אשר ישחט וכו׳ במוקדשין הכתוב מדבר וכו׳. אע״ג דבמדבר איתסר להו בשר תאוה מ״מ הך קרא משמע ליה דעיקרו במוקדשין מדבר מדכתיב שור או כשב או עז ולא כתיב צאן ובקר משמע דקאי אקדשים דכתיב בהו שור או כשב או עז כי יולד וכו׳ ובהו דוקא הוא דאיתא כרת אבל לא בבשר תאוה אע״ג דאיתסר להו. ועוד דלא מצינו כרת שנכתב בתורה אלא על דבר הנוהג לדורות ומה גם דבתר הכי כתיב חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם ומשמע דאכולה פרשתא קאי:

לשעירים לשדים וכו׳. ומנין לרבות כל שאר ע״ז תלמוד לומר אשר הם זונים הכי תניא בת״כ ולא הביאו רש״י להיות שאינו קרוב לפשט מדלא כתיב ואשר:

כל דם לפי שנאמר וכו׳. דברי הרא״ם ז״ל כאן תמוהים וכבר הקשה עליו הר״ב נח״י והביאו בש״ח ע״ש ובהדיא איתא ברפ״ק דכריתות דף ד׳ דג׳ כריתות איכא בדם תרי הכא א׳ זה ועוד לקמן כל אוכליו יכרת והראשון בפרשת צו כל נפש אשר תאכל כל דם חד לחולין וחד למוקדשין וחד לדם כסוי דלא תימא לאחר שכיסהו בעפר הו״ל כעפרא ולא מחייב ע״ש אלא דכפי״ז איכא לאקשויי כל דם דכתב רחמנא הכא ל״ל לא לכתוב אלא דם דממילא הוה מוקמיה ליה בחולין מכח יתירא דקרא וכדאמרינן בש״ס. וי״ל דאי לאו דכתב רחמנא רבויי דכל לא הוה אוקמיה ליה בחולין דהוה אמינא דבר הלמד מענינו דכתיב וכפר והוה מוקמינן תרווייהו בקדשים חד בדמים הפנימיים וחד בדמים החיצוניים כתב רחמנא כל לרבות דחולין וכ״ת סוף סוף בפסוק דלעיל בפ׳ צו ל״ל דכתב רחמנא כל לא לכתוב אלא דם וי״ל דאצטריכו תרי ריבויי בחולין חד לזמן הבית וחד דאפילו שלא בזמן הבית. ומעתה ה״פ עיקר קראי בין הך דהכא ובין ההוא דלעיל בפ׳ צו מיירי במוקדשין ואצטריכו תרווייהו כדלעיל ותרי ריבויי דכל היינו בחולין והנך נמי צריכי תרווייהו כדאמרן ותרי קראי דאמרינן בש״ס חד בחולץ וחד בקדשים לאו דוקא תרי קראי אלא שנים שהם ארבעה ואידך קרא דלקמן כל אוכליו יכרת איירי לרבות דם כיסוי:

אשר יצוד וכו׳ שלא יאכל בשר וכו׳. פירש״י בחולין שלא יאכל בשר תדיר שלא יעני. וא״ת דבפרשת ראה כתיב כי ירחיב ה׳ אלהיך וכו׳ ופירש״י שם למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא מתוך עושר ותרי קראי להך מלתא ל״ל וי״ל דאי מהכא ה״א דוקא כי יצוד אמר רחמנא שאין בו חסרון כיס כלל אבל לקנות ולאכול אפילו עשיר ויש לו רוחב ידים אימא לא כתב רחמנא כי ירחיב ואי כתב כי ירחיב לחוד ה״א דבעשיר מיהא יכול לאכול תדיר בשר קמ״ל הך דהכא דאפילו בעשיר לא יאכלנה תדיר שלא יעני. וטעם לכל זה משום בל תשחית ומיהו איתא בגמ׳ דכל זה מיירי בדורות ראשונים שהיו ממשפחה בריאים אבל כגון אנו שגברה עלינו החולשא בל תשחית דגופא עדיף:

אשר יאכל פרט לטמאים. לאו למימרא דוקא טמאים אבל טרפה חייב ותיתי דלא כהלכתא כר״מ דמתניתין בפ׳ כיסוי הדם דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ודלא כחכמים דהתם דהא אפילו תימא דנקט רש״י שיטת ר״מ מכל מקום הול״ל אשר יאכל פרט לשוחט ונתנבלה בידו והנותר והמעקר דהנהו אפילו לר״מ פטור כדתנן התם א״ו רבינו נקט מלתא פסיקתא וה״ה לנבלה וטרפה והכי אמרינן התם בגמרא דר״מ דריש אשר יאכל פרט לעוף טמא ורבנן אמרי לך עוף טמא מ״ט דלאו בר אכילה הוא טרפה נמי לאו בר אכילה היא ואזדא ליה קו׳ הש״ח ע״ע:

אשר תאכל וכו׳ יצא עוף טמא וכו׳. פירוש דאפי׳ שחטה אינה יוצאה מידי נבילה דלא דמיא לטרפה ששחטה ששחיטתה מטהרתה כן פי׳ התוספות בפ״ב דחולין:

ובשרו לא ירחץ וכו׳ על רחיצת גופו וכו׳. ההרגש הוא דחזינן לעיל דכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים הרי דבכיבוס הוצרך לכתוב בגדיו אבל ברחיצה לא הוצרך לפ׳ להיות דבר פשוט דרחיצה היינו בגופו וא״כ מ״ש הכא דסתם בכיבוס דכתב ואם לא יכבס ופי׳ ברחיצה ואמר ובשרו לא ירחץ. ומשני שפיר דכתב כן להפריד הרחיצה מהכיבוס ללמד דלא קאי ונשא עונו אלא על הרחיצה בלבד וה״ט נמי דאפסקיה קרא דמלת יכבס יש בה טעם מפסיק דהיינו זקף קטן. ולפי״ז נ״ל דאם לא יכבס בזה ולא פי׳ ענשו והרי הוא כמו לכן כל הורג קין ומיהו ענשו מפורש במקום אחר והוא לאו דלא יטמאו את מחניהם ולוקה כמו בשאר לאוין: