מצאנך וכו׳ יכול וכו׳. ההרגש הוא דאמאי כתיבי כלהו בכינוי צאנך וכו׳ ומשני שפיר דכל חד נדרש באפי נפשיה ולא דייני׳ בפרט וכלל דכלל הכל אלא כדמפרשי׳ בפ״ק דקדושין די״ו וצריכי דאי אתמר צאן ה״א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא כתב רחמנא גרן ואי אתמר גורן ה״א איפכא כתב צאן ויקב ל״ל למעוטי פרדות ופירש״י דלא תימא אשר ברכך ריבויא הוא וריבה הכל אלא בעי׳ דומיא דיקב:

עבד עולם יכול וכו׳ ההרגש דאילו כמשמעו הול״ל עבד לעולם ולכך בא להכריח דאינו לעולם ממש:

כי משנה וכו׳ מכאן אמרו וכו׳. אף על גב דכתיב קרא אחרינא בפרשת משפטים אם אדוניו יתן לו אשה וכו׳ כבר תי׳ הרא״ם ז״ל דאי מהתם לא הוה ידעי׳ אלא היתרא דשרי בשפחה כנענית אבל לא הוה ידעי׳ דמצי רבו לכופו על זה הילכך אצטריך הך קרא ע״ש ואין להק׳ דא״כ לא ליכתוב אלא הך ולישתוק מקרא דהתם דא״כ לא הוה ידעי׳ מהכא אלא דחייב לשמשו גם בלילה ומיהו לא הוה ידעי׳ מהו השירות והשתא ילפי׳ מהתם:

כל הבכור תקדיש ובמקום אחר וכו׳ דבר אחר וכו׳. פי׳ דק״ל לרש״י שהרי הבכור קדושתו מרחם ומה שייך לומר תקדיש ומשני דקמ״ל דאפ״ה מצוה להקדישו בפה. ואהא ק׳ דהך קרא ל״ל שכבר יש ללמוד זה ממקום אחר דכתיב קדש לי כל בכור וקדש בפה משמע לכך מייתי דבר אחר ולד״א נמי קשיא דמדכתיב תקדיש סתמא משמע דלשם קדושת בכור קאמר:

לא תעבוד וכו׳ אף החילוף וכו׳ הכרחו מדכתיב ולא תגוז בוי״ו והכי אמרי׳ בגמרא דחולין:

שנה בשנה אם שחטו וכו׳ דאילו לדרשה דלעיל לחוד דמצוה בתוך שנתו לכתוב שנה שנה מאי בשנה: