לקול שרי לקול רה״ק וכו׳ דאל״כ הול״ל בקול שרי בבי״ת דהכי אורחיה דקרא בכל שמיעת קול שאינו ל׳ שמיעת אוזן אלא ל׳ קבלת דברים ליכתב בבי״ת כמו עקב אשר שמע אברהם בקולי. ועתה בני שמע בקולי אם שמע תשמעו בקולי לשמוע בקולו וכן רבים. ומאי שנא הכא דכתיב בלמ״ד א״ו ה״ק וישמע אברם בשביל קול שרי דהיינו רה״ק שבה:

לשבת אברם מגיד וכו׳ לפי שלא נאמר וכו׳ פי׳ מדקא חזי׳ שלא נאמר לו ואעשך וכו׳ עד שבא לא״י ש״מ דישיבת ח״ל מצי לעכב שלא יזכה לבנים הילכך שפיר ילפי׳ שישיבת ח״ל אינה עולה מן המנין למי שעולה לארץ אבל לעולם דאף בח״ל מי ששהא עשר שנים ולא ילדה חייב לישא אחרת אלא שאם קודם שישלימו מנין השנים עולה לארץ סותר את הקודמין וכך כתב הטור בסי׳ קנ״ד בשם הרמב״ן ז״ל ע״ש:

ויבא וכו׳ מביאה ראשונה. לכאורה היינו מייתורא דויבא אל הגר וכ״כ הרא״ם ז״ל אך ק׳ שהרי בכמה מקומות מצינו כן גבי רחל ולאה ובלהה וכי בכלהו נימא הכי לכך נר׳ שדרשו כן מדהדר וכתב ותרא כי הרתה מוכח דה״ק ותרא כי הרתה בדרך נס שלא כדרך הארץ אז ותקל וכו׳:

ותקל וכו׳ אין סתרה כגילויה וכו׳ מבעיניה דייק שאמרה איננה כפי מה שנראה בעינים:

חמסי וכו׳ עליך אני מטיל וכו׳ ועוד דבריך וכו׳ דאי כפי׳ ראשון בלבד הול״ל יהי עליך. ואילו לפי׳ שני לחוד הול״ל חמסי בך ולא כתב דבר אחר לפי שאפ׳ ששרה לתרוייהו נתכוונה ואמרה דבר א׳ דמשתמע לתרי אנפי:

ויאמר לה וכו׳ על כל אמירה וכו׳ בב״ר כמה מלאכים נזדווגו לה ריב״ח אמר חמשה כל מקום שנא׳ אמירה מלאך רבנן אמרי ד׳ כל מקום שנא׳ מלאך ע״כ ולכאורה ק׳ דהא ד״פ כתיבי אמיר׳ וד״פ כתיבי מלאך וא״כ היכי קאמר ריב״ח חמשה אמנם ל״ק דריב״ח ה״ק כ״מ שנאמר אמירה נשלח לה מלאך א׳ מלבד הראשון דכתיב וימצאה מלאך וכו׳ ומלאך זה לא א״ל ולא מידי כי מ״ש אח״כ ויאמר הגר וכו׳ מלאך אחר הוא. ובטעם הדבר אפ׳ משום דאין מלאך א׳ עושה ב׳ שליחיות ולכן הוצרך ד׳ אליבא דרבנן א׳ לעכבה שלא תלך עוד להלאה שני לצוות עליה לשוב אל גברתה והשלישי לבשרה הרבה ארבה וכו׳ והרביעי לבשרה שתתעבר מיד בשובה ותלד ישמעאל אבל החמישי לריב״ח לא ידענא אמאי אצטריך איך שיהיה רש״י ז״ל נסיב לה אליבא דרבנן והיינו דקאמר לכך נאמר מלאך בכל אמירה כלו׳ והראשון שמצאה הוא שאמר הדיבור הראשון. ולקמן נמי כתב רבינו וזו ראתה ארבעה:

הנך הרה כשתשוב וכו׳ שאם לומר שהיתה כבר הרה זה כבר ידוע לה כדכתיב לעיל ותרא כי הרתה וכו׳ ולא הול״ל אלא הנך יולדת בן א״ו אותו עיבור כבר הפילה כדלעיל וכאן מבשרה שתחזור להתעבר ומשום דל׳ הנך הרה לא משמע להבא אלא הנך הרה כלו׳ כבר את הרה מש״ה מייתי ראיה שכן מצינו באשת מנוח כשסיפרה לבעלה מה שא״ל המלאך אמרה כי הנך וכו׳ והרי המלאך א״ל הנה נא את עקרה וכו׳ והרית וילדת בן:

ויקרא אברם וכו׳ אעפ״י וכו׳ דמסתמא היא לא שינתה מצווי המלאך שא״ל וקראת שמו ישמעאל וא״כ ליכא למימר שהיא הגידה לו כדי שהוא יקרא שם א״ו צ״ל דאה״נ שהיא לא אמרה לו כלום שהיתה רוצה היא לקרות השם כאשר נצטוית אלא שקדמתה אברהם ברה״ק:

ואברם בן וכו׳ להודיע שהיה וכו׳ הקו׳ מבוארת דאי להא לא צריכא דכתוב הדר לקמן וישמעאל בנו בן י״ג שנה בהמולו וכבר הרגישו בה המפ׳ ז״ל ע״ע. ונ״ל דודאי לא בא הכתוב זה להודיע שהיה בן י״ג שנה שזה כבר נכתב בפירוש אלא כלו׳ להודיע דאע״פ שהיה בן י״ג לא עיכב דאי לא הוה כתיב אלא קרא דלקמן לא הוה ידעי׳ דלא עיכב דהוה אפ׳ לומר לעולם עיכב ולא הועיל דאברהם אביו כפאו ומלו. אבל השתא דכבר נכתב כאן שאברהם היה בן פ״ז כשנולד וממילא שמעי׳ מזה שכשנימול היה בן י״ג מאחר שאברהם אז היה לו צ״ט וא״כ למה הוצרך הכתוב לכתוב עוד וישמעאל בנו בן י״ג אלא צ״ל דקרא דהתם הוא כמתמיה ומתפלא באמרו בן י״ג כלו׳ בדעתו ובכחו ואפ״ה לא עיכב דאל״כ מאי קמ״ל ההוא קרא נמצא דאע״ג דמקרא דהתם דרשי ליה מ״מ כח המלמד הוא קרא דהכא דמכח שנכתב זה כאן אייתר אידך קרא לדרשה. אחר זמן כשנדפס ס׳ בני יהודה מצאתי דבהא נמי כוונתי לדעת העליונה ע״ש: