הנבואה השנית היא בפרשת (ישעיה י, לג): "הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה במערצה" וגו' ושאר הפסוקים, עד "כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (שם יב, ו).

והנבואה הזאת, כבר חשבו אנשים²⁹ לפרשה על חזקיהו שהוא היה (יא, א-י) "חוטר מגזע ישי... ונצר משורשיו ונחה עליו רוח יי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי'", ולא היה שופט למשמע אזניו "ולא למראה עיניו", כי אם בהמתנה וחקירה רבה. ושענין "וגר זאב עם כבש" היה משל לרוב השלום וההשקט, שהיה בימיו³⁰. וש"עומד לנס עמים" נאמר על נס "צל המעלות" (ישעיה לח, ח), שנעשה לו ושהיתה מנוחתו כבוד, לפי שהמנוחה והשלום שהיה לו עם כל סביביו היה לכבודו. ושענין "כי מלאה הארץ דעה" הוא שנתפשטה התורה והדעה בימיו בכל ארצו. וגם פירשו: "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" – על מיתת סנחריב ומפלת מחנהו מתוך תפילתו.

footnotes: ²⁹ רבי משה הכהן המובא בראב"ע. ³⁰ ראה ראב"ע.

והפירוש הזה הוא שקר מבואר מפנים. ראשונה, שכאשר נאמרה נבואה זו כבר היה נולד חזקיהו והיה נער בן עשר שנים ויותר, ואיך אם כן יאמר עליו (ישעיה יא, א-יא) "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה", שמורה שיולד ויצא לעולם ימים רבים אחרי הנבואה ההיא. ושנית, שהיה חזקיהו לא מצאנו לו גבורת וחוזק לב שבעבורו יאמר עליו "ונחה עליו רוח יי'... רוח עצה וגבורה". ושלישית, כי לא היה כל כך שלום בימיו שיאמר עליו "ושעשע יונק על חור פתן". וגם שנסבול כל זה הלא ישאר ספק עצום קשה ההתרה מאד והוא אמרו מיד: "והיה ביום ההוא יוסיף יי' שנית ידו לקנות שאר עמו אשר ישאר מאשור" וגו'. וכל מה שנזכר בפרשה ההיא מחזרת השבטים מאשור, ושאר הדברים שנזכרו בפרשה, אי אפשר שיפורשו לא על זמן חזקיהו ולא על זמן בית שני.

והנה אוכיח זה מן הכתובים בפירוש הפרשה. ואי אפשר לחלק בין הפרשיות ולומר שפרשת "ויצא חטר" נאמרה על חזקיהו; ופרשת "והיה ביום ההוא יוסיף יי' שנית" נאמרה לעתיד לבא, לפי שהנביא ביאר באמרו: "והיה ביום ההוא" (ישעיה יא, י), שבאותו זמן עצמו שיהיה ענין הפרשה הראשונה, יהיה ענין ³¹השניה. ולכן מחוייב שיתאחדו ויתדבקו שתיהן בפירושם.

footnotes: ³¹ הפרשה.

וכמה וכמה נתחבטו מפרשי הנוצרים בפרשת (יא, יא-טו) "יוסיף יי' שנית ידו", כי לא יכלו ליישב כפי תעתועיהם חזרת השבטים ונפוצות יהודה "והחרים יי' את לשון ים מצרים", ושאר הדברים שנזכרו בפרשה ובאו בדחקים זרים, כדי לפתרם באופן שלא יורו על העתיד, כמו שתראה בדברי ניקולאס המפרש הגדול³² שלהם. אבל הכתובים הן המה יעידון הנרצה בהם.

footnotes: ³² ניקולאוס מלירה (Nicolaus Lyranus), מלומד, פרשן מקרא ותיאולוג צרפתי (? 1349-1270). היה בין פרשני המקרא הנוצרים המובילים, ידע השפה העברית ואף הכיר פרשנות יהודית במיוחד זו של רש"י.

האמנם כדי שתבוא על אמתת פירושם ראוי, שתתעורר בה על דברים:

האחד – מה ענין הנבואה הזאת במקום הזה. כי אם עדיין ישעיהו לא נתנבא על חורבן בית יי' וגלות ירושלים – לא הראשון ולא השני, איך נאמר שניבא על גאולתו ועל נחמתו העתידה?

והב' – אם תחילת הנבואה הזאת בעניני משיח צדקנו הוא בפסוק (ישעיה יא, א) "ויצא חוטר מגזע ישי", והכתובים הקודמים אליו הם מענין סנחריב אשר קדם זכרו, למה אם כן היה הפסק הפרשה (ישעיה י, לג) מ"הנה האדון יי' צבאות". והיה ראוי שיהיה³³ מ"ויצא חטר מגזע ישי".

footnotes: ³³ הפסק הפרשה.

והג' – למה יחס משיח צדקנו אל 'ישי' ולא אל 'דו'ד, שהיה התחלת המלכים והנביא קרא למשיח צדקנו בשם 'דוד', שנאמר (יחזקאל לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ולא זכר ישי גם, שפעם יקראהו הכתוב כאן "חטר", פעם – "נצר" ופעם – "שרש ישי" (יא, א-י).

הארבע – בפסוק "ונחה עליו רוח יי'", שזכר ששה שלמויות: חכמה ובינה, ועצה וגבורה, ודעת, ויראת יי'. ולא הזכיר שאר המידות המשובחות כענוה ומשפט שפלות הרוח, וכבישת היצר. ועוד, שלמה כלל כל אותם ששת השלמויות בשלוש רוחות: רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי', ולא זכר בכל אחד ואחד מהם? גם לא זכר "רוח משפט ורוח בער", כמו שזכר ישעיהו (ישעיה ד, ד) עצמו במקום אחר.

הה' – באמרו (ישעיה יא, יא) "יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר" וגו'. ולמה קרא הגאולה העתידה שנית, כי בערך אל יציאת מצרים ועליית בבל תהיה היא שלישית ולא שנית?

ועתה שמע פירוש הנבואה הזאת על בורייה. הנה בספרים המדוייקים אשר לנו, מצאנו ראינו הפסק והתחלת הפרשה בפסוק "הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה במערצה" (ישעיה י, לג), ולכן ראוי שנאמין שמשם תתחיל הנבואה העתידה הזאת, ואף שתהיה התחלת הפרשה ב"ויצא חטר", לא יתחלף הפירוש בענינה.

וענין קישורה עם הנבואות הקודמות הוא בשני פנים: הראשון, שאחרי שזכר למעלה גלות עשרת השבטים על ידי סנחריב ואחרי כן נזכרה מפלתו ומפלת עמו שהגלו אותם, ראה האל יתברך להודיע לנביא מה יהיה אחרית אלה, האם ישובו על אדמתם בזמן מהזמנים. ולכן נסמכה הפרשה הזאת להודיע ש"אדון ה' צבאות" יעשה בשאר האומות באחרית הימים יותר ויותר ממה שעשה בסנחריב שיכרות אותה בידו החזקה, כי זה הוא המכוון כ"מסעף פארה במערצה". ורמי הקומה שהם המלכים ושרי האומות³⁴ יהיו גדועים ונכרתים והגבוהים בארצותם לגוייהם יושפלו. ולפי שתהיה השחתת האומות וחורבנם אלו עם אלו בחרבם ובקשתם ומתוך כך וכך יתגלה, מלך המשיח וימלט עמנו. לכן אמר: "ונקף סבכי היער בברזל" (ישעיה י, לד), שימיתו ויהרגו אלה לאלה ומתוך כך הלבנון שהוא בית המקדש, כמו שאמר הנביא (זכריה יא, א): "פתח לבנון דלתיך"; "באדיר יפול" (ישעיה י, לד), שהוא הקב"ה אדיר במרום ה', שתחזור האבידה לבעליה או ביד מלך מלך המשיח שנקרא 'אדיר', שנאמר והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא. ולזה סמך ויצא חטר מגזע ישי" (ישעיה יא, א), ואז ישובו השבטים משביים, כמו שבא בפרשה "יוסף ה' שינית".

footnotes: ³⁴ כרש"י.

ואופן השני מהפירוש הוא, שבתחילת הנבואה ראה הנביא חורבן ירושלים ובית ה' וגלות בני ציון היקרים, ועל זה אמר: "הנה האדון ה' צבאות מסעף פראה במערצה". רוצה לומר, שהקב"ה יחריב ירושלים החזקה ורמי הקומה שהם בני יהודה ילכו בגלות גדועים. "ונקף סבכי היער" (ישעיה י, לד), שהוא משל לחוזק ירושלים יפול ביד נבוכדנצאר מלך בבל שהיה קשה כברזל, והלבנון שהוא בית המקדש יפול ביד אותו מלך בבל האדיר. ואולי אמר: "ונקף סבכי היער כברזל" – על חורבן בית ראשון; "והלבנון באדיר יפול" – על ענין חורבן בית שני שנפל ביד רומי אדיר וחזק. ואחרי שיעד על החורבן, יעד על הגאולה באמרו: "ויצא חטר מגזע ישי". והנה יחס מלך המשיח אל ישי, אם לפי שישי היה צדיק גמור ולא חטא מימיו, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (שבת נה, ע"ב), שמת בעטיו של נחש, שהכונה בו שמת בגזרת האדם הראשון לא בעבור חטאו, ולכן יחס המשיח אליו, לפי שהיה מעוטר ביראת השם כישי.

והיותר נכון הוא, שהנביאים קראו למלך המשיח דוד, כמו שאמר (יחזקאל לז, כה): "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", ומפני זה לא אמר כאן "ויצא חטר מגזע" דוד שיורה שיבוא מזרעו, כי הוא נקרא כשמו, ויהיה כאילו הוא עצמו. אבל אמר: "חטר מגזע ישי", כאילו הוא דוד שיצא מגזע ישי אביו. ואמרו: "ונצר משרשיו יפרה", רוצה לומר שיקום נצר אחד משרשי ישי – והם דוד ושלמה בנו, כי מלך המשיח יבוא מהם ויתדמה להם במידות ובדעות שנמצאו בשורשים השלמים ההם.

והנה הזכיר הנביא עשר תארים שימצאו במלך המשיח, שהם תנאים הכרחיים שמציאותו, שאי אפשר שימצא בלתם:

התנאי הראשון – מיוחסו ומשפחתו. רוצה לומר, שיהיה מזרע בית דוד מגזע ישי החסיד ונצר משורשיו – דוד ושלמה האלהיים. והיה זה לפי שיעקב אבינו נתן הממשלה והמלכות באומה אל שבט יהודה, כמו שאמר (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", והשם יתברך בכל משפחות בית יהודה בחר בדוד עבדו³⁵. ולא היה הייעוד שתמיד יהיה כסאו לעד, ומפני זה יחוייב שיהיה המושיע מזרעו ולא מזרע אחר עד שישב במקומו ובכסא דוד³⁶ ויקרא כשמו. והתנאי הזה מבואר הוא, שלא נתקיים בבית שני, לפי שלא היו שמה המלכים מבית דוד כי אם פעם מן החשמונאים מזרע אהרן הכהן, ופעם משאר השבטים וגם מן הגרים בהורדוס ובזרעו, שהיתה אמם אדומית.

footnotes: ³⁵ לפי תהלים עח, ע. ³⁶ לפי שמואל ב ג, י.

התנאי השני הוא במדרגת נבואתו, שמלך המשיח נביא במדרגה עליונה, וכמו שאמר (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח יי'". ואמר (שם, ג-ד): "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים". וכן אמר זה הנביא עצמו (ישעיה מב, א): "הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי נתתי רוחי עליו".

וגם התנאי הזה לא נתקיים בחזקיהו מלך יהודה, כי לא היה נביא וכל שכן שלא נתקיים בבית שני, שנסתלקה מהם הנבואה ורוח הקודש.

התנאי הג' מחכמתו, כמו שאמר (ישעיה יא, ב): "ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת יי'". וגילה הנביא בזה המאמר דרוש אמתי והוא, שכאשר נתבונן נמצא עם השלמויות השכליות דבקים ונמשכים אחריהם חסרונות. האחד, שהאיש השלם בעיוניות יסבול ידיעת המדיניות, לפי שבהיות השכל האנושי טרוד בעיוני תמעט השגתו במעשי. והחיסרון השני הוא, שנמצא תמיד השלם בשכל המעשי בעצותיו ותחבולותיו, שלא יהיה גבורה בחוזק האברים. כי כמו שזכר הפילוסוף³⁷ על המעט והזרות ישלים הטבע אדם אחד בכוחות הגופניות והשכליות יחד. והחסרון השלישי הוא שהשלם בחכמה ובעיון ומפליג בו ימצא על הרוב נוטה מדרך האמונה התוריית, ועל זה אמר שלמה (קהלת ז, טז): "ואל תתחכם יותר למה תשתומם".

footnotes: ³⁷ ככל הנראה אריסטו.

ויעד הנביא כאן, שמלך המשיח בשלמות חכמתו להיותה בדרך נס לא ימצאו עמה אחד מהחסרונות האלה, כי הוא בהשתלמו בשכל העיוני ישתלם גם כן בתבונה, שהוא פועל השכל המעשי, ועל זה אמר (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה". רוצה לומר, שברוח אלהין קדישין³⁸ ועל דרך הפלא ימצא בו רוח, שיכלול יחד החכמה העיונית והבינה המעשית.

footnotes: ³⁸ לפי דניאל ד, ה.

גם לא ימצא בו החיסרון השני, כי יהיה רוחו "רוח עצה וגבורה", כלומר שבהיותו בעל עצה ונבון תחבולות יקנה³⁹, יהיה גיבור כארי⁴⁰. גם לא ימצא בו החיסרון השלישי, כי בהיותו שלם ברוח דעת תתחבר בו גם כן יראת ה'.

footnotes: ³⁹ לפי משלי א, ה. ⁴⁰ לפי אבות ה, כ.

הנה בזה זכר שלמות חכמתו. ולהיותה נכללת בשלושת הסוגים האלה זכר שלושת הרוחות⁴¹ בלבד, ולא זכר רוח משפט ולא שמות אחר, לפי שהיתה הכונה לספר שלמותו בחכמה ולא לדבר אחר.

footnotes: ⁴¹ רוח חכמה ובינה; רוח עצה וגבורה; רוח דעת ויראת ה'.

וגם התנאי⁴² המופלא הזה לא נמצא בימי חזקיהו ולא באנשי בית שני, כי הוא מיוחד ומסוגל להמצא במלך המשיח.

footnotes: ⁴² התנאי השלישי.

התנאי הרביעי הוא שיהיה מלך המשיח כובש את יצרו ונבדל ונפרד מהתאוות הגשמיות. וידוע, כי מחמשת החושים החיצוניים היותר גס ועב מהם הוא חוש המישוש, אשר לגסותו חרפה לנו ובו נפלו אזהרות העריות כולן. ואחריו בגסות הוא חוש הטעם שהוא גם כן מישוש מה, אלא שהוא מיוחד בדברים הנטעמים, ובו נפלו האזהרות המאכלות אסורות. ושני החושים האלה לא יוחסו בספרי הקודש לאלוה יתברך מפני גסותם, כמו שזכר הרב המורה⁴³ והנביאים כולם, גם החכמים השלמים היו מתרחקים מהם מפני חרפתם כי רבה היא. אמנם החוש השלישי שהוא הריח, הוא יותר רוחני ולכן ישיג מושגיו בהתרחקו מהם ויוחס אליו יתברך, כמו שאמר (בראשית ח, כא): "וירח ה' את ריח הניחוח". והנאת החוש הזה הוא דבר נאות למלכים ויועצי ארץ⁴⁴, כמו שאמר ממשל (שה"ש ה, א): "באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי", עד שנזכר בדברי הימים (ב' טז, יד) בסיפור מיתת אסא מלך יהודה "ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד, וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה, וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד".

footnotes: ⁴³ מורה נבוכים חלק ב', לו. ⁴⁴ לפי איוב ג, יד.

ואמנם שני החושים הנשארים, שהם הראות והשמע הם יותר רוחניים, ולכן ישיגו מוחשיהם ממרחק יותר רחוק. והיו שני החושים האלה יותר מתיחסים ומיוחדים להשגת החכמה. וכל זה אמר שלמה (משלי כ, יב): "אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם". ולהיות חוש השמע יותר מיוחד, לזה אמר (שם טו, לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין".

הנה אם כן, מחמשת החושים שנים מהם מישוש והטעם – הם גסים ועבים; ושניים מהם הראות והשמע – דקים רוחניים; וחוש הריח – באמצעי ביניהם. ולכן זכר הנביא כאן, שמלך המשיח לא די שלא היה נטייתו אחרי שני החושים הגסים כשאר בני אדם, אבל אף בענין ה'ריח' שהוא יותר דק מהם, לא ישתמש ממנו ביתר המלכים לתכלית התענוג וגסות הרוח כי אם לעבודת השם יתברך, וזהו אמרו (ישעיה יא, ג): "והריחו ביראת ה'".

וזכר שאף משני החושים הדקים הרוחניים לא ישפוט בהם כל כך, וזהו: "למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" (שם), וכמו שיתבאר התנאי החמישי בענין המשפט שיהיה מלך המשיח רודף צדקה ומשפט, וכמו שאמר עליו זה הנביא עצמו (מב, א-ד): "נתתי רוחי עליו ומשפט לגוים יוציא"; ואמר: "ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו". להגיד שיהיה בעל משפט לא לבד בקרב עמו, כי אם גם בכל האומות. ועתה ביאר שעם היות כפי הדין אין לו לדיין, אלא מה שעיניו רואות, וכפי מה שישמע מטענות הבעלי דינים ומעדות העדים, הנה מלך המשיח "לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח" בני אדם, כי הוא יידע הדברים כפי אמתתם מדרך הנבואה ורוח הקודש, וכיד אלהיו הטובה עליו⁴⁵ ישפוט "בצדק דלים" (ישעיה יא, ד), בענין המשפט וענין התוכחה, והלימוד יוכיח "לענוי ארץ" (שם).

footnotes: ⁴⁵ לפי עזרא ז, ט.

וזכר הדלים והעניים וכל שכן העשירים וגדולי ארץ. והענין כולו, שיהיה משפטו תמיד מסכים אל האמת. וכבר אמרו בשלמה שהיה מכיר בפני הבעלי דינים מי שהיה משקר, והיה משפטו אלהי ובזה הדרך או בשלמות יותר גדול, זכר שיהיה במלך המשיח (ראש השנה כא, ע"ב)⁴⁶.

footnotes: ⁴⁶ וראה גם ספר הזהר חלק ב' דף עח, ע"א: "כהאי גוונא ידע שלמה מלכא, ידע בכורסייה, דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה דחילו ואימתא נפיל עליה, וביה הוה דאין דינא בלא סהדין, בגין דדיוקנין הוו בכורסייה, וכל מאן דמקרב בשקרא מכשכשא ההוא דיוקנא, והוה ידע שלמה מלכא דבשקרא קאתי, בגין כך אימתא דכורסיה הוה נפיל על כלא, וכלהו אשתכחו זכאין קמיה. מלכא משיחא בריחא, כמה דאת אמר (ישעיה יא, ג) והריחו ביראת יהו"ה, ולא למראה עיניו ישפוט וגו'

וגם התנאי הזה לא היה בחזקיהו, כי אף על פי שהיה חכם לא היתה ידיעתו נסיית אלהית וכל שכן שלא נמצא כזה בבית שני, שהשחית כל בשר את דרכו⁴⁷ ורבו הפריצים ומלאה הארץ חמס⁴⁸.

footnotes: ⁴⁷ לפי בראשית ו, יב. ⁴⁸ לפי בראשית ו, יא.

והתנאי הששי שימצא במלך המשיח הוא, בעל הנסים והנפלאות אשר יעשה שלא כמנהג הטבעי, כי בסיבת דבקותו באלהיו ובכוח נבואתו יעשה אותות ומופתים, וכמו שניבא יואל הנביא (יואל ג, א-ג): "והיה אחרי כן⁴⁹ אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו'. ונתתי מופתים בשמים ובארץ". כי לפי, שבחורבן בית המקדש נסתלקה הנבואה ומעשה הנסים כמאמר המשורר (תהלים עד, ט): "אותותינו לא ראינו אין עוד נביא", לכן היה משורת הדין שבשוב יי' את שיבת ציון⁵⁰ ישובו שני החסדים האלה לקדמותם, רוצה לומר הנבואה והפלאות. ולכן אחרי שזכר הנביא בכאן שמלך המשיח יהיה בו רוח נבואה זכר גם כן שיעשה אותות ומופתים, וזהו: "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיה יא, ד). רוצה לומר, שלא יצטרך להילחם עם האומות לא בחיל ולא בכוח⁵¹, כי הוא "בשבט פיו" יכה הארץ, והמדינה שתמרוד בו ואם איש אחד⁵² יחטא "ברוח שפתיו ימית" (שם) אותו רשע ויכלהו. והענין שעל פי דברו ותפילתו על גוי ועל ממלכה⁵³ ירד אש אלהים מן השמים⁵⁴ וישרפהו, או תבקע האדמה⁵⁵ ותבלעהו, או ימיתהו הארי והנחש ושאר שלוחי ההשגחה, כמו שהיה ענין אליהו כאמרו (מלכים ב א, י): "אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך". וכן נאמר באלישע (שם שם ב, כד): "ויקללם בשם יי' ותצאן שתים דובים מן היער" וגו'.

footnotes: ⁴⁹ בנדפס: "והיה ביום ההוא...". ⁵⁰ לפי תהלים קכו, א. ⁵¹ לפי זכריה ד, ו. ⁵² לפי בראשית מב, יא. ⁵³ לפי ירמיה יח, ז. ⁵⁴ לפי מלכים ב א, יב. ⁵⁵ לפי במדבר טז, לא.

וגם התנאי הששי הזה מבואר שלא נתקיים בחזקיהו, ולא בימי בית שני.

התנאי השביעי הוא רוב השלום שיהיה בארץ בימי מלך המשיח. ולפי, שהמלחמות בין בני אדם או בסיבת חמדם לגזול זה לזה או לחלק האמונות והדתות, לכן אמר (ישעיה יא, ה): "והיה צדק אזור מתניו" – כנגד החמדה; וכנגד חילוף הדתות והאמונות אמר: "והאמונה אזור חלציו". רוצה לומר, שלא יהיה חמס ושוד בארץ, כי הצדיק ידבק במלך המשיח כאילו הוא "אזור מתניו", או יחזור אל העולם כולו שיתרבה בו הצדק והמשפט והשלום. וגם כן לא יהיה בין בני אדם חילוף אמונות, כי תהיה האמונה "אזור חלציו". ובסיבת הסכמת העולם בצדק ובאמונה יתבטלו המלחמות ולא ירעו איש לאיש, וזהו אמרו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ" (ישעיה יא, ו), שהוא משל לאנשים המשתררים בעולם הטורפים והחומסים, שבימות המשיח ישבו בשובה ונחת⁵⁶ עם החלשים⁵⁷ בקרב הארץ⁵⁸, וזהו אמרו: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את יי'" (ישעיה יא, ט). רוצה לומר, שהאנשים לא ירעו אלו את אלו, לפי שתמלא "הארץ דעה את ה'" בשלמות האמונות, ותהיה כל מגמתם להשלים נפשותם לא לרשת משכנות לא להם⁵⁹.

footnotes: ⁵⁶ לפי ישעיה ל, טו. ⁵⁷ ראה ברד"ק. ⁵⁸ לפי בראשית מה, ו. ⁵⁹ לפי בראשית טו, יג.

וכבר כתב הרב המורה⁶⁰ שהרעות הנופלות בבני אדם מקצתם לקצתם, הם כולם מפאת הסכלות והעדר החכמה, כמו שהסומא מפני שהוא נעדר הראות יכשל בכל מקום ויעשה בזולתו חבורות פצע כן בני אם מריעים זה לזה מפני סכלותם. ולכן סיפר כי "לא יריעו ולא ישחיתו", למה? "כי מלאה הארץ דעה את יי'".

footnotes: ⁶⁰ חלק ג, יב.

האמנם חכמים אחרים פירשו⁶¹ הכתובים האלה כפשוטיהם, כשיברא השם חדשה בארץ⁶², שיהיו הדברים כפי מה שהיו בתחילת הבריאה, כי האריה לא היה אז טורף, וכן שאר החיות והעופות הדורסים, שאם לא היה כן היו נפקדים המינים הנבראים כיון לא נבראו, אלא זכר ונקבה. ותיבת נח תוכיח על זה. ויהיה אם כן פירוש הכתוב, שבימות המשיח ישובו הדברים לאיתנם הראשון, שלא יטרפו הטורפים ולא יהיו נטרפים על ידי הבעלי חיים הפתיים, אבל ישובו כולם בשובה ונחת⁶³.

footnotes: ⁶¹ ראה ברד"ק. ⁶² לפי ירמיה לא, כא. ⁶³ לפי ישעיה ל, טו.

וזכר שהפלא הזה יהיה בארץ ישראל בלבד לא בכללות העולם, והוא אמרו (ישעיה יא, ט): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". והיה התכלית הנס הזה להורות על רוב השלום לא בלבד בין אנשים, כי אם גם בין בעלי חיים בלתי מדברים. ולמה יקשה על הרב המורה לפרש הייעוד הזה כפשוטו, והנה יעדה התורה (דברים ז, כ): "וגם את הצרעה" וגו'. וכתיב (ויקרא כו, כב): "והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם"; "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח, מב). ובייעודים הטובים אמר (ויקרא כו, ו): "והשבתי חיה רעה מן הארץ", ואמר (הושע ב, כ): "וכרתי להם⁶⁴ ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה". ונאמר (איוב ה, כג): "וחית השדה השלמה לך".

footnotes: ⁶⁴ בנדפס: "לכם".

וזהו כולו ממה שיורה, שברצות יי' דרכי איש גם⁶⁵ בעלי חיים הטורפים המזיקים לא יזיקוהו, לפי שהם כלי השגחתו וחטא ממית ולא ערוד ממית, כמו שאמר השלם רבי חניניא בן דוסא (ברכות לג, ע"א). ומי שיכחיש זה מה יעשה לענין דניאל "בגובא די אריותא" (דניאל ו, יז)? האם יפרשהו גם כן על צד המשל, אלא שהסבר כפשוטו. ולכן שנו בתורת הכהנים⁶⁶ (ויקרא כו, ו): "מעבירם⁶⁷ מן העולם. רבי שמעון אומר משביתם שלא יזוקו, אמר רבי שמעון אימתי הוא שבחו של הקדוש ברוך הוא⁶⁸? בזמן שיש מזיקין ואינם מזיקים הבריות, או בזמן שאין מזיקים בעולם. וכן הוא אומר "מזמור שיר ליום השבת" – למשבית מן המזיקים שלא יזוקו. וכן הוא אומר (ישעיה יא, ו): 'וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ' וגו' ". ובין לרבי יהודה בין לרבי שמעון פסוקים אלו כפשוטם הם.

footnotes: ⁶⁵ לפי משלי טז, ז. ⁶⁶ ראה גם: בספרא פר' בחוקותי ב, א. ⁶⁷ את המזיקין. ⁶⁸ בנוסח אצלינו: "שבחו של מקום".

וכבר אמרו במשנה אבות (ישעיה ה, ה), שמעולם לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ומה המונע שלא יהיה כך ויותר מזה לימות המשיח שתמלא הארץ דעה את יי', ובהיות האנשים יודעים ריבונם ועובדים אותו ישבית חיה רעה מן הארץ.

והנה הידיעה בהפכים⁶⁹ אחת ואם במצרים לרשעת פרעה וסכלותו בדרכי השם בא הערוב על הארץ⁷⁰ ושכל אותם לימות המשיח שתמלא "הארץ דעה את יי'" (ישעיה יא, ט), מי המונע שיסור רוע הבעלי חיים המשחיתים? והסתכל אמרו (ישעיה שם, ז): "ואריה כבקר יאכל תבן", כי גילה בו הנביא דבר אמתי, והוא שאכילת הבשר מוליד בנפש האוכל תכונה רעה – אכזריות חימה ושטף אף⁷¹, עד שמפני זה היו הבקר והצאן וכל בעלי חיים האוכלים עשב הארץ⁷², אם לח ואם יבש כתבן הם שלמים וכן רבים "לא ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה שם, ט), וכן בעופות הציפורים, והתורים ובני היונה והתרנגולים, לפי שהם נזונים מהעשבים והחיטה – אינם דורסים ולא טורפים זולתם. אמנם בעלי החיים הטורפים והעופות הדורסים הם כולם ניזונים מהבשר, ולכן בהם מהאף והזדון והאכזריות הנמרץ. ובעבור זה כשנתן הקדוש ברוך הוא רשות לנח ולבניו לאכל בשר, אמר (בראשית ט, ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", שחשש שמפאת האכזריות והזדון אשר יקנו ויתילד בהם מאכילת הבשר יהרוג איש את אחיו⁷³. ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה (חולין פד, ע"א), שלא יאכל בשר אלא לתיאבון, ולכן ייעד הנביא כאן, שכדי שהבעלי חיים לא "ירעו ולא ישחיתו" (ישעיה יא, ט) יעשה השם, שהאריה כבקר יאכל תבן, כי בהיותו ניזון מהתבן ולא מבשר בעלי חיים – לא יהיה בו אכזריות, ולא יטרוף טרף, ולא ירע ולא ישחית.

footnotes: ⁶⁹ דהיינו בדברים נוגדים. ⁷⁰ לפי בראשית א, יא. ועוד. ⁷¹ לפי משלי כז, ד. ⁷² לפי שמות י, יב. ⁷³ לפי שמות י, כג.

והנה התנאי הזה בין שיהיה ענינו השלום המופלג בכל פאות היישוב, או שיהיה בין הבעלי חיים גם כן, כפשט הכתובים מבואר נגלה שלא נתקיים בימי חזקיהו, וכל שכן שלא היה ולא נברא בזמן בית שני, שנתרבו אז הקטטות והמלחמות.

והתנאי השמיני הוא שידרשו העמים למלך המשיח ויכנעו תחת ידו, וכמו שניבא הזקן⁷⁴ (בראשית מט, ל): "עד כי יבא שילו⁷⁵ ולו יקהת עמים". ואמר ישעיהו (ישעיה מב, ד) עצמו "עד ישים בארץ משפט ולתורתו איים ייחלו", ועל זה אמר כאן שמלך המשיח שהוא "שורש ישי" (ישעיה יא, י) היוצא ממנו, יעמוד "לנס עמים" שיביטו בו וילמדו ממעשיו וילכו באורחותיו, כמו שיביטו בנס המלחמה ללכת אחריו במחנה, וזהו: "אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד" (שם).רוצה לומר, שלא יקנה הכבודות והמעלה מן המלחמות אשר יעשה, כי הם ידרשו אותו, ומנוחתו מן המלחמות תהיה אליו כבוד.

footnotes: ⁷⁴ יעקב אבינו. ⁷⁵ בנדפס: "שילה".

והנה קרא למלך המשיח "שרש ישי", עם היות שלמעלה קראו "חטר" ו"נצר", לפי שלמעלה ביאר יחוסו ומשפחתו לבית אבותיו⁷⁶, שיהיה כבן ישי וכדוד עצמו, ולכן קראו "חטר" היוצא מהגזע ונצר, שהוא הענף הגדול. אמנם כאן יעד שיאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ובערך הבנים שיעמדו ויצאו ממנו קראו "שרש ישי", כי הוא יהיה לבניו 'שורש' היחס כמו שהיה ישי 'שורש' לכל מלכי יהודה. ואפשר שכיון עוד בזה, שבתחילת מלכותו יעלה כיונק וכענף ואחר כך יתרבה ויתגדל במלכותו עד שיהיה 'שורש' גדול.

footnotes: ⁷⁶ לפי במדבר א, ד. ועוד.

וגם התנאי הזה בידוע שלא נתקיים לא בימי חזקיהו ולא בבית שני, כי לא באו מלכי האדמה⁷⁷ וגוייהם לדרוש אותם, כי אם להחריבם.

footnotes: ⁷⁷ לפי ישעיה כד, כא.

התנאי התשיעי שימצא במלך המשיח הוא, שיקבץ נפוצותינו ויביא "נדחי ישראל" (ישעיה יא, יב), והם עשרת השבטים שהגלה מלך אשור ולא שבו עד הנה⁷⁸, וגם "נפוצות יהודה" שנפוצו בחורבן בית ראשון ובחורבן בית שני כולם יקבצם וימלוך עליהם, וכמו שניבא יחזקאל בנבואת העצים (יחזקאל לז, טו-כח), כמו שיתבאר בזה המאמר. ועל זה אמר כאן (ישעיה יא, יא): "יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו".

footnotes: ⁷⁸ לפי בראשית טו, טז.

והנה קרא הישועה העתידה "שנית" בערך⁷⁹ ליציאת מצרים, לפי שגאולת בבל לא היתה גאולה שלמה כי אם פקידה חלושה, וכמו שאמר (ירמיה כט, י) למלאת שבעים שנה לחרבות ירושלים "אפקוד אתכם". וגם בזה תשובה למינים⁸⁰ שפירשו הגאולה הזאת רוחנית לנפש ולא גשמית כפשוטה. כי הנה הנביא אמר (ישעיה יא, יא): "יוסיף יי' שנית", והוא המורה שתהיה הגאולה העתידה שנית ליציאת מצרים ולאותם הנגאלים עצמם, ומתדמה אליה מכל צד מה שלא תתדמה לפקידת בבל⁸¹, ולא לגאולה נפשיית.

footnotes: ⁷⁹ ביחס. ⁸⁰ חכמי הנוצרים. ⁸¹ כראב"ע ורד"ק.

והדמויין שביניהם הם חמישה והם הבדלים עצמיים בין גאולת מצריים לפקידת בבל. אחד, שבגאולה מצרים נגאלו כל ישראל ולא נשאר מהם שם אחד, ואמנם בפקידת בבל לא שבו כל השניים עשר שבטים, אלא מעט מזער⁸² מבני יהודה ובנימין שעלו לבבל. השנית, שבגאולת מצרים יצאו משעבוד לחירות מוחלט, אמנם בבית שני היו משועבדים תמיד, פעם לפרס ומדי, פעם ליון, ופעם לרומי. השלישית, שכאשר יצאו ממצרים זכו לארון וכרובים ונבואה ואורים ותומם ואש מן השמים, אבל בבית שני נעדרו מכל הדברים הקדושים ההם⁸³. הרביעית, שבגאולת מצרים נעשו בקרב ישראל נסים ונפלאות רבים ועצומים שהיו נעשים במקדש בקרב ישראל⁸⁴, אמנם בפקידת בבל בבית שני אותותינו לא ראינו⁸⁵. החמישית, שביציאתם ממצרים כשמלכו המלכים היו משבט יהודה דוד ושלמה והבאים אחריהם. אמנם בבית שני לא מלך מלך משבט יהודה ומזרע דוד כלל, ולכן לא היתה פקידת בבל כגאולת מצרים ולא מתדמה אליה.

footnotes: ⁸² לפי ישעיה י, כה. ⁸³ ראה יומא ט, ע"א. ⁸⁴ לפי דברים יז, כ. ⁸⁵ לפי ירמיה מד, יז.

אמנם הגאולה העתידה תתדמה לכל הדמויים ההם לגאולת מצרים. כי הנה יתקבצו שמה השבטים כולם ויצאו לחירות המוחלט, ותחול בהם הנבואה ושאר הקדושות כולם, ויתרבו האותות והמופתים וימלוך עליהם "שרש ישי" ומבן דוד. ולהיות הגאולה העתידה דומה לגאולת מצרים קראה הנביא בזה לשון קנין "לקנות את שאר עמו" (ישעיה יא, יא), לפי שישראל הם חלק הקדוש ברוך הוא וחבל נחלתו⁸⁶ והאומות החזיקו בהם, ולכן יוסיף השם לקנותם כאשר קנה אותם ממצרים מיד פרעה⁸⁷. ואין פירוש הכתוב שיקנה השם "את שאר עמו" אשר נשאר באשור ובמצרים, אבל פירושו שיקנה אותם שנשארו מאשור וממצרים ומיתר הארצות אשר זכר שהלכו שם בשביה, ואתם שנשארו מה באי זה מקום שנשארו יקנה אותם.

footnotes: ⁸⁶ לפי דברים לב, ט. ⁸⁷ לפי דברים ז, ח.

והנה זכרם כפי מה שגלו, כי אמרו (ישעיה יא, יב): "ואסף נדחי ישראל", הם השבטים שהגלה מלך אשור. ולכן אמר בהם "נדחי", לפי שגלו כולם יחד אל פאה אחת. ואמר: "ונפוצות יהודה יקבץ" – על גלות בית ראשון וגלות בית שני. כי לפי שנתפזרו בכול קצוות הארץ⁸⁸, ולא הלכו כולם אל פאה אחת כגלות שמרון, לכן אמר עליהם "נפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (שם). ולא זכר בנימין, לפי שדבר מראשי הממלכות – מלכות ישראל ומלכות יהודה, ולא השבטים שנכללו תחתם.

footnotes: ⁸⁸ לפי ישעיה מא, ה.

ואפשר לפרש בענין "ונשא נס" (שם) באופן אחר, והוא, שהנה במדבר ציוה הקדוש ברוך הוא על הדגלים. והיה דגל מחנה יהודה קדמה מצד הפנים, ודגל מחנה אפרים ימה מצד האחורים. והיה על זה קנאה ביניהם יען היו בני האמהות בדגל מחנה יהודה, ובדגל אפרים היו בני הגבירות, עד שאולי מזה נולד מה שנמשך מחילוק המלכויות, מלבד הסיבה שזכר הכתוב שמה. אמנם עתה בימות המשיח יהיו כולם לעם אחד וגוי אחד⁹⁰ ולא יחלקו עוד בחלוקים שונים, ועל זה אמר: "ונשא נס לגוים". כי לא יהיו שמה נסים ודגלים הרבה מתחלפים, כי אם נס אחד בלבד ודגל אחד מורה על התאחדות האומה, ועל אחדות האלוה. ואף על פי, שיתקבצו בני יהודה ובני ישראל יחד לא ישובו לכסלותם וקנאתם, כי אז בלי ספק תסור קנאת אפרים שהיתה בדגלים ובשאר הדברים, ודבר המלוכה שהיו מקנאים בבני יהודה⁹¹. ואמרו (ישעיה יא, יג): "וצוררי יהודה יכרתו" אין הכונה שיכרתו מן העולם, כי הם שאר שבטי ישראל, אלא שיכרתו ויסורו מהיותם סוררים והוא אמרו: "אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים" (שם), רוצה לומר שלא ידחק אותו.

footnotes: ⁹⁰ לפי שמואל ב ז, כג. ⁹¹ מעין רד"ק.

וביאר איך יבואו לארץ ישראל הנדחים והרחוקים ואותם אשר בארצות המערב שהם בכלל "איי הים", ועל זה אמר (ישעיה יא, יד): "ועפו בכתף פלשתים ימה", ומלת 'ועפו' היא מלשון 'עופפות'⁹², יאמר שבמהרה יבואו אותם הרחוקים דרך ימה "בכתף פלשתים", שהוא משל לאניות הגינובי"סי והויניצי"אני שהם מזרע פלשתים, והם יביאו את ישראל ממערב למזרח ויביאו אותם באניה בלב ים⁹³, ואחרי כן הם יחדיו יבוזו את בני קדם.

footnotes: ⁹² כרד"ק. ⁹³ לפי שמות טו, ח.

ואחרים פירשו⁹⁴, שאפרים ויהודה שזכר ילכו בתנועה קלה ומהרה בהתעופפות לארץ פלשתים, שהיא "ימה". רוצה לומר למערב ארץ ישראל, וכן הם יחדיו יבוזו את בני קדם שהם האומות היושבות במזרח של ארץ ישראל, וכן יהיה משלוח ידם אדום ומואב העומדים מפאה אחת, כי ישלחו יד בהם לקחת את ארצם, וכן בני עמון העומדים מפאת אחרת יהיו משמעתם, רוצה לומר נכנעים ונשמעים ליהודה וישראל.

footnotes: ⁹⁴ רד"ק.

והנה אלה האומות אדום עמון ומואב נאסרו ארצותם מלפנים לישראל. אם מואב דכתיב (דברים ב, ט): "אל תצר את מואב"; ואם עמון דכתיב (שם שם, יט): "וקרבת⁹⁵ מול בני עמון אל תצורם"; ואם אדום דכתיב (שם שם, ה): "אל תתגרו בם וגו' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". האמנם לימות המשיח מפני שהם הרעו לישראל בגלותם, הותרו להם ארצותם כולם, ואלה הם הקיני והקניזי והקדמוני, שנזכרו במתנתו של אברהם ולא ירשו ישראל את ארצם.

footnotes: ⁹⁵ בנדפס: "וקרבת אל".

וגם התנאי הזה מבואר שלא נתקיים לא בבית ראשון ולא בבית שני, כיון שאותם הארצות לא נכבשו לישראל עד הנה⁹⁶, והן עתידות להכבש.

footnotes: ⁹⁶ לפי בראשית טו, טז.

התנאי העשירי הוא שיעשה השם לימות המשיח 'נס' דומה לקריעת ים סוף שעשה על ידי משה, והוא אמרו (ישעיה יא, טו): "והחרים יי' את לשון ים מצרים" – שהיא נילוס שנכנס בים. וקראו 'לשון', לפי שהוא קצת מהים שיכנס הנהר בו כדמות 'לשון', וזהו: "הניף ידו על הנהר", כי הים הוא מקום מים מלוחים והנהר מקום מים מתוקים. ומלת 'בעים' – הוא לשון חוזק⁹⁷ יאמר, שיחריבהו ויגזרהו בחוזק רוחו וגבורתו "לשבעה נחלים", כדי שיעברו בהם הבאים בשבעת הגלויות שזכר למעלה: "מאשור וממצרים ומפתרוס" וגו' (ישעיה יא, יא), באופן שידרוך ישראל בתוך הנחל ההוא בנעלים מבלתי שיחלצם כהולך ביבשה. ולפי שכתוב זה בה 'לשון' ים באמרו (ישעיה יא, טו): "והחרים יי' את לשון ים מצרים". ובא גם כן לשון 'נהר' באמרו: "והניף ידו על הנהר".

footnotes: ⁹⁷ כראב"ע ורד"ק.

הוקשה על מפרשים⁹⁸ אי זה מהם יבקע ויחרב, אם ים מצרים או נהר אחר. ויונתן תרגם ה'נהר' הזה – נהר פרת הסמוך לארץ ישראל. ולדעתי יחרים שניהם – נילוס ונהר פרט דרך לעבור גאולים⁹⁹. והיותר נכון כפי הפשט הוא שיעד הנביא כאן על שני דברים: האחד, ש"יחרים יי' לשון ים מצרים" (שם), רוצה לומר נילוס שיחרב וייבשו מימיו, ובזה תהיה הרעה גדולה¹ למצרים, כי משם יבואו תבואותיה כולם. והשני, שיניף ידו על הנהר בחוזק רוחו, כלומר ברוח חזק כמו שאמר בים סוף (שמות יד, כא): "ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה". וכן הוא באמת פירוש "בעים רוחו". ובזה האופן יכהו "לשבעה נחלים", כדי שישראל ידרוך ויעבור בו ביבשה בנעלים, ויהיה הנהר ההוא מסילה. רוצה לומר, דרך סלולה גלויה ומפורסמת "לשאר עמו אשר ישאר מאשור" (ישעיה יא, טז), כאשר היה ים סוף מסילה ודרך לעבור בו ישראל בעלותם ממצרים.

footnotes: ⁹⁸ רש"י וראב"ע. ⁹⁹ לפי ישעיה נא, י. ¹ לפי דניאל ט, יב.

ואמנם למה אמר: "אשר ישאר מאשור", ולא זכר שאר האומות והמלכיות, חשבו המפרשים שהדין שווה בכולם². אבל האמת הוא שאמר זה על עשרת השבטים אשר הגלם מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי שהם אחרי נהר פרת. ולכן ייעד שיקרע השם הנהר ההוא כדי להביאם.

footnotes: ² שכן אינם מגלים עניין בדבר.

והתנאי הזה גם כן מבואר הוא שלא נתקיים עד הנה³. ואמר הנביא, שבזמן התשועה ההיא יאמרו ישראל "אודך יי' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני" (ישעיה יב, א). רוצה לומר, כפי אורך הגלות אמרתי נגזרתי⁴, אבל עתה שגאלתני, אודך ואזמר את שמך אף על פי שאנפת בי, כיון ששב אפך ותנחמנו⁵.

footnotes: ³ לפי בראשית טו, טז. ⁴ לפי איכה ג, נד. ⁵ כרד"ק.

ולפי שישראל כשיצאו ממצרים היו יראים מהמצרים אמר שלא יהיו ישראל עתה כן, אבל יאמרו "הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד" (ישעיה יב, ב).

ולפי שישראל על הים אמרו בשירתם "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה" (שמות טו, ב), ניבא הנביא שגם עתה יאמרו ישראל "כי עזי וזמרת יה יי' ויהי לי לישועה" (ישעיה יב, ב), כי בהיות הגאולה העתידה הזאת שנית ליציאת מצרים ומתדמה אליה, היה ראוי שאותם דברי השירה עצמם ששוררו שמה ישוררו עתה גם כן.

ולפי שישראל בצאתם ממצרים קבלו את התורה אמר עתה כנגד זה "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיה יב, ג). רוצה לומר, אתם עתה לא תקבלו תורה חדשה "ממעיני הישועה", אבל תלמדו התורה שלכם מפי הנביאים והחכמים, שהם "מעיני הישעוה", כמו שתרגם יונתן – 'מבחירי צדיקיא'. וציוה הנביא כדרך עצה לאנשי הגולה, שאז ישוררו ויזמרו אותו מזמור שסידר דוד המלך להעלות את ארון האלהים שהוא "הודו ליי' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" (ישעיה יב, ד). ונתן טעם למה ישוררו באמרו: "הזכירו כי נשגב שמו", רוצה לומר 'הזכירו' המזמור ההוא, לפי שבו היה "נשגב שמו" של הקדוש ברוך הוא מפי הנביאים בהעלותם את ארון השם, וחתם גם עתה שתעלו את ארון האלהים ותבוא בקרבכם שכינת השם, "זמרו יי' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ" (ישעיה יב, ה), שהיא הגאולה העתידה הכוללת. כי בעבור, שתתפרסם בכל העולם ונהרו אליה כל הגוים, אמר: "מודעת זאת בכל הארץ", ואל ירושלים בפרט אמר: "צהלי ורוני יושבת ציון, כי גדול בקרבך קדוש ישראל" (ישעיה יב, ו). רוצה לומר את בת ציון צהלי ורוני יותר מכל האומות הנכנסות תחת כנפי השכינה, לפי שבך תשרה השכינה האלהית, ועתה יגדל בקרבך קדוש ישראל, שהוא השם יתעלה בהשרותו שכינתו בציון, וגדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.

הנה התבארה הנבואה הגדולה והעצומה הזאת בעשרה תנאיה באר היטב⁶, והותרו הספקות אשר העירותי בה והוכחתי תוכחת מגולה שעניניה ותנאיה אי אפשר לדרשם על חזקיהו ודורו, ולא גם כן על דור בית שני, ושהם עתידים בהכרח להתקיים בביאת משיחנו מהרה יגלה. והוא מה שרציתי פה לבאר.

footnotes: ⁶ לפי דברים כז, ח.