אם המצא וכו׳ שלא טבח ולא מכר וכו׳ שלא טבח נפקא ליה מואם המצא תמצא פרט לטבח דמצוי וקאי שאינו זז ממקומו. ומידו ממעטי׳ מכר שאינו ברשותו. ובזה מיושב מה שהק׳ הר״אם ז״ל עיין שם. ומ״מ נר׳ דהנך מיעוטי לא קיימי אלא אשור ושה שנזכרו בקרא דהנהו בעי׳ לאוקמי דוקא בדלא טבח ולא מכר שאם טבח ומכר הרי הוא בכלל תשלומי דו״ה אבל לגבי חמור וכל שאר מטלטלין דמרבי׳ מאידך קרא פשיטא דאין חילוק בין טבח ומכר לשלא טבח ולא מכר דכל דאיכא עדים שגנבו אפי׳ טבח ומכר משל׳ תשלומי כפל וזה ברור:

חיים שנים וכו׳ ולא ישלם וכו׳ הכי אי׳ במכילתא. והק׳ הרא״ם ז״ל דבש״ס דידן פ׳ מרובה דרשו בענין אחר דקאי ארישא דקראי לומר אחייה לקרן כעין שגנב. ואיך הניח רש״י תלמוד ערוך וכו׳ עיין שם. ואני בעניי אומר דאין חילוק בין דרשה דמכילתא לדרשה דתלמודא דידן. ולא ידענא מאי קאמר מר דלפי המכילתא חיים קאי אסיפיה דקרא ולפי התלמוד קאי ארישא שהרי מ״ש בש״ס אחייה לקרן היינו כדאמרי׳ התם שאם גנב בהמה שמנה והוכחשה אינו משלם דמי ב׳ בהמות כחושות אלא דמי ב׳ בהמות כעין מה שגנב. ובמכ״ש אתי שאם גנב בהמה ומתה שאינו משלם דמי מתים אלא דמי חיים והוא גופה דרשא דמכילתא שאינו משלם דמי מתים דע״כ מיירי במכילתא דהשתא מתה הבהמה שגנב דאל״כ פשיטא צריכא למימר הרי הבהמה חיה אצלו ומהיכא תיסק אדעתין שישלם מתה והרי היא חיה א״ו בהכי מיירי כגון שמתה דס״דא זיל בתר האידנא קמ״ל דלא אלא משלם כשעת הגזילה. וממילא דה״ה הוכחש׳ דמה לי איקטלא כולה מ״ל איקטלא פלגא שכן תמצא הך סברא התם בסוגייא בענין אחר. ומעתה רש״י נקט דרשה דמכילתא שהוא מאי דטפי פשיט במלת חיים ואה״נ דממילא אתי נמי אידך דרשה דתלמודא דחד טעמא היא כדאמרן וא״ת לפי דרשה זו אמאי פסיק טעמא באתנחתא במלת חיים הואיל ונדרש עם שנים ישלם דבתר הכי וי״ל דאילו כתב חיים שנים ישלם סמיכי אהדדי הוה משתמע דוקא חיים בעי׳ ולא סגי בדמים. מש״ה איפסיק לדרוש דלאו דוקא חיים אלא בדמי חיים סגי:

כי יבער את בעירה ובער כלם ל׳ בהמה וכו׳ אני בער ולא אדע מאי קאמר מר דבשלמא כי יבער היא ל׳ בהמה דפי׳ יוליך בהמתו. ואת בעירה נמי רוצה לומר ושלח את בהמתו. אבל וביער הוא עצמו פי׳ בשם רבותינו שהוא נזקי השן האוכלת ומבערתו וכן אמרו בגמ׳ ובער זה השן וכה״א כאשר יבער הגלל א״כ אינו ל׳ בהמה אלא לשון ביעור וכליון ולא ידעתי למה לא העירו בזה המפ׳ ז״ל:

בשדה אחר של איש וכו׳ דא״לכ הול״ל בשדה בי״ת שב״א וכמ״ש הרא״ם ודלא כמ״ש הש״ח בשם מהרש״ל לפי ששדה לשון נקבה ואחר ל׳ זכר דאדרבא שדה לשון זכר כנר׳ מכמה מקומות כריח שדה אשר ברכו ושדה מגרש עריהם לא ימכר וביחזקאל אל שדה טוב ובמשלי זממה שדה ותקחהו והרב רצה ללמוד מריבוי השם שהיא שדות. ואין מזה ראיה שמצינו כן רבים כמו אב אבות:

אשר יאמר כי הוא זה וכו׳ אא״כ הודה במקצת וכו׳ עיין ברא״ם ז״ל דכתב דאף על פי שאין זה לפי ההלכה דקי״ל כמ״ד דשומרים א״צ הודאה במקצת והך כי הוא מפרש ליה במלוה מ״מ נקט רש״י הדעה הקרובה לפשט עיין שם. ונר׳ דמ״שה פיר״שי ברישא אידך פירושא שהוא יתכן לדידן לפי ההלכה:

הטרפה וכו׳ אינו אומר טרפה וכולי דכל זה מיותר דמדכתיב אם טרף וכו׳ יבאהו עד ממילא מובן שאינו משלם לכך משני שבא לחלק בין טריפה לטריפה. ומ״ש רש״י בטרפה דפטור דזאב וארי וכו׳ היינו אליבא דר״י דבפ׳ הפועלים ומיירי בשעת משלחת זאבים דאילו לת״ק שם זאב א׳ אינו אונס אפ׳ בשעת משלחת זאבים. ולא ידענא אמאי נקט כיחידאה דבלשון הכתוב אין שום הכרח לזה. ואפשר דט״ס הוא וצ״ל זאבים:

כמהר וכו׳ חמשים כסף וכולי לא ידענא אמאי לא ביאר מ״ש בגמ׳ שיהא זה כמהר הבתולות ומהר הבתולות כזה שהרי אף על גב דהתם כתיב חמשים כסף אכתי לא ידעי׳ מידי אם חמשים זוזים או שקלים ומהכא ידעי׳ שהם שקלים דכתיב ישקל:

מכשפה לא תחיה אלא תומת וכו׳ והא דכתב בלשון לא תחיה. י״ל ע״פי מ״ש רש״י גבי שמנים נשים שתלה שמעון בן שטח דמייתי התם שהלך עם פ׳ בחורים והזהירם שיגביהו כל א׳ אחת מהן מן הארץ כדי שלא יוכלו לינצל ע״י כישוף עיין שם. והיינו דכתיב לא תחיה כלו׳ שתלמד ותדע כיצד תעשה כדי שלא יועילו כשפיהם להחיות את עצמן:

יחרם וכו׳ אני מרבה המקטיר והמנסך. אף המשתחוה כמותם שחייב אפילו שלא כדרכה ואמנם לא הוצרך רש״י לכתבו ולפי שהוא מפורש באותו הפסוק שהזכיר וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם וכו׳ והוצאת את האיש וכו׳:

וגר לא תונה אונאת דברים וכו׳ ולא תלחצנו בגזלת ממון. האי אי׳ במכילתא ובש״ס מציעא דף נ״ח. ואף על גב דהו״מ למדרש נמי איפכא משום דאיכא תרי קראי בהך פרשתא בלחיצה הך הכא ואידך לק׳ וגר לא תלחץ וההוא לק׳ משמע ליה דאיירי בלחץ דברים מדמסיים ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים וכו׳ אם כן ממילא הך דהכא בממון ומדלחץ בממון אונאה בדברים:

אם ענה וכו׳ ה״ז מקרא קצר וכו׳ דהא דכתיב בתר הכי כ״א צעק וכו׳ הוא ענין אחר והינו דוקא כשצועק אבל אם אינו צועק לא ידענו אלא גזם ולא פי׳ כאן אבל פי׳ במקום אחר גבי מעלים עיניו מן הצדקה וממנו נקח למאי דקמן דהתם כתיב וקרא עליך וכו׳ והיה בך חטא ופירש״י שם והיה בך חטא מ״מ א״כ למה נאמר וקרא שממהרין לקורא תחלה:

והיו נשיכם אלמנות ממשמע שנאמר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דהיכי קאמר מלתא פסיקתא והיו נשיכם אלמנות דמשמע בהוייתן יהו שתשארנה אלמנות ומי יכריח זה אפשר שתנשאנה. ושוב לא תהיינה אלמנות אלא מוכרח לפ׳ שלא יהיו עדים וכו׳:

אם כסף וכו׳ ר״י אומר עיין מ״ש לעיל בפ׳ אם כפר יושת ובפ׳ יתרו בפ׳ ואם מזבח אבנים:

את עמי עמי ונכרי וכו׳ בגמ׳ פ׳ איזהו נשך דף ע׳ הקשו פשיטא ומשנינן לא נצרכה אלא דאפי׳ לנכרי ברבית ולישראל בחנם. ואמנם הק׳ הר״אם ז״ל דאכתי מנבלה ילפי׳ לה דכתיב לגר תתננה ואכלה או מכור לנכרי ואמרי׳ להקדים נתינה לגר תושב למכירה דגוי והך קרא ל״ל ונלע״ד דלפי דעת הרמ״בם ז״ל ניחא דסבר דמצות עשה היא להלוות לעכ״ום ברבית כמ״ש בפ״ה מה׳ מלוה והשתא הואיל וזו מ״ע וזו מ״ע לאו מלתא דפשיטא היא ול״ד לההיא דנבלה דהתם ליכא מ״ע כלל לא בנתינה לגר ולא במכירה וליכא למילף מהתם מש״ה אצטריך. ומכאן ראיה לדעת הרמב״ם ז״ל מדאצט׳ הך קרא. ומ״מ רש״י ז״ל ממ״ש בקרא דלנכרי תשיך משמע דלא ס״ל כדעת הרמב״ם ולדידיה אפ׳ לדחוק ולומר דאצטר׳ הך קרא ולא מצי׳ למילף דההוא דנבלה דשאני התם שאינו אלא פעם אחת באקראי דאירע לו נבלה [דאילו בקביעות אסור להתעסק] הילכך לא קפיד קרא על הפסד מועט אבל כאן שהוא דבר שיכול להיות תדיר ואיכא הפסד מרובה אימא דיוכל להקדים הלואה לגוי ברבית שהוא ריוח מרובה קמ״ל. וההיא דעני ועשיר יש להק׳ בה מעין קו׳ הש״ס פשיטא ויש לתרץ דסד״א שיקדים העשיר לפי שבשתו מרובה ואם לא ימצא מי שילוהו לא יקבל בצדקה אבל העני אם לא יתן לו זה בהלואה הא כל ישראל מוזהרין עליו ליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו והוא רגיל לשאול מן הבריות ולא יתבייש קמ״ל. ואידך נמי דעניי עירך וכו׳ ההוא נמי אצט׳ דסד״א זו מצוה עוברת דעכשיו הם כאן ואם לא יתן להם עכשיו שוב לא יתן להם אבל עניי עירו דתמיד הם אצלו אם לא יקיים בהם המצוה האידנא יקיימנה לאחר זמן קמ״ל:

במה ישכב לרבות את המצע אינו ר״ל מצע של מטה לשכב ולישן עליו דההוא מיוחד ללילה ונפקא לן מקרא אחרינא השב תשב לו את העבוט כבוא השמש אלא הכא מיירי במצע המיוחד להסב עליו ביום כגון לאכילה:

ודמעך התרומה ואיני יודע וכו׳ עיין לרבינו בחיי ז״ל דמפ׳ ל׳ דמעה בתרומת תירוש ויצהר הוא משקה היוצא מפרי דוגמת הדמעה מן העין:

בכור בניך וכו׳ לסמוך לו כן תעשה לשורך לצאנך כצ״ל ועיין בבכורות ר״פ עד כמה דף כ״ו:

ובשר בשדה וכו׳ בשר שנתלש ע״י וכו׳ בדפו׳ שלפנינו יש כאן בלבול גדול וט״ס וכצ״ל בשר שנתלש ע״י טריפת ארי או זאב מן חיה כשרה או מן בהמה כשרה בחייה ור״ל שכשנתלש בשר הבהמה או חיה בחייה ע״י ארי או זאב אף שהבהמה או החיה כשרה מ״מ הבשר אסור משום בשר בשדה וכו׳:

לכלב תשליכון וכו׳ ההרגש הוא דמאי קמ״ל מכיון דכתיב לא תאכלו סגי ולכך משני דאצטריך לאשמועינן שהוא נכבד וכו׳ והלימוד הוא ממה שייחד לו הכתוב הטריפה שהיא חשובה מהנבלה דאינה מטמאה ולנכרי ייחד הנבלה: