פר אחד לכפר וכו׳ דק״ל דהול״ל פר בן בקר אחד דהכי אורחא דמלתא למימר וכדחזי׳ נמי בפנחס גבי מוספי ראש השנה ויום הכפורים ומדהקדים אחד ש״מ לדרשה וה״נ בפ׳ נשא בקרבנות הנשיאים שהקדים אחד הכי נמי לדרשה וה״ט דהתם נמי דריש רש״י מיוחד שבעדרו. לכך דריש הכא נמי דהאי אחד ר״ל שבא לכפר על הפר המיוחד הידוע דהיינו העגל שעשו:

אל יסוד וכו׳ בליטת בית קבול וכו׳ הר״אם ז״ל האריך להביא מתני׳ דפ״ג דמדות עלה אמה וכנס אמה זהו היסוד וכו׳ וסיים בה וקראו אותה אמה שהיתה גבוהה מן הארץ בלתי שום כניסה בליטה מפני שהיא נראית כאילו היא בולט׳ מכותלי המזבח ע״ש ואחר המחילה אין כל זה ענין לכתוב הזה דמיירי במזבח הנחשת שעשה משה ולא היה בו שום כניסה אלא נבוב לוחות אלא שאחר שעלה אמה מהארץ עשה בו מנחושת בליטה ממש סביב סביב כמין צנור ולא היה זה דומה למזבח של בנין דבית עולמים כלל וגם שינוי אחר היה בו שיסוד זה דמזבח הנחשת היה סביב סביב ע״פ כלו מה שאין כן בבית עולמים שלא היה ע״פ כלו לפי שלא היה בחלקו של טורף וטעם זה לא הוה שייך הכא:

על הכבד אף מן הכבד וכו׳ ד״אלכ הול״ל ואת היותרת אשר על הכבד אלא ודאי עם הכבד קאמר וליכא למימר כל הכבד דבמקום אחר כתיב מן הכבד מקצתו ולא כלו ואילו הוה כתיב הכא נמי מן הכבד הוה מפרשי׳ דר״ל שיפריש ויסיר היותרת מן הכבד ולעולם היותרת לבד קאמר ולא שיטול מהכבד כלל:

תשרוף באש לא מצינו וכו׳ לאו דוקא זו בלבד אלא ר״ל זו ודכוותה דהיינו עגל לחטאת של ח׳ למלואים שהוא ג״כ חטאת חצונה נשרפת וכפי״רשי בר״פ שמיני אלא לתרוייהו קרי להו של מלואים. ואע״ג שזה היה גזרת מלך להוראת שעה מ״מ אפ׳ למיהב טעמא למלתא דכיון שפר חטאת זה היה לכפר על עון העגל כדפי״רשי לעיל ובת״כ במכילתא דמלואים תנינן בה דפר זה משל אהרן היה שהיה לכפרה עליו וא״כ הוה כמו פר הכהן המשיח כי יחטא לאשמת העם דכתיב בויקרא והקריב על חטאתו פר וכו׳ ואותו הפר היה דמו נכנס לפנים כמבואר שם. וא״כ ה״נ מדינא הכי מיבעי ליה למיהוי להכניס דמו לפנים הואיל והוא דומיא דפר כהן משיח אלא דמשום דאין קטיגור נעשה סניגור נר׳ דמשום ה״ט לא נכנס דמו לפנים כדינו דהשתא דאינו אלא בחוץ ליכא ביה משום אין קטיגור וכו׳ כדמסיק בר״ה גבי שופר של פרה דפריך והאיכא בגדי זהב דכ״ג ומשני בפנים קא אמרי׳ וגבי שופר אצטריך למימר דכיון דלזכרון קא אתי כלפנים דמי דמוכח דבחוץ ליכא משום אין קטיגור וכו׳ ולכך שינה הכתוב בפר זה משאר פר כהן משיח ונעשה בחוץ דוקא א״נ י״ל דמטעמא אחרינא שינה הכתוב בפר זה שנעשה בחוץ להודיע שאהרן לא חטא אלא למראית העין אבל לבו היה לשמים. ולכך ה״נ לא היה צריך כפרה על הפנימיות אלא על החיצוניות לכך הצריך הכתוב שלא תעשה חטאתו לפנים אלא בחוץ לרמוז זה והילכך כיון דמן הדין הוה ליה להיות חטאת פנימית ככל פר כהן משיח אלא דמטעמי דלעיל אשתני מ״מ בענין הבשר נשאר דינו ככל חטאת פנימית וכדין פר כהן משיח להיות נשרף:

על נתחיו וכו׳ מוסף וכו׳ פי׳ שאין כוונת הכתוב שנותנם ביחד עם שאר הנתחים שהללו נתונים בפני עצמן בבזך כדתנן בתמיד הקרביים נתונים בבזך והכרעים על גביהן לכך מפ׳ דר״ל מוסף על שאר הנתחים:

ואת שוק הימין לא מצינו תרומת וכו׳ בהא נמי אפ׳ לומר להיות שזה המורם הוא אחד מעשר כמ״ש רש״י והיינו מעשר וה״ס המל׳ נקודה עשירית כידוע ואכילה ידוע שה״ס הזווג ועד יום ח׳ למלואים שהוקם המשכן על בנו ושרתה בו שכינה לא היה הזווג למעלה על כן היה אסור אז לאכול עישור זה:

לבניו אחריו למי שבא וכו׳ דאע״ג דכתיב לבניו ל׳ רבים לאו אכלהו בניו קאי אלא למי שישמש תחתיו בכהונה גדולה והא דכתיב לבניו ר״ל לבנו ולבן בנו וכו׳:

על הכפורים וכו׳ הבא בשביל המזבח וכו׳ אע״ג דלעיל פיר״שי שפר החטאת היה לכפר על מעשה העגל י״ל דהיינו דוקא יומא קמא וכיון שנתכפר בו ליכא למימר דאידך יומי נמי להכי הוו דה״ול חטאת שנתכפרו בעליה אלא מוכח דהשאר הוו לחיטוי המזבח גופיה דליכא למימר שזה פר אחר שהרי לא מצינו בימי המלואים שום קרבן אחר רק פר א׳ וב׳ אלים וכנר׳ ג״כ מפרשת צו:

בשמן כתית לא למדה וכו׳ עיין מ״ש לעיל בתחלת הפרשה בס״ד:

ונסך לספלים וכו׳ שני ספלים וכו׳ לא ידעתי לאיזה תכלית אצטריך רבינו לאתויי בכאן דשני ספלים היו שם וכו׳ שהרי שנים אלה היו א׳ מעובה וא׳ דק חד לניסוך היין ואידך לניסוך המים דחג כדי שיהיו כולן כאחד כמבואר שם במש׳ והכא לא מיירי קרא אלא בניסוך היין של כל ימות השנה ואפ׳ דקושט׳ דמלתא נקט ולישנא דמתני׳:

לריח ניחח על המנחה וכו׳ לאו על המנחה דוקא קאמר לאפוקי כבשים דאינהו נמי עולה נינהו ופשיטא דשייך עלייהו ריח ניחח אלא בא לומר שגם על המנחה נאמר שגם היא בלול להיותה מנחת נסכים:

אשר אועד וכו׳ שמעל מזבח הנחשת וכו׳ והא דכתיב מעל הכפרת ה״פ הקול יורד מן השמים על הכפורת ומשם יוצא לחוץ על מזבח הנחשת. אך ק׳ היאך יתקיים להך סברא מקרא שכתיב בס״פ נשא ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו דכיון שהיה מעל מזבח הנחשת אין כאן ביאת אהל מועד וג׳ דבריש ויקרא וידבר ה׳ אליו מאהל מועד ובשלמא הך קרא ויקרא י״ל דה״ק דמאהל מועד היה יוצא הקול לחוץ ע״ג המזבח וניחא לדידיה דמש״ה כתיב מאהל מועד ולא כתיב באהל מועד אבל אידך קרא קשיא ודוחק גמור הוא לומר אל אהל מועד כאילו כתיב אל פתח אהל מועד. ואפ׳ ליישב במאי דאי׳ בת״כ ומייתי לה רש״י בס״פ פקודי כתוב א׳ אומר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכתוב א׳ אומר ובבא משה אל אוהל מועד וכו׳ בא הכתוב הג׳ והכריע ביניהם כי שכן עליו הענן אמור מעתה כל זמן שהיה עליו הענן לא היה יכול לבוא נסתלק הענן נכנס. וא״כ י״ל דמ״ש כאן שהיה מדבר עמו מעל מזבח הנחשת לאו כללא הוא דלעולם היה כך אלא כלו׳ זימנין דהיינו כשהיה הענן ע״ג א״מ ולא היה יכול משה ליכנס אז היה מדבר עמו מע״ג המזבח ועדיין יש להרהר על זה. ומ״מ מ״ש רש״י מעל המזבח לאו דוקא שכך מבואר בילקוט ס״פ פקודי מהיכן היתה שכינה מדברת עם משה ר׳ נתן או׳ מעם מזבח הקטרת שמעון בן עזאי או׳ מאצל מזבח הקטרת תלמידיו של רבי ישמעאל אומרים מאצל מזבח העולה ע״ש:

ונקדש וכו׳ ומ״א אל תיקרי וכו׳ הוכרחו לאפוקי׳ מפשטיה ולומר אל תיקרי דאילו כפשוטו לא אצטריך דהא כתיב וקדשתי את אהל מועד וכו׳ ושכנתי בתוך וכו׳ וא״כ הך ונקדש בכבודי יתירה הוא:

לשכני בתוכם על מנת וכו׳ ק׳ דבגמ׳ בכתובות פ׳ אע״פי אמור רבנן דמעיקרא כשהוציאם ממצרים כתיב תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וכו׳ והדר מקדש ה׳ וכו׳ ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כלו׳ במדבר מכלל דמעיקרא לאו ע״מ כן הוציאם וי״ל דמ״מ כיון שהוציאם ממצרים אדעתא להכניסם לארץ מיד שאם לא היו חוטאים הכי הוה נמצא שהיה שורה מיד שכינתו ביניהם בארץ אלא דכיון דגרמו מעשיהם להתעכב במדבר מש״ה קאמר בתר הכי ועשו לי מקדש וכו׳ נמצא דע״כפ הוציא׳ ע״מ כן לשכון ביניהם וזה רמוז שם בפ׳ וארא והוצאתי אתכם וכו׳ ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים: