הנבואה השמינית בפרשת: "נחמו נחמו עמי" וגו' (ישעיה מ, א), ושאר הפסוקים שבאו בפרשיות עד פרשת: "העניים והאביונים" וגו' (ישעיה מא, יז).

והנה בקישור הנבואה הזאת עם עניני חזקיהו שקדמו אליה מבואר, שאחרי שזכר מפלת סנחריב ותשועת בני ירושלים מידו, ומה שקרה עוד לחזקיהו עם שלוחי מלך בבל, ומה שיעדו הנביא מהגלות העתיד להיות, ניבא אחריו שעוד תבוא גאולה אחרת יותר גדולה מאותה שהיתה בימי חזקיהו, ואז יצאו בניו מהגלות שנגזר עליהם.

אמנם במדרש שיר השירים⁶⁷ נתנו בו טעם אחר אמרו: "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), מה כתיב למעלה מן הענין: "ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר יי' אשר דברת ויאמר כי שלום ואמת יהיה בימי" (ישעיה לט, ח), אמר הקדוש ברוך הוא אל חזקיהו צרכך בקשת "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), שאין אתם צריכין לתפלתו של חזקיהו⁶⁸ שאני מנחם אתכם.

footnotes: ⁶⁷ מדרש זוטא שיר השירים פרשה ח'. ⁶⁸ בנוסח אצלנו: 'אליהו'.

והנה כפל "נחמו נחמו", אם כנגד שתי הגלויות שגלו ישראל בחורבן הראשון וחורבן שני, ואם לחזק ענין הנחמה. אמנם אמרו: "דברו על לב ירושלים וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה כי לקחה" וגו' (ישעיה מ, ב), אפשר לפרשו בשני פנים: האחד, שאמר הקדוש ברוך הוא כנגד הנביאים⁶⁹ וחכמי הדורות גדוליהם⁷⁰ שינחמו את העם ושידברו על לבם דברי פיוס ודברים טובים דברים ניחומים, כדי שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות, והוא על דרך "חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו"⁷¹ (ישעיה לה, ג). וציוה שמלבד הפיוס עוד יקראו אותם לשוב אל יי' וללכת אחריו באופן שלא תתעכב תשועתו מצדם, וזה שאמר: "דברו על לב ירושלים" (ישעיה מ, ב) – כנגד הפיוס שיזכור וקראו אליה לתשובה ולמעשים הטובים, כמו שיזכור גם כן אחר זה.

footnotes: ⁶⁹ כרש"י. ⁷⁰ כראב"ע. ⁷¹ כרד"ק.

ואמר בענין הפיוס שלוש בשורות טובות לנחמה: האחת – "כי מלאה צבאה". רצה לומר, שירושלים אף על פי שעתה היא חרבה ושוממה ומבלי בניה היא יושבת, הנה בזמן הגאולה תהיה מלאה מעמה. ומ"צבאה" מלשון: "כל יוצא צבא בישראל" (במדבר א, ג). והשנית, שיכפר השם יתברך בעד עוונותיה ויסלח לכל חטאתיה⁷², וזהו: "כי נרצה עונה" (ישעיה מ, ב), שהוא מענין כפרה וסליחה מגזירת ונרצה לו לכפר עליה. והשלישית שיאמר אליה, כדי לפייסה "כי לקחה מיד יי' כפלים בכל⁷³ חטאתיה". רוצה לומר, שלא היו רעותיהם מקריות, אלא השגחיות מאת השם ושלקו כפלים ממה שפשעו. כי עם היות שלא היה הדבר כן כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו⁷⁴, כדי לפייסם ציוה שיאמרו כן. ואולי אמר "כפלים" בלשון רבים כנגד שתי גלויות⁷⁵.

footnotes: ⁷² מעין רד"ק. ⁷³ בנדפס: "ככל". ⁷⁴ לפי תהלים קג, יא. ⁷⁵ כרד"ק.

והענין כולו שכבר מרקו עוונותיהם ונשאר הקדוש ברוך הוא, כאילו לווה מהם וחייב להשלים להם טובות על מה שקבלו מהעונשין יותר מהראוי.

ואחרי הפיוס הזה שידברו על לבה זכר עוד הקריאה אשר יקראו אליה באמרו: "קול קורא במדבר פנו דרך יי'" (ישעיה מ, ג), רוצה לומר לא תהיה הקריאה ממצוות מחודשות, אלא מאותו קול שהיה קורא במדבר סיני משמירת התורה ומצוותיה, כמו שאמר (שמות יט, ה): "ועתה אם שמוע תשמע בקולי ושמרתם את בריתי", אותו הקול עצמו משמירת התורה קראו עתה אליהם, לאמר: "פנו דרך יי'". רוצה לומר, הנה אלהיכם בוא יבוא ולא יאחר⁷⁶ ובלבד שאתם לא תשימו לו מונעים בדרך ולא יעכבו עוונותיכם את תשועתו, וזהו גם כן "ישרו בערבה מסלה לאלהינו", כדי שתבוא תשועתו מבלי עוון מונע ומעכב (ישעיה מ, ג), אותה, ואם תעשו "כן כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו⁷⁷" (ישעיה מ, ד), שהעם השפל בגלות כ"גיא ינשא" בתשועתו, והאומות אשר הם כהרים וכגבעות הנשאות יושפלו במפלתם, והצרות שסבלו ישראל בגלות יהיו זכויות אליהם וישובו לתועלתם, ועל זה אמר: "והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה", שהוא תואר לדברים המזיקים שישובו מועלים אליהם. ובזמן ההוא יגלה כבוד השם יתברך שהוא תשועתו ואמתת אמונתו לא לבד לישראל, אבל גם לכל האומות, והוא אמרו: "וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (ישעיה מ, ה). זהו הדרך הראשון מהפירוש בכתובים האלה.

footnotes: ⁷⁶ לפי חבקוק ב, ג. ⁷⁷ בנדפס: "יושפלו".

והדרך השני בפירושה שאמר: "נחמו נחמו" (ישעיה מ, א) על שתי מיני נחמות, שינחמו הנביאים את ישראל בתקוות גאולתם. וענין זה, שהגאולה יש לה שני זמנים להיות, כמו שביארתי במאמר 'ישועות משיחו'⁷⁸: האחת היא – זמן האפשרות שאם ישראל ישובו בתשובה מיד נגאלים, וכמו שאמר (תהלים צה, ז): "היום אם בקולו תשמעו". והזמן השני הוא – בהגיע העת הגזור לפניו יתברך, שאז תהיה הגאולה מחוייבת והכרחית, שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה" (ישעיה סג, ד). ועל שני הזמנים ההם דרשו בפרק חלק (סנהדרין צח, ע"א): "אני יי' בעתה אחישנה" (ישעיה ס, כב) - לא זכו בעתה, ועליהם אמר: "נחנו נחמו עמי" (ישעיה מ, א), רוצה לומר בשתי הנחמות: האחד, שיודיעם שיש גבול ותכלית לגלותם בהשלמו יגאלו בהכרח, ועל זה אמר בביאור הנחמה הראשונה "דברו על לב ירושלים" (ישעיה מ, ב), שהם דברים מתיישבים על הלב. ועל השנית אמר "וקראו אליה" שתשוב בתשובה, כדי שיהיו נגאלים. וביאור הנחמה הראשונה באמרו: "כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה", רוצה לומר שלא היה גלותם לאין תכלית, אבל ימלאו ימיו וזמנו. ויהיה 'צבאה' מלשון זמן, כמו "הלא צבא לאנוש עלי ארץ" (איוב ז, א). ואמר: "כי נרצה עונה" אם לבאר איך "מלאה" הארץ "צבאה", ואמר שהוא, לפי ש"נרצה עונה", רוצה לומר שנשלם מירוק עוונותיהם⁷⁹. ואם שיהיה 'נרצה' מלשון 'רצון' יאמר שאם יגיעו בגלות לזמן הגזור ולעת הפקידה, הנה יהיה זה לפי שכנסת ישראל רצתה בעונה והחזיקה בו ולא עזבתו, כי אם היו עוזבים עוונם ושבים אל יי' היה ממהר גאולתם. ועל זה עצמו אמר: "כי לקחה מיד יי' כפלים בכל חטאתיה" (ישעיה מ, ב), ש'כפלים' הוא רמז אל הריבוי והפצר הצרות אלו על אלו, או 'כפלים' ממה שיהיה הרצון האלהי להענישם, אבל היה כל זה "בכל חטאתיה", כי חטאתם סבבו הכפל והרעות ורוביים. וכמוהו כלשון התורה (ויקרא כו, יח): "ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם", שפירושו "ויספתי ליסרה אתכם", רוצה לומר הרבה יסורין ויהיה זה על חטאתיכם. וכלל דברי הנחמה הזאת היא, שאם יגיעו עד קץ הגלות, הנה יהיה בסיבת הפצרם בחטאתיהם.

footnotes: ⁷⁸ עיין בחלק שני. ⁷⁹ מין רד"ק.

אחרי זה זכר הנחמה השניה שעליה אמר בתחילת הנבואה "וקראו אליה" (ישעיה מ, ב), שהיא מזמן הגאולה האפשרי התלוי בתשובה ומעשים טובים, ועל זה אמר: "קול קורא במדבר פנו דרך יי'" (ישעיה מ, ג). כי הנה קרא והמשיל את האומה כמדבר החרב והשומם וכערבה היבשה, אין כל יאמר אף על פי שאתם חרבים ושוממים כמדבר כערבה קול יי' קורא אתכם, שתטיבו דרכיכם, כדי למהר את הקץ אם אתם לא תטרידו דרכו ולא תעכבוהו. ואמר: "פנו דרך יי'" – על האמונות; "ישרו בערבה" – על המעשים. ונתן אליהם לתקן מעשיהם ומידותיהם העצה שנתן הפילוסוף⁸⁰ בשני מספר המידות, שבהיות האדם נוטה אל אחד מהקצוות ידריך עצמו לקצה המנגד באופן, שכאשר יעזב לטבעו ישאר במיצוע המידותיי הישר, כי יקרה לו כמו שיקרה למיישרי המקלות המעוותות שיטו אותם הרבה לצד ההפכיי, כדי שישארו על השווי והיושר במיצוע. ועל כדומה לזה אמר: "כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו" (ישעיה מ, ד), שהוא משל למעשים והמידות כולן בהיות נוטים אל קצה מן הקצוות מהתוספת והחסרון שיעתקו עצמם מן הקצה אל הקצה, כמו הנעתק מקצה השפלות אל הקצה הגובה, או בהפך. וכאשר תעשו זה אז יהיה "העקוב למישור והרכסים לבקעה", כי ישארו בשווים מבלי תוספת ולא חסרון.

footnotes: ⁸⁰ אריסטו.

וזכר הנביא שכאשר יפנו דרך יי' בזה האופן, יזכו מהרה לתשועה והגאולה, ועל זה "ונגלה כבוד יי' ויראו וידעו כל בשר כי פי יי' דבר" (ישעיה מ, ה), מה שדברו הנביאים כולם על זה ושמאתו היו דבריהם⁸¹ וקרא לגאולה "כבוד יי'", לפי ששמו בגלות מחולל בגוים.

footnotes: ⁸¹ כרד"ק.

ואמנם אמרו עוד: "קול אומר קרא ואמר מה אקרא" (ישעיה מ, ו), ענינו אצלי באמת שרמז הנביא בזה שיעמוד זמן ארוך שתפסק הנבואה והנביאים לא ימצאו חזון מיי'⁸², מפני היותם בחוצה לארץ, והשכינה נסתלקה מבית המקדש שמשם היה מקור הנבואה. כי הנה כל מי שניבא לא ניבא, אלא בה או בעבורה⁸³, כמו שזכר החבר לכוזר⁸⁴. ולכן אמר כאן, שבזמן הגאולה הרוח הנבואי יחול בנביאים ויקראו נבואותיהם בקול רם כסוד אלוה עלי אהלם⁸⁵, ושהנשיא יאמר "מה אקרא כל הבשר חציר", רוצה לומר מה אקרא ומה אנבא לישראל, כיון שכולם כבר שוללו מכל מעלה וכבוד, והם כמו ה"חציר", וכל המצוות והמעשים הטובים שהם עושים בגלות לא יועילו להם להביא גאולתם, והוא אמרו: "כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה" (ישעיה מ, ז). וביאר אופן הדמיון ההוא באמרו: "יבש חציר נבל ציץ" (ישעיה מ, ח), שהם ומעשיהם כולם יבשים וכלים מאליהם "כי רוח יי' נשבה בו", רוצה לומר לפי שרוח חרון הקב"ה וגזרתו נשבה בעמו, ולכן הם כלים כחציר השדה ומה להם אם כן לנבואה, כי בהיותם כלים ונפסדים לא יראו עוד בטובה, והוא אמרו: "אכן חציר העם" (ישעיה מ, ז). והמאמר הזה מוכיח שלא תהיה הגאולה, כי אם אחרי שהעם יפסד ויגיע לתכלית העצום מהאבדון מפני אורך הגלות ותוקף צרותיו, ולכן אי אפשר לפרשו על הבית השני, כי לא "יבש חציר נבל ציץ" (ישעיה מ, ח), כי היו ביותר מעלה והכבוד ממנה, שהיו אחרי עלותם שמה והיתה תשובה השם יתברך אליו "יבש חציר" וגו'. רוצה לומר, אף על פי שיבש חציר נבל ציץ, כמו שאמרת דבר אלהינו יקום לעולם ולא יבואו לידי כלייה, כי עתידים הם להגאל על כל פנים, ולכן "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון" וגו' (ישעיה מ, ט). כי היה הנביא ממאן ללכת בשליחותו ונבואתו בראותו ישראל מוכנים אל הכלייה וההפסד, ולכן הזהירו השם יתברך שעל כל פנים ישמיע נבואתו, כמו המבשר העולה על הר גבוה להרים קולו ולהשמיע אותו למרחוק⁸⁶, ואמר: "עלי לך מבשרת" ושאר הדברים כולם בלשון נקבה כנגד הנבואה, שהיא תבוא לבשר את ציון וירושלים בישועתם, ועליה אמר: "הרימי אל תיראי", רוצה לומר אל תפחדי שמא תכזב בהבטחתך. והמפרשים⁸⁷ אמרו שירושלים וציון שהיתה עיקר המלכות תהיה המבשרת לכל ערי יהודה, שקרובה ישועתם לבוא, וכל זה דיבור המשליי לפרסום התשועה והיגלותה.

footnotes: ⁸² לפי איכה ב, ט. ⁸³ השכינה. ⁸⁴ מאמר ב', פסקא יד'. ⁸⁵ לפי איוב כט, ד. ⁸⁶ מעין רד"ק. ⁸⁷ רד"ק.

וזכר ערי יהודה ולא ערי ישראל, לפי שעיקר המלכות יהיה לבית יהודה, מלך אחד ימלוך עליהם מבית דוד והבשורה היא אמרו: "הנה אלהיכם" וגו' (ישעיה מ, ט). רוצה לומר, עם היות שעד עתה אלהיכם הסתיר פניו מכם, הנה עתה בא יבוא⁸⁸ ויושיעכם, וזהו: "הנה אלהיכם", כלומר הנה הוא בא לשכון בתוככם.

footnotes: ⁸⁸ לפי ירמיה לו, כט.

ואמנם אמרו עוד: "הנה יי' אלהים בחזק יבא" (ישעיה מ, י), אפשר לפרש 'בית'⁸⁹ בחזק שהיא 'בית' הכלי, כאילו אמר ביד חזקה⁹⁰ יבא. ולכן סמך אליו "וזרועו מושלה לו", או תהיה 'בית' בחזק במקום ה"א. וכבר זכר רבי יונה השימוש הזה והביא מהם כשמחת בקציר "כי היום יקדש בכלי" (שמואל א כא, ו), אם עוד רבות בשנים לראותכם בדרך, והיה בדבר הזה לחטאת ירבעם, והוא שימוש אמתי. ויאמר הכתוב בזה "הנה יי' אלהים החזק יבא", ובא והוא על דרך – הוא יבא ויושיעכם. ואמר: "וזרועו מושלה לו" להגיד, שעם היות ישראל בחציר ובציץ היבש, שאין בהם כוח להילחם באויביהם, הנה זרועו של הקב"ה – "מושלה לו" (ישעיה מ, י) והוא ילחם להם. ועל זה הדרך אמר ישעיה עצמו: "ואביט ואין עוזר ואשתומם, ואין סומך ותושע⁹¹ לי זרעי" וגו' (ישעיה סג, ה). וכנגד הנקמה, שיעשה באויביו אמר: "הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו" (ישעיה מ, י), כלומר שהוא יתברך מבלי אמצעי יחרימם, כמו שהיה ענין מכת בכורות, אמנם לישראל יקבץ נפוצותיהם בחמלה רבה, ולזה אמר: "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים" וגו' (ישעיה מ, יא). והנה המשיל הקב"ה כרועה שירעה עדרו שלא ירעה צאן של אחרים, בעבור שכר שיתנו לו, כי אם כרועה אשר ירעה עדרו ממש, שירחם יותר יותר עליו מפני שהוא צאנו, ולכן אמר: "הנה שכרו אתו" (ישעיה מ, י), כי אין לו לבקש שכר מאחר ופעולתו לפניו, כי הוא רועה את אשר לו, ולכן יהיו עיניו ולבו שם ו"בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו" ישאם. והעלות, שהם היולדות⁹² ינהלם לאטם כפי חולשתם⁹³, וזה רומז שהכוח והחזק הוא לאל יתברך מעצמו ואינו מקבל אותו מזולתו, כשאר שרי מעלה, והוא המנהיג את עצמו המיוחד לו. ומפני חולשתו בצרות הגלות ובפתיות עינותיו לא המשילו בשור או כשב או עז, שיש בהם חוזק מה כי אם בטלאים ועלות לחולשתם ורפיונם.

footnotes: ⁸⁹ האות ב'. ⁹⁰ לפי שמות ג, יט. ⁹¹ בנדפס: " ותושיע" ⁹² כרש"י וסיעתו. ⁹³ כרד"ק.

ואמנם סמך לזה "מי מדד בשעלו מים" (ישעיה מ, יב), לומר אל יתמהו האומות ואל יפלא בעיניהם אם אוציא את ישראל מעבודתם שהשתעבדו בהם כמה שנים והם דלים ונכשלים. כי הנה מי שברא את העולם אחר האפס המוחלט לא תקצר ידו מעשות זה⁹⁴. ולכן זכר לדעת המפרשים⁹⁵ בריאת ארבע יסודות ועל יסוד המים אמר: "מי מדד בשעלו מים", רוצה לומר שבראם בשיעור מוגבל שלא יוסיפו לכסות את פני האדמה⁹⁶. ואחריו זכר יסוד האש להיותו הפכי למים בשתי אכיותיו⁹⁷, ועליו אמר: "ושמים בזרת תכן", שהאש בהיותו סמוך לקערירות הגלגל יקרא בשמו. ועל יסוד הארץ אמר: "וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים". ואמר על יסוד האויר: "מי תכן רוח", כי להיות יסוד האש ויסוד האויר קלים ודקים אמר בהם לשון 'תכן'. ובמים ובארץ שהם יסודות גסים אמר לשון 'מידה ומשקל', כי 'שעלו' ו'שליש' הם שמות – למידות, ו'פלס' ו'מאזנים' הם שמות – למשקל, להגיד שכיוונה החכמה האלהית שלא תהיה כל הארץ מישור ולא כולה הרים וגבעות, אבל הניח הכל בסידור מוגבל כאילו אם יושקלו ההרים והגבעות שלא יהיו יותר ממה שראוי.

footnotes: ⁹⁴ כרד"ק. ⁹⁵ עיין ברש"י. ⁹⁶ לפי בראשית ב, ו. ועוד. ⁹⁷ מהותיו.

והיה גזרת המאמר כולו אמרו יי', רוצה לומר מי הוא אשר מדד את המים והאש והעפר והאויר – הלא אנכי יי'. ואמר כדרך היתול או שאלה: "ואיש עצתו יודיעני" (ישעיה מ, יג), רוצה לומר האם היה שם איש שנתן לו והודיעהו לעשות כל זה. וכנגד הד' יסודות אשר זכר אמר ארבעה לשונות מהלמוד: האחד – "את מי נועץ ויבינהו"; השני – "וילמדהו באורח משפט"; והג' – "וילמדהו דעת"; הד – "ודרך תבונות יודיענו" (ישעיה מ, יד). ואם הוא יתברך ברא כל זה מבלי דבר ברוחו הבלתי בעל תכלית, כל שכן שיעשה רצונו באומות, והוא אמרו מיד: "הן גוים כמר מדלי" (ישעיה מ, טו), כלומר נטפת המים הנופלים מתוך הדלי המלא⁹⁸, "וכשחק מאזנים", שהוא האבק הדק שידבק במאזנים, שבמעט רוח הנשימה ילך לו⁹⁹, וכאבק ו"כדק יטול" אותם. ואמרו אחר זה: "ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה" (ישעיה מ, טז), יהיה ענינו, שהאומות לא יתרצו לפניו יתעלה ולא יכופר עוונם¹, עם כל עצי לבנון לשרוף על המזבח ועם כל חיתו לעולה. ולכן כל הגוים כאין נגדו יתעלה וכ"אפס ותהו נחשבו לו" (ישעיה מ, יז). זהו פירוש הכתובים האלה כפי פשוטם ואליו נטו המפרשים².

footnotes: ⁹⁸ מעין רש"י. ⁹⁹ כרד"ק. ¹ כרד"ק. ² רש"י ורד"ק.

ואפשר לפרשם באופן אחר והוא, שלהיות ישראל בגלות שפלים ונבזים אולי יאמרו האומות, שאיך יעצרו כוח כנגדם בהיותם רמים ונשאים, ועל זה אמר שיכלתו יתעלה שווה בגדולים וקטנים בעליונים ובשפלים, ולכן אמר: "מי מדד בשעלו מים" (ישעיה מ, יב), שהוא יסוד שפל; "ושמים בזרת תכן", שהוא הגלגל המקיף. כי הנה העליון³ מדוד לפניו יתעלה כמו השפל בלי חלוף⁴. וכן זכר "בארץ וכל בשליש עפר ארץ", שהוא החלק השפל מהארץ; "ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים, שהם חלקי הארץ העליונים על העפר.

footnotes: ³ הגלגל העליון. ⁴ שוני.

ואחרי שזכר עולם השפל ועולם האמצעי זכר העולם הרוחני, באמרו: "מי תכן את רוח" (ישעיה מ, יג) שתקן אותם השפלים הנבדלים במדרגותיהם. ונתן המשפט בכל זה באמרו "יי'", רוצה לומר הלא הוא יי' שנתן במידה וסדר מוגבל בעליונים והשפלים יחד. ואם תאמר מי הגיד לנו שה' הוא אשר בראם כולם דע, ש"איש עצתו יודיעני", רוצה לומר משה רבינו שהיה איש עצתו של הקב"ה הוא יודיעני בתורה שכתב מפי השם שסיפר בה ענין הבריאה כולה, ועליו אמר: את מי נועץ ויבינהו" (ישעיה מ, יד), רוצה לומר שמשה רבינו שעמד בסוד יי' ושמע עצתו הבינהו השם ולמדו "בארח משפט", וזה במצוות שלמדו וילמדהו דעת באמונות ובדעות שהגיד לו מבריאת העולם, וסדר השגחתו, ודרך תבונה וכל הדברים מה למעלה ומה למטה הודיע אותו, ואם הדבר כן שכל הנמצאים שפלים ועליונים מאתו יתעלה, והוא בראם מה יהיו לפניו אם כן הגוים שהם "כמר מדלי", וכדבר שאין בו ממש, שהנה יחריבם וישודדם במעט קט⁵.

footnotes: ⁵ לפי יחזקאל טז, מז.

והנה עשה להם קל וחומר מירושלים שנקראת 'לבנון', כמו שזכרתי למעלה, רוצה לומר מענין חורבנה, וזהו: "ולבנון אין די בער" (ישעיה מ, טז), כלומר התחשבו שהשרפה וההריגה שבאה על הלבנון, שהוא רמז – לירושלים, ועל חיתו שהוא רמז – לעמו, יהיה להם לבדם, באמת לא היה די במה שעשיתי בלבנון מההבער והשרפה וההרג והעולה וחיתו ועמו, כי גם על שאר הגוים יעבר הכוס ההוא, לפי ש"כל הגוים כאין נגדו". רוצה לומר, שבענין העבודה זרה ושאר הפשעים, "כל הגוים" היו "כאין" נגדו של לבנון וכ"אפס ותהו נחשבו לו" ברשעתם. ולכן אם נשרף הלבנון כל שכן שאר האומות שהם עצי היער בערכו של לבנון.

ודמה העבודה זרה – לאין, והאמת – למציאות, ולכן בהיות כל האומות בענין העבודה זרה יותר מחוייבים מישראל כפלי כפליים, אמר: "כל הגוים כאין נגדו" (ישעיה מ, יז). רוצה לומר, כמו כאין אל היש, כן הם לנגד ירושלים בענין הזה.

ואמנם מה שאמר אחר כן: "ואל מי תדמיון אל" (ישעיה מ, יח), בא לבאר ששרי האומות משפיעים עליהם לא יוכלו להציל אותם ולהושיעם. ועשה על זה הנביא טענות ואומר לא אזכרם פה מיראת האריכות.

וסוף הנבואה "אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל" וגו' (ישעיה מא, יד). רוצה לומר, "אל תיראי" אף על פי שאתה חשוב כתולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם⁶ ואנשיך כמתים בגלות, וזהו: "מתי ישראל", לפי ש"אני עזרתיך נאם יי'" ואינך נגאל בדרך טבעי לשתטצרך לרבוי עם, כשאר העמים וגבורתם, כי גאולך קדוש ישראל, והנה יהיה ענינך כענין ה'מורג' שהוא מברזל בשהיותו יחידי וקטן הוא מוכן לחתוך בו הרים וגבעות גדולים, כך אתה "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש" (ישעיה מ, טו), רוצה לומר 'מורג' מחתך "בעל פיפיות" שתדוש ותדוק ההרים והגבעות, שהוא משל למלכים ולאומות עד ש"תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ⁷ אותם", שהוא משל להפלגת החורבן שיבוא עליהם לא שישראל יעשו אותו, אלא שהקב"ה יעשה אותו בסיבתם והם יהיו סיבתו, ולכן "אתה תגיל ביי' ובקדוש ישראל תתהלל⁸".

footnotes: ⁶ לפי תהלים כב, ז. ⁷ בנדפס: "תפיל". ⁸ בנדפס: "תתהללו".

ושאר הפרשיות שבאו אחרי זאת כולם מקושרות בייעוד העתיד הזה. אם פרשת: "העניים והאביונים" (ישעיה מ, יז), שבאה לספר עניותם ודלותם בגלות. ואם פרשת: "העירותי מצפון ויאת" (ישעיה מ, כה), שהוא ייעוד לעשרת השבטים שישובו. ופרשת: "הן עבדי אתמך בו" (ישעיה מב, א), שהם תארי מלך המשיח. ואם פרשת: "כה אמר האל יי' בורא השמים ונוטיהם" (ישעיה מב, ה), שבאה לבאר שתהיה הגאולה העתידה בעוצם פליאתה ממין הבריאה הכוללת הראשונה. ואם פרשת: "שירו ליי' שיר חדש" (ישעיה מב, י), שהוא בזכרון ההודאה שכל בני עולם יתנו לו יתעלה בזמן ההוא. ואם פרשת: "החרשים שמעו" (ישעיה מב, י), שביאר סיבת הגלות הזה שהיה לחטאת ישראל.

ויעדם בגאולה בפרשת: "ועתה כה אמר יי' בוראך יעקב ויוצרך ישראל" (ישעיה מג, א). והשתכל מאד, כי בפרשה הזאת יעד הקב"ה, שרבים מאומתנו יצאו מכלל הדת מתוקף צרות הגלות, אבל לא ישארו בגיותם, כי הם ישובו אל יי' ויזכו בגאולתו על כל פנים, ועל זה אמר: "אל תירא כי גאלתיך קראתי בשמך לי אתה". רוצה לומר, אחרי שבראשונה קראתי שמך יעקב וישראל להיותם לי לעם, לא תוכל להתעלם ולהתחלף ולהמיר עצמך בגוי אחר לי "לי אתה" ושלי תהיה בהכרח. ולכן אמר עוד: "כי תעבור במים אתך אני" (ישעיה מג, ב), והוא רמז למים הזדונים שהם בני אדום הנטבלים, כשיקבלו דתם ואמונתם יאמר אף על פי, שתעבור באותם המים לא תצא מתחת ידי, כי אתך אני, כי כל נהרות העולם לא ישטפוך מתחת השגחתי. ואפשר גם כן שאמר: "ובנהרות לא ישטפוך" – על טבילות הישמעאלים, ולפי שההודיים עושים סימן קיבול דתם בכוויות אש על הפנים ועל זרועות הידיים, באמרם שהבריתות שלושה: ברית דם שלקחו הרומיים בטבילתם; וברית האשה, שהם רוצה לומר ההודיים לקחו מפני מאטי"ב⁹ השליח שציוה אותם עליו, ואמרו שעל זה נאמר (דברים לג, ב): "אש דת למו", לכן אמר כנגד הנביא: "כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישעיה מב, ב). רוצה לומר, שהרושם ההוא לא יוציאם מכלל דתו, וכאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין מד, ע"א) "אף על פי שחטא ישראל הוא". ונתן הסיבה בזה באמרו: "נתתי כפרך מצרים" (ישעיה מג, ג), כלומר שהושיעם מגלותם, וכן "כוש וסבא תחתיך" – והוא מפלת סנחריב¹⁰, ושעל כן, אף על פי שהם התערבו בגוים יצאו מתורת יי' עוד ישובו אליה ויראו בתשועת יי', ועל זה אמר: "אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני¹¹ מרחוק" וגו', וכמו שפירשתי אותם בפירושי לספר ישעיה.

footnotes: ⁹ מתלמידיו של ישו [ברית החדשה]. ¹⁰ כרד"ק. ¹¹ בנדפס: "בניך".

והיוצא מכל זה, שהכתובים האלה כולם כפי ההשכל הישר והפשט הברור, אין ראוי שיפורשו כי אם על הגאולה העתידה. כי הנה לא נתקיימו בזמן בית שני ולא באו לא ממזרח ולא ממערב, ולא נתחדשו שאר הדברים. וכל זה מה שיוכיח תוכחת מגולה, שהפרשיות עתידות להתקיים לימות המשיח מהרה יגלה.