במרמה בחכמה. דאע״ג דשרו להו לצדיקי לסגויי ברמאותא עם הרשעים דכתיב עם עקש תתפתל וכדחזי׳ ביעקב עם לבן מ״מ היא הנותנת דהואיל ובהיתרא עבדי לא שייך שיכתב עליו שם רמאות דמשמע שנותן עליהם דופי ולכן הוצרך לפ׳ בחכמה. וא״צ למה שחילק בש״ח דלא שרי אלא להינצל ברמאות אבל אם הרמאי כבר גמר רמאותו אסור לעשות לו רמאות בדבר אחר ע״כ ואיני רואה חילוק מזה למה שעשה יעקב עם לבן דהכא להנצל מהנבלה ולגלות מעליה׳ החרפה ולהרגם הואיל והיו חייבים מיתה מן הדין אמרו להם כן:

להמול להיות נמול ז״ל הרא״ם פי׳ מבנין נפעל כמו הכון לקראת אלהיך ע״כ פי׳ לפירושו שהוא המקור מבנין נפעל מגזרת נח״י עי״ן ששרשו מול והמקור המול במ״ם דגושה להוראת חסרון הנו״ן מהנפעל ומ״ש כמו הכון וכולי אינו דומה ממש דהת׳ הוא ציווי והכא מקור אלא מיהא משום דהצווי והמקור שוה לכך כתב הרב כמו הכון וכולי:

הכזונה הפקר. כוונת רבינו ליישב אמאי לא כתיב הזונה אלא הכזונה דמשמע כזונה ולא זונה ומשני דאה״נ דלאו זונה ממש היא דאע״ג דשייך שם זונה אף בפנויה המפקרת עצמה לזנות ואין ראיה מזונה האמורה אצל כהן כמו שהאריך בזה הרא״ם בפ׳ קדושים בפרשת אל תחלל את בתך להזנותה ועיין בק״א שם מכל מקום הכא שאני שהרי אנוסה היתה דאפילו את״ל שנתרצתה מכל מקום הואיל וקטנה היתה הרי קי״ל דפיתוי קטנה אונס הוא אלא דימה אותה לזונה לענין ההפקר שעשה אותה הפקר כדרך שעושים לזונה:

את אחותינו ית אחתנא נר׳ כוונתו דמדכתיב יעשה ל׳ עתיד הוא משמע דה״פ שאם לא היינו הורגים אותם היה לחוש שמא לעתיד אתו למסרך לעשות כן עם אחותינו ונפרש מלת אחותנו כאילו מלאה ביו״ד בל׳ רבים ולכך מייתי מהתרגום דלאו הכי והשתא צ״ל דפי׳ יעשה וכי היה ראוי שיעשה: