אבד וכו׳ ואח״כ תאבדון מכאן וכו׳. נ״ל דהכי פירושו משום דאמרינן פ׳ כל הצלמים גרועי ע״ז קודמין לכיבוש א״י וכיבוש א״י קודם לביעור ע״ז. וז״ש רבינו אבד מיד דהיינו גדוע ואח״כ כלומר אחר הכבוש תאבדון כלומר השרישו ותבערו א״כ מכאן שצריך לשרש אחריה אלא שלא עשו מיד לפי שכבוש א״י קודם:

לא תעשון וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ קמא ק׳ דמה ענין זה למאי דסמיך ליה ואבדתם את שמם. א״נ משום דאזהרה זו הא כתיבא להדיא בתר הכי בסמוך השמר לך פן תעלה וכו׳ ולר״א ק׳ דהיכי נמשך מ״ש אח״כ כי אם אל המקום וכו׳. ומ״ש ר״י וכי תעלה על דעתך וכו׳ ק׳ דאטו ס״ד שישראל יעבדו ע״ז ואפ״ה אצטריך להזהירם על ע״ז בהדיא וכן בברכת השם משום דאין עונשים אא״כ מזהירין וה״נ נימא הכי. ונראה דהרגשו של ר״י דמדכתיב לה׳ אלהיכם משמע דר״ל דמיירי קרא בזמן שעובדים להשי״ת ותו מדכתיב בתר הכי כי אם אל המקום וכו׳ וא״כ ס״ד שישראל נותצין וכו׳ בשלמא מחיקת השם אפשר דעביד ליה ע״מ לתקן ואפ״ה חייב אבל במזבח שאינו חייב אלא דרך השחתה ס״ד וכו׳ כמ״ש הרא״ם. ומשני שפיר דה״ק לא תעשון וכו׳ אלא תעשו מעשים טובים שבזה יתקיים בה״מ ובאת שמה והבאתם שמה וכו׳ אבל לר״י נמי ק״ק לישנא דלא תעשון כן ולפירושו אינו כן ממש:

לשכנו וכו׳ זה משכן שילה. כלומר ודאי עיקר קרא דכי אם אל המקום וכו׳ מיירי בבית עולמים כנראה ממ״ש רש״י לקמן על פ׳ באחד שבטיך ומיהו מריבויא דלשכנו תדרשו דרשי׳ נמי למשכן שילה:

וזבחיכם שלמים של חובה. דאילו דנדבה כתיבי בתר הכי בסוף הפסוק ונדריכם ונדבותיכם ואה״נ דעולותיכם ג״כ אפשר דמיירי בעולות של חובה ואותן של נדר ונדבה כלולים בנדריכם ונדבותיכם דלקמן דהא תרוייהו עולות ושלמים באין בנדר ונדבה אלא מיהא משום שאין הכרח לפ׳ כן דדילמא עולותיכם כייל בין עולות דחובה ובין דנדבה ונדריכם ונדבותיכם לאו בעולות מיירי אלא בשלמים מש״ה לא ביאר רבינו כן גם בעולותיכם אבל בחד מנייהו פשיטא דמוכרח הוא לפרשו דאל״כ ונדריכם ונדבותיכם במאי מוקמינן ליה הא ליכא קרבן דנדר ונדבה אלא עולה ושלמים וכיון דמוכרח לפרשו בחד מנייהו פירשו בזבחיכם דעדיף טפי דהשתא נדריכם קאי אדסמיך ליה דהיינו בזבחים ועוד דנדרים ונדבות דשלמים שכיחי טפי מעולות משום דליכא בהו חסרון כיס. והגאון הרא״ם כתב דמפני שמקרא זה של והבאתם שמה למעוטי במות ואין מתמעטין אלא מקרבנות חובה אבל לא מהבאים בנדר ונדבה לפיכך פי׳ זבחיכם שלמים של חובה שאלה הם דמתמעטין בבמות ע״ש ותמהני טובא איך לא השגיח הרב בסיפיה דקרא דכתיב בהדיא ונדריכם ונדבותיכם ולעד״נ פשוט כדכתיבנא:

ובכורות וכו׳ לתתם וכו׳. דק״ל דבשלמא בכלהו שייך לומר והבאתם שמה שהרי בכל הקרבנות הבעלים חייבים ליטפל להביאן עד העזרה כדכתיב אל פתח אהל מועד יקריב אתו ובכורים ג״כ חייב להביאן שם אבל הבכור לא שייך בו שום הבאה שהרי הוא נותנו לכהן ואין לו חיוב אחר לכך פי׳ דאה״נ אלא הבאה דגבי בכור לכהן קאי:

אשר ברכך וכו׳ לפי וכו׳. דאל״כ אמאי כתיב אשר ברכך ל׳ עבר יברכך מיבעי ליה:

שמה תביאו וכו׳ ובאו לנוב וכו׳. ז״ל הש״ח דקודם שבאו לנוב היו הבמות מותרות ומשבאו לנוב חזרו לאיסורן לפי שהמשכן הוקם בנוב ע״כ וזה במ״מ טעות בדבר משנה דבהדיא תנינן באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות וכפשט דברי רש״י ז״ל:

מבחר נדריכם מלמד וכו׳ וניחא ליה לקרא לאשמועי׳ הא הכא דמיירי בבית עולמים שקדושתו קדושת עולם מש״ה לא כתביה לעיל בקרא קמא דהתם מיירי בשילה:

בכל מקום וכו׳ כגון אליהו וכו׳. דייק לומר כגון אליהו להודיע שזהו דוקא לפי שעה ובשני תנאים א׳ שיהיה הנביא מוחזק כבר לנביא אמיתי ושלא יהיה בענין היתר שום לתא דע״ז וז״ש כגון אליהו בהר הכרמל אז דוקא שומעין לו הא לא״ה אלא שאינו מוחזק עדיין לנביא ואפילו מוחזק אם בא להתיר אביזרא דע״ז אפילו לפי שעה או שבא לעקור אפי׳ דקדוק קל לדורות ה״ז נביא השקר ממש ומיתתו בחנק שהרי אמרה תורה ולבנינו עד עולם וכמ״ש הרמב״ם בה׳ יסודי התורה:

באחד שבטיך וכו׳ של בנימין וכו׳. היינו כמ״ד ירושלים נתחלקה לשבטים ולמ״ד לא נתחלקה כבר כתב הרא״ם ז״ל דצריך לפ׳ באחד שבטיך זו שילה ע״כ ובש״ח כתוב לאמור דנר׳ לו דאפי׳ למ״ד לא נתחלקה ירושלים מקום ב״ה היה בחלקו של בנימין כמו דכתיב ובין כתיפיו שכן עכ״ל וזה דבר שאינו עולה על הדעת כלל דמאחר שירושלים שהיא העיר שב״ה בנוי בתוכה לא נתחלקה כלל היאך יתכן להוציא מן הפה שב״ה יהיה בחלקו של שום שבט. ולא עוד אלא דאשתמיטתיה לבעל ש״ח דבש״ס פ״ק דיומא דף י״א איתא בהדיא דפלוגתא דתנאי הוא דהך תנא דסבר דב״ה בחלקו של בנימין ס״ל דירושלים נתחלקה לשבטים ותנא אחרינא סבר לא נתחלקה כלל וב״ה לאו בחלקו של בנימין היה ע״ש. ואין להק׳ מקרא דבין כתיפיו שכן דלאיזו דרשה אצטריך ומצאתי בזהר פ׳ בלק דדריש מהך קרא דבין כתיפיו שכן דשבטא דבנימין לא דחיל מעינא בישא ומפגעין בישין ע״ש. ותו אשתמיטתיה לבש״ח שדברי הרא״ם דמפרש דבאחד שבטיך מיירי בשילה הכי תניא להדיא בספרי דאיכא תנא דמפ׳ הכי וצ״ל דהנהו תנאי פליגי בפלוגתא דלעיל אי ירושלים נתחלקה וכדאיתא בגמ׳. ומ״ש רש״י הא כיצד וכו׳ גבה הזהב מכל השבטים וכו׳ אין להק׳ דאימא איפכא דלעולם המקום היה של כל השבטים בשוה שלא נתחלקה ירושלים. ומ״מ כשקנה הגורן גבה הכסף משבטו או מאיזה שבט אחר דא״א לומר כן כדמוכח לישנא דקרא דלעיל כתיב מכל שבטיכם במ״ם דמשמע לקח הכסף מכל השבטים והכא כתיב באחד שבטיך בבי״ת דמשמע שהמקום בחלקו של שבט א׳ ואם איתא הול״ל איפכא לעיל בכל שבטיכם והכא מאחד שבטיך:

רק וכו׳ אם בבשר תאוה וכו׳ הרי אמור וכו׳. אין להק׳ אימא איפכא דהך קרא קמא להתיר בשר תאוה וההוא דלקמן לקדשים שנפל בהן מום וכו׳ שזה דבר הלמד מעניינו דלישנא דכתיב ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך וכו׳ משמע בהדיא דההוא בבשר תאוה והכא נמי דבר הלמד מעניינו הוא דמיירי בקרבנות ולפי דרכנו למדנו מהו ההרגש שמרגיש כאן רש״י בפסוק והיינו דלפי הנראה מפשט הכתוב דמיירי הכא בבשר תאוה מה עניינו אצל קדשים דסמך ליה רק בכל אות וכו׳ ולפי פירושו ניחא:

תזבח וכו׳ היתר גיזה וחלב וכו׳. דאל״כ תזבח למה לי אלא תזבח ולא גיזה והכי תיבת בשר יתירה דהוה סגי למימר ואכלת דפשיטא דבשר הוא דאכלי אלא בשר ולא חלב כדאי׳ בספרי ובש״ס דבכורות ותמורה. ואם תאמר תרתי למה לי לכתוב רחמנא תזבח וממילא נמעיט לתרווייהו דכי אימעיט גזה ה״ה חלב דחלב נמי בלא זביחה הוא וי״ל דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מעוטא הוה מוקמי ליה דוקא בגיזה לפי שאינה לצורך אכילה אבל חלב דלצורך אכילה אימא לא ממעט ואי ממעט חלב נימא דחלב דוקא משום דמבפנים אתי ומכחש כחיש לה אבל גיזה דמאבראי אימא דשרי קמ״ל:

כצבי וכו׳ שאין קרבן וכו׳. כלומר כשם שהצבי בודאי דשרי לאוכלו בטומאה שהרי אין קרבן בא מהם ה״נ כן ומשום דק׳ לכתוב כצבי ותו לא מאי וכאיל לכך דרשו נמי לפוטרן מן המתנות דאף על גב דדמו לחולין לאו לכל מילי דפטורין מהמתנות כמו המוקדשין:

רק הדם וכו׳ אף על פי שאמרתי וכו׳. הקו׳ מבוארת דהיאך היה עולה זה על הדעת והא בהדיא כתיב בפרש׳ אחרי מות אשר יאכל כל דם דמשמע בין דחולין בין דמוקדשין וא״כ אמאי הוצרך למכתב הכא רק הדם לא תאכלו וכבר הרגיש בזה הרא״ם ע״ש ולעד״נ דה״ט דאצטריך למהדר ולמכתביה הכא לפי שלמדנו בא׳ מי״ג מדות דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב וה״נ אלו פסולי המוקדשין שנפדו היו בכלל חולין אחר פדיונם ויצאו מן הכלל ליפטר מהמתנות אין אתה יכול וכו׳ ואי לאו דהדר וכתב רחמנא איסור בדמן ה״א דדמן שרי:

תשפכנו וכו׳ שא״צ כיסוי. הק׳ הרא״ם ז״ל דל״ל קרא והלא אין הכיסוי נוהג אלא בחיה ועוף כדכתיב וכו׳ ושמא סד״א הואיל ואתקש לצבי ואיל לבעי כיסוי כוותיהו קמ״ל עכ״ל ואחרי בקשת המחילה מרוממות רבנותו אשתמיטתיה ש״ס ערוך בפ׳ כיסוי הדם דפ״ד א״ל יעקב מינאה לרבא קי״ל חיה בכלל בהמה לסימנין אימא נמי בהמה בכלל חיה לכיסוי אמר ליה עליך אמר קרא על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כיסוי אף האי נמי לא בעי כיסוי ע״כ הרי בהדיא דלאו בפסולי המוקדשין בלבד אצטריך הלימוד אלא על כל בהמות דעלמא. ומ״מ צריכים לדברי הרב לאסבורי טעמא מ״ש דנטר קרא למכתביה הכא בפה״מ ולפי האמור ניחא דהכא הוה ס״ד טפי למחייבינהו דמלבד מה שנוכל לומר בהמה בכלל חיה איכא נמי טעמא אחרינא בהאי משום דאתקש לצבי ואיל וכיון דגלי קרא בהני דפטירי כ״ש שאר בהמות דחולין. ובענין מ״ש רבינו דבר אחר ראיתי בש״ח שכתב דלפי׳ קמא לא לכתוב כמים אלא על הארץ תשפכנו ותו לא. וגם זה דלא כהסוגיא דלעיל דאדרבא עיקר הלימוד מבמים ואי לאו כמים ליכא למשמע מידי. ומהתימא שהוא עצמו הביא שם ל׳ הסוגיא הנז׳ ולעד״נ דאילו לפי׳ קמא נמצא שהדמיון למים אינו בשפיכה עצמה רק אחר השפיכה שא״צ כיסוי ואם כן לא לכתוב תשפכנו כלל אלא לכתוב על הארץ יהיה כמים. ולר״א נמי נמצא דשפיכה דקרא קאי לומר שאם נשפך על הזרעים הרי הוא כמים דמכשירן וא״כ לא לכתוב על הארץ כלל אלא תשפכנו כמים דהך שפיכה לאו על הארץ היא אלא על הזרעים ובתלוש דוקא דבמחובר אין מקבלין הכשר לכך מייתי תרווייהו. ודע דלהך פי׳ תניין נמי ניחא הא דכתביה הכא בפה״מ משום דדם קדשים אינו מכשיר קמ״ל דהני פה״מ הו״ל כחולין ומכשרי והיינו דדרשי׳ בש״ס בפ׳ השוחט מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ וגו׳ דם הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר:

לא תוכל בא הכתוב וכו׳. דק״ל דהא כתיב לעיל שמה תביאו וכו׳ ושמחתם וכו׳ ומתרץ דהכא בא ליתן ל״ת ואף על גב דכבר כתיב נמי לעיל השמר לך פן תעלה וכו׳ ופרש״י ליתן ל״ת ההוא אזהרה על העליה בחוץ והכא אזהרה על האכילה בחוץ. ומה שהאריך רבינו באמרו בא הכתוב וכו׳ ולא אמר בקיצור ליתן ל״ת וכו׳ וכמ״ש לעיל בפ׳ השמר לך היינו לאפוקי דלא תיסק אדעתין מדלא כתיב לא תאכל בשעריך אלא לא תוכל לאכול שזה אינו ל״ת אלא סיפור בעלמא ומגיד שאף אם ירצו לא יוכלו לאכול שהוא ית׳ ימנע אותם דהא ודאי ליתא דע״כ בא הכתוב ליתן ל״ת והיינו דמסיים בה רבינו לא תוכל יכול אתה אבל אינך רשאי דאל״כ אלא רוצה לומר לא תוכל ממש נמצא שהם מוכרחים במעשיהם ותו ליכא במצוה זאת שכר ועונש כלל:

ובכורות וכו׳ אזהרה לכהנים. פי׳ משום דקרא משמע בשעריך הוא דלא תאכלנו הא בפנים תאכלנו והא ליתא דבכור אסור לזרים לכך הוצרך לפ׳ דקאי אכהנים וממילא דה״ה לבכורים שהוא ג״כ אזהרה לכהנים ורבינו חד מנייהו נקט. ומ״מ ודאי דאף על גב דעיקר אזהרה לכהנים אי אכיל זר לבכור בחוץ פשיטא דלוקה נמי משום אכילה בחוץ וזה פשוט ומבואר:

והלוי וכו׳ אם אין לך וכו׳. דק״ל מה ענין לוי לכאן הא בהך קרא לא נזכר מתנות הלוי דהא דכתיב מעשר דגנך וכו׳ לאו במעשר לוי קאי דההוא נאכל בכל מקום לכך הוצרך לפ׳ אם אין לך וכו׳ והא דכתב רבינו הזמינהו על שלמיך ולא קאמר תן לו משלמיך כמו שאמר תן לו מ״ע וכמו שבא הלשון בספרי נר׳ דעצה טובה קמ״ל שלא יתנו לו משלמים דכיון שזמן אכילתן קצוב דילמא יתנו לו הרבה בבת אחת ויבא לידי נותר א״נ משום דשלמים כתיב בהו שמחה ולכך עדיף טפי להזמינו כי בריבוי הקרואים איכא שמחה:

על אדמתך אבל בגולה וכו׳. הכי תניא בספרי ולכאורה משמע הטעם לפי שבא״י שאר ישראל יש להם נחלה בארץ משא״כ הלוים אבל בגולה כלם שוים וכן ראיתי בש״ח ולפי״ז בא״י מיהא אפי׳ שלא בזמן הבית מצוה להקדים הלוים לשאר עניי ישראל אבל כי דייקי׳ הך מלתא ליתא מתרי טעמי חדא דא״כ נמצא דכל מאי דקפיד קרא להקדים הלוי הוא לצד רוב עניותו דלית ליה מגרמיה כלום ואם כן תיקשי הא למה לי קרא תיפוק ליה מדכתיב בהך פרשתא גופה כי יהיה בך אביון וכו׳ ופרש״י התם התאב תאב קודם וממילא אתי דלוי דלית ליה מידי הוא התאב מכל ישראל ופשיטא שהוא קודם ועוד דהא ודאי דמי שיש לו נחלת שדה וכרם אינו בכלל עני ואם כן מאי נ״מ דישראל יש להם חלק בארץ מ״מ זה שהוא עני פשיטא שאין לו שדות שמכרם ואם כן הרי הוא גרוע מלוי דלוי ס״ס יש לו קצת נחלה בערי הלוים ויש׳ זה שהעני משכחת לה דגרע מניה שמכר הכל ונשאר ריקם. ומה גם שהלוי יש לו המעשר וזה העני שבישראל לית ליה ואמאי יקדים הלוי אלא צריך לומר דטעמא דקרא לפי שעובדי׳ במקדש בדוכן ובנעילת שערים ומצד חשיבותם ועבודתם לשמים אזהר קרא להקדימם לכל עניי ישראל והשתא דוקא בזמן הבית מיירי. ולפי דברי רש״י דהכא צריך לומר דהא דתנינן בשלהי הוריות לוי קודם לישראל מיירי נמי בארץ ובפני הבית וכן מפורש שם בירושלמי וז״ל לא הוא לוי לא הוא ישראל א״ר אבין בשעת הדוכן שנינו ע״כ ומדקאמר בשעת הדוכן מוכח בהדיא כדאמרן דבזמן הבית דוקא ומטעמא דאמרן. אמנם הרמב״ם ז״ל בהל׳ מתנות עניים פ׳ לההיא מתני׳ דהוריות ולא חילק שם כלום דמשמע דבין בארץ בין בח״ל בפני הבית ושלא בפני הבית הדין שוה להקדים הלוי וכ״פ מרן הרב״י בי״ד סי׳ רנ״א ובאמת שהדבר קשה לדחות ירושלמי מפורש וברייתא דספרי כל זמן שבגמרא דידן לא אשכחן איפכא וכבר הק׳ כן הרב מגן אברהם בא״ח סי׳ ר״א והניח בצ״ע. ואפשר לומר דטעם הפוס׳ ז״ל משום דבתלמודא דידן אמרי׳ כהן קודם ללוי שנאמר ויבדל אהרן וכו׳ לוי לישראל שנאמר בעת ההיא הבדיל ה׳ את שבט הלוי ומדלא מייתי הך קרא דהשמר וכו׳ וכמ״ש בספרי ש״מ דלא ס״ל כוותיה אלא לעולם קדימת לוי הוי כמו קדימה דכהן בכל שאר מילי נמי שנוהגים בו קדושה להקדימו לדורות עולם אפי׳ שלא בזמן עבודה וה״נ הלוי אף שלא בזמן דוכן. ועי״ל דמדלא מפ׳ בתלמודא דידן התם דבשעת הדוכן שנינו ש״מ דפליג ומתני׳ אפילו בזמן הזה ומ״מ לא פליג הש״ס דידן עם הברייתא דספרי דאה״נ שאף בזמן הזה. מצוה להקדים כהן ללוי ולוי לישראל אבל אם לא הקדים אין בו אזהרה אבל בזמן הבית היה שם אזהרה נוספת מהך קרא דהשמר וכו׳ דכל השמר הוא ל״ת. והשתא דאתאן להכי אפי׳ דברי רבינו דהכא שפיר מתפרשי הכי דהא לא קאמר אבל בגולה כלם שוין אלא אינך מוזהר וכו׳ אזהרה הוא דליכא אבל מצות קדימה ודאי איכא אפי׳ בגולה וכדאמרן:

אך כאשר וכו׳ אינך מוזהר וכו׳. ואף על גב דכבר נכתב לימוד זה לעיל בפה״מ. צריכי תרווייהו דאין למדין זה מזה דאי כתיב התם ה״א דוקא בהו לפי שנפסלו ושוב אינם ראויים להקרבה אבל חולין תמימים דראויים להקרבה אימא אסור למיכלינהו בטומאה ואי אתמר הכא הני דוקא הוא דשרו לפי שלא נקדשו מעולם אבל פה״מ דהוה בהו שם קדש מעיקרא ה״א דאסור למיכלינהו בטומאה צריכא. ומ״ש אי מה צבי וכו׳ אף על גב דכתיב בהדיא בפרשת צו כל חלב שור וכו׳ לא תאכלו סד״א דדבר הלמד מעניינו הוא דגבי קדשים כתיב וה״נ מאי דכתיב בתר הכי כי כל אכל חלב מן הבהמה אשר יקריב וכו׳ נימא דבמוקדשין מדבר דקיימא להקרבה מש״ה אצטריך קרא לומר שאסור אף בחולין:

למען ייטב לך וכו׳ צא ולמד וכו׳. אפי׳ לר״י דדריש לעיל שהיו שטופין בדם וכו׳ הך דרשה אתיא נמי אליביה מדכתיב ג״כ ולבניך אחריך שאם האבות היו שטופין הבנים לא הוו אלא ע״כ אצטריך ללמד ק״ו וכו׳:

רק קדשיך וכו׳ לא התרתי לך וכו׳. ק׳ דהא מלתא דפשיטא מאחר דקדשים נינהו מהיכא תיתי שיהא מותר לשוחטן ולאוכלן בחוץ בלא הקרבה ואיברא שרש״י הוכרח לפ׳ כן בלא הקרבה דאילו להקריבן בחוץ כבר צוה לעיל בעשה ול״ת שמה תביאו וכו׳ השמר לך וכו׳ ומ״מ יש להק׳ דאי להא קרא ל״ל הא פשיטא. ואפשר דר״ל אפי׳ ירצה לפדותן לא מצי כל זמן שהם תמימים אלא תשא ובאת וכו׳:

ועשית עולותיך וכו׳ הקדשים שבח״ל וכו׳. בספרי דרשו מהך קרא קדשי׳ שבח״ל בלבד אבל בש״ס דידן בכמה מקומות בנזיר ובבכורות ובתמורה דרשו רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות. ואם תאמר א״כ היכי רש״י ז״ל מזכי שטרא אבי תרי דהיכי מצי למילף כלהו מחד קרא וי״ל דסבר רבינו דגם תנא דספרי מודה לדרשה דתלמודא והך דקדשים שבח״ל מתשא ובאת דריש ליה. והלא תראה התם ברפ״ג דתמורה דדריש תשא ובאת למימר דאפי׳ ממרעייהו ופי׳ שם התוס׳ ז״ל דהיינו לומר אפי׳ מח״ל שהוא מקום דשרי לרעות ולגדל בהמה דבא״י אין מגדלין ואף על גב דרש״י גופיה התם לא פי׳ כן שמא כאן שנה רבי בשיטת התו׳:

שמור וכו׳ ואם שניתה אפשר וכו׳. דריש הכי דאל״כ הו״ל למכתב תרווייהו בחדא מחתא או שניהם בלשון צווי שמור ושמע או שניהם בלשון עתיד תשמור ושמעת א״ו ה״ק אני מצוה אותך שמור דבהכי ממילא תשמע הא כל שאינו וכו׳:

הטוב בעיני שמים והישר וכו׳. דבשלמא בפרשת ואתחנן דכתיב ועשית הישר והטוב וכו׳ י״ל כמו שפירש״י התם דכולה חדא מלתא דר״ל פשרה דה״ק הישר שהוא קו הדין תעמידנו על הטוב דהיינו ביצוע שאף על פי שאינו יושר הדין מ״מ דבר טוב הוא שמתרבה השלום על ידו אבל הכא דכתיב להיפך הטוב והישר היכי נימא שהטוב תעמידנו על היושר אדרבא איפכא מיבעי ליה לכך מוכרח לפ׳ דתרתי נינהו. והנה פירש״י דהכא היא דעת רבי ישמעאל בספרי אבל ר״ע דריש כלפי לייא הטוב בעיני אדם והישר בעיני שמים. ונר׳ לומר דקמיפלגי בב׳ דברים חדא בפלוגתא דאידך תנאי דריש סנהדרין דאיכא מ״ד אסור לבצוע ואיכא מ״ד מצוה לבצוע ר״י סבר כמ״ד אסור אלא יקוב הדין את ההר ומש״ה דריש ישר בעיני אדם דהיינו בענין הדין שבין אדם לחבירו בעינן להיות ישר ור״ע סבר כמ״ד מצוה ולכך דריש הטוב בעיני אדם דבדיני אדם בעי׳ טוב דהיינו פשרה ובענין פלוגתייהו דבעיני שמים מצינו למימר דאזדו לטעמייהו דפליגי תנאי בברכות דר׳ ישמעאל סבר דאף על גב דכתיב לא ימוש ספר התורה וכו׳ לא דרשינן דברים ככתבן אלא נהוג בהן מנהג דרך ארץ ורשב״י דריש דברים ככתבן. וה״נ ר״י לשיטתיה קאמר הטוב בעיני שמים דבדברים שבין אדם למקום בעינן טוב כלומר כעין ביצוע ופשרה דאף על גב שאינו יושר דהא לא מקיים קרא כדכתיב הכי עדיף כדי שתקיים בידו. ור״ע סבר דברים ככתבן כאותה סברא דאית ליה לר״ש וממאן גמרה לאו מר״ע רביה והילכך דריש הישר בעיני שמים. ורבינו נסיב לה אליבא דר״י חדא דהכא מוכח טפי פשטיה דקרא דמסתמא מקדים שמים לאדם. ועוד מדאיתא התם הרבה עשו כר״ש ולא עלתה בידם כר״י ועלתה בידם:

איכה יעבדו לפי וכו׳. הרמב״ן ז״ל פירש דלאו בעע״ז משתעי קרא אלא בא לאסור שלא ילמדו מהם לעבוד לשמים כדרך שעבדו הם לע״ז וכדכתיב בתר הכי לא תעשה כן לה׳ וכו׳ ועיין מ״ש הרא״ם ז״ל. ולעד״נ דהכרחו של רש״י דביאר דתרי מילי נינהו דאל״ה לא הול״ל ופן תדרוש לאלהיהם לאמר אלא הכי הול״ל ופן תדרוש להם לאמר וכו׳ ופירש״י הוא גמ׳ ערוכה פ״ד דע״ז ובספרי: