המבשר טוב הששי הוא הנביא הושע בן ארי בנבואה הראשונה מספרו ראשיתה: "תחלת דבר יי' בהושע" וגו' (הושע א, ב), עד "שמעו דבר יי' בני¹ ישראל" (הושע ד, א).

footnotes: ¹ בנדפס: "בית ישראל".

וקודם שאפרש הנבואה הזאת ראיתי להעיר בעניניה ספקות:

הראשון מה ענין אמרו "וילדי זנונים"? כי אם היו אלה הנזכרים בפרשה, כמו שפירשו המפרשים² שבעבור שהיתה אמם זונה היו הם בספק ממזרות הוא דיבור מותר ובזולת מקומו, כי הציווי היה ראוי שיהיה לבד "קח לך אשת זנונים כי זנה תזנה" וגו' (הושע א, ב), ואחר זה יאמר "ותהר ותלד לו" (הושע א, ג). כי הצוואה לא היתה כי אם על לקוחי האשה וממנו נמשכו הבנים, גם כי אחרי שלקח הנביא אותה אשה, הנה הבנים אשר הולידה ממנו לא היו כבר בני זנונים, כי אף על פי שהיא היתה זונה קודם שלקחה, אם אחרי נשואיו לא זנתה תחתיו כשרים היו הבנים ולא בני זנונים.

footnotes: ² רש"י לפי פסחים

והספק השני מסדר הכתובים וצרכם שאמר ראשונה "והשבתי ממלכות בית ישראל" (הושע א, ד) וחזר לומר עוד "והיה ביום ההוא ושברתי את קשת ישראל" (הושע א, ה), והוא עצמו מה שאמר "והשבתי ממלכות בית ישראל"³. וגם אמר שלישית על הבת "קרא שמה לא רוחמה, כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל". ואם כבר ייעד על השברתו בשם הבן יזרעאל ועל שבר מלכותו, לא היה צורך לשם הבת "לא רוחמה" (הושע א, ו) לזה הענין עצמו?

footnotes: ³ מעין רד"ק.

והג' מה ענין שם 'יזרעאל' הנזכר בדברי הנביא הזה פעמים. כי הנה אמרו ראשונה "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" (הושע א, ד) מפורש ענינו שהוא יפקוד הדמים אשר אשר שפך יהוא ביזרעאל מבית אחאב⁴ על ביתו במות זכריה שהיה מבניו והפסד מלכות יהוא מישראל. אבל אמרו "ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל" אין ענין לו כי הוא נאמר על חורבן שמרון ע"י מלך אשור שהיה בימי פקח בן רמליהו ובימי הושע בן אלה שלא היו כבר מבית יהוא, ומה להם בעמק יזרעאל, שהוא רמז ליום קיבוץ הגלויות למה קראו "יזרעאל" ויהיה שם הגאולה כשם החורבן עצמו. גם אמר אחרי כן "והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל" (הושע ב, כד), וזה אי אפשר לפרשו לא על יום החורבן ולא על יום התשועה כי אם על ישראל.

footnotes: ⁴ כרש"י.

והספק הד' אמרו: "ותגמול את לא רוחמה" (הושע א, ח). ומה ראתה הנבואה לפרש שגמלה "את לא רוחמה" והיה די באמרו ותהר עוד ותלד בן⁵. הלא תראה שבראשונה לידת 'יזרעאל' וכאשר בא לזכור לידת "לא רוחמה" לא אמר ותגמול את 'יזרעאל' אבל אמר בלבד "ותהר עוד ותלד בת" (הושע א, ו), כי היה זה בלבד הצריך לענין הסיפור והנבואה לא שיזכור כאשר גמלתו.

footnotes: ⁵ לפי בראשית כט, לג.

והספק הה' הוא מה שאמרו בספר 'דבי רב'⁶ על "והיה מספר בני ישראל כחול הים" (הושע ב, א). אמרו שם דבי רב⁷ אומר: "יש פרשיות סמוכות זו לזו ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב", כי אתם לא עמי "והיה מספר בני ישראל כחול הים". מה ענין זה לזה; וכן התעוררו עליו בפסחים (דף פז, ע"ב) ומה שהשיבו עליו דרך דרש הוא. וכזה עצמו יש להקשות במה שאמר: "אמרו לאחיכם עמי" (הושע ב, ג), שהוא נחמה וסמך לו "ריבו באמכם ריבו" (הושע ב, ד) בזכרון פשעיהם ואורך הגלות הנגזר עליו עליה.

footnotes: ⁶ ספרי במדבר פר' בלק, קלא. ⁷ בנוסח אצלינו: "רבי אומר"

והספק הששי הוא באמרו: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט וגו' וארשתיך לי באמונה" (ב, כא-כב). ולמה אמר שלושה פעמים וארשתיך והיה די באחד כולל לכולם. והמפרשים⁸ אמרו שהם כנגד שלושה גלויות שגלו ישראל במצרים ובבבל ובגלות אשר אנחנו היום. אבל 'וארשתיך' הוא תמיד לשון עתיד, ולכן אין ראוי שיפורש על גלות מצרים שכבר עבר, וגם לא על גלות בבל, לפי שבגאולה העתידה היו הדברים כולם.

footnotes: ⁸ רד"ק.

והספק השביעי בפרשת: "ויאמר יי' אלי עוד לך אהב אשה אהובת רע" (הושע ג, א), שבאה שבתוך הנחמות. ומי יתן ידעתי ענינה אם היא מענין תוכחה או מענין נחמה, ומה צורך באהבת האשה המגורשת שכבר זכר למעלה לקוחת "אשת זנונים" והענין כולו אחד. ועוד מה צורך היה במה שהודיע "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג, ב) ולא זכר בזה הנמשל כלל, ולא ידענו ענינו? והנה כשלקח 'אשת זנונים' לא דבר מזה? גם אמרו אחר זה: "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר" (הושע ג, ד) הוא סיפור ענין הגלות ואינו מכלל הנחמות? ולמה לא אמר ללא אלהי אמת או ללא תורה וזכר המלך והשר שאין ענין הנבואה בהם? גם זכרו בכלל הדברים ההם "מצבה" ו"תרפים" שהוא זר מאד, כי בהיותם מזולת "מצבה" ו"תרפים" היה מספר שבחם לא גלותם.

ועתה שמע פירוש הנבואה הזאת על פשוטה. הנה הנבואה הזאת חכמינו זכרונם לברכה⁹ פירשוה על פי פשוטה שציוה השם יתברך את הנביא שיקח אשת זנונים, כמו שיזכור ושהוא עשה כל זה בפועל ובמציאות. אמנם הרב המורה בנבואה הזאת וכדומות אליה פירש שהכל היה במראה הנבואה¹⁰, שנראה לו כאילו ציוהו השם כן, וכאילו עשה הדבר כמו שסיפר. וכן תרגמו יונתן על דרך משל. ואין לנו להכריע בכאן מהדעות האלו הזה או זה יכשר, ונמשיל הדברים כפי פירושם. ובפירוש ספר הושע נבארהו בעזרת האל ונאמר שהאל יתעלה ציוה לנביא בנבואה הזאת על שתים נשים זונות: האחת היא שזכר עליה בתחילת הנבואה קח לך אשת זנונים; והשנית היא מה שנאמר אחרי כן "ויאמר יי' אלי עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת" (הושע ג, א). ואין ענין שתי הנבואות האלה אחד, לא כדרך המשל ולא כפי הנמשל. כי ראשונה ציוה לנביא שיקחנה לו לאשה בלקוחין, כמו שאמר "קח לך אשת זנונים"; והשנית¹¹ לא ציוה שישאנה ויקחנה לאשה, אלא שיאהבה. וכן בענין הנמשל הראשונה היתה רומזת לחורבן ישראל וענשם על חטאתם בהיותם על אדמתם; והשנית רומזת על שמירת הקב"ה את עמו בגלות והתרחקם מדרכי עבודה זרה שהיו להם ראשונה, וכמו שהתבאר.

footnotes: ⁹ פסחים פז, ע"א. ¹⁰ ראה גם ראב"ע ורד"ק. ¹¹ האשה השנייה.

והנה הציווי הראשון היה ב"תחלת דבר יי' בהושע" (הושע א, ב), רוצה לומר כשהתחיל להנבא שמיד אמר לו יתעלה: הושע, אדם בלא אשה שרוי בלא כבוד, ולכן קח לך אשה, אבל אותה אשה תהיה "אשת זנונים". רוצה לומר, שזנתה עם אנשים אחרים בלא קדושין ובלא כתובה ושהיו לה מהאנשים ההם ילדי זנונים, כי זהו המורה על זנותה שלא תוכל להכחישו, וכמו שאמר (בראשית לח, כד) "זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים", כי ההריון והלידה עדים נאמנים על הזנות. והיה זה רמז אל ישראל שלקחתם השם יתעלה לו לעם עם היות שקודם לכן בהיותם במצרים היו עובדים אלהים אחרים, כמו שמפורש ביחזקאל (כ, ה-י). והעיד עם זה אל זנות ישראל ויהודה בהיותם על אדמתם, כמו שאמר: "כי זנה תזנה הארץ מאחרי יי'" (הושע א, ב). והותר בזה הספק הראשון.

וזכר שעשה הנביא כאשר צוהו השם ולקח לו את "גמר בת דבלתים" מפני שתוף השם, כי 'גומר' הוא מגזרת 'כליון'¹² ו"גמר" שתגמר ותכלה מלכות ישראל. ולפי שהבנים אשרר נולדו לנביא ממנה יהיו רמז למה שיהיה בישראל ויהודה, וכמו שאמר ישעיהו (ישעיה ח, יח): "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי יי' לאותות ומופתים בישראל", לכן זכר שילדה לו בן ושקראה שמו יזרעאל על בית יהוא, ואין הכונה שיפקוד השם על בית יהוא דמי אחאב וביתו¹³. כי הנה הנביא אמר ליהוא בדבר יי' בעת שמשחו (מלכים ב ט, ו-ז): "כה אמר יי' אלהי ישראל, משחתיך למלך על עם יי' אל ישראל, והכיתה¹⁴ את בית אחאב אדוניך ונקמתי דמי עבדי הנביאים" וגו'. ומה החטא שחטא יהוא אם בדבר הזה, כל שכן שאחרי שעשה הוא כל הנקמה ההיא נאמר: "ויאמר יי' אל יהוא, יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני, ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל" (שם שם, ל).

footnotes: ¹² כתרגום יונתן. ¹³ כר"י קרא ורד"ק. ¹⁴ בנדפס: "והכית".

אבל פירוש הכתוב הוא באמת, שמפני שבעמק יזרעאל נפקדו חטאת אחאב על ביתו ויצא זרוע יי' להנקם בו, לכן נקרא כל נקמה ומשפט אלהי – "יזרעאל", לפי שהוא זרוע האל שיטה על עובדי עבודה זרה להחריבם. ובעבור שיהוא גם הוא עשה הרע בעיני יי' ככל חטאת ירבעם, לכן אמר כאן: "ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא" (הושע א, ד), רוצה לומר שיפקוד על בית יהוא באותה פקידה שפקד את דמי אחאב ביזרעאל. וביאר מה היא הפקידה אשר יפקוד על בית יהוא באמרו: "והשבתי את ממלכות בית ישראל", רוצה לומר שתשבות מבית יהוא מלכות בית ישראל שלא יהיה מהם עוד מלך על בית ישראל, שהוא מלכות עשרת השבטים. הנה אם כן לא אמר "והשבתי ממלכות בית ישראל" על חורבן שומרון כי אם על חורבן בית יהוא בלבד, שישבית ממנו ממלכות בית ישראל.

וסיפר עוד שירמוז לידת 'יזרעאל' על חורבן ישראל כולו, אם מלכות בית ישראל, ואם מלכות בית יהודה שכולם נכללו בשם ישראל, לפי שאחרי מות מלכי בית יהוא התחילו הגלויות זה אחר זה, ראשונה בראובן וגד וחצי שבט המנשה אשר בעבר הירדן, ואחרי כן גלות זבולון ונפתלי, ואחר כן גלות שומרון, ואחרי כן גלויות בני יהודה. ועל כל הגלויות שנמשכו אחרי כן אמר: "והיה ביום ההוא ושברתי את קשת ישראל בעמק ישראל" (הושע א, ה), רוצה לומר שבזמן ההוא שיבוא אחרי שתשבות המלכות מבית יהוא – ישבר השם יתברך חוזק ישראל¹⁵ ויהודה בכל גלויותיהם ואמר שיהיה זה בעמק יזרעאל, רוצה לומר כי באותה מידה שנפקדו חטאת אחאב ביזרעאל על העבודה זרה שעשה ושגם כן נפקדו באותה מידה חטאת יהוא יפקד עון בית ישראל ובית יהודה מפני עוון העבודה זרה שהיה גם כן בידיהם. כי יזרעאל זרוע יי'¹⁶ פלס ומאזני משפט¹⁷ בידו להעניש כולם על חטאתם באופן שווה בהיות חטאתיהם שווים. הרי לך רמז 'יזרעאל' הכולל לבית יהוא ולישראל וליהודה והותרו השאלות ב' וג'.

footnotes: ¹⁵ כרד"ק. ¹⁶ לפי ישעיה נא, ט. ¹⁷ לפי משלי טז, יא.

ואפשר לפרש: יזרעאל מלשון 'זריעה' שיזרע האל נקמו על אויביו ולכן בקרא כן הנביא יזרעאל, היה לאות שיזרע האל נקמתו על בית יהוא בשיסיר וישבית מלכות בית ישראל ממנו ושגם כן יזרע האל זרועי נקמתו על ישראל, אם בעשרת השבטים ואם ביהודה ובנימין אחריהם.

ואחרי שעשה הרמז בחורבן בית ראשון, עשה רמז אחר לענין בית שני ועליו אמר: "ותהר עוד ותלד בת" (הושע א, ו). כי הנה יחס הבת למלכות ישראל לחולשתה, ולפי שהיא היתה כפי הדין והאמת נכבשת למלכי יהודה, וכן מח¹⁸ לעתיד לבוא. וציוהו האל שיקראה 'רוחמה' לרמוז, שבפקידת בית שני לא ישובו עשרת השבטים, כמו שישובו יהודה ובנימין והוא אמרו: "כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל" והרחמים הם בשובם אל אדמתם. ומלת 'כי נשא אשא להם' אפשר לפרש מלשון: 'כאשר', כמו: "כי תבאו אל הארץ" (שמות יב, כה). ואמר "לא אוסיף עוד ארחם את ישראל" כאשר "נשא אשא" אותם בגלות ואת בית יהודה ארחם, כלומר מלכות יהודה שבנימין נכלל עמו ארחם אותם, וזה כשיצאו מגלות בבל וישובו על אדמתם בבית שני.

footnotes: ¹⁸ מלשון: 'להימחק'; 'מחיקה'.

ולפי שעלו שמה¹⁹ ברשיון כורש מלך פרס שהעיר יי' את רוחו לשלחם, לכן אמר: "ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה וגו' (הושע א, ז). ויונתן תרגם: "כי נשא אשא להם" מענין סליחה – 'ברם אם יתובון משבק אשבוק להון'. וכדי שלא יהיה העיקר חסר מן הספר ראוי לפרש מלת 'כי' מלשון 'אלא', שהוא אחד משמושיו כאילו יאמר "לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל", אלא כש"נשא אשא להם", רוצה לומר כשאסלח להם על עוונותיהם באחרית הימים. והיותר נכון בעיני ש"נשא אשא להם" הוא מענין שבועה על דרך (יחזקאל כ, כג): "גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות", יאמר שיגלה אותם ושלא ירחם עליהם להשיבם בפקידת בבל, ושנשא ישא וישבע להם על זה. ואמנם "את בית יהודה ארחם" (הושע א, ז), כלומר שאושיבם על אדמתם בפקידת בית שני.

footnotes: ¹⁹ פקידת בית שני.

ולפי שהיה הגלות והעדר רחמים לבית ישראל גמול מעשיהם הרעים, לכן אמר על "לא רוחמה" בלבד "תגמול את לא רוחמה" (הושע א, ח), שהוא נתינת טעם למה נתחייבו בית ישראל גלות ושלא לרחם עליהם. ואמר שלא היה זה לאכזריות השם יתעלה כי אם לתת את בית ישראל אשר הוא לא רוחמה תגמולה כפי מעשיה. וכבר ידעת שבשיתופי הדברים באו בנבואות רמזים גדולים, ואחרי שאמר בקיצור ורמיזות גלות השבטים וחורבן ירושלים הראשון ופקידת בבל לבני יהודה לא לבית ישראל, הודיע עוד חורבן בית שני ברמז הבן השלישי אשר נולד לנביא וציוהו השם לקרוא שמו "לא עמי", להודיע שבני יהודה אשר בבית שני לא יהיו עמו במעשיהם והוא יתעלה לא יהיה להם, רוצה לומר שומר ומשגיח, כי תסתלק שכינתו מביניהם. וכבר קרא ישעיהו בתחילת ספרו כשחזה על ירושלים את בני יהודה בפרט 'עמי', כמו שאמר על מלכות ישראל "ישראל לא ידע"; ועל מלכות יהודה אמר "עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). ולכן אמר כאן על בני יהודה: "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (הושע א, ט) רומז אל חורבן בית שני. והותרה השאלה הרביעית.

ואמנם מה שאמר סמוך לזה: "והיה מספר בני ישראל" (הושע ב, א) הוא, לפי שהנביא היה עתיד להוכיח את ישראל והתחיל תוכחתו מהגדת העתידות בייעדו אותם גלות מלכות ישראל ומלכות יהודה על חטאתיהם ופקידת בני יהודה מבבל וגלותם אחרי כן בעבור עוונותיהם, ושעוד באחרית הימים ישובו אל אלהיהם ויתקבצו על אדמתם אחרי הגלות הארוך והוציא הכל זה שייעדו, כי רע ומר עזבם את יי' אלהיהם כיון שנמשך להם ממנה רעה הרבה ושיותר טוב שישובו מדרכיהם הרעים, כדי לא יבואו לגלות ולא יצטרכו לגאולה העתידה. וזה סמיכות הפרשיות שאחרי שהודיעם הגלויות העתידות לבוא זכר מיד אחריהם הגאולה העתידה שהיא תכלית הגלויות כולם.

והנה אמרו "והיה מספר בני ישראל", ואמרו "אשר לא ימד ולא יספר" יראה שהם מאמרים סותרים, כי המספר הוא הסיפור ומה שאינו סיפור לא יפול תחת המספר. אבל פירוש הכתוב כן הוא, שיהיה מספר בני ישראל כמספר חול הים, שהנה יש לחול עם כל ריבויו מספר כיון שאינו בלתי בעל תכלית, אבל הוא מספר רחוק להמצא ולהספר מפני ריבויו. ולזה אמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים", שהוא בעצמו יש לו מספר מוגבל אבל מפני ריבוי החול "לא ימד ולא יספר" כן יהיו בני ישראל שהיא האומה כולה מתרבים בכמותם כל כך, שיהיו כמו החול בענין המספר שהם בעצמם יהיה להם מספר, אבל לריבויים לא ימדו ולא יספרו. והנה המשילם בחול הים, לפי שהחול מסיבת לחות הים אשר עליו יתדבקו ויתאחדו חלקיו כאילו החלקים הקטנים והדקים ההם הם כולם גוף אחד מדובק, כן האומה בית יהודה ובית ישראל בזמן ההוא בסיבת התורה והאמונה שתהיה ביניהם שנמשלה למים יתאחדו ויהיו רבים מאד מצד ואחדותם מצד.

ואחר שייעד זה על כמותם וריבויים, ייעד עוד על איכותם באמרו: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם" וגו'. רוצה לומר, שבזמן רשעתם יאמר להם השם יתברך "לא עמי אתם"; עתה בזמן גאולתם יקראו ויהיו לפני "בני אל חי". וביאר מתי יהיה זה באמרו: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו" (הושע ב, ב), שהם שתי המלכויות שהיו עד הנה חלוקים בזמן ההוא יקבצו מהם מארצות גלויותיהם²⁰ אשר נתפזרו שם וישימו עליהם ראש אחד שוטר ומושל²¹ וכאשר ישמעו בשאר הארצות אשר שם שבני ישראל פזורים, כי נקבצו על אדמת הקודש מהם וששמו להם ראש – יעלו כולם מארץ גלותם להדבק בהם. ואמנם מתי יהיה זה ביארו באמרו: "כי גדול יום יזרעאל", רוצה לומר היום והעת שנשבר קשתם בעמק יזרעאל שהוא רמז לגלותם מאדמתם, גדול הוא וזמן ארוך מאד יהיה גלותם²², כי על אורך הגלות אמר: "כי גדול יום יזרעאל". והנכון אצלי בפירוש בכתוב הוא שרמז בו הנביא לחורבן באומות אשר יהיה במלחמה העצומה אשר יעשו על אדמת הקודש בזמן הגאולה, כמו שביארתי בנבואות שאר הנביאים וקראו "יום יזרעאל", כי הוא יום הנקמה וזרוע יי', שאז יהיה נאדרי בכח²³ ויזרע משפטו ונקמתו על אויביו תגלה בזה שכאשר יתקבצו בני אדום וישמעאל אלו על אלו למלחמה ויתקבצו גם כן בני יהודה ובני ישראל יחד ושמו להם ראש אחד שהוא משיח בן יוסף שימות באותה מלחמה, ועלו מן הארץ אשר הם בה להלחם באויבים באותה מלחמה. ומפני גודל הנקמה אשר תהיה באומות שמה אמר: "כי גדול יום יזרעאל" דמיון פקידת דמי אחאב ופקידת בית יהוא ופקידת חטאת ישראל ובית יהודה, שכולם בזה השם, כמו שפירשתי.

footnotes: ²⁰ מעין רד"ק. ²¹ לפי משלי ו, ז. ²² כרד"ק. ²³ לפי שמות טו, ו.

ולפי שבימים הקדמונים כשבת ישראל על אדמתו היתה שטנה ואיבה עצומה בין בני ישראל ובני יהודה והיו מגנים ומחרפים אלו לאלו, לכן אמר שאז לא יהיה כן, וזהו אמרו "לאחיכם עמי", כי הוא מאמר מכוון נגד בני ישראל, שיאמרו לאחיהם בני יהודה שהם עם יי', כי לא יקרא להם עוד "לא עמי"²⁴. וכנגד בני יהודה אמר: "ולאחותיכם רוחמה" (הושע ב, ג), כלומר שיאמרו בני יהודה כנגד בית ישראל שהאל יתעלה רחם עליהם ולא רחקם מעל גבולו, כי מפני שהמשיל מלכות ישראל בבת הנביא שקראה 'לא רוחמה', והמשיל מלכות יהודה בבן הנביא שקרא 'לא עמי', לכן באו הדברים על סגנון אותו המשל. ויונתן תרגם: 'נביאיא²⁵ אמרו לאחיכון עמי תובו לאורייתי ועל כנשתכון ארחם'.

footnotes: ²⁴ מעין רס"ג. ²⁵ בנוסח אצלינו: "נבייא".

ואחרי שהקדים הנביא כל ייעודי העתידות האלה ועשה משל מהאומה לאשת זנונים ומבית ישראל ללא רוחמה ובני יהודה ל"לא עמי" התחיל תוכחתו כנגד האומה שהוא "ריבו באמכם ריבו" (הושע ב, ד). והותר עם מה שפירשתי מקישור הפרשיות הספק הה' אשר העירותי.

והכוונה בתוכחה היא, כאילו אמר כנגד הבת והבנים שזכר אין לכם להתרעם ממני על גלותכם וצרותיכם כיון שבאו על עוונות האומה בכללה, אבל "ריבו באמכם ריבו" שהיא רמז משל לאומה בכללה, כי היא היתה סיבת כל רעתה. ועם היות שאין בכלל, אלא מה שבפרט ולא היה באומה כי אם בית ישראל ובית יהודה אשר המשיל בבנים, הנה זכר ענין האם זולת הבנים, כפי דרך המשל ויופיו. והענין כולו שיוכיחו אלו לאלו. אמנם אמרו: "היא לא אשתי ואנכי לא אישה" (הושע ב, ד) נראה לפרש מלת 'כי' מלשון: 'דילמא' שהוא מארבע שימושיו, כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה²⁶. ויאמר כמתמיה וכי שמא "היא לא אשתי ואנכי לא אישה" באמת אינו כן, כי היא מקודשת לי ואשתי לכל דבר היא, וכיון שזה כן "תסר זנוניה מפניה", רוצה לומר קישוט הפנים במיני צבעונים²⁷ שעשתה כדרכי הזונות; "ונאפופיה מבין שדיה" – והם הבשמים והריחות שמשימים שמה. ויחזקאל אמר שמה (יחזקאל כג, ג): "מעכו שדיהן", כי זה לא יאות לאשה הנשואה בעולת בעל²⁸ כי אם לזונות. והיה כולו משל נאות בענין האומה שהיא כאשה מתקדשת להקב"ה מיוחדת להנהגתו, והוא אישה ומנהיג ומשגיח עליה בפרט וביחוד מבין שאר האומות ואין עמו אל נכר בהנהגתה, ולכן היה מהגנות והרשע והפשע הגדול שבדרכי עבודתה ומעשיה תפנה אל אלהים אחרים שהוא הזנות. ואמר: "פן אפשטינה ערומה והצגתיה כיום הולדה" (הושע ב, ה), להגיד, שהטובות וההצלחות אשר באו לישראל היו כולם אלהיות לא טבעיות ולא מקריות, כי הוא יתעלה מצא אותם בארץ מצרים ובמדבר בלי מעלה ובלי שלמות והשפיע עליהם טובות הרבה והורישם את ארצו ונחלתו, וכיון שזנו מאחריו היה משורת הדין שיסיר ממנה כל המתנות הטובות שנתן לה, ולכן המשיך הדברים באותו משל שזכר מהאשה, ביארו שיפשטנה ערומה ויקח ממנה הלבושים והתכשיטין שנתן לה. וזהו גם כן "והצגתיה כיום הולדה", שהוא כפל הענין במלות שונות²⁹.

footnotes: ²⁶ גיטין צ, ע"א. ²⁷ כרד"ק. ²⁸ לפי דברים כב, כב. ²⁹ כרד"ק.

ולפי שהיה זה דיבור המשלי, ביאר באמרו: "ושמתיה כמדבר". ואין פירושו אצלי לדמות אותה למדבר³⁰, אבל שישים אותה כאותה שהיתה כשהלכה במדבר השמם נחש ושרף ועקרב וצמאון³¹ בשנאת מצרים אשר יצאו משם ובלי ירושת הארץ ומבלי מזונות שזה היה תכלית השממון וההפסד אם לא רחמי שמים והשפעתו, וכמו שאמר בשירת האזינו (דברים לב, י): "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישימון יסובבנהו" וגו'. ועל זה באמת נאמר כאן: "ושמתיה כמדבר ושתיה כארץ צייה", כלומר כמו שהיתה במדבר ובאותה ארץ ציה וצלמות, שאפילו המים אשר נתן הטבע חינם בכל מקום, לא היו להם שמה כי אם על דרך נס, וזהו "והמתיה בצמא". האמנם שם כשהיו במדבר ניצולו מרעתו בסיבת ההשגחה האלהית אשר רחמה עליהם, אבל עתה לא יהיה כן, כי "את בניה לא ארחם" (הושע ב, ו). ורמז גם כן בזה, שלא יהיו כדור המדבר שתמו בו יוצאי מצרים ובינהם ירשו את הארץ, אבל אלה אשר ילכו בגלות האחרון הזה בסיבת ארכו הם יתמו ושם ימותו וגם בניהם ובני בניהם, דורות הרבה.

footnotes: ³⁰ כראב"ע ורד"ק. ³¹ לפי דברים ח, טו.

והנה קרא אותם "בני זנונים" לא שנולדו בני הנביא בזנות, כפי ענין המשל כי אם בנים זונים אחרי אלהיהם, או שעם היות שבעת לדתם נולדו בכשרות, הנה אחרי כן זנתה אמם באופן ש"הובישה הורתם", והוא רמז לאבות הקדושים שישראל בחטאתיהם הובישו פניהם. ואמר: "כי אמרה אלכה אחרי מאהבי" (הושע ב, ז) – על המזלות והכוכבים, שהיו עובדים והיו מאמינים שהם היו משפיעים עליהם הטובות והתבואות³², וכמו שאמרו הנשים הארורות (ירמיה מד, יח): "ומן אז אשר חדלנו לקטר למלכת³³ השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו", והוא אמרו: "נותני לחמי ומימי" נאמר. וכדי שתכיר ותדע שטובותיה אינם מהם, לכן "הנני שך את דרכך בסירים" (הושע ב, ח), רוצה לומר שלא יעבור שפע הכוכבים והשרים שהיו עובדים אותם עליהם, וכאילו נסתמו ונסגרו המערכות בסירים שהם הקוצים³⁴, והוא דיבור המשליי על דרך (איכה ג, ט): "גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה", ואז תרדוף האשה הזונה הזאת "את מאהביה ולא תשיג אותם" (הושע ב, ט), כלומר שתתפלל לאותם האלוהות והכוכבים ושרי מעלה שהיו עובדים ולא יועילו לה כלל, כמו האשה שרודפת אחר מאהביה ואינה משגת ומוצאה אותם, ואז תכיר בחסרונה וברוע דרכיה ותאמר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון", שהוא משל להקב"ה שהוציאם מגלות מצרים ונתן להם את התורה, "כי טוב לי אז מעתה", רוצה לומר כי בזמן שהייתי עמו – דבקה בעבודתו היה לי טוב והצלחה מעתה. הרד"ק פירש: "אלכה אחרי מאהבי" – על אשור ומצרים, שהיה לישראל ברית עמהם וחושבים שיהיו מצילים אותם מאויביהם והיו נותנים להם שוחד וחושבים שבהיותם בבריתם יהיו לה חומה ויעבדו אדמתם וילכו מארץ אל ארץ בשלום, וכאילו יהיו מספקים צרכם ונותנים לחמם ומימיהם וגו'. ופירש: "הנני סך את דרכך בסירים" – שלא יוכלו לצאת מהעיר מפני חרב האויב ולא יועילוה אשור ומצרים מאהביה, ושעליהם אמר "ורדפה את מאהביה" וגו'.

footnotes: ³² מעין אבי הרד"ק [מובא ברד"ק]. ³³ בנדפס: "למלאכת". ³⁴ כר"י קרא.

ואמנם אמרו: "והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה את הדגן" וגו' (הושע ב, י) , ואמרו אחריו: "לכן אשוב ולקחתי דגני" וגו' (הושע ב, יא), יראה זר. כי הנה אחרי שכבר אמר: "ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי אז מעתה", כבר הודתה שמאתו יתברך היו הטובות וברכת התבואות, ואיך יאמר אם כן אחריו "והיא לא ידעה"? גם יקשה איך אחרי אותה תשובה שאמרה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון" גדל ענשה, שאמר "לכן אשוב ולקחתי דגני" וגו'. ולכן נראה לי לפרש הפסוקים האלה באחד משני אופנים:

הראשון, שהיא בתשובתה זאת לא נתחרטה מלכת אחרי הבעלים והאלהים הזרים, ולא אמרה ולשוב מהם ולעזבם. אבל מפני שבזמן פשעיה עזבה את יי' ועבדה את הבעלים בלבד, היה דרך תשובתה זאת לשוב אל השם יתברך ולעבדו בשיתוך עם הבעלים, כי היה דעתה שמפני שעזבה את השם קראוה הרעות האלה, ושהיה ראוי לעבוד אותו בדרך סיבה ראשונה ³⁵את הבעלים גם כן בדרך אמצעיים. ולכן אמרה: "כי טוב לי אז מעתה", שעשתה החילוק בפחות ויתר, כי מי שיאמר טוב זה מזה יודה ששניהם טובים, אלא שהאחד הוא יותר טוב יותר מחברו. וכן היה דעת האומה הפושעת שהאלהים שהיו עובדים היו משפיעים כל כך טובה, כמו השפעת השם יתברך ושהיה יותר טוב לקבץ כולם האלוה יתברך והבעלים, כדי שכל אחד מהם ישפיע ובזה יתרבו ברכותיה, ולזה אמרה: "אלכה ואשובה", כי מלת 'אלכה' חוזרת למה שאמר למעלה "אלכה אחרי מאהבי" כאילו אמרה אנכי על כל פנים אלכה אחרי מאהבי, אבל עם זה גם כן "אשובה אל אישי הראשון כי טוב" יהיה לי אז, רוצה לומר כשאעבוד את כולם מעתה שעזבתי את השם ועבדתי את הבעלים בלבד. ולכן אמר יתברך, הנה הסכלה הזוללת הזאת גם עתה חשבה שטובותיה גם כן היו מהם מפאת הבעלים³⁶ וגם עתה בתשובתה החזיקה בסכלותה. וכיון שהיא לא ידעה ולא הודתה, כי אנכי נתתי לה בכל הזמנים הראשונים והאחרונים את הדגן והתירוש והיצהר³⁷ ושאנכי הרבתי לה הכסף והזהב שעשו מהם הבעלים והפסילים, לכן מפני זה "אשוב ולקחתי דגני בעתו" (הושע ב, יא), רוצה לומר שאשלח בהם מארה³⁸ בעת הקציר ובעת הבציר³⁹. וכן בענין מרעה הצאן אמר: "והצלתי צמרי ופשתי", כי במות הצאן והפסד התבואות לא יהיה להם צמר ופשתים, לא לחם לאכול ולא בגד ללבוש "לכסות את ערותה"⁴⁰. ומלת 'והצלתי' היא כמו 'והסירותי' מלשון: "אשר הציל אלהים מאבינו" (בראשית לא, טז). זהו האופן הראשון מפירוש הפסוקים האלה, ובזה האופן פירשתי ב'מרכבת המשנה' אשר לי פרשת "הנך שוכב עם אבותיך" (דברים לא, טז).

footnotes: ³⁵ ו. ³⁶ מעין ראב"ע. ³⁷ כר"י קרא. ³⁸ לפי דברים כח, כ. ['מארה' מלשון: 'חיסרון' (רש"י)] ³⁹ כרד"ק. ⁴⁰ כרד"ק.

והאופן השני הוא, שהנביא זכר באומה שני פשעים: האחד, שהיו עובדים אלהים אחרים, ועל זה אמר כי אמרה "אלכה אחרי מאהבי" וגו'; והשני, שכחשו ביי' ויאמרו לא הוא והיו מיחסים טובותיהם והצלחותיהם בהחלט אל אלהיהם שהיו עובדים, ועל זה אמר "נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי" וגו' (הושע ב, ז). וזכר העונש אשר יקבלו על כל אחד ואחד מאלה, וכנגד "אלכה אחרי מאהבי" אמר: "הנני סך דרכיך בסירים וגו' ורדפה את מאהביה" וגו' (ב, ח-ט). וזכר שיגיע זה העונש אליה עד שתאמר "אלכה ואשובה אל אישי הראשון וגו'. ואחר שסיפר עונשם על הפשע הזה – סיפר העונש אשר יקבלו על הפשע השני ועליו אמר "והיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה וגו' לכן אשוב" (ב, י-יא), רוצה לומר מפני שהיא לא ידעה כי אנכי נתתי לה את הצלחותיה ויחסה אותם לאלוהות ולא עבדה אותם בדרך אמצעיים, כי חשבה שהם היו הנותנים לה טובותיה בהחלט, לכן "אשוב ולקחתי דגני בעתו".

ואמר עוד: "ועתה אגלה נבלותה לעיני מאהביה" (הושע ב, יב), להגיד שההשגחה האלהי מגינה בעד האומה לשמור אתה מן המזיקים הטבעיים והמקריים ומהרעות אשר יורו עליהם המערכות השמימיות⁴¹. אמנם כשיבואו להסתר פנים ממנו יתברך יהיו מוכנים לקבל הרעות וההזקים ההם כולם, ועליו אמר באופן המשל "ועתה אגלה נבלותה לעיני מאהביה", שתהיה כאשה שתגלה ערותה בהיותה זיבת דם לעיני מאהביה שבהכרח תבוא לידי מיאוס בעיניהם ותעזוב מהם כן יהיו הם, כי יגלה נבלות מעשיהם ותהיה מוכנת לקיבול הרעות כולן, ומלבד זה עוד תקבל העונשים האלהיים ולא יועילו לה ההוראות השמימיות בהיותם טובות. ועל זה אמר: "ואיש לא יצילנה מידי והשבתי כל משושה" (ב, יב-יג) ולא יגין עליהם זכות השבתות ומועדי יי', והוא אמרו: "חגה חדשה ושבתה וכל מועדה".

footnotes: ⁴¹ מערכות האסטרולוגיה.

וזכר איך ישבית משושה ושמחתה גם בימי השבתות והמועדים באמרו: "והשמותי גפנה ותאנתה אשר אמר אתנה המה לי" (הושע ב, יד). רוצה לומר, שהיו להם מתנה מאלוהות, כמו שאמר למעלה "נותני לחמי" וגו'. והתבונן שלמעלה אמר "ולקחתי דגני בעתו ותירושי במועדו והצלתי צמרי" וגו', שהוא איבוד התבואות, גורן ויקב ומרעה הצאן, ועתה הגיד שגם כן יסיר מהם שאר הפירות, וזהו "השימותי גפנה ותאנתה". כי מפני שייעד "והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה" ביאר שיהיה שביתת המשוש והשמחה בהפסד הפירות שבהם תהיה שמחת החגים והמועדים והשבתות, וזהו כולו רמז לקללת ארץ ישראל אחרי החורבן גם בתבואותיה ופירותיה שלא נשארה כימי קדם⁴² מפני שהיו מושפעות מהאל יתעלה למאכל עמו, אמנם אחרי החורבן לא היו כן אבל נשארו הפרדסים ליער, לפי שהיו עתידים לאכול אותם חיית השדה⁴³ שהוא רמז אל האומות שמשלו בארץ⁴⁴, ועל זה אמר: "ואכלתם חית השדה".

footnotes: ⁴² לפי ישעיה נא, ט. ⁴³ מעין רש"י. ⁴⁴ מעין ר"י קרא.

והודיע עוד שיהיה הגלות אשר ילכו בו ארוך ונמשך מאד דומה ומתיחס לרוב השנים אשר עבדו את הבעלים ארץ יי'⁴⁵, ועל זה אמר: "ופקדתי עליה את ימי הבעלים" (הושע ב, טו) בימי השופטים ובימי מלכי ישראל כולם, ובימי מלכי יהודה אותם שהרשיעו לחטא. ועל הזמן ההוא נאמר: "ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם". אמנם בבית שני הן אמת שלא היתה בהם עבודת הבעלים, אבל כעסו את השם יתברך בהבליהם בברית הרומיים ואהבתם שממנו נמשך מה שנמשך עליהם מהרעות והחורבן, ועליו אמר הנביא כאן בדבריו כפי משלו "ותעד נזמה וחלייתה ותלך אחרי מאהביה ואותי שכחה נאם יי'", ששמו בטחונם זמן מה בכוחם וגבורתם וענדוהו עטרות להם וזמן אחר שמו אהבתם עם הרומיים וקראום לעזרתם והם היו להם למוקש, ושכחו את השם שהיה מגינם האמתי.

footnotes: ⁴⁵ לפי עמוס ט, יג.

ואמנם אמרו אחרי זה: "לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר" (הושע ב, טז) הוא, הגדת מה שיהיה באחרית הגלות. ונמשכו הדברים כולם בלשון המשל מהאשה אשר התחיל בו, והוא אמרו: "הנה אנכי מפתיה" והוא רמז שתצא האומה מארצות הגלות, אם מרצונה ואם בסיבת גרושים שיעשו המלכים בהם שגם זה הוא מענין הפיתוי⁴⁶. ואמר "הולכתיה המדבר" – מסכים למה שאמר יחזקאל (יחזקאל כ, לה): "והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים"⁴⁷, ששם יתבררו ויתלבנו הצדיקים והרשעים, כמו שפירשתי למעלה. ועל זה אמר כאן הושע הנביא: "והולכתיה המדבר" שהוא "מדבר העמים". והענין שיצאו מארצותם ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה את עם אחר⁴⁸, נעים ונדים בארץ.

footnotes: ⁴⁶ מעין רש"י וסיעתו. ⁴⁷ כרד"ק. ⁴⁸ לפי תהלים קה, יג.

ולפי שיסבלו בטלטולם זה צרות רבות ורעות, לכן אמר: "ודברתי אל לבה", שינחמם ויתן להם לב אמיץ לסבול כל אותם התלאות. ויונתן תרגם: 'ואעבד להון נסין וגבורן כמה דעבדית לה במדברא'. ואמר "ונתתי לה את כרמיה משם" (הושע ב, יז), להגיד שמאותו טלטול שיעשו במדבר העמים משם יזכו לרשת את ארצם.

ולפי שאמר למעלה "והשמותי גפנה ותאנתה" אמר כאן "ונתתי לה את כרמיה", שיחזרו לברכותיהם כימי קדם⁴⁹, והעמק שהיה עכור ומשחת, כמו שאמר למעלה "ושמתים ליער" (הושע ב, יד), שהוא רמז לארץ בכללה שנתקללה מפני חורבנה וגלות עמה יהיה "לפתח תקוה". ואמר זה בלשון 'פתח', להגיד שמשם יכנסו לארץ⁵⁰ ויהיה אחריתם טוב מראשיתם. והראב"ע פירש: "עמק עכור" – על עמק יזרעאל, כי לפי שנקראו הנקמות כן אמר שישוב לפתח תקוה; ורש"י פירש: "עמק עכור" – על עומק הגלות שהיו שם עכורים יתן להם שם "פתח תקוה" ותוחלת, לפי שמתוך הצרות שיסבלו שם ישובו אל השם, ותהיה תשועתם וגאולתם כל כך גדולה שהאומה הזאת תשורר ותזמר לאלהי ישראל⁵¹ ותתן לו שבח והודאה רבה עליה, וזהו "וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים". כי 'וענתה' הוא מלשון 'שיר', כמו "ותען להם מרים" (שמות טו, כא); ו"ימי נעוריה" הם ימי התשועות שהיו לישראל מאויביהם בזמן דבורה⁵², ויתר השופטים, ובזמן דוד ששרו לאל שירות ותשבחות ובפרט ביציאת מצרים על הים⁵³.

footnotes: ⁴⁹ לפי ישעיה נא, ט. ⁵⁰ כרד"ק. ⁵¹ לפי עזרא ח, לה. ⁵² כרד"ק. ⁵³ כרד"ק.

וזכר שאחרי שובם מהגלות לא ישובו עוד לחטא, כי ימול השם אל לבבם הערל, ועל זה אמר: "והיה ביום ההוא נאם יי' תקראי אישי" וגו' (הושע ב, יח), רוצה לומר שבזמן ההוא תאמר האומה, שהיא אשת השם מתקדשת אליו ושהוא אישה ומנהיגה לא שר ולא כוכב, כי תהיה דבקה בו כדבקות האשה לאישה, וכל כך תהיה מתרחקת מעבודת הבעלים שאף לשם יתברך לא תקרא "בעלי"⁵⁴, כדי שלא ישמע שם הבעל על פיה, וזהו אמרו "ולא תקראי לי עוד בעלי, והסירותי את שמות הבעלים מפיה" (הושע ב, יט). ומאשר אמר עוד: "ולא יזכרו עוד בשמם", פירש רב סעדיה גאון⁵⁵ שהיו הייעודים שנים: האחד – בערך ישראל – "והסירותי את שמות הבעלים מפיה"; והשני – בערך אומות העולם כולם שלא יעבדו עבודה זרה עוד, וכמו שאמר (צפניה ג, ט): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד". ועל זה אמר כאן: "ולא יזכרו עוד בשמם", ששמות הבעלים לא יזכרו עוד בשמם משום אדם בעולם. וייעדם שלא ילכו עוד בגלות אחר וחרב לא תעבור בארצם משום אומה ולשון⁵⁶, ועל זה אמר: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה" וגו' (הושע ב, כ), שהוא משל לאויביהם שלא ילחמו עוד בהם, וגם המה בני ישראל בינם לבין עצמם לא תהיה עוד קטטה ומלחמה ביניהם, וזהו "וקשט וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ והשכבתים לבטח". ואפשר לפרש: "וכרתי להם ברית עם חית השדה" כפשוטו⁵⁷, ושהוא על דרך "וגר זאב עם כבש" (ישעיה יא, ו), כמו שפירשתי שם.

footnotes: ⁵⁴ כר"י קרא ורד"ק. ⁵⁵ מובא ברד"ק. ⁵⁶ לפי שבת קיח, ע"ב. ועוד. ⁵⁷ כרד"ק.

ואמנם אמרו: "וארשתיך לי" (הושע ב, כא) הוא, בהמשך המשל שהתחיל בו, כאילו השם יתברך עזב את אשתו לפי שזנתה תחתיו, ואחרי ששבה אליו וקראתו אישי והסירה שמות הבעלים מפיה יעשה לה הקב"ה ארוסין חדשים, והוא משל שתשוב שכינתו בתוכם, והשגחתו והנהגתו תדבק בהם. ואמר שלושה פעמים "וארשתיך" לרמוז אל שלושת הבתים⁵⁸ שעברו: האחד הוא, המשכן אשר עשה משה במדבר להוראת שעה, עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה⁵⁹ שיבנו בית עולמים; והשני – בית המקדש אשר עשה שלמה; והג' – הבית אשר בנה זרובבל והורדוס. ולפי שהמשכן שעשה משה לא היתה דעתו שיתמיד לעולמים, לכן אמר שלעתיד לבוא לא יהיה כן, וזהו "וארשתיך לי לעולם", שיהיה הבית האחרון נצחי לעולמי עד. וכנגד הבית אשר בנה שלמה שלא היה בו צדק ומשפט⁶⁰ חסד ורחמים⁶¹, כמו שביאר עמוס. אמר "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים", רוצה לומר שהבית העתיד להיות יהיה בזמנו – "צדק ומשפט" בארץ וגמילות חסדים ורחמים גדולים מבני אדם אלו לאלו. וכנגד הבית השני אמר "וארשתיך לי באמונה", וידיעת האלהים, כמו שאמר "וידעת את יי'", רוצה לומר שבבית שני רבו הצדוקים והמינים והאפיקורסים, ונתיסדה שם אמונת הגשמת האל מה שלא יהיה בבית העתיד, כי ימצא שם שלמות האמונה וידיעת השם הנכבד.

footnotes: ⁵⁸ רד"ק פירש על שלושה גלויות. ⁵⁹ לפי דברים יב, ט. ⁶⁰ לפי תהלים פט, טו. ועוד. ⁶¹ לפי זכריה ז, ט.

ולפי שאולי יאמר אומר שמא המערכה השמימית תחייב רעה וחורבן על ישראל, לכן אמר: "והיה ביום ההוא אענה נאם יי', אענה את השמים והם יענו את הארץ" (הושע ב, כג). רוצה לומר, שבזמן ההוא תדבק בהם ההשגחה האלהית, והוא יתברך בכוחו הבלתי בעל תכלית ישדד המערכות וירכב שמים⁶² בעזרתם וידריכם לטובתם, והוא אמרו: "אענה את השמים והם יענו את הארץ", רוצה לומר בגשמי ברכה ובהשפעות טובות. כי מפני שאמר למעלה בזמן הגלות והכעס "ולקחתי דגני", זכר עתה שבזמן התשועה יהיה בהפך, שהשמים יתנו טלם והארץ תתן יבולה⁶³.

footnotes: ⁶² לפי דברים לג, כו. ⁶³ כרד"ק ומעין ר"י קרא.

ואמנם אמרו: "והם יענו את יזרעאל" (הושע ב, כד), להגיד שהדגן והתירוש והיצהר עד עתה בזמן החורבן והגלות לא היו עונים לאומות היושבות עליה, אמנם בזמן התשועה תהיה ברכת השם בהם, כדי שיענו את "יזרעאל" שהוא ישראל, שזרעו האל בגלות, או שנענש בעונש יזרעאל וזרוע יי'⁶⁴ עליו, כי כמו שבפורענות קרא שם ישראל – "יזרעאל", לפי שהיו זרועים בגוים ונדונו בנקמת בית אחאב שנענש בדם "יזרעאל" – כן לענין הישועה קורא אותם "יזרעאל", לפי שהיו נזרעים בארצם⁶⁵, ולפיכך אמר אחריו וזרעתיה לי בארץ⁶⁶. וכנגד מלכות ישראל אמר "ורחמתי את לא רוחמה" (הושע ב, כה), שישובו על אדמתם, וכנגד בני יהודה אמר "ואמרתי ללא עמי עמי אתה", והוא יאמר אלהי שיתבדקו באלהיהם ויעבדוהו בלב שלם ונפש חפצה. ועם מה שפירשת הותר הספק הששי.

footnotes: ⁶⁴ לפי ישעיה נא, ט. ⁶⁵ כרד"ק. ⁶⁶ כרד"ק.

ואמנם אמרו אחרי זה: "ויאמר יי' אלי עוד לך אהב אשה אהובת רע" (הושע ג, א), כתבו המפרשים⁶⁷ שאחרי שהשלים הנביא דברי הנחמה, שב לדברי התוכחה כנגד בני דורו, כי כן דרך הנביאים לדבר בדבריהם תוכחה ונחמה. ואין כן דעתי, אבל שגם הזאת הפרשה מכלל הנחמה. וענינה, שאחרי שייעד על גלותם ועל גאולתם שהם שתי קצוות הזמן שיעבור עליהם, זכר מה שיהיה ביניהם, רוצה לומר בהיותם בגלות מצד הקדוש ברוך הוא עמהם, אם יסלק השגחתו מהם בהחלט או איך יהיה ענינו עמהם בתוך גלותם. וגם כן מצדם אם יפנו אל אלהים אחרים בגלות, כמו שהיו עושים בהיותם בארץ. ולכן זכר הנביא שעשה לו הקב"ה על זה משל שני בשציוה אותו שיאהוב באשה לא שיקח אותה לאשה, כמו שזכר בראשונה⁶⁸, אלא שיאהוב דרך חזק ואהבה לאשה שהיא "אהובת רע ומנאפת". ואין פירוש: "אהובת רע" שהיא אשת איש מקודשת אליו⁶⁹, אלא שהיא כענין הקדשה המנאפת עם כל אדם במחיר⁷⁰ ויש לה "רע" שירא שמו עליה לאסוף חרפתה, וזהו "אהובת רע ומנאפת", כי זה המורה על גודל ניאופה היות לה "רע" ומנאפת בפרסום. והיה זה כולו משל לשם יתעלה, שעם היות ישראל עובדי עבודה זרה שלא זזה עם כל זה אהבתו מהם אחר שהלכו בגלות. כי עם היות שגלו – שכינה גלתה עמהם, וזהו אמרו: "כאהבת⁷¹ יי' את בני ישראל", רוצה לומר אף על פי שבהיותם בארץ היו "פונים אל אלהים אחרים ואוהבי אשישי ענבים", כלומר נמשכים אחרי היין, כמו שאמר ישעיהו (ישעיה ה, יא): "הוי משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ילדיקם". ואמרו "אשישי ענבים" הוא כמו יין ענבים. הנה ביאר בזה שאף על פי שישראל בארץ פנו אל אלהים אחרים והיו כשיכורים בעבודתם אליהם, לא זז הקב"ה מלאהוב אותם גם אחרי היותם בגלות.

footnotes: ⁶⁷ רד"ק. ⁶⁸ לאמור: "קח לך אשת זנונים" (הושע א, ב). ⁶⁹ כפירוש רש"י. ⁷⁰ פרוצה. ⁷¹ בנדפס: "באהבת".

עוד ביאר ענינם בעצמם בגלותם והודיע, שעם כל צרותיהם שרבו מספר לא שבו לכסלת אבותיהם ולחטתיהם בעבודה זרה, אבל נפרדו ממנה, עם היות שהיתה השכינה האלהית והנבואה מסתלקת מהם, ועל זה אמר: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וגו' ואומר אליה ימים רבים תשבי לי לא תזני" וגו' (ג, ב-ג). האמנם מהו ענין "בחמשה עשר כסף" ומה רצה באמרו "שערים ולתך שעורים", הוא באמת דבר נעלם מאד. ויונתן תרגם: "ואכרה לי בחמשה עשר" – 'ופרקתינון במימרי ביום ט"ו לירח ניסן'. ועוד פירשו⁷² בו: בזכות אברהם יצחק ויעקב וי"ב שבטים, ושחומר שעורים ולתך שעורים הם גם כן ט"ו, כי ה"חומר" עשר איפות והלתך חצי "חומר". ורב סעדיה גאון פירש: שט"ו כסף וט"ו איפות שב"חומר" וב"לתך" הם כנגד משה ואהרן ומרים וי"ב נשיאים⁷³ שיצאו ממצרים. והרד"ק פירש: ט"ו כסף, כפי המתרגם על הגאולה שהיתה בט"ו בניסן, וש"חומר" ו"לתך" הוא מספר הימים משיצאו בני ישראל ממצרים עד שבאו מדבר סיני וקבלו שם התורה, כי חומר הוא ל' סאים; ולתך – ט"ו, הרי מ"ה יום והם ט"ו ימים שנשארו מניסן ול' של אייר. ומה שאמר "שעורים", שהוא מאכל הבהמות הוא, לפי שרוב העם שיצאו ממצרים עד שקבלו את התורה היו כבהמות כסוס כפרד אין חבין⁷⁴ עובדים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה משקבלו התורה נפקחו עיניהם ושרתה עליהם רוח חכמה ובינה. ורש"י כתב שמצא כתוב בשם רב האיי⁷⁵: "ואכרה לי" – קצבתי פדיונה לנגדי בדמים קלים, האומר ערך⁷⁶ נפשי עלי אם מבן ששים שנה ומעלה ט"ו כסף "וחומר ושעורים" ערך⁷⁷ הזכר מבן עשרים עד בן ששים – נ' שקל כסף, והם דמי פדיון זרע "חומר שעורים", שגם הוא נ' שקל "ולתך שעורים" דמי פדיון זרע לתך שעורים כ"ה שקלים ערך מבן חודש ועד בן חמש ה' שקלים, ובן חמש עד בן כ' – כ' שקלים, הרי כ"ה. ויונתן תרגם 'כסף' בפני עצמו שלא חברו עם ט"ו, ותרגם: 'ויהבת כסף תקליא כפור לנפשתיהון ואמרית דיהון מקרבין קדמי עומר אפקותא מעללת שעורין.

footnotes: ⁷² כל המובא להלן מובא ברד"ק. ⁷³ ברד"ק: 'שבטים'. ⁷⁴ ברד"ק: 'הבין'. ⁷⁵ לפסוק ג. ⁷⁶ יחס. ⁷⁷ יחס.

הנך רואה בעיניך חלוף דברי המפרשים בפסוק הזה ומה שישיג לכל אחד מהם מן החולשה והדוחק. ואין ספק שאין הכתוב כפשוטו ושהוא כולו בדרך רמז והמשל. וגם אני לא אחשך פי מלפרשו בדרך המשל והרמז בדרכים שונים:

הדרך האחד הוא, שאמר הנביא שישראל סבלו הגלות לתלאותיו עם בטחון נחמות שבאו בייעודי ט"ו נביאים שנבאו על גאולתם ותשועתם: הראשון היה דוד המלך בספר תהלים באותם המזמורים אשר אזכיר ואפרש על זה; הב' – ישעיהו בנבואותיו אשר פירשתי; והגי' – ירמיהו; והד' – יחזקאל; והה' – הושע; והו' – יואל; והז' – עמוס; והח' – עובדיה; והט' – מיכה; והי' – חבקוק; והי"א – צפניה; והי"ב – דניאל; והי"ג – חגי; והי"ד – זכריה; והט"ו – מלאכי. כי חמישה עשר נביאים האלה כולם נבאו וייעדו על הגאולה העתידה, כמו שפירשתי ואפרש בעזרת האל, ואליהם ישאו ישראל עיניהם בגלות. ולא זכרתי בכלל בלעם⁷⁸, לפי שלא היה מבני ישראל, אלא נביאי ישראל וחסידיו. ומפני שלייעודיהם ונבואותיהם נכספה וגם כלתה נפשם⁷⁹, לכן קראה "חמשה עשר כסף מלשון 'כוסף ותאוה'.

footnotes: ⁷⁸ המבשר הראשון. ⁷⁹ לפי תהלים פד, ג.

ואמנם "חמר ולתך שעורים" אמרו על הקללות שזכר משה, אם אותם שזכר בברית ערבות מואב (דברים כז, יא-כו), שהיו צ"ח קללות ועליהם אמר: "חמר שעורים", כלומר קיבוץ וציבור⁸⁰ גדול מהם, כי 'חומר' לשון 'קיבוץ' הוא כמו "חמר מים רבים" (חבקוק ג, טו); "חמרים חמרים" (שמות ח, י), עד שאמרו המדקדקים, שמפני זה נאמר "חומר" – לחם; וה"לתך" – הוא חצי החומר המידותיי. ורמז בו אל הקללות שזכר בברית חורב שהם מ"ט. ומפני שהיו קללות משנה תורה כפלים מאלה – קרא קיבוצם 'חומר' וקרא קללות בחקותי (ויקרא כו, יד-מה), שהם מחציתם בשם 'לתך' שהוא חצי ה'חומר'.

footnotes: ⁸⁰ הצטברות.

והנה קרא אותם הקללות "שעורים" מפני שיתוף השם, כי 'שעורים' הנחתו הראשונה הוא על ה'סער' מלשון "חרבו מאד" (ירמיה ב, יב); "ובשערה דרכו" (נחום א, ג); "וקדמונים אחזו שער" (איוב יח, כ); "וסביביו נשערה מאד" (תהלים נ, ג); "וישתער עליו מלך הצפון" (דניאל יא, מ). הנה אם כן, אמר "חמר שעורים" – על הקללות אשר בפרשת 'כי תבא'; "ולתך שעורים" – על הקללות אשר בפרשת בחקותי (ויקרא כו, טז-יט), שהם מחציתם, שאלו ואלו היה צעד וחורבן לישראל, וכמו שבהם ובפרשיות שבאו עליהם ייעד משה אדוננו על גלותם וצרותיהם, כך ייעד על גאולתם וישועתם. והם עדות ברורה להם שהיו צרותיהם השגחיות ושהם מיד יי', ולכן יסבלו אותם בגלות ויצדיקו עליהם את הדין, וכאשר יתנו עיניהם בקללות שהם "חמר שעורים ולתך שעורים", ובנחמות שבהם, וש"בחמשה עשר כסף" הנביאים ישבו ימים רבים בגלות מבלי זנות אחרי העבודה הזרה, ויחל ישראל אל יי' בכל צרותיהם. ולרמוז על הענין הזה אמר הנביא: "ואכרה לי בחמשה עשר⁸¹ כסף" וגו', כלומר קצבתי עמה במחיר נבואות הנביאים וייעודי ספר תורת משה, שימים רבים תשב לי בגלות שלא תזנה אחר העבודה זרה "ולא תהיי⁸² לאיש אחר וגם אני אליך" (הושע ג, ג). רוצה לומר, שלא אמיר אותך באומה אחרת ולא אייחד השגחתי בעם אחר.

footnotes: ⁸¹ בנדפס: "ט"ו". ⁸² בנדפס: "תהיה".

ולפי שאמר: "ימים רבים ישבו בני ישראל" (הושע ג, ד), רוצה לומר בגלות⁸³ ארוך "אין מלך ואין שר" עליהם. ועם היות שאין להם זבח ובית מקדש לזבוח לאלהים⁸⁴, הנה לא תהיה בניהם מצבה לעבודה זרה⁸⁵, ואין אפוד ותרפים לבקש העתידות מהבעלים⁸⁶, כמו שהיו עושים אבותיהם. ואפשר לפרש: "ולא תהיי לאיש וגם אני אליך", שבגלות לא תהיה האומה עובדת לאלוה אחר⁸⁷ אף על פי שאין הקב"ה ולא שכינתו ביניהם, וזהו "וגם אני אליך", כלומר וגם אני לא אהיה "אליך". כי מלת 'לא תהיי', שזכר למעלה מושכת עצמה ואחר עמה. והענין שסילק שכינתו מעליהם, וזהו שפירש "כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך" וגו', רוצה לומר שישבו שנים רבות בגלות ארוך ומלכם שהוא הקב"ה אינו עמהם, ועם כל זה "אין שר", רוצה לומר שאינם עובדים לאחד משרי מעלה, וכן אין זבח ולא מזבח ביניהם לאלהים ואין מצבה לעבודה זרה, ואין אפוד לשאול באורים ותומים מהאל יתברך⁸⁸, ואין תרפים מעבודה זרה. זהו הדרך הראשון בפירוש בכתובים האלה.

footnotes: ⁸³ כרד"ק. ⁸⁴ כראב"ע. ⁸⁵ כרד"ק. ⁸⁶ מעין רד"ק. ⁸⁷ כרש"י. ⁸⁸ כר"י קרא.

והדרך השני בפירושם הוא, שאתה תמצא בפרשת 'בחקותי' מ"ט קללות (ויקרא כו, טז-יט), ובפרשת 'והיה כי תבא' (דברים כו) צ"ח שהם הכפל, כמו שזכרתי ויעלו כולם לקמ"ז קללות כמספר שנות יעקב ושירות⁸⁹ תהלים כדעת חכמינו זכרונם לברכה⁹⁰. וכאשר תבוא זה המספר חמישה עשר פעמים – יעלו כולם אל אלפים ומאתיים וחמש והם השנים שעברו מן היום שהתחילו הגלויות בישראל בימי יהוא בן נמשי בסוף מלכותו, שנאמר שם (מלכים ב י, לא-לב): "ויהוא לא שמר ללכת בתורת יי' אלהי ישראל בכל לבבו, לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל", ומיד נאמר: "בימים ההם החל יי' לקצות בישראל ויכם חזאל בכל גבול ישראל" וגו'. וידוע שיהוא מלך בשנת ג' אלפים וס"ב ליצירה וימלוך כ"ח שנה, וארבע שנים לפני מותו התחילו הצרות האלו וכאשר תמנה משם אלפים מאתים וחמש שנים, שהוא המספר שזכרתי למעלה יגיעו לשנת חמשת אלפים ומתאיים ותשעים ואחת ליצירת העולם, שאז יהיה קץ הימין ואחרית הזעם ותשועת ישראל, כי הוא הקץ אשר נמצא במגילה בגנזי רומי בכתב אשורית, כמו שהעיד רב נחמן בר תחליפא, כפי מה שנזכר בפרק חלק (סנהדרין צז, ע"ב), וביארתי ענינה בשער הראשון מהמעין הי"ב ממעיני הישועה. ועל זה אמר הנ' שקצב עם האומה, רוצה לומר שראה שתתארך גלותה ט"ו פעמים אותו המספר מ"חמר השעורים" שהם מ"ט הקללות שבפרשת 'כי תבא' (דברים כו), ומ"לתך שעורים" שהם מ"ט הקללות שבפרשת בחקותי (ויקרא כו, טז-יט), שהם כולם שנות ראינו רעה⁹¹ וגלות אלפים ור"ה שנה משהתחילו הגלויות בימי יהוא עד אחרית הזעם, כמו שנזכר. וקראם "כסף", להגיד שבכל השנים ההם יחל ישראל אל יי'⁹² בכוסף גדול ותשוקה נמרצת כאיל תערוג על אפיקי מים⁹³. והתבונן שעשה מספר חילוק "חמר ושעורים" – בפני עצמו, "ולתך שעורים" – בפני עצמו, לפי שקללות 'בחקותי' היו מ"ט כמספר השנים שהיו מהתחלת הגלויות בימי יהוא, כמו שנזכר ט"ו פעמים, שהם כולם תשל"ה עד מצור ירושלים בבית שני. וכן "חמר שעורים", שהוא רמז לצ"ח קללות שבפרשת 'כי תבא', כשיכפל מנינם ט"ו פעמים יהיו אלף וארבע מאות ושבעים כמספר השנים אשר היו מעת שסמך טיטוס וחיל רהרומיים על ירושלים עד הגאולה העתידה שמצאו במגילה, כמו שזכרתי. ומפני זה עשה שני מנינים נבדלים ובאו הקללות בשתי הפרשיות ההם, רומזות לזה בעצמו.

footnotes: ⁸⁹ מזמורי. ⁹⁰ מסכת סופרים פרק טז, הלכה יא [מסכת זו מצויה בסוף מסכת עבודה זרה]. ⁹¹ לפי תהלים צ, טו. ⁹² לפי תהלים קל, ז. ⁹³ לפי תהלים מב, ב.

והגיד הנביא עוד, שמאותו מספר מהשנים רובם והוא כל ימי בית שני וגם כל ימי היות ישראל בגלות, לא יהיה עוד ביניהם עבודה זרה, והוא אמרו: "ואומר אליה ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש" (הושע ג, ג), כמו שפירשתי.

והודיע שבסוף הגלות "ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם" (הושע ג, ה), רוצה לומר שיתחרטו מכל אשר עשו אבותיהם מחילוק המלכויות וסורם מאחרי יי', ולכן יבקשו את יי' אלהיהם ללכת אחריו ולדבקה בו, ואת דוד מלכם שימלוך עליהם איש מזרעו. כי עם היות שבראשונה בתחילת כבושם ישימו להם ראש אחד שהוא כמו שפירשתי – משיח בן אפרים להילחם באויביהם ביום יזרעאל, הנה הוא ימות במלחמה וישראל יבקשו את דוד מלכם חטר מגזע ישי⁹⁴ אשר יבחר יי' בו שימלוך עליהם. ועם היות שבימים הראשונים אבותיהם בהיות שכינת יי' בתוכם לא פחדו ולא יראו מפרידתה והסתלקותה אף על פי שהתרה בהם פעמים רבות "אלכה ואשובה אל" (הושע ב, ט) מקומי, הנה בזמן הגאולה לא יהיו כן אבל יפחדו אל יי' ואל טובו, רוצה לומר שייראו ויפחדו מאברתו ויעשו באופן שלא יפרד עוד מהם.

footnotes: ⁹⁴ לפי ישעיה יא, א.

ובמסכת סנהדרין פרק כהן גדול⁹⁵ דרשו על מה שאמרו ישראל בימי רחבעם בן שלמה: רבי שמעון בן יוחאי אומר בשלושה דברים מאסו ישראל בימי רחבעם: במלכות דוד ובמלכות שמים ובבית המקדש, הדא הוא דכתיב (שמואל ב כ, א): "אין לנו חלק בדוד", כמשמעו לאהליך ישראל. אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך. ראה ביתך דוד – זה בית המקדש. אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואים סימני ישועה וגאולה עד שיחזרו ישראל לבקש שלושתם, הדא הוא דכתיב: "אחר ישובו בני ישראל ובקשו את יי' אלהיהם". זה מלכות שמים ואת דוד מלכם כמשמעו. "ופחדו אל יי' ואל טובו" – זה בית המקדש. כמה דאת אמר "ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג, כה). העירו בזה לדבר עליון מנפלאות תמים דעים⁹⁶, והוא שבית דוד הוא דבר מצרן⁹⁷ וסמוך לבית אלהים ומלכותו בקרב ישראל דבר למלכות האל בעמו. הלא תראה שבבנין שלמה, בנה את בית יי' ואת בית המלך יחד, ובחורבן ירושלים נאמר (מלכים ב כה, ט): "וישרוף את בית יי' ואת בית המלך", וכשפרקו השבטים מעליהם מלכות בית דוד מיד פרקו מלכות שמים. ובבית שני שלא היתה שם מלכות בית דוד לא היתה שם שכינה. ובאחרית הימים גם כן יבקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם.

footnotes: ⁹⁵ מצאנו במדרש שמואל פרשה יג. ⁹⁶ לפי איוב לז, טז. ⁹⁷ צמוד.

והנה התבארו בנבואה עצומה הזאת שמונה עיקרים: האחד – תשועת האומה וגאולתה, כמו שאמר: "אחר ישובו בני ישראל", ואמר: "ונקבצו בני יהודה" וגו' (הושע ב, ב), והוא העיקר השלישי מעיקרי נבואות ישעיהו. והשנית, שישובו עשרת השבטים מגלותם וישבו על אדמתם, וכמו שאמר: "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו", ואמר: "ורחמתי את לא רוחמה" (הושע ב, כה), שהוא מלכות ישראל, כמו שנזכר, והוא העיקר הרביעי מעיקרי נבואות ישעיהו. והשלישי – נקמת האומות במלחמה ביום יי' הגדול והנורא⁹⁸ שילחם בם, וכמו שאמר: "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב, ב), והוא העיקר הא' מעיקרי נבואות ישעיהו. והרביעי, שתהיה הגאולה העתידה דוגמת יציאת מצרים, שנאמר: "והולכתיה המדברה" וגו' וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים" (ב, טז-יז), והוא העיקר החמישי מעיקרי נבואות ישעיהו. הה', שתשוב השכינה ביניהם, וכמו שאמר: "וארשתיך לי באמונה", ואמר: "ואמרתי ללא עמי עמי אתה, והוא יאמר אלהי" (הושע ב, כה), וזהו העיקר השמיני מעיקרי נבואות ישעיהו. הו', שלא ישובו עוד לגלות, וכמו שאמר: "וכרתי להם ברית ביום ההוא וגו', והשכבתים לבטח" (הושע ב, כ), והוא העיקר הי"א מעיקרי נבואות ישעיהו. הז', שיקבלו האומות אמונת השם יתעלה, כמו שאמר: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם" (הושע ב, יט), והוא העיקר הי"ב מעיקרי נבואות ישעיהו. הח', שבגאולה העתידה ימלוך עליהם מלך מבית דוד, כמו שאמר: "ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם" (הושע ג, ה), והוא העיקר העשירי מעיקרי נבואות ישעיהו.

footnotes: ⁹⁸ לפי יואל ג, ד.

וכבר הוכחתי בעיקרי נבואות ישעיהו, שהעיקרים המיועדים האלה אי אפשר לפרשם, לא בדרך רוחני על הנפש, כדברי הנוצרים; ולא על זמן בית שני, כל שכן עם שאר הדברים שהנביא הושע ביאר וגילה בנבואה הזאת מענין הגלות ודבר הגאולה, כמו שפירשתי שלא גילו אותם כל כך שאר הנביאים, ואולי שלכן נקרא הושע מפני מה שביאר, שניבא מענין הישועה.