פירש״י ז״ל ואלה מוסיף וכו׳ ולמה נסמכה וכו׳ פי׳ דק״ל דכיון דעל כרחין פרשה זו ענין בפני עצמו הוא ואין לו שייכות עם האמור למעלה בסמוך לו א״כ לא הו״ל להתחיל הענין בו״יו ואלה שנראה שהכל ענין א׳ ושאין פסקא זו אלא כעין כל ההפסקות שאינם אלא ליתן ריוח למשה להתבונן וכו׳ כגון ואם מן הצאן וכו׳ ואם מן העוף וכו׳ אלא הול״ל אלה להודיע שהוא תחלת ענין ודיבור בפני עצמו כגון אלה הדברים אשר דבר משה וכו׳ ומשני שהוכרח לכתוב ואלה בו״יו משום דקי״ל כ״מ שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים והשתא אילו כתב אלה הוה דרשי׳ ה״נ לפסול את הראשונים והיינו משום דבפ׳ בשלח כתיב גבי מרה שם שם לו חק ומשפט ודרשי׳ מיניה דדינין חד ממילי דאפקוד במרה כמ״ש רש״י עצמו שם. ומעתה אי כתיב אלה הוה ס״ד לפרושי דה״ק אלה הם המשפטים שנצטוו במרה דאירמיזו התם בקרא דשם שם לו חק ומשפט דמש״ה כתב אלה לפסול את הראשונים מזמנם של אלו דהיינו עשרת הדברות דהנהו לא נצטוו בזמן הקודם שנצטוו על אלו וה״ק אלה הם הראשונים בזמן ואותם שלמעלה מאוחרים מהם ואין מוקדם ומאוחר בתורה ואע״ג דעל כרחין משפטי׳ נמי בסיני נאמרו כדכתיב אלה החקים והמשפטים והתורות אשר צוה ה׳ וכו׳ בהר סיני ביד משה ואפי׳ כל דקדוקיהן של כל המצו׳ כלן נאמרו מסיני כמו שדרשו ז״ל מה שמיטה וכו׳ והביאו רש״י בריש פ׳ בהר סיני אפ״ה הוה אמינא דהנך משפטים כלן נאמרו במרה אלא שחזרו ונשנו בהר סיני ומש״ה הוצרך הכתוב לכתוב ואלה בוי״ו מוסיף על הראשונים מה הראשונים עיקרן ותחלתם מסיני אף אלו עיקרן ותחילתן מסיני ואע״ג דדינין במרה איפקוד לא כל פרטי דינין איפקוד במרה דלא איפקוד התם דיני קנסות וחבלות וכדומה וכל מה שנכתב בפרשה זו אלא מה שנצטוו במרה היינו עיקר הדינין דוקא והוא הוא שנצטוו בני נח למאן דס״ל שנצטוו ב״נ על הדינין ולמאן דאמר שהדינין נצטוו במרה אמרי׳ בסנהדרין דף נ״ז דס״ל דלא נצטוו ב״נ על הדינין ולא ניחא ליה לתלמודא למימר כדהוה סלקא דעתין מעיקרא דלעולם ב״נ נצטוו על עיקר הדינין וישראל במרה נתוסף להם פרטי דינין כגון דיני קנסות וכו׳ ע״ש דלא קאי במסקנא ש״מ דסבר תלמודא שלא נצטוו במרה אלא עיקר הדין והמשפטים הללו עיקרן בסיני ולכך כתיב ואלה. ומעתה קשי׳ ליה לרש״י דלא לכתוב לא אלה ולא ואלה וממילא לא היה מקום למדרש לפסול את הראשונים מזמן של אלו ולומר שכל אלו נצטוו במרה דהא לא כתיב אלה לפסול. אמנם התירוץ לזה מבואר דא״כ במה יודע איפה שזה ענין בפני עצמו אלא בהכרח היה צריך לכתוב דיבור בפ״ע ולכתוב וידבר ה׳ אל משה לאמר וכו׳ וזה לא רצה הקב״ה אלא רצה חכמתו ית׳ לאיזה תכלית לסמוך פרשה זו לפרשת מזבח בלי הפסק דיבור אעפ״י שבאמת זהו דיבור אחר. ולכך מבקש רש״י לידע מהו התכלית שרצה לסמכם כאילו הם דיבור אחד וזהו אמרו ולמה נסמכה וכו׳ ומשני ללמדך שתשים סנהדרין וכו׳ ומעתה מאחר שלתכלית זה הוצרך להסמיכם בלי הפסק דיבור הוצרך ממילא לכתוב תיבת אלה להודיע שבאמת דיבור בפ״ע הוא אלא שנסמך לטעם האמור ומאחר שהוכרח לכתוב תיבת אלה הוצרך לכתבו בוי״ו כדי שלא תדרוש לפסול וכו׳ כדלעיל. ודוק היטב שעם דרכנו יתורצו כל ריבוי קושיותיו של הגאון הרא״ם ז״ל על דיבור זה ולא נצטרך לידחק במה שנדחק שם הרב לפ׳ שפ׳ משפטים נאמרה בעת עשרת הדברות ביום ו׳ בסיון נגד מ״ש רש״י עצמו בפ׳ כי תשא בפ׳ ויתן אל משה ע״ש:

אשר תשים וכו׳ כשולחן הערוך וכו׳ לכאורה משמע דהכרחו של רש״י מדכתיב אשר תשים ולא שייך ל׳ שימה בדברים ומיהו הא ליתא ודאי דאי לפי פשוטו אדרבא כמה פעמים מצינו ל׳ שימה בדברים ולא פירש רש״י בהו ולא מידי כגון שם שם לו חק ומשפט ובפרשת יתרו וישם לפניהם את כל הדברים האלה ובפרשת וילך ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וגם בנביאים ואשים דברי בפיך וכן רבים. ואם ע״פ המדרש הרי כבר נדרש בתיבה זו בפר״ק דסנהדרין וז״ל אשר תשים אשר תלמדם מיבעי ליה א״ר ירמיה אלו כלי הדיינין מקל ורצועה וכו׳ לכן נראה דהרגשו של רש״י דכל אלו הדברים אשר תשים וכו׳ יתירי נינהו דפשטא שכל מה שהיה מלמד הקב״ה למשה היה כדי שילמדהו לישראל ומה צורך לומר לו אשר תשים וכו׳ ולא עוד אלא שתלה הדבר במשה כאילו הוא המשים המשפטים וליתא שהוא לא היה אלא מליץ והול״ל אשר אני משים ולכך מפ׳ דהיינו דקאמר הקב״ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וכו׳ כמשנת׳ כאשר שמעת מפי הגבורה ולא עוד לא די לך בזה אלא אשר תשים לפניהם אתה צריך לפרש להם הדבר בטעמו ופירושו באופן שכלם יוכלו להבין הקטנים עם הגדולים. אבל מל׳ הש״ס דפ״ה דערובין דנ״ד משמע דממלת לפניהם דריש מדלא כתיב להם דקאמר ומנין שחייב להראות פנים שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם משמע דדריש לפניהם מל׳ פנים וכ״כ הרא״ם ז״ל וק׳ לפי״ז אמאי לא דרשי׳ נמי בקרא דבפ׳ יתרו וישם לפניהם וכו׳ ומיהו ראיתי במכילתא דדריש נמי התם וז״ל ויבא משה ויקרא לזקני העם מגיד שמשה חלק כבוד לזקנים וישם לפניהם האיר עיניהם עכ״ל. הרי דדריש כעין מאי דדרשי׳ הכא דל׳ האיר עיניהם משמע דר״ל שהראה פנים ופירש לדברי הקב״ה מיד שהאיר עיניהם ולא אמרה להם סתם כמו ששמע מפי הגבורה ומ״מ ק״ק על רש״י ז״ל אמאי לא ביאר זה התם:

לפניהם ולא לפני נכרים וכו׳ וא״ת ולפי מאי דמשמע מהש״ס דערובין דכתיבנא לעיל הרי לפניהם מיבעי ליה לדרשה דלעיל ומנ״ל למדרש לאפוקי נכרים. וי״ל דאי לדרשה דלעיל לחוד אתא לימא קרא בפניהם א״נ בפיהם כמו שימה בפיהם מאי לפניהם ש״מ ולא לפני גוים וליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא דאין הענין מיושב שפיר לומר למשה תשים לפניהם שהרי הוא הדיין והול״ל איפכא ישימו לפניך ש״מ תרתי. וכי תימא א״כ תיקשי בקרא דיתרו אמאי כתיב וישם לפניהם הול״ל בפניהם. לק״מ דהיינו נמי מאי דאיתא במכילתא שהעתקתי לעיל שמשה חלק כבוד לזקנים והיינו לפניהם למעוטי שאר העם שלא דיבר להם בשעה שדיבר לזקנים רק אח״כ ומ״ש רש״י ואפי׳ ידעת בדין אחד שדנין אותו כדיני ישראל וכו׳ דאל״כ פשיטא:

כי וכו׳ עבד שהוא עברי וכו׳ דק״ל תרתי קושייתי בגופיה דקרא. חדא אמאי כתיב כי תקנה ולא כתב כי ימכר לך כדכתיב במשנה תורה. ותו למה הוצרך להזכיר תיבת עבד הוה סגי לומר כי תקנה עברי וכו׳ דממילא הוה משמע דלעבד קנאו כי היכי דכתיב התם כי ימכר לך ולא כתיב כי ימכר לך לעבד ומשני רש״י עבד שהוא עברי כלומר דקמ״ל קרא כדאיתא במכילתא דמותר לקרותו עבד דרך בזיון שהרי התורה קראו עבד על כרחו והיינו דכתיב כי תקנה מאחר שקנית אותו הרי הוא בשם עבד לך אעפ״י שהוא עברי. והדר פריך רש״י או אינו אלא וכו׳ ולהכי כתיב בל׳ כי תקנה כלו׳ שהכל תלוי בענין ממי קנאו דהכא כשקנית אותו מעברי דמיד בשעת קניה כבר היה מהול דמסתמא רבו הראשון עביד ליה כדיניה מש״ה לא נכנס בכלל והתנחלתם וכו׳ דההוא דוקא כשלוקחו מגוי דבשעת לקיחה ערל הוא וחל עליו דין והתנחלתם וכו׳ ומשני ת״ל כי ימכר וכו׳ פי׳ כדאיתא במכילתא דהעברי דהתם יתירא הוא מאחר דכבר כתיב אחיך אלא מופנה הוא לדון בג״ש על עברי דהכא דמיירי נמי באחיך כי התם אך ק׳ דכיון דאינו מופנה אלא מצד א׳ הניחא למ״ד מופנה מצד א׳ למדין ואין משיבין. אלא למ״ד משיבין יש לנו תשובה מוצאת דאדרבא דוקא התם דכתיב בתריה מצות הענקה מיירי דוקא באחיך אבל הכא דליכא הענקה לימא דמיירי דוקא בעבד כנעני שלקחו מעברי. ותדע דאל״כ תרתי זימני׳ באחיך למה לי. וי״ל דלמ״ד משיבין אה״נ דלאו מג״ש יליף ליה אלא דבר הלמד מעניינו הוא דלא מצי מיירי בכנעני דכתיב בתר הכי אם בגפו יבוא בגפו יצא ודרשי׳ שאין רבו מוסר לו וכו׳ כדפירש״י לקמן ואם בכנעני אמאי בגפו יצא ומ״ש אי הוה נשוי תחלה או לא הא עכ״פ לא היה נשוי ישראלית דאסירא ליה ולית ליה אלא שפחה דמינא דידיה הוא. ותו מדכתיב בתר הכי ורצע אדוניו את אזנו וכו׳ ודרשינן אוזן ששמעה על הר סיני כי לי ב״י עבדים וכו׳ כדפירש״י לקמן ואם בכנעני הדרא קושיא מה נשתנה אוזן וכו׳:

כי תקנה מיד ב״ד וכו׳ דיבור זה הוא סוף וכח הדיבור דלעיל דהשתא דהכריח רש״י דבעברי ממש איירי ומאי דכתיב תקנה עבד אינו אלא להתיר לקרותו עבד אכתי ק׳ דא״כ לימא קרא כי תקנה עברי לעבד ובהכי נרויח דלא נצטרך למיגמריה מג״ש כדלעיל. ומשני דכתב כי תקנה עבד להודיענו דמיירי בנמכר בגנבתו דכיון דדינא הוי להיות נמכר בגנבתו הרי זה נקרא עבד קודם שיקנהו ולהכי כתיב כי תקנה עבד ולא כתיב לעבד. ובהכי ניחא הא דהיפך רש״י הסדר ופי׳ עבד קודם שפי׳ כי תקנה ומ״ש רש״י או אינו אלא וכו׳ אבל מכרוהו ב״ד לא יצא בשש אין לפ׳ דכח הס״ד הוא דמכרוהו ב״ד לא סגי ליה בשש לפי שנמכר מחמת עבירה וקנסי׳ ליה טפי. דא״כ השתא דכתיב במכרוהו ב״ד תו לא צריך במוכר עצמו דק״ו הוא אלא צריך לפרש דה״ק אבל מכרוהו ב״ד נימא דלא שייך גביה ענין קצבה כל שש אלא הכל לפי הגנבה שיאמדוהו ב״ד וזימנין שיעבוד פחות משם וזימנין טפי. וליכא למימר דלעולם כדאמרן מעיקרא ואפ״ה איצטריך לימוד במוכר עצמו דאל״כ נימא דמוכר עצמו דלא חטא יעבוד פחות משש דס״ס כיון דגמריה בק״ו מאידך נימא דיו. ומ״ש עוד רש״י כשהוא אומר וכו׳ הרי מוכר עצמו אמור אע״ג דבאותה פרשה דכי ימוך אחיך לא נזכרה יציאת שש הרי ילפי׳ בפ״ק דקדושין מג״ש דשכיר שכיר דהתם כתיב כשכיר כתושב יהיה עמך. ובפ׳ ראה במכרוהו ב״ד כתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וא״כ כאילו כתיב שם בהדיא יציאת שש גם שם במוכר עצמו וקרא דהכא למה לי אלא ודאי במכרוהו ב״ד:

ויצאה וכו׳ אלא מגיד וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דהו״ל למכתב בדידיה ויצא שם עם אשתו ומ״ש וכתב בדידה ויצאה וכו׳ אלא לומר דעד השתא היו מזונותי׳ על האדון. ומאי דמסיים רש״י גם בניו נפ״ל בגמ׳ מקרא אחרינא ויצא מעמך הוא ובניו עמו:

את אשתי השפחה. הק׳ הרא״ם ז״ל מנ״ל הא דילמא בישראלית מיירי וה״ק אהבתי את אשתי הישראלית ואת בני ממנה ולכן לא אצא חפשי מפני שכל זמן שאני תחתיך אתה חייב במזונותן וכשאצא חפשי מי מפרנסן ימותו ברעב ונדחק ליישב ע״ע. ולע״דן דכיון דהכא ליכא ילפותא בקרא שהאדון חייב אלא במזונות אשתו אע״ג דלפי האמת חייב גם במזונות בניו מאידך קרא דכתיבנא לעיל מ״מ הואיל והך קרא אקרא דלעיל קאי ולעיל לא כתיב אלא ויצאה אשתו א״כ בע״כ ליכא לפרש ואת בני דהכא על מזונות בניו מהישראלית דהא לא רמיזא הכא אלא בהכרח לפ׳ בני השפחה הילכך אית לן לפרושי נמי את אשתי בשפחה:

אל האלהים צריך שימלך וכו׳ ומוכר עצמו לפי דברי רש״י דסבר כמ״ד שגם הוא נרצע כדלקמן צ״ל שמ״מ אינו נרצע בב״ד. ונר׳ שזהו סברת ר׳ במכילתא דתניא ר׳ אומר בנמכר כבר בב״ד על גנבתו הכתוב מדבר אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו ע״כ. וכאן דקאמר רצ״ל כאן במוכר עצמו:

אל הדלת וכו׳ יכול שתהא וכו׳ פי׳ דק״ל דמכדי תרתי מזוזות הוא דהויין בדלת א״כ היכי כתיב הכא אל המזוזה סתם הרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש והשתא לא ידעי׳ מידי. וליכא למימר דמ״מ נילף בג״ש מוכתבת׳ על מזוזות ביתך דמה להלן של ימין הנכנס ה״נ דימין הנכנס חדא דהכא מזוזה והתם מזוזות ואין דנין מזוזה ממזוזות כדאמרינן בעלמא. ותו אפי׳ למ״ד דנין כה״ג י״ל דכיון דלא מופנה ליכא למגמרי׳ בג״ש דאפי׳ הא דילפי׳ לקמן אוזן אוזן ממצורע הא כתבו התוספות בפ״ק דקדושין דצ״ל דמופנה מב׳ צדדין דאל״כ איכא למפרך ע״ש והכא דודאי לא מופנה איכא למפרך מה למזוזה דהתם שכן לא הכשיר בה הדלת קאמר כאן דכי היכי דדלת כשירה נימא דשמאל נמי כשירה. ומעתה א״כ הדרא קושיא אמאי כתיב המזוזה ולא המזוזות ולכך מתרץ דלא בא הכתוב להכשיר רציעה במזוזה כלל ולא כתב מזוזה אלא להקיש דלת למזוזה וכיון דלא נזכרה מזוזה לענין מעשה אלא להיקשא לא שייך לפ׳ באיזו מזוזה. והרא״ם ז״ל הקשה ממה שמביא רש״י אח״כ מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית ולפ״ז שאין כשר לרציעה אלא דלת לבד לא הול״ל אלא מה נשתנה דלת ועוד הק׳ שלא מצינו בכל התורה כלה שתהיה שום מלה לצורך ההיקש בלבד מבלי שתהיה לה שום מובן לצורך עצמה והניח בצ״ע. ועיינתי בהרמב״ם פ״ג מה׳ עבדים ומצאתי תשובה נכונה לקושיות הרב וז״ל שם מגישו לסוף שש אל הדלת או אל המזוזה כשהן עומדין בבנין וכו׳ ונוקב את אזנו וכו׳ עד שיגיע לדלת שנא׳ ונתת באזנו ובדלת ולא נאמר מזוזה אלא שיהיה עומד בין אצל דלת בין אצל מזוזה ומה מזוזה כשהיא עומדת וכו׳ אבל הרציעה בדלת עכ״ל. הרי דתרתי בעי׳ הגשה ורציעה והגש׳ היא בין בדלת בין במזוזה מקרא דהכא ורציעה בדלת דוקא מקרא דונתת באזנו ובדלת וממאי דכתיב הכא ורצע סתם דמשמע דקאי אתרווייהו דלת ומזוזה ילפי׳ להיקש דלת למזוזה דבשעת רציעה תהא הדלת מעומד. ואין להק׳ מעתה דלאיזו מזוזה תהא ההגשה דנרא׳ דליכא למימר דתרווייהו כשירו׳. דא״כ נימא המזוזות ומדכתיב המזוזה לא ידעי׳ אמאן מתרווייהו דמג״ש ליכא למילף כדלעיל. וי״ל דמדכתיב המזוזה בה״א נדרוש המיומנ׳ שבמזוזות דהיינו אותה שיש בה מזוזה דמצוה. ודמי למאי דדריש ר׳ יהודה בר״פ גיד הנשה הירך המיומנת שבירך ואפי׳ לרבנן דפליגי התם ומוקמי לה לדרשא אחריתי. מ״מ בר״פ הזרוע דרשי רבנן גופייהו הזרוע המיומן שבזרוע וה״נ נימא הכי ומיהו מדלא משתמיט לפ׳ בגמרא בשום דוכתא דבעי׳ הימנית. וגם הרמב״ם לא ביאר כלל מצי׳ למימר דשמאלית נמי כשירה ולא מצי למכתב המזוזות דהוה משמע דבעי׳ הגש׳ בשתיהן והא דכתיב המזוזה בה״א איכא למימר חדא מתרתי או להקישה לדלת א״נ למדרש כר״ש כדלקמן וקאי אמזוזה דמצרים:

אזנו הימנית וכו׳ ומה ראתה אוזן וכו׳ מקשים דאמאי לא הק׳ כן רש״י אעיקריה דקרא אלא אחר שכתב למוד זה דאזנו הימנית. ונ״ל דבשלמא בל״ז לא הוה מקשי מידי דה״א דה״מ דאוזן דוקא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך ואפי׳ בהרוגי ב״ד אמרי׳ ברור לו מיתה יפה וה״נ נימא ברור לו רציעה יפה שלא יצטער כ״כ והיינו באליה דאוזן שהוא בשר דק ורך ואין בו צער אלא מעט ששם נוקבים כל הנשים ליתן העגילים. אבל השתא דכתב רש״י דילפי׳ אוזן אוזן בג״ש ממצורע וממילא מאחר דקי״ל אין ג״ש למחצה דכל מילי אית לן לדמותו למצורע מה להלן בגוף האוזן ממש בתנוך ה״נ דכוותה והיינו כסברת רבנן בפ״ק דקדושין וכ״פ הרמב״ם בפ״ב בגופה של אוזן א״כ הרי יש שם צער גדול כמו במקום אחר ומעתה איכא לאקשויי מה ראתה אוזן וכו׳ ומ״ש רש״י אוזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב נ״ל ברור דט״ס יש בו וצ״ל לא תגנובו שהרי לא תגנוב דעשרת הדברות בגונב נפשות מיירי אלא לא תגנובו דבפ׳ קדושים קאמר ואע״ג דקאמר על הר סיני הרי כל התורה כלה נאמרה מסיני. ותדע דיגיד עליו ריעו אוזן ששמעה על ה״ס כי לי ב״י עבדים והרי הך קרא ליתיה כלל בי׳ דברות אלא בפ׳ בהר סיני אלא מוכח כדאמרן. ותדע עוד דבמכילתא לא נזכר ה״ס כלל אלא אוזן ששמעה סתם. אך ק׳ דכיון דטעם הרציעה מפני הגניבה הו״ל לירצע מיד כשמכרוהו ב״ד ואמאי אינו נרצע אלא בסוף שש כשרוצה לעבדו עוד וה״נ ק׳ לאידך טעמא דכתב במוכר עצמו וי״ל כההוא דאמרינן בפרק ג׳ דנזיר תניא ר״א הקפר אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין. ופרכי׳ והא בנזיר טמא כתיב ואנן אפי׳ טהור נמי קאמרי׳ דחטא. ומשני דמ״מ שאני נזיר טמא לפי ששנה בחטא ע״כ. ומעתה ה״נ י״ל הכא דאה״נ דהוה שייכא רציעה אפי׳ מתחלה מהך טעמא גופה אלא מיהא לא חייבה תורה אלא לנרצע לפי ששנה בחטא דאי במכרהו ב״ד י״ל ששנה בחטא הגזל דכיון דחזיא דניחא ליה בעבדות הרי גילה דעתו שסורו רע שהרי הוא מסתם עבדים דגזלנים נינהו וכדתנן מרבה עבדים מרבה גזל א״נ נאמר שנה בחטא עז״הד דתחלה עבר על מה ששמע לא תגנובו והשתא הדר ועבר על מה ששמע כי לי ב״י עבדים ומוכר עצמו הרי הוא ברור שא״צ לפרשו. ומ״ש מה נשתנו דלת ומזוזה וכו׳ כשפסחתי על המשקוף וכו׳. איכא למידק התינח מוכר עצמו מכרוהו ב״ד מאי איכא למימר אכתי תיקשי מה נשתנו דלת וכו׳ וי״ל בההוא נמי איכא למימר דידוע שהגנב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה דמה״ט החמירה תורה בגנב מבגזלן שלא השוה עבד לקונו כמו שארז״ל. והנה ארז״ל על פ׳ והיה הדם לכם לאות ולא לאחרי׳ מכאן שלא נתנו הדם אלא מבפנים וכדפירש״י שם. ולכך זה הגנב שלא רצה ללמוד מהדם שבמשקוף והמזוזות שהכל גלוי לפניו ית׳ ואין נסתר מנגד עיניו והוא היה במחשך מעשיו כאילו אין רואה ח״ו לכך ירצע שם בפניהם:

ועבדו לעולם עד היובל וכו׳ דיוקו מדלא כתיב כל ימי חייו דבשלמא בעבד כנעני דכתיב לעולם בהם תעבודו ניחא דמיירי בכל ישראל ור״ל לעולם יהיה זה דין זה דבהם תעבודו אבל הכא דקאי אקרקפתא דגברא אטו קיים לעולם הוא לכך צריך לפ׳ עד היובל:

וכי ימכור וכו׳ בקטנה וכו׳ דק״ל אמאי נקט וכי ימכור איש וכו׳ ותלה הדבר באביה ולמה לא כתב סתם כי תמכר לך אמה עבריה לא תצא וכו׳ ומשני דבקטנה הכתוב מדבר שאין לה יד למכור את עצמה ולכך הוצרך לאשמועי׳ באביה שיש לו רשות למכרה דאילו גדולה אינה נמכרת כלל מק״ו:

לעם נכרי וכו׳ בין האדון וכו׳ דאילו באב לחודיה משתעי לא הול״ל בבגדו שהוא בינוני אלא הול״ל כי בגד בה ל׳ עבר שהרי כבר בגד כשמכרה ואם לאדון לחוד משמע דוקא כשבגד שלא ייעדה לו אז הוא דלא מצי למכרה אבל אם לא בגד אלא שלקחה מצי אח״כ לגרשה ולמכרה לאחר וזו לא מצינו כלל א״נ הול״ל אם בוגד בה אם קאי לאדון לחודיה:

שארה וכו׳ מן האמה וכו׳ דליכא לפ׳ דה״ק אם אחרת יקח לו שארה וכו׳ לא יגרע מהאחרת דא״כ הול״ל לא ימנע דל׳ לא יגרע משמע דר״ל לא יגרע ממה שהיה עושה לה בתחלה כדאיתא במכילתא:

ואם שלש וכו׳ ומה הן הג׳ וכו׳ דהא ליכא לפ׳ ואם ג׳ אלה שאר כסות ועונה דא״כ הול״ל שלש השי״ן קמו״צה ומה שלש בשי״ן שוואי״ת דמשמע שהוא סמוך ואין לו הבנה אלא מוכח דקאי אג׳ יעוד וכו׳ דהשתא נקט הכי להשמיע שיש חסרון וכאילו אמר אחת מג׳. כן היה נרא׳ לכאורה אבל במכילתא הכי תנינא ואם שלש אלה ייעד לך או לבנך או פרה אתה אומר וכו׳ או אינו אלא שארה כסותה ועונתה אמרת אין דבר אמור אלא בעבריה. ותו איתא בתר הכי ואם ג׳ אלה וגו׳ שומעני חנם מן הגט. ומה אני מקיים וכתב לה וכו׳ בשאר הנשים חוץ מעבריה. או בעבריה ת״ל ואם שלש אלה וגו׳ חנם מהכסף ולא חנם מהגט עכ״ל. ונ״ל דה״פ דאם איתא דקאי אהנהו תלת שאר וכו׳ לא הול״ל אלא לא יעשה ומדכתיב לא יעשה לה משמע דמיירי במילי דלא שייכי אלא בדידה דהיינו באמה העבריה ואי בשאר וכו׳ הנהו מילי שייכי בכל אשה ואמאי כתיב לה והיינו נמי דקאמר בתר הכי שומעני חנם מן הגט משום דמלת חנם משמע דאתא לאפוקי אי זה מעשה ולומר דלא צריכא. ולכאורה משמע מזה שצריך לפ׳ ואם שלש אלה אהנהו תלת שאר וכו׳. וה״ק שאם ייעדה לו ולא עשה לה שאר וכו׳ ויצאה מאתו וקאמר חנם לומר שזו אינה צריכה גט שאין קדושיה קדושין גמורין ומסיק כדלעיל דמדכתיב ואם ג׳ אלה לא יעשה לה מוכח דמשום שמנע אלה הג׳ הוא דגזר הכתוב יציאת חנם א״כ על כרחין צריך לפרש דלא מיירי בשכנסה אלא אדרבא היא גופה קאמר קרא שאם לא ייעדה וכו׳ ויצאה חנם אם כן בהכרח לפרש חנם מהכסף וזהו המעשה דאתא לאפוקי ולומר דלא צריכא:

מכה איש וכו׳ שומע אני הכאה בלא מיתה וכו׳ הקשה הגאון מוהרא״ם ז״ל דהיאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וכו׳ ונקה המכה רק שבתו יתן וכו׳ ואף רש״י עצמו כתב שם וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע וכו׳ ופירש״י פצע מכה המוציאה דם וכו׳ ועוד אם הוא נהרג אפילו בהכאה בלא מיתה ל״ל קרא דמכה אביו ואמו מות יומת השתא בהכאת חבירו חייב כ״ש אביו וכו׳ והניח בצ״ע. ואני ארבה ולו אשור דהיכי תסיק אדעתין לפ׳ דכי יכה כל נפש אדם בהכאה בלא מיתה הרי בהדיא פירש״י בפ׳ וישב על פ׳ לא נכנו נפש מכת נפש זו היא מיתה ונראה דמוכרח הוא. ועיינתי במכילתא ומצאתי דתנינן בה הכי שומעני אפילו סטרו סטירה ת״ל מכה איש ומת מגיד שאינו חייב עד שתצא כל נפשו ע״כ. ונלע״ד לפ׳ דודאי מכת נפש זו מיתה כדאמרן דהיינו הוצאת נפש ואלא מהא אי לאו קרא דמכה איש ומת סד״א דכיון דכתיב כי יכה כל נפש אדם ולא כתיב כי יכה נפש אדם משמע דר״ל כל שהוא מהנפש דהיינו הוצאת דם כי הדם הוא הנפש וכיון דקי״ל מקצת נפש הרי הוא ככל הנפש נימא דגזרת הכתוב הוא לחייבו מיתה כיון שהוציא מקצת דמו דהיינו שעשה בו חבורה והוציא מקצת דמו והיינו ריבוייא דכל נפש. ואע״ג דכתיב פצע תחת פצע דמוכח דבחבלה אפילו בהוצאת דם דינו בממון נימא דההיא כשלא התרו בו לקטלא דלא מיקטול ומחייב ממון דומיא דאחותו נערה דאמרי׳ בר״פ אלו נערות לרבי יוחנן דכי אתרו ביה מלקא לקי ולא משלם ואי לא אתרו ביה למלקות משלם. וה״נ הוה בעי׳ למימר לדידיה בחובל בחבירו דאי אתרו ביה לוקה ואינו משלם ואי לא אתרו ביה משלם ולא לוקה אי לאו אשתכח דבהדיא ריבתא תורה חובל בחבירו לתשלומין ע״ש. ועד״ז שפיר הוה ס״ד לאוקמי קרא דמות יומת כשהתרו ביה למיתה. ופצע תחת פצע כשלא התרו ביה למיתה. ומעתה מתפרשי שפיר דברי המכילתא שומעני אפי׳ סטרו סטירה באופן שהוציא ממנו דם וחייב משום דהוי מקצת נפש. וקרא דונקה המכה רק שבתו וכו׳ נימא דההוא בשלא הוציא ממנו דם דלא עביד חבורה דליכא אפילו מקצת נפש. והשתא שפיר אצטריך קרא גבי אביו ואמו לחייב בהם אפילו ליכא חבורה דהיינו הוצאת דם. ותדע דהא לא כתיב בהו ל׳ נפש כלל לא מינה ולא מקצתה אלא מכה אביו ואמו מות יומת. ת״ל ומת אינו חייב עד שתצא כל נפשו כלו׳ ולא מקצת נפשו אלא מיתה ממש. ומ״ש רש״י על ונקה המכה וכי תעלה על דעתך וכו׳ לאו מכח הסברא קאמר אלא מאחר דמצינו מכה איש שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה א״כ וכי תעלה על דעתך וכו׳. ואמאי אצטריך ונקה המכה אלא דחובשין אותו וכו׳. ולפי דרכנו למדנו תירוץ למה שהק׳ עוד הרא״ם ז״ל דנדרוש איפכא לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני דוקא הכאה של מיתה ת״ל ואיש כי יכה אפי׳ הכאה שאינה של מיתה ע״ש. ולפי האמור ניחא דא״כ לא לכתוב כלל מכה איש ומת דהא הכאה של מיתה נמי התם כתיבא דאיכא למדרש נפש וכל נפש נפש להכאה של מיתה וכל נפש לרבות הכאה שאינה של מיתה דהיינו הוצאת דם כדלעיל א״ו הך קרא דוקא דמיתה בעיא: עוד הק׳ הרב ז״ל על מ״ש רש״י ועוד אילו נאמר מכה איש שומע אני אפילו קטן שהרג וכו׳ דהיכא אשכחן דענש הכתוב את הקטן דאצטריך קרא למעוטיה וכו׳ ע״ש. ולע״דן דכי היכי דאמרי׳ בר״פ בן סורר ומורה שהוא נידון ע״ש סופו ה״נ אשכחן דאיכא שינוייא בין רוצח לשאר עוברי עבירה דהא תנן בפ׳ הנשרפין ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכו׳ ומשמע שם בגמרא דהך דכיפה הל״מ וכתב הרמב״ם בחבו׳ דאף על פי שיש עונות חמורות מש״ד אין עושין להם כך אפי׳ עע״ז לפי שזה יש בה השחתת ישובו של עולם ומה״ט נמי פ׳ הרמב״ם בספ״ג מה׳ מלכים שיש רשות למלך להרוג למי שרצח בלא התראה או בלא ראיה ברורה או בעד א׳ וכיוצא משום ישובו של עולם ע״ש ונמצא שהריגת הרוצחים היא דומיא דהריגת בן סורר ומורה שגם זה ע״ש סופו משום יישובו ש״ע. והילכך שפיר ס״ד לחייב בו גם כן את הקטן משום יישובו ש״ע ואצטריך קרא למעוטיה ומה״ט גופה דריש נמי כה״ג במכילתא לקמן גבי גונב נפש שגם הוא מעין הרוצח והה״נ במקלל אביו ואמו הוה ס״ד נמי לחייב את הקטן מה״ט גופה דדמי לבן סורר ומורה: תו הק׳ הרב ז״ל מנ״ל לרבות מרבוייא דנפש אשה וקטן ולמעוטי נפלים מאיש נימא דאיש להוציא את הקטן ונרבה מנפש אשה טומטום ואנדרוגינוס. וי״ל דטומטום ואנדרוגינוס בכלל אשה הן והתם איכא תרי ריבויי נפש כל נפש נפש לרבות אשה וממילא אתרבו טומטום ואנדרוגינוס ואייתר ליה כל לרבות את הקטן שסופו להיות בכלל איש ולית לן למעוטי מאיש אלא נפל שאין סופו לבא בכלל איש:

והאלהים אנה וכו׳ ונופל על זה שהרג וכו׳ וא״ת ולמה מת במיתה חמורה טפי ממה שהיה דינו שהרי הרוצח דינו בסייף וכאן הוא כעין סקילה ונ״ל דכיון דידוע שכל חייבי מיתות שלא מתו במיתה הראויה להם אלא בפחותא מינה לא הוי להו כפרה. ודבר ידוע שיש הפרש גדול בין מי שבאה לו המיתה פתע פתאום למי שהיה יושב ומצפה אימתי תכבה נרו דההוא ודאי מצטער טובא ומההוא מינא הוי מי שנדון בב״ד משא״כ זה כי פתע פתאום שם נפל שדוד וליכא צערא כ״כ הילכך אי נדון בכעין סייף לא הויא ליה כפרה הילכך דטבא ליה עבדין ליה מן שמיא לדונו בחמורה כי היכי דהך מיתה כעין סקילה פתאומית תהני ליה כמיתת סייף בב״ד דיושב ומצפה וסר עונו וחטאתו תכופר:

ומכה אביו וכו׳ בהכאה שיש בה חבורה. ואם אין בה חבורה נר׳ דודאי דינו כמכה איניש דעלמא דחייב בתשלומין הואיל ולית ביה מיתה וכ״נ מדברי הרמב״ם פ״ה מה׳ ממרים:

מות יומת בחנק כל מיתה וכו׳ הכי תניא במכילתא אתה אומר בחנק או אינו אלא א׳ מכל שאר מיתות אמרת זו מדה בתורה כל מיתה האמורה בתורה סתם אי אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה ד״ר יאשיה רבי יונתן אומר לא מפני שהיא קלה אלא מפני שנאמרה סתם וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק ע״כ ונר׳ דפליגי בפלוגתא דר״ש ורבנן דר׳ יאשיה סבר כרבנן חנק קל ור׳ יונתן ס״ל כר״ש הרג קל וכיון דקי״ל כרבנן קשה אמאי נקט רש״י טעמיה דרבי יונתן ושבקיה לר׳ יאשיה דהוי לפי ההלכה. ומיהו יש לדחוק ולפ׳ דבריו ז״ל אליביה דרבי יאשיה. וה״ק כל מיתה וכו׳ אינה אלא חנק לפי שאין אתה רשאי להחמיר אלא להקל. ומ״ש עוד רש״י והפסיק הענין וכו׳ ונ״ל דהיינו פלוגתא וכו׳ טעמיה דמ״ד לא מקשי׳ הוא ברור מדהפסיק הענין בגונב איש אבל מ״ד מקשי׳ מאי טעמיה הרי הופסק. ונר׳ דה״ט דאי לא הוה מפסיק בינייהו בהך דגונב הוה מקשי׳ לקללה לכל מילי והוה אמרי׳ נמי כי היכי דקללה אפי׳ לאחר מיתה כדילפי׳ מאביו ואמו קילל מש״ה הפסיק בהך לומר דמכה לאחר מיתה פטור. וטעמא דפטור משום דמכה אביו אינו חייב עד שיעשה בו חבורה כדלעיל. ולאחר מיתה לא שייך חבורה. ה״נ קמ״ל במה שמפסיק דלא מקשי׳ לענין מיתה דליהוי מכה נמי מיתתו בסקילה קמ״ל דבחנק. והא דמקשי׳ היינו לענין מאי דדרשינן במקלל לרבות את האשה ולהוציא את הקטן. וה״נ לענין שאם היו אביו ואמו רשעים גמורים וקילל אותם דפטור משום ההיא דבעמך. ומקשי׳ הכאה לקללה דה״נ אם חובל בהם פטור כדאיתא בפ׳ הנחנקין:

מות יומת בסקילה וכו׳ ובנין אב וכו׳ הק׳ הרב מוהרא״ם ז״ל דמלישנא דמכילתא משמע שדורשו בג״ש ומי דחקו לרש״י לפרשה ע״ד בנין אב. ות׳ דשמא ג״ש אינה אלא בתיבות דומות וכאן אינן דומות דמיהם ודמיו ואף על פי שאמרו זוהי שיבה זוהי ביאה אין זה כ״כ רחוק כמו המלות בלתי דומות וכו׳ ע״כ ואחר המחילה ק״ל דהא אמרי׳ במכות אההיא דהוה ס״ד דתלמוד׳ למימר דאין דנין לעיני מלעיניך ומאי נ״מ והא תנא דבי ר״י זוהי שיבה זוהי ביאה ע״ש. הרי דמשוה דתלמודא המלות בלתי דומות לההיא דשיבה וביאה. והאמת הוא דשפיר ילפי׳ ג״ש אפילו המלות אינן דומות לגמרי רק דלא סתרי אהדדי כל היכא דליכא דדמי ליה דאי איכא דדמי ליה ודאי מדדמי׳ ליה ילפי׳ וכמו שביאר כ״ז הג״רש בס׳ כריתות וקו׳ הרב במקומה עומדת מי לחצו לרש״י ז״ל. ונל״עד דכיון דבההיא פרשתא דבעל אוב כתיב ביה סקילה וכרת כי ליכא עדים וממילא בשגגתו חייב חטאת הילכך לא ניחא ליה לרש״י לפ׳ דבג״ש הוא דיליף דאם כן נימא אין ג״ש למחצה ונילף מקלל מבעל אוב לכל מלתא ונימא דעקימת שפתיו הוי מעשה ולחייב נמי קרבן בשגגתו לכך מייתי ליה בדרך מה מצינו:

רק שבתו וכו׳ אם קטע וכו׳ וה״ה אם לא קטע שום אבר רק שהכהו הכאה שמבטלו ממלאכה ואחר כך מעלה ארוכה בענין דליכא נזק אלא שבת לחוד שצריך לשלם דמי שבת והכא רבותא קמ״ל דחייב על השבת אפי׳ במקום נזק דלא תימא הואיל ומשלם לו דמי ידו הרי הכל בכלל ותו לא מידי קמ״ל דמלבד נזק משלם גם השבת:

ורפא וכו׳ שכר וכו׳ כתב הרא״ם ז״ל לא שירפאנו הוא עצמו דאין זה בידו ע״כ. ועמו הס״ד מי לא משכחת לה שבידו לרפאת וכגון שהוא עצמו רופא. אלא דאפ״ה מצי א״ל דמית עלי כאריא ארבא וצריך דוקא לשכור רופא אחר כדאיתא בגמרא:

וכי יכה וכו׳ והוציאו מן הכלל להיות נדון וכו׳ פי׳ שיצא לידון בדבר חדש כלו׳ דבר שהוא סותר לגמרי לכלל דבכלל מכה איש ומת אפי׳ מת אחר שנה כל שמת מחמת המכה חייב וזה יצא לידון בדבר חדש ואין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב והילכך לא גמרי׳ לישראל מן העבד להיות נדון בדין יום או יומים דאפי׳ למ״ד בריש איזהו מקומן נהי דאיהו לא גמיר מכלליה אבל כלליה יליף מיניה היינו דוקא בשאר מילי אבל בחדושו לא יליף כלליה מניה וכמ״ש כל זה הרא״ם ז״ל. אמנם הק׳ הרב למ״ד לא הוא גמיר מכלליה ולא כלליה גמיר מיניה היכי יליף רוצח מעבד דמיתתו בסייף מקרא דנקום ינקם כדלקמן. ותירץ דאה״נ דלאו מעבד יליף אלא מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך דשפיכת דמים אינו אלא בסייף. אבל הרמב״ם והסמ״ג כתבו דילפי׳ מנקום ינקם וצ״ע עכ״ד. ואחרי נשיקת הרצפה תלמוד ערוך הוא בפ״ד מיתות דף נ״ב בתר דיליף מקרא דנקום ינקם קאמר תלמודא אשכחן דקטיל עבדא בר חורין מנא לן (ופירש״י בר חורין דלא כתיב ביה אלא מיתה סתם וכל מיתה סתם חנק הוא) ולאו ק״ו קטיל עבדא בסייף בר חורין בחנק ע״כ. ומאי דאמרן בפ׳ איזהו מקומן דאף כלליה לא יליף מניה היינו במה מצינו אלא היכא דאיכא למדרש ק״ו דרשינן וילפינן. וקרא דשופך דם האדם דכתב הרב ההוא דבני נח כתיב דכל מיתה בסייף וליכא למגמר מניה לישראל כלל אלא כדאמרן ודברי הרמב״ם והסמ״ג ברורים ונכונים. ואין להקשות דאין עונשין מן הדין דגילוי מלתא בעלמא היא לפרש דמות יומת דכתיב גבי רוצח מיירי בסייף:

נקום ינקם מיתת סייף וכו׳ וא״ת ומנ״ל דמן הצואר דילמא דעביד ליה גסטרא קורעו מגבו כבר תירצו בש״ס דלעיל אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

ענוש וכו׳ דמי ולדות וכו׳ אבל מיתא ליכא ודאי דבעי מכה איש וכדפירש״י לעיל וטעמא כתב הרא״ם ז״ל דכל זמן שלא יצא לאויר העולם יש לחוש שמא לא יכלו לו חדשיו ואע״פ דרוב עוברין יכלו להם חדשיהם. מ״מ כיון דהשתא עדיין לא כלו התראת ספק היא ולא שמה התראה ולא דמו לסתם אנשים דאזלינן בהו בתר רובא ולא חיישי׳ דילמא טרפה הוו דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דאחר זמן עכ״ל. ולא ידעתי טעם לחילוק זה. ולע״דן דה״ט דהכא לא אזלי׳ בתר רובא משום דהני עוברין עד האידנא בחזקת דלאו בני קיימא נינהו ואיכא למימר מספק נעמידנו על חזקתו ואע״ג דקי״ל רובא וחזקה רובא עדיף. מ״מ שאני הכא דאיכא נמי מיעוטא דמפילין נפלים ונימא סמוך מיעוט׳ לחזקה ואתרע לה רובא ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר״מ הו״ל פלגא ופלגא והו״ל ספק שקול ומיקרייא התראת ספק ופטור ואפש׳ שזוהי גם כן כוונת הרב מוהרא״ם ז״ל אלא שקיצר טובא וסתם הדברים:

ענוש וכו׳ וכמוהו וענשו וכו׳ ז״ל במכילתא ענוש יענש ממון או אינו אלא מיתה הרי אתה דן נאמר כאן עונש ונאמר להלן וענשו אותו מה להלן ממון אף כאן ממון ע״כ משמע דמכח ג״ש מוענשו הוא דיליף הכא דהוי ממון ואילו רש״י לא פי׳ כן ונראה משום דמשמע ליה דהכא מגופיה דקרא משתמע מדכתיב בתר הכי ונתן בפללים דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון וא״צ לג״ש הילכך נדחק לפ׳ דלא מייתי לקרא דוענשו אלא לרווחא דמלתא לומר דאשכחן נמי במקום אחר כה״ג דלנתינת ממון קרי ליה עונש ולאו לדרוש בג״ש מייתי ליה במכילתא ומכל מקום פשט הברייתא לא משמע הכי ולא ידענא אמאי לא העיר הרא״ם זכרונו לברכה בזה:

עין תחת עין וכולי ולא נטילת אבר וכו׳ שאם אתה אומר נטילת אבר ממש זימנין דמחמת ביעתותא שמצפה שיסמו את עינו דילמא מיית ורחמ׳ אמר עין תחת עין ולא נפש תחת עין כדאיתא בגמ׳ שם:

וגם בעליו יומת בידי שמים וכו׳ וא״ת א״כ אמאי כתיב וגם דמשמע דמוסיף על ענין ראשון דגם הוא כשורו. הא לא קשיא דאצטריך למכתב הכי למאי דתנינן ברפ״ק דסנהדרין כמיתת הבעלים כך מיתת השור. מה בעלים אם היו עוברין עבירה בענין שהיו חייבין מיתה היו דנים אותם בכ״ג הכי נמי שור הנסקל דינו בכ״ג:

אם כפר וכו׳ אינו תלוי וכו׳. הקו׳ מבוארת דב״ספ יתרו חשיב רש״י ומייתי לה משמיה דרבי ישמעאל ג׳ אם שאינם תלויים ואם מזבח אבנים אם כסף תלוה ואם תקריב מנחת בכורים ולא מני להך בהדייהו וכבר הק׳ כן הרא״ם ז״ל. ותירץ דאין זה חובה כמו הם שהם חובה שאינה תלויה בדבר אבל זה אף על פי שהוא חובה תלויה בדבר שאם יגח שורו המועד אדם והמיתו אז יושת כופר עליו ע״ש והנה בשלמא הנהו תרי מזבח ומנחת בכורים מבוארים הם דלא תלו בשום דבר אבל אם כסף תלו׳ ק׳ דתלויה בדבר אם ימצא העני שיצטרך ללות. ואפ׳ דכוונת הרב כלפי מאי דכתיב כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. אך ק׳ דר״זל רמו קראי אהדדי הך דכי לא יחדל עם קרא דאפס כי לא יהיה בך אביון ומשני ל״ק כאן כשעושין רצונו ש״מ כאן כשאין עושין ומייתי לה רש״י בפרשת ראה א״כ הו״ל תלויה בדבר. ואפ׳ ליישב במאי דפירש״י לקמן את עמי וכו׳ עני ועשיר עני קודם וכו׳ הרי דאם לא נמצא עני גם לעשיר מצוה להלוותו לעת הצורך באופן דשייכא מצוה זו בכל ענין ובכל זמן. אלא דאכתי ק״ק שאם לא נמצא אפי׳ העשיר שיצטרך ללות נמצא שאין בידו לקיים באופן שתלוי בדבר אחר. ולע״דן דה״ט דלא דמו דהנהו תלת איכא בהו מצוה וחיובא נמי עליה רמיא לאהדורי ולבקש לקיימם עכ״פ וכל שהוא מבקש ומחזיר שיבאו לידו לקיימם מצוה הוא עושה משא״כ הכא דאדרב׳ טפי איכא בהו מצוה וחיובא נמי עליה רמיא לשמור שורו שלא יזיק ושלא יצטרך לבא לידי נתינת כופר אלא שאם אירע שבא לידו אז מצוה עליה לשלם כופר הילכך לא דמו ופשוט:

שלשים וכו׳ גזירת הכתוב וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה שהרי מקרא מלא הוא כסף ל׳ שקלים לא פחות ולא יותר וכו׳ ע״ש. ולפע״ד הוצרך רבינו לזה משום ששנינו בברייתא דר׳ ישמעאל כל שהיה בכלל ויצא לטעון וכו׳ כעניינו יצא להקל ולא להחמיר וכל דבר וכו׳ שלא כעניינו יצא להקל ולהחמיר ואצטריך ללמד דהך לא מיקרי טעון אחר כעניינו ונימא שיצא להקל דוקא ולא להחמיר דהא דכתיב כסף שלשים שקלים היינו דאם שוה אלף זוז לא יתן אלא שלשים שקלים אבל לעולם אם אינו שוה רק דינר לא יתן אלא דינר שדינו להקל מבישראל ולא להחמיר מש״ה קמ״ל דליתא אלא דיינינן ליה בדבר שלא כעניינו דיצא להקל ולהחמיר ג״כ והילכך דינו בל׳ שקלים לעולם אפי׳ אינו שוה אלא דינר והיינו דק״מל וע׳ בדברי הג״רש בס׳ כריתות דכ״הג הו״ל שלא כעניינו עיין שם:

או כי יכרה וכו׳ אם על הפתיחה וכו׳ אע״ג דבמכילתא אי׳ מכאן שאין עונשין מן הדין מ״מ תלמודא דידן דדריש כדברי רש״י אין סובר כן כמו שאמר התוס׳ בפ׳ הפרה דמ״ט והביאו הרא״ם ז״ל ומ״מ לא ביאר הרב דבריהם דצריכין ביאור מ״ט אינו סובר כן דודאי הכלל אמיתי ומוסכם דאין עונשין מן הדין ואלא מיהא בכה״ג סבר הש״ס דלא שייך אין עונשין מ״ה דאינו אלא גילוי מלתא בעלמא דכשהוא כורה הרי הוא פותחו ג״כ ממילא ועדיף נמי הוי מעושה מעשה והילכך שפיר אתי כורה מפותח אלא כי אצטריך לדרשה דכור׳ אחר כורה והיינו שאם הראשון כרה ט׳ טפחים דליכא שיעור מיתה ובא השני וכרה טפח והשלימו לעשרה הראשון עכשיו פטור אפי׳ מנזיקין והשני חייב אפי׳ במיתה וכ״ש בנזיקין. והיינו כרבנן דפליגי עליה דר׳ שם דף נ״א. ואמנם הק׳ הגאון הר״אם ז״ל איך הניח רבינו המסקנא שהעלו שם דכורה אחר כורה דחייב האחרון נפקא לן מכי יכרה איש א׳ ולא שנים וכו׳ ותפס ההוא דמפיק ליה מ״קו דאם על הפתיחה וכו׳ שכבר נתבטלו דבריו ממה שהקשו עליו והא מצרך צריכי דאי כתב רחמנא כי יפתח ה״א פותח סגי בכיסוי אבל כורה בעי סתימה שימלאנו עפר. ואי כתב כורה ה״א משום דעבד מעשה אבל פותח אפילו כיסוי לא ליבעי ע״כ והניחו חלק. והנה הך צריכותא דכתב הרב לא אמרוה שם בגמ׳ בהדיא אלא הכי אמרי׳ התם מ״ט דרבנן אמר קרא כי יפתח וכו׳ אם על הפתיחה וכו׳ אלא להביא כורה אחר כורה. ור׳ אמר לך הנהו מצרך צריכי כדאמרינן ורבנן נמי מצרך צריכי אלא ה״ט דרבנן אמר קרא כי יכרה איש וכו׳ וצריכותא זו שכתב הרא״ם ז״ל אמרה רב יוסף לעיל דף נ׳ אליבא דר״ע דפליג עליה דרבי ישמעאל דרב יוסף מוקי פלוגתייהו דכ״ע סברי דבור ברה״י חייב מ״ט אמר קרא בעל הבור ישלם כי פליגי בר״ה ר״י סבר בר״ה נמי חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פתיחה חייב על כרייה לכ״ש אלא שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה בא לו ור״ע הנהו מצרך צריכי דאי כתב רחמנ׳ כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי ליה בכיסוי וכו׳ אבל רבה פליג עליה דרב יוסף וסבר בר״ה כ״ע לא פליג דחייב מ״ט אמר קרא כי יפתח וכו׳ שעל עסקי פתיחה ועל עסקי כרייה וכו׳ כי פליגי ברשותו ואפקריה ר״ע סבר ברשותו נמי חייב כי אפקריה לרשותיה מ״ט דכתיב בעל הבור וכו׳ ורבי ישמעאל סבר בעל הבור בעל התקלה ולעולם בר״ה דוקא ע״ש. מעתה ניחזי אנן דבשלמא לרב יוסף אליביה דר׳ עקיבא דמצריך לקרא לאותה צריכותא. כדלעיל פשיטא דתו ליכא למדרש מיניה להביא כורה אחר כורה אבל אליביה דר״י וכן לרבה בין אליבא דר״י ובין אליבא דר״ע דלא דרשי מההוא קרא אלא לו׳ שעל עסקי פתיחה וכרייה בא לו מצינן למימר שפיר דעיקר קראי דכתב או כי יכרה להביא כורה אחר כורה. ומיהו ממילא ש״מ דעל הפתיחה והכרייה לבד חייב אפילו אינו ברשותו אלא בר״ה ובכ״הג שפיר שמעי׳ מיניה תרתי. ודומה לזה ממש אי׳ התם כי אמרי׳ דנ״פל כורה אחר כורה שהשני חייב מדכתיב והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה ופריך והא מיבעי ליה לכדרבא לפטור שור של פסולי המוקדשין שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו ומשני ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסיקי׳ ע״ש וכי אמרי׳ התם ורבנן נמי מצרך צריכי אלא ה״ט וכו׳ אה״נ דהוה מצי לשנויי כדאמרן דרבנן לא דרשי לקרא כההיא צריכותא אלא כדלעיל וממילא ש״מ תרתי כה״ג אלא דבעי לשנויי בשינוי מרווח דאפי׳ את״ל דרבנן דר׳ סברי כר״ע אליביה דרב יוסף אפ״ה שפיר מצי סברי שהשני חייב מכח לימוד אחר אבל רש״י נסיב ליה אי כרבא אליבא דכ״ע ואי כרב יוסף אליביה דר״י ועיין עוד לקמן ועפ״י דרכנו למדנו להבין נועם שיח רבינו ז״ל דאח׳ שכתב כאן להביא כורה אחר כורה כתב בדיבור שא״חז ובחופר בר״ה דיבר הכתוב ולכאורה ק׳ שדברים אלו חוץ למקומן הן דלעיל ברישיה דקרא הול״ל כי יפתח איש בור בר״ה ובהכי היה מקצר בדברים ג״כ. אבל לדרכנו ניחא דמתחל׳ כתב או כי יכרה להביא כורה וכו׳ ואחר כך כתב ובחופר בר״ה דיבר הכתוב כלומר לזה לא צריך לימוד בפ״ע דממילא ש״מ דבהכי דיבר הכתוב דעל עסקי פתיחה או כרייה לבד חייב אף על פי שאינו ברשותו ואע״ג דעיקר הכתוב אצטריך לכדלעיל האי ממילא ש״מ:

שור וכו׳ וה״ה לכל בהמה וחיה ע״מש הרא״ם ז״ל בזה. ומ״מ לא ידענא למה לא הזכיר רבינו העוף ג״כ שדינו בזה כמו בהמה וחיה וכדתנן חיה ועוף כיוצא בהן:

בעל הבור בעל התקלה וכו׳ מתוך הסוגייא שהבאתי לעיל נתבאר לך דרבינו נסיב לה כוותיה דר״י אליביה דרבא דלא מיחייב אלא בר״ה ודריש בעל הבור בעל התקלה ודלא כר״ע דמחייב אפי׳ ברשותו כשהפקירו (דאל״כ מצי למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי) ודריש בעל הבור כפשוטו ולא ירדתי לסוף דעת רבינו אמאי דהא ק״יל הלכה כר״ע מחבירו וכ״ש הכא דסתם מתני׳ כוותי׳ דר״ע דמחייב אפי׳ בר״הי. ומה גם דפשטיה דקרא משמע טפי כוותיה. והרמ״בם בפ״יב מהנ״מ פסק הכי בין ברשותו והפקירו בין בר״ה. ואפשר לומר דרבינו נמי הכי ס״ל והיינו דקאמר אף על פי שאין הבור שלו שעשאו בר״ה כלומר ל״מ אם עשאו ברשותו שאז ודאי חייב אף על פי שהפקירו אח״כ הואיל וכי עשאו ברשותו עשאו אלא אפילו בר״ה נמי חייב דבעל הבור דכתב רחמנא כייל תרתי או בעל הבור ממש או בעל התקלה. והש״ס דלעיל ה״ק דר״י סבר דבעל הבור הוי פי׳ דוקא בעל התקלה. אבל לר״ע מתפרש בתרי אנפי בעל הבור ממש א״נ בעל התקלה דתרוייהו מיחייבי:

ומכרו וכו׳ זה חצי החי וחצי המת וכו׳ לישנא בעלמא הוא וכלישנא דברייתא דפ׳ המניח דף ל״ד אבל לפי האמת כולה נבילה דניזק הוי ועליה משלם המזיק חצי ממה שפחתה מיתה וכן מסיים רש״י באינם שוין והאי חצי המת ר״ל שחולקין בשבח נבילה עיין שם:

שלם וכו׳ נזק שלם. פי׳ דמלישנא דישלם שור משמע שיש לו לשלם כל דמי השור מה שהיה שוה מחיים. והא ליתא דהא מסיים קרא והמת יהיה לו פי׳ לניזק לכך פי׳ דר״ל נזק שלם דהיינו כל מה שפחתה המיתה:

חמשה בקר וכו׳ אר״יבז וכו׳ אר״מ וכו׳ נראה דאיכא בינייהו שהיה עומד לטביחה דוקא ולא לחרישה כגון שהיה נגחן או אפי׳ בל״ז כל שידוע שאין לבעליו שדה. דאילו לטעמא דריב״ז משום שהולך ברגליו הא נמי הולך ברגליו ומשלם חמשה ואילו לטעמיה דר״מ משום ביטול מלאכה הכא דליכא ביטול מלאכה משלם ד׳ כמו בשה. וה״נ איכא בינייהו בשה כגון עז שהיה עושה בה מלאכה דהיינו חולב ומגבן ומחבץ לר״מ משלם ה׳. ולרי״בז אינו משלם אלא ד׳ כ״ז נראה לפי סברת הנך תנאי דמכילתא. אבל בש״ס דידן לא נזכר מידי מהאי רק אמרינן בפ׳ מרובה תניא אר״ע מפני מה אמרה תורה טבח ומכר משלם תשלומי ד׳ וה׳ מפני שנשתרש בחטא. נר׳ דסבר דגזרת הכתוב היא לחלק בין שור לשה. ועפ״יז הוא מאי דתניא התם דף ע״ח הגונב את הקטעת ואת החגרת ואת הסומא משלם תשלומי ד׳ וה׳ עיין שם. ואילו לפום טעמא דהני תנאי הא הכא ליכא ביטול מלאכה שאינה ראויה לחרישה וגם אינה הולכת ברגליה וא״פה התורה חייבתו לשלם ה׳. ור״שי נסיב אליבא דמכילתא שהוא מלתא בטעמ׳ וקרובה לדעת: