בחדש האביב וכי לא היינו וכו׳ י״ל דהרגשו הוא דאילו לא אתא אלא לאשמועי׳ הזמן שיצאו הול״ל היום בחדש האביב אתם יוצאים לכך משני דלאו לאשמועי׳ זמן היציאה אתא דלהא לא נצרכה אלא ה״ק ראו חסד וכו׳ לכך נכתב שלא במקומו לדרשה:

עשה ה׳ וכו׳ רמז תשובה לבן רשע וכו׳ והטעם דלא כתב תשובתו שם ונטר לרמיזה הכא איכא למימר כמה טעמים חדא דק״מל שאסור להסתכל בפני רשע לכן אינו משיב לו לנוכח אלא כלאחר יד שמביט בפני הבן שא״י לשאול כאילו מדבר עמו. ועוד דכיון שהרשע הזה כפר בעיקר והוציא עצמו מן הכלל ה״ז מין ואפיקורוס וכתיב במינות כל באיה לא ישובון ועוד אמרו ז״ל אפיקורוס ישראל כ״ש דפקר טפי לכך אינו מתווכח עמו להשיבו הואיל ומסתמא אין בו תקוה ואלא מיהא כדי שלא לנעול לגמרי הפתח לפניו רומז לו תשובה כאן. וע״יל דנתכוין לרמוז לבן הזה שא״י לשאול מחמת טפשותו שכיון שאינו לומד גם הוא קרוב לבוא למדרגת הרשע דאין בור ירא חטא וכיון שאינו לומד אינו עושה וסופו לכפור בעיקר וכמו שפי״רשי בפרשת בחקותי על פ׳ ואם לא תשמעו לי ע״ש:

מימים ימימה משנה לשנה. דמפ׳ רבינו דחקה זו קאי על קרבן פסח. ולא ניחא ליה לפ׳ דקאי על מצות תפי׳ דסמיך ליה וכמו שפי׳ במכילתא דל׳ למועדה משמע ליה פשטיה דלא מיירי בדבר שמצותו כל יום ויום:

נשבע לך והיכן נשבע וכו׳ ההרגש הוא דשבועה של האבות כבר הזכירה בפרשה דלעיל והכא לא הול״ל אלא נשבע לך וניחא ליה במה שפי׳ והיכן נשבע שהרי לא מצינו שנשבע הקדוש ברוך הוא להם בפירוש אלא שא״ל והבאתי וכו׳ אשר נשאתי את ידי וכו׳ כלו׳ שחזר וקיים להם מה שנשבע לאבות לחזק דבריו והיינו דכתיב לך ולאבותיך כלו׳ דחשוב כאילו נשבע לך ע״י שנשבע לאבותיך ואמר לכם והבאתי וכו׳ אשר נשאתי וכו׳:

ונתנה לך תהא בעיניך וכו׳ כלו׳ שתחשבו שהיא מתנה נתונה לכם על מנת לשמור ולקיים מצותיו באופן שאם לא תקבלו ותקיימו תדעו שתצאו ואל תהי בעיניכם כירושת אבות דירושה אין לה הפסק:

שגר בהמה נפל וכו׳ ל״א יש לפ׳ וכו׳ ומיהו לא ניחא ליה לרבינו בהך פירושא כ״כ משום דלשון והעברת דהיינו הפרשה משמע דלא שייך בבכור אדם שא״צ הפרשה אבל בבהמה ניחא שהפרישו להקרבה:

פטר חמור ולא פטר וכו׳ דיבור זה הוא להכריח מ״ש לעיל דליכא למימר דוכל פטר שגר בא לרבות כל בהמה טמאה דאע״ג דכבר הכריח רבינו שא״א לומר כן מכח הכתוב דבבקרך ובצאנך אכתי ק׳ דאיכא למימר בקרך וצאנך להקרבה וכל פטר שגר דהיינו בהמה טמאה לפדייה הילכך בא רש״י ופי׳ דא״א לו׳ כן דא״כ וכל חמור ל״ל הא כל בהמה טמאה אתרבו מכל שגר א״ו מדאצטריך למכתב פטר חמור ש״מ ולא שאר בהמה טמאה. ומ״ש תרי טעמי על פטר חמור בגמ׳ פ״ק דבכורות דף ח׳ אי׳ גזרת הכתוב הוא ועוד לפי שסייעו וכו׳. ומשמע ליה לרבינו דאע״ג דאמר סתם גזרת הכתוב רצו לרמוז בזה דאיכא איזה טעם אלא דמשום דאיכא למיפרך לכך אמרי׳ גזרת הכתוב הוא. וביאר רבינו דהטעם היא זה לפי שנמשלו לחמורים. והפרכא היא דהא נמשלו נמי לסוסים כדמסיים ההוא קרא וזרמת סוסים זרמתם. ועוד דלא המצרים בלבד נמשלו לחמור כדאמרי׳ עם החמור עם הדומה לחמור. ולכך אמרו ג״כ טעם שני. ולטעם זה לחוד לא סגי דא״כ לא היה אומר הכתוב ואם לא תפדה וערפתו הואיל והוא בתורת שכר וכי זהו שכרו לעורפו בקופיץ א״ו גזרת הכתוב:

וערפתו עורפו וכו׳ טעם לדבר דבעי׳ דוקא עריפה ממול עורף ולא מיתה אחרת. נל״עד דלפי דבגאולת מצרים הקליפה הרמוזה בחמור שבה היתה אחיזת פרעה ומצרים נתכנעה תחת יד הקדושה ולפיכך סייעו החמורים לישראל ולכך נתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן לעולם שיפדוהו בשה כלו׳ שמקבלים אותו להכנע תחת הקדושה וליהנות ממנה וזה שאינו רוצה לפדותו מוכח כוונתו שרוצה להשליטו על הקדושה כמו שהיה פרעה שאחיזתו היתה בעורף דפר״עה אותיות הער״ף כידוע לי״ח הילכך עונשו הוא לעורפו בקופיץ בערף. והבן:

מה זאת וכו׳ דברה תורה כנגד וכו׳ וכתבם הכתוב מלמטה למעלה בתחלה הרשע הגרוע ואחר כך שא״י לשאל דגרע מהם שהרי אינו יודע לשאל אפילו כדרך התם. ואחר כך תם ומ״מ כל ג׳ הללו קרובים להיות שוין וכדכתיב לעיל לכך הם סמוכים כלם בפרשה אחת אבל החכם כתבו מופלג במשנה תורה:

בשלח פיר״שי ז״ל כי קרוב הוא ונוח וכו׳ ומדרשי אגדה וכו׳ ק׳ דאטו מראה מקום הוא לנו דאיכא מדרשי אגדה הרבה ובשלמא בשאר מקומות שמביא רש״י דברי המדרש הוא משום שנשאר לו איזו קושיא על דרך הפשט ומכוין לתרצה ע״פ דברי האגדה אבל הכא מאי קמ״ל. ונר׳ דהכא נמי נשאר לו לרבינו ז״ל קושי א׳ במה שפי׳ כפי הפשט כי קרוב הוא הדרך והיינו שאם קאי על הדרך הול״ל קרובה היא שהרי ברפ״ק דקדושין רמי׳ קראי אהדדי דחד קרא כתיב את הדרך אשר ילכו בה הרי שדרך לשון נקבה וכתוב א׳ אומר בדרך אחד יצאו אליך הרי שדרך ל׳ זכר ומשני הכא דבתורה קאי ותורה לשון נקבה כתב לה כדרך שבא בל׳ נקבה התם דבמלחמה קאי כלומר באנשי המלחמה שהם זכרים שאין דרכה של אשה לעשות מלחמה כתב בדרך א׳ יצאו בל׳ זכר ע״כ א״כ הכא דהך דרך קאי על ארץ כדכתיב דרך ארץ פלשתים וארץ ל׳ נקבה א״כ הול״ל קרובה היא בל׳ נקבה ומש״ה משני רש״י מ״מ אע״ג שיש זה הקושי כך צריך לפ׳ דמדרשי הגדה יש הרבה אבל אין מתיישבין על המשך הכתוב כי אמר אלהים פן ינחם וכו׳ לכך לא כתבן שאין דרכו להביא אלא האגדות שקרובות למשמעות המקרא ובזה ראה הרבה פירושים שיש במ׳ אבל אין שום א׳ קרוב מחבירו להתיישב על לשון המקרא שיהיה מקושר עם שארית הכתוב ולכך השמיטם:

פן ינחם יחשבו וכו׳ הטעם שהפך רש״י לפ׳ בראותם מלחמה קודם פן ינחם היינו שכיון בזה לתרץ קושיא עצומה בל׳ הכתוב דכתיב פן ינחם שהוא ל׳ מסופק וכדמתרגמינן דילמא וק׳ דאטו איכא ספיקא קמי שמיא והמפרשים נדחקו בזה אבל לפי מה שפיר״שי על בראותם מלחמה שהוא דוקא במלחמה הבאה מחמת חטאתם ובזה דוקא הוא דשייך הניחום ולכך אתי שפיר מאי דכתיב פן וכו׳ בלשון מסופק דידוע דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שהבחירה ביד האדם ועיין מ״ש המפ׳ על משנת הכל צפוי והרשות נתונה ובפרטות עיין בס׳ ע״מ במאמר חק״ד ובס׳ יושר לבב:

בראותם מלחמה כגון וכו׳ כוונת הרב דקשיא ליה בגופיה דקרא דלכאורה אין זה טעם מספיק להסיבם מדרך הפשוטה שהרי בידו של הקדוש ברוך הוא היה להסב לב כל העמים שיפחדו מפניהם ולא יבאו להלחם עמהם ולא יצטרך בשביל זה להקיפם לדרך עקומה ולכך משני דקרא מיירי כגון וירד העמלקי שאותה מלחמה מוכח מקראי דהתם להדיא שהיתה מוכרחת מחמת סרבנות ישראל שרצו לילך לכבוש את ארצם בזמן שה׳ לא היה עמהם בשביל חטאם כדכתיב ויעפילו לעלות וכו׳ וכתיב וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההר ויכום וכו׳ וזה כבר היה גלוי וצפוי לפניו ית׳ שעתידין היו לחטוא בזה ולכך לא מייתי רש״י כגון מלחמת עמלק שבפ׳ זו או שאר מלחמות והק״ו דמייתי רש״י ה״פ ומה אם כשהקיפן בעקומה אמרו נתנה ראש וכו׳ דאע״ג דלא חזרו ה״ט לפי שלא יכלו למצוא הראש שיוכל להורותם הדרך לפי שהיה מעוקם אבל אם היו באים בפשוטה שלא היו צריכים ראש פשיטא שהיו חוזרין כך צריך לפ׳ כי היכי דלא תיקשי על הק״ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם לא הוה אלא אמירה בעלמא ה״נ אף אם היו באים בפשוטה ליכא לאוכוחי אלא שתהיה שם אמירה בעלמא ולא חזרה בפועל:

וחמשים אין חמשים וכו׳ וא״ת ולמה כתוב זה בכאן הול״ל לעיל מיד ביציאתם. וי״ל שזה בכוונה מכוונת להודיע דמאי דכתיב בראותם מלחמה לאו על כל מלחמות קאי שהרי א״א שיתפעלו בראותם שום מלחמה שהרי לאו מלתא חדתא היא לגבייהו שכך היו חושבים מתחלה קודם צאתם ממצרים דמסתמא צריכים להלחם עם אומות ואדעתא דהכי יצאו מזויינים וז״ש רש״י אין חמושים אלא מזויינים בל׳ שלילה כלו׳ א״א לפ׳ ע״פ הפשט אלא מזויינים וא״כ בהכרח שהיה כבר פשוט להם שיבאו עליהם מלחמות ואיך אם כן כתיב פן ינחם העם בראותם מלחמה א״ו דמיירי כגון וירד העמלקי וכו׳ כלומר מלחמה שבאה עליהם מפני חטאם ונענשו שהמיתום ובראותם נפילה זו קרוב שינחם העם. ומאי דמייתי רש״י ד״א היינו דלפי׳ הראשון ק׳ לישנא דעלו בני ישראל דהול״ל יצאו כדכתיב כמה זימני בפ׳ דלעיל ולא שייך לישנא דעלייה אלא כגון ויעלו ממצרים ויבאו ארץ כנען לפי שא״י גבוהה מכל הארצות כדפי״רשי התם אבל הכא הול״ל יצאו כדכתיב לעיל לכך מייתי ד״א דלהך פירושא בתרא ניחא לישנא דעלו דר״ל עלו ונתפרשו מהאחרים שהם ירדו שאולה והללו עלו מהם וקמו לחיים. ומיהו להך פירושא נמי ק׳ דמאי שייכות איכא להך קרא הכא טפי הול״ל כן בפ׳ דלעיל דאילו הכא אדרבא מאחר שכל הד׳ חלקים שהיו רשעים ולא היו רוצים לצאת ממצרים כבר מתו והללו ניתותרו ש״מ שהיו צדיקים והיו מואסים בגילולי מצרים ומהיכא תיתי שירצו לחזור למצרים א״כ הך קרא דוחמושים היא ראיה לסתור הקודם לכך מייתי נמי פי׳ ראשון:

השבע השביע השביעם וכו׳ אע״ג דקי״ל דברה תורה כלשון בני אדם ותדע דבהך קרא גופיה כתיב פקוד יפקוד ולא פיר״שי ולא מידי עם היות דבמדרש פירשו בו בכמה פנים משום דאין זה הכרח לפשט הכתוב דהנהו דדרשי במדרש איכא למימר דסברי כמ״ד לא אמרי׳ דברה תורה וכו׳ ואנן קי״ל כמ״ד דברה תורה וכולי וא״כ מ״ש הכא דמייתי רש״י הך דרשה מ״מ נר׳ דשאני הכא דקרא גופיה צווח דרשוני וחיו דאטו אנן מי לא ידעינן שהשביעם יוסף זיל קרי בי רב בפ׳ ויחי ומ״ט הוצרך הכתוב לומר הכא כי השבע וכו׳ א״ו היא גופה קמ״ל קרא ויקח משה וכו׳ לפי שהשבע השביע וכו׳ כלו׳ השביעם שישביעוהו לבניהם ולכך חלה אותה השבועה גם על אלו הדור האחרון היוצאים ממצרים דאי לאו הכי אלא שלא היתה השבועה אלא לאותו הדור אם הם יצאו וכדמשמע פשט הכתוב לא היה מוכרח משה לבקש את יוסף ולעשות המצאות ע״י שם להעלות ארונו כמ״ש ז״ל א״ו שהשבועה חלה גם עליהם והיה מוכרח להעלותו ומ״ש ולמה לא השביע בניו וכו׳ הכי פירושו מכיון שהיה יודע יוסף או שהיה חושש שהם לא יצאו ממצרים אלא בניהם אחר כמה דורות ולכך השביעם שישביעו וכו׳ ואפשר שבין כך יאבדו עצמותיו ולא ידעו מקום מנוחתם א״כ למה זה היה מטיל עצמו על הספק הו״ל לעשות כמו יעקב ובשלמא לאחיו לא היה לו יכולת לצוות עליהם אבל הוה מצי להשביע ולצוות לבניו ומשני לפי שידע שלא יניחום:

והעליתם וכו׳ לאחיו השביע כן וכו׳ לכאורה הם דברים מיותרין שגם אנו יודעים שלאחיו השביע שכ״כ בהדיא בפרשת ויחי וגם רש״י כבר כתבו לעיל והכא לא הול״ל אלא למדנו שאף עצמות וכו׳ שנאמר וכו׳ אלא נראה דכוונת הר״ב ז״ל דאע״ג דבפ׳ ויחי בצווי יוסף לא כתיב תיבה זו דאתכם א״כ מנ״ל שכך אמר להם לכך כתב רש״י לכי תידוק תראה דלאחיו השביע כן שהרי בפ׳ כתוב שם פקוד יפקוד אלהים אתכם וב״פ ל״ל אלא חד על פקידת הגאולה לבניהם וחדא פקידה לדידהו דוקא שהקדוש ברוך הוא יעלה עצמותיהם ליקבר בארץ. ונראה לי דהבטחה זו מצינו בל׳ הכתוב בירידתם למצרים דכתיב ואנכי אעלך גם עלה והתם פירש״י אעלך הבטיחו להיות נקבר בארץ. ואיכא למידק לפי פירושו מאי גם עלה אלא הענין דקאי על בניו היורדים עמו למצרים וה״ק גם עלה לשאר השבטים ויוסף ידע זה אבל חשש דהבטחה זו אינה אלא על היורדים עם יעקב למצרים והוא אינו בכלל לכך הוצרך לצוות להשביע שישאוהו משא״כ שאר השבטים שלא הוצרכו לזה דסמכי על הבטחת הקדוש ברוך הוא [ויעקב הוצרך להשביע שישאוהו מיד שזה לא היה בכלל ההבטחה] וז״ש יוסף פקד יפקוד אלהים אתכם כאשר דבר לכם גם עלה והעליתם גם את עצמותי וזהו שרמז רש״י כאן באמרו לאחיו השביע כן שאף על פי דהתם לא כתיב אלא והעליתם את עצמותי מזה ולא כתיב אתכם כמו הכא מ״מ לכי תידוק כבר כתיב כן. ומ״מ ק׳ דהא ודאי מלת והעליתם א״א לפ׳ על השבטים עצמם שהם אינם מעלים שהרי מתים היו אלא ודאי קאי על בניהם הבאים אחריהם במקומם וא״כ מלת אתכם נמי צריך לפרשה על הבנים ומהיכן למדנו מתיבה זו שאף עצמות השבטים העלו. ועיינתי במכילתא ומצאתי בל׳ זה והעליתם וכו׳ שומע אני מיד ת״ל אתכם כשתהיו עולים ומנין שאף עצמות שאר השבטים העלו עמם ת״ל מזה אתכם ע״כ משמע דתיבת אתכם מתפרשה שפיר על הבנים כדאמרן ודרשה דעצמות השבטים משמע דנפקא ליה מתיבת מזה והכי איתא בהדיא בילקוט ת״ל מזה אתכם ז״ה תרי עשר אבל רש״י בהדיא קאמר ת״ל אתכם ויש ליישב דמלת והעליתם הוא מבנין הפעיל וה״ק יוסף לאחיו אתם ע״י שתשביעו לבניכם תגרמו שהדורו׳ האחרונים שיהיו בזמן הגאולה יעלו עצמותי מזה אתכם כלו׳ עם העצמות שלכם והכל מל׳ השבועה שהשביע יוסף ואת אחיו:

ויסעו מסכת ביום השני וכו׳ פי׳ קשיא ליה לרש״י מ״ש דהכא כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם ולעיל במסע ראשון לא כתיב ויחנו כלל אלא ויסעו מרעמסס סכתה. ומשני רש״י על כרחך הך מסע דהכא היה ביום השני שהרי בראשון באו מרעמסס לסוכות וזה בודאי א״א להיות על צד הטבע שהרי מהלך אדם בינוני ד׳ מיל ליום כדאי׳ בש״ס דפסחים ומרעמסס לסוכות איכא ק״ך מיל כמ״ש רש״י בפ׳ דלעיל אלא שבאו שמה דרך נס בשעה קלה על כנפי נשרים והיינו דלא כתיב התם ויסעו ויחנו שהרי לא היתה שם מסע וחניה אלא על כנפי נשרים שהיה יום מוכן לנס והכא דכתיב ויסעו ויחנו מוכח שזה היה ביום השני שהיתה שם נסיעה וחניה דרך טבע שאם גם זה היה בראשון הרי גם דרך זה בכלל הנס ולמה זה הזכיר הכתוב סוכות לא הול״ל אלא ויסעו מרעמסס לאיתם שהוא סוף ותכלית הנס א״ו שזה היה ביום השני שלא היה שם נס כלל:

לנחותם וכו׳ ומ״מ את עמוד וכו׳ כלומר וכי תימא מאחר דעל כרחך צריכת למימר שהק״בה בכבודו היה מוליך העמוד ענן כדכתיב וה׳ הולך וכו׳ א״כ אמאי כתיב להנחותם בפ״תח שהוא מההפעיל דקאי אענן לכתוב לנחותם בל״מד חי״רק ויהיה מהקל וליהוי קאי על הק״בה בעצמו שהוא המנהל והענן נימא דלא אצטריך אלא לאורה ולהאיר להם דכתיב בקרא ליהוי קאי אכלהו תרי עמודי ומשני דע״כ לא מצי למכתב הכי מתרי טעמי חדא שהרי מצינו שע״י עמוד הענן הם הולכים כנראה מהכתובים בפ׳ דגלים א״כ מוכח שהענן הוא המנהל שהם לא ראו פני שכינה כל יומא ויומא. ותו דעמוד הענן א״א שיהיה לאורה שכל עצמו חשך הוא ואיך נשים אנחנו חשך לאור לפ׳ דלהאיר להם קאי אענן אלא כדאמרן והא דהק״בה מוליכו לא היה אלא להיות להם לשם עולם לתפארת ולתהלה: