גדולים וכו׳ אתה עצום וכו׳. דאל״כ ממך למה לי והק׳ הרב הנח״י דמ״מ ל״ל להמקרא לומר ממך לומר שאתה עצום והלא אם לא היו ישראל עצומים כ״ש שהיה הדבר תמוה איך אתה עובר לרשת וכו׳ ולעד״ן דאז אם לא היו ישראל עצומים היו מוכרחים להודות שהקדוש ב״ה הוא המאבדן ולא הוה צריך קרא למכתב אבל השתא דלפי האמת ישראל עצומים חש הקדוש ב״ה פן יאמרו כחי ועוצם ידי וכו׳ להיות שבאמת עצומים הן והיינו דאצטריך לאפוקי מהאי דעתא וה״ק קרא איברא שאתה עצום ומ״מ הם עצומים ממך הילכך לא מצית אמרת דבכח ידך אתה מורישם רק וידעת היום כי ה׳ אלהיך וכו׳:

לוחת לוחת כתיב וכו׳. אין אחריות חסרות ויתירות על רבינו כי לא בא אלא לפרש פשטי המקראות וכל כה״ג מוכרח לומר שבא ליישב איזה קושי בלשון הכתוב והכא נראה דק״ל הכפל שבפסוק דכתיב ויתן ה׳ אלי את שני לחת האבנים וכו׳ והדר כתיב ויהי מקץ וכו׳ ויתן ה׳ אלי את שני לתת האבנים וכו׳ ותרתי זימני ל״ל מוכרח דלדרשא אתא. ומה שאמר לוחת כתוב נר׳ דס״ס הוא וצ״ל לחת כתיב ונתכוון רבינו לקרא תניין שהוא המיותר לדרשא דמל׳ לתת מדריש שפיר ששתיהן שוות ובפרשת תשא נמי מלחת קא דריש ע״ש. והשתא דאתאן לדרשא נוכל למצוא טעם דתלת זימני כתיבי הכא לוחות וכל חד משונה קדמאה לוחת תניינא לחת תליתאה לחות והנה השני כבר נתבאר בדברי רבינו והנהו תרתי דכתיבי בחד וי״ו לוחת לחות י״ל שרצה לרמוז שהלוחות היו ארכן ו׳ טפחים ורחבן גם כן ששה טפחים כדאיתא בירושל׳ דשקלים:

ואתנפל כראשונה ארבעים שנאמר וכו׳ כוונתו לתרץ דכי נחשוב נמצא שמשעשו העגל עד יה״כ שבו ירד בלוחות שניות נמצא פ׳ ימים והיכי כתיב כאן ואתנפל כראשונה מ׳. ותו נראה דמרגיש רש״י מ״ש דבהנך יומי כתיב בהו ל׳ נפילה ואתנפל לפני ה׳ וכו׳ וה״נ למטה חזר ואמר ואתנפל משא״כ בראשונ׳ דכתיב ואשב בהר ובאחרונים כתיב ואנכי עמדתי והכא ואתנפל ולכך משני דהנך מ׳ היינו האמצעיים ואה״נ דהדר ויתיב מ׳ אחריני ומש״ה לא כיילינהו ולימא ואתנפל פ׳ ללמד דעת דלא דמו אמצעיים לאחרונים דכל האמצעיים היו בכעס ולכך כתיב בהו ל׳ נפילה ובתחלת האחרונים התחיל הרצון ולכך כתיב עמדתי:

ובאהרן וכו׳ לפי וכו׳ דק״ל מה ענין אהרן בתוכחתו לישראל ולכך משני שהם היו גרמא דלפי ששמע להם התאנף בו:

ואתפלל וכו׳ והועילה וכו׳ כלו׳ כשם דלגבי דידכו הועילה תפלתי למחצה שלא היה כליון אבל מ״מ נשארה גזרה דביום פקדי ופקדתי ה״נ לגבי אהרן הועילה למחצה היינו דכתיב גם בעד אהרן לומר גם הוא כמוכם: