ואהבת וכו׳ כשהוא מטריח וכו׳. נראה דדריש ליה בכל המצות וה״נ מ״ש לקמן בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך היינו נמי בכל המצות וצ״ל דמיירי בחד מתרי גווני או באפי עשרה מישראל ומשום קדוש השם אי נמי בשעת השמד דאפילו בצנעא ואפילו על ערקת׳ דמסאנא יהרג ואל יעבור וכדאיתא בפ׳ בן סורר וכ״פ הר״מ פ״ה מה׳ יסודי התורה ע״ש ומתורץ כל מה שהק׳ הרא״ם ז״ל:

בכל לבבך בב׳ יצריך וכו׳. עיין מ״ש בר״פ וירא ובפי׳ בשני יצריך עמ״ש בספרי שושנים לדוד במסכת ברכות אמתני׳. ומה שהוצרך להביא גם כן פירוש שני היינו דלהך פי׳ ק׳ דס״ס יתורא איכא מלת בכל דאי נמי לא כתב אלא בלבבך הוה סגי דממילא הוה משמע בב׳ יצריך וכדכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ובפי׳ בתרא נמי לא סגי דא״כ לכתוב בכל לבך. ומ״ש שלא יהיה לבך חלוק וכו׳ לא מצאתי פירושו ונראה דר״ל שלא יהרהר בלבו על מדותיו של הקב״ה אם רואה בהנהגת העולם דברים הנראים תמוהים לפי דעתו אבל יאמין ויחשוב דודאי כל דרכיו משפט ולו נתכנו עלילות ואפי׳ מרע״ה לא השיג זה שהשיב לו וחנותי את אשר אחון כמ״ש ז״ל:

ובכל מאודך בכל ממונך וכו׳ ד״א וכו׳. לפי׳ קמא הדבר קשה דאיכפל קרא לאשמועי׳ מידי דלא שכיח ואטו בשופטני עסקי׳ דסתמא דאינשי הנפש חביב להו מכל הון וכדכתיב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ותו דס״ס לא צריכא דממילא אתי דכיון דאשמועי׳ קרא לפום רובא דאינשי דנפשייהו חביבא להו דצריכא לאהבו בכל הנפש דהיינו בחביב מן הכל ממילא נשמע דה״ה דלמאן דחביב להו טפי הממון שצריך לאוהבו בו דמאי שנא הרי גלי קרא דבמאי דחביב טפי בעי׳ ולדידיה הא הוי חביב לכך מייתי ד״א ולהך פירוש פשיטא דדחיקא מלתא דלא שייך אל״ף בל׳ מדה דכתיב מאדך:

והיו הדברים מהו האהבה וכו׳. הוכרח רבינו לפ׳ כן דקא׳ אדלעיל מלישנא דכתיב והיו וכו׳ ואם זה הוא ציווי באפי נפשיה הו״לל ושמת הדברים וכו׳ על לבבך או לשון כיוצא בזה אלא מוכרח לפ׳ כמ״ש בספרי דה״ק אימתי ואהבת וכו׳ בזמן שיהיו הדברים וכו׳ על לבבך שע״י עסק התורה ידע וישכיל מפלאות תמים דעים וישיג כח מעשיו אשר האציל ברא יצר ועשה ובזה ישתוקק נפשו לאהבתו והן הן דברי הרמ״בם ז״ל בפ״ב מה׳ יסודי התורה והיאך הוא הדרך לאוהבו שיתבונן במעשיו וכו׳ יע״ש. והרא״ם ז״ל פירש לישנא דספרי דר״ל שע״י עשיית המצות אתה מכיר הקב״ה שלולא שברא העולם לא היה מצוה לנו מצות וכו׳ ומכח זה הק׳ על הרמב״ם שכתב בענין אחר ממ״ש בספרי ונדחק ליישב ע״פ פירושו בספרי ע״ש ולע״ד אחר המחילה נרא׳ ברור דכוונת הספרי כדכתיבנ׳ ומכוון ממש עם דברי הר״מ וכן בדין דבפ׳ זו בא צווי הלימוד ועול מצות נתונים נתונים לקמן בפ׳ והיה אם שמע וכנר׳ מהמשנה דברכות וכמ״ש הר״מ בהק״ש:

לבניך אלו התלמידים וכו׳. דק״ל שצווי זה ללמוד לבנים כבר נכתב לעיל בהך פרשתא והודעתם לבניך וכו׳ ולכך פירש דהכא צווי כולל לכל איש ישראל ללמד לתלמידים דקרויים בנים ומאי דמייתי ג׳ ראיות שהתלמידים קרויים בנים כלהו צריכי דאילו מבנים אתם לה׳ איכא למדחי שאני קב״ה שישראל הם בניו ממש וכדכתיב הלא אב א׳ לכלנו הלא אל א׳ בראנו ונשמותינו אצולות מאתו ית׳ חלק אלהי ממעל ולכך ודאי קרויים בנים ואי מההוא דבני הנביאים דילמא נביאים שאני ואי מחזקיהו דילמא מלך שאני. ומ״מ הראיה יותר עצמית היא מבני הנביאים ואע״ג דדחי׳ לה אינה דחייה כ״כ דאדרבא י״ל חכם עדיף מנביא וה״ט דהר״מ ז״ל בריש ה׳ ת״ת לא מייתי רק לזאת. ומ״מ מאי דמסיים הכא רש״י וכשם שהתלמידים וכו׳ כך הרב קרוי אב וכו׳ לא ידענא מי הכניסו לזה דבל״ז קרא דהכא ניחא דהואיל והתלמידים קרויים בנים שפיר קאמר ושננתם לבניך. ואפשר לומר דכוונתו משום דאיכא למידק סוף סוף לו יהיה דהתלמידים קרויים בנים מ״מ אמאי אצטריך קרא לאפוקינהו לתלמידים בל׳ בנים לימא ושננתם לתלמידך וכ״ת היא גופה קמ״ל דתלמידים קרויים בנים הא לא צריכא דכבר קדם לנו לימוד אחר על זה בפ׳ ואלה תולדות אהרן ומשה לכך קאמר רש״י דתרווייהו צריכי חד ללמד לתלמידים שקרויים בנים וחד ללמד על הרב שקרוי אב דקושטא הכי כדאשכחן אבי אבי. ועם היות שקצת דחוק לומר שזו כוונת רש״י לא ידענא מלתא דעדיפא מינה ותמיהא לי על מוהרא״ם ז״ל ודישרן סמיכין שלא העירו בזה:

ודברת בם וכו׳ עשם עיקר ואל תעשם טפל. פי׳ עשם עיקר כדי שתלמדם ואף אחר שלמדת ונתחכמת אל תעשם טפל לומר כבר למדתי חכמת התורה עכשיו אלך ואלמד חכמות חצוניות אלא בם ולא בדברים אחרים כן נ״ל לפ׳ הכפל:

מזזות וכו׳ מזזת כתיב וכו׳. אפשר דק״ל לרבינו דאמאי כתיב וכתבתם על מזוזות הא הכתיבה היא על הקלף אלא שקובעה על המזוזה ומש״ה פי׳ שהקלף שבו כתוב נקרא מזוזה ע״ד ההשאלה ועליה קאי קרא דמש״ה כתיב מזוזות לומר שא״צ אלא אחת:

ובשמו תשבע אם יש בך וכו׳. כלומר שאין זו מצוה לישבע בשמו אלא קמ״ל דמותר לצדיק לישבע אבל הרמב״ם ז״ל מנאה בכלל מ״ע ונפקא ליה ממ״ש ז״ל אמרה תורה השבע בשמי ואמרה תורה אל תשבע בשמי וכמו שהשבועה שא״צ נמנעת והיא מצות ל״ת כך השבועה בעת הצורך חובה והיא מ״ע. והק׳ עליו מהרא״ם ז״ל וכי אם אמר הרופא לחולה אל תאכל צונן וכו׳ בזמן שאתה חולה ותאכל צונן בזמן שאתה בריא היחויב מזה שיהיה דיבורו השני חיוביי כמו דבורו הראשון זהו שקר אלא הראשון חיוביי והשני רשותיי וכו׳ והתורה עצמה אמרה לא תאכל עליו חמץ ז׳ ימים תאכל עליו מצות ופי׳ אתה רשאי לאכול מצה ואם לא תאכל אלא פירות אינך עובר בעשה וכולי יע״ש. ולא ידענא מאי קו׳ דאה״נ שאם הרופא יאמר כך אם אנו מוחזקים ברופא הלז שאינו מוציא דברו לבטלה פשיטא דאית לן לפרושי דבורו השני שהוא חיוביי כמו דבורו הראשון שאם אינו אלא רשותיי לשתוק מיניה דממילא משמע מדלא אסר אלא בזמן שהוא חולה מינה דכשהוא בריא לית לן בה. א״ו לחיוביה אתא. ואע״ג דלא נשיג בדעתנו טעם לחייבו בבריאותו מ״מ נתלה החסרון במעוט דעתנו בחכמת הרפואה ונאמר אם ריק הוא ממנו אבל הרופא האמיתי אין ספק דידע שכשם שהצונן מזיק לחולה כך בהפכו מועיל לבריא. כן מוכרחים אנו לפרש לשונו כשברור לנו דדייק בלישניה. ודמיון המצה נמי לא תברא דשאני התם משום דכתיב קרא אחרינא ששת ימים תאכל מצות ודרשי׳ ששביעי שהיה בכלל יצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו מה ז׳ רשות אף ששה רשות וכמ״ש רש״י ז״ל בפ׳ ראה הא לא״ה פשיטא דהתם נמי הוה אמרי׳ מכח היתור דחובה דוקא לאכול מצה:

כאשר דבר והיכן דבר והמותי וכו׳ נר׳ דכוונת רש״י ז״ל לדקדק מאי דכתיב להדוף את כל איביך וכו׳ דלישנא דכל קמ״ל שאם יעשו הישר והטוב דהיינו שיהיו צדיקים גמורים ולא יעשו כההיא דאמור רבנן לא חרבה ירושלם אלא לפי שהעמידו דבריהם על דין תורה אז יהיו ראויים ליעשות להם נס גדול אפי׳ נס שיוצא חוץ מן הטבע ואז יהדוף הוא יתב׳ כל האויבים ביחד דתו ליכא חששא פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה וכדמאי דכתיבנא לקמן בר״פ עקב ואהא הוא דמסיים קרא כאשר דבר ה׳ ומפרש רש״י היכן דבר והמותי וכו׳ ונתתי את כל אויביך אליך עורף כלו׳ שכלם יברחו ויאבדו והיכי כתיב שם בתר הכי לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה וכו׳ אלא צ״ל כאן כשהם צדיקים גמורים כאן כשאין עושין רצונו בשלימות: