרבה פעמים צררוני אויבי ויהיה שיעור הכתוב "יאמר נא ישראל רבת צררוני" (ב), שבזמן גאולתם לפי שלא תקום עוד צרה, לכן באותו זמן יאמר ישראל "רבת צררוני". ואמר: "מנעורי" לרמוז לגלות מצרים ומלחמת עמלק ולעונשי המדבר ולרעות האויבים אחרי שנכנסו בארץ וגם לחורבנם וגלויותיהם. ועם היות ש"רבת צררוני", הנה לא יכלו לעשות לי כלייה¹⁰.

footnotes: ¹⁰ מעין ראב"ע.

וביאר ענין צרותיו באמרו: "על גבי חרשו חורשים" (ג), שהוא רמז אל האויבים כאילו השליכוהו לארץ וחורשו החורשים בשוורים על גבו¹¹ ו"האריכו למעניתם". ו'מענה' הוא החריץ שעושה החורש בכלי של ברזל, כשיחרוש כמו מענה שדה¹². והכל משל לעוצם היסורין שהיו מענים את ישראל¹³.

footnotes: ¹¹ מעין רד"ק. ¹² כרד"ק. ¹³ מעין רד"ק.

ואחרי שביאר "רבת צררוני מנעורי" ביאר מה שאמר: "גם לא יכלו לי", באמרו: "יי' צדיק קצץ עבות רשעים" (ד), רוצה לומר יי' שהוא צדיק וישר וראה עלבוני – קצץ והכרית¹⁴ "עבות הרשעים", והוא משל לגאוותם ומעלתם על מלכותם. וביאר שאמר זה על שם העתיד, לפי שעל כל פנים "יבושו ויסוגו אחור כל שונאי ציון" (ה) החפצים להרע לישראל ו"יהיו כחציר גגות" (ו), שהוא העשב הצומח בגג הבית שאין לו קיום¹⁵, לפי שיציאתו וצמיחתו במקום גבוה היא סיבת יבשו במהירות מפני שאין לשורשיו לחות ולא מקום יתפשטו בעומק. וכן "קדמת שלף", רוצה לומר שקודם בשולו והגעתו לגדולו הטבעי – יחרב ויבש¹⁶ ויהיה שלף, כמו "שלף ויצא מגוה" (איוב כ, כה). וענינו שקודם שיצא לשלמות – יפסד, ומפני יבשותו הקוצר אותו לא ימלא כפו ממנו, כמנהג הקוצרים. ומפני חסרון הקצירה ההיא לא יאמרו העוברים לקוצרים העשב ההוא ברכת יי' אליכם, כלומר ברכת יי' תבוא אליכם, כמו שאומרים לקוצרים.

footnotes: ¹⁴ כרד"ק. ¹⁵ כרד"ק. ¹⁶ מעין רש"י.

וזכר גם כן הברכה בהפרדם מהם, והוא אמרו: "ברכנו אתכם" וגו' (ח). והענין כולו שהאומות ישארו מעט כחציר יבש ולא יצלח לכל ולכן לא תפול עליהם ברכת העוברים, לא בהגעתם אליהם ולא בהפרדם מהם, לפי שהכל קללה תחשב להם.

הנה ביאר וייעד המשורר במזמור הזה נקמת האומות וחורבנם העתידה להיות, כמו שבמזמור שביארתי קודם לזה ייעד – על תשועת ישראל.

הנה בי"ב המזמורים האלה נגלו באר היטב ייעודי הגאולה עתידה ונקמות האומות החורבנם והצלחת ישראל ושוב השכינה והנבואה ביניהם, ושאר הייעודים שהתבארו בהם. וכבר נמצאו מלבד אלה פסוקים אחרים בספר תהלים מורים על הגאולה העתידה ולא זכרתים הנה לבחירת הקיצור בענינים גם, כי על פי שנים עדים או שלושה יקום דבר¹⁷, כל שכן בי"ב עדים. גם כפי קבלת חכמינו זכרונם לברכה באו רמזים בפסוקים רבים מזה הספר על הגאולה העתידה שאינם כפי דרך הפשט. הלא תראה שתרגם המתרגם בפסוק (ס, יא): "מי יובילני עיר מצור¹⁸, מי נחני עד אדום" – 'מאן אוביל יתי ברכא דרומי רשיעא מאן דדברני עד קונסטנטינה דאדום'¹⁹. וכמה מהחכמה נכללה במאמר הזה, אם במה שזכר רומי וקוסטנטינה שהן היו שני הראשים וההתחלות לאמונת אדום, כמו שביארתי במעין הי"א מספר 'מעיני הישועה', ואם במה שדיבר ברומי בלשון עתיד ובקוסטנטינה בלשון עבר. וכן הוא בכתוב: "מי יובילני עיר מצור²⁰", שהוא עתיד; "מי ינחני עד אדום", שהוא עבר. וענינו שהמשורר דיבר על אנשי זמננו זה שכבר ראינו חורבן קוסטנטינה וכוספים מראות חורבן רומי, לפי שאחריו תבנה ותכונן עיר ציון, כאילו נאמר "מי יובילני עיר מצור²¹", שהוא רומי, כי כן קראה ישעיהו "קריה בצורה" ו"בצרה" (ישעיה כה, ב), שהכל אחד. ואין הכונה שניבא שמה, אלא שנראה בחורבנה ולכן אמר מי יובילנו ויגיענו לזמן, שתהיה חרבה העיר שהיא מבצר הגוים שהיא רומי ומשיב רוח הקדש "מי נחני עד אדום" (ס, יא), רוצה לומר האל הגדול הגבור והנורא²² שהגיעני לראות במפלת בת אדום שהיא קוסטנטינה, שכבר נחרבה מבני אדום הוא גם כן יגיעני לראות במפלת רומי העתידה ליחרב. ואזל מתרגם לטעמיה למה שתרגם ב"שישי ושמחי בת אדום" (איכה ד, כא), כמו שזכרתי למעלה בסוף נבואת ירמיהו.

footnotes: ¹⁷ לפי דברים יט, טו. ¹⁸ בנדפס: "מבצר". ¹⁹ בנוסח אצלנו: "מה הוא דיוביל יתי לקרתא חרובא דצור מן הוא דדברני עד אדום". ²⁰ בנדפס: "מבצר". ²¹ בנדפס: "מבצר" ²² לפי נחמיה ט, לב.