עם הארץ שבגינו וכו׳ שעתידין וכו׳. פירוש הרב ק״א הואיל והן חשובין שבגינם נבראת הארץ הן ראויים לסייע וגם כן הואיל ועתידין לירש את הארץ שאינה מקיימת את החטאים ונכון הוא. ומ״ש תרתי דאי לא אתא אלא לומר שבגינו נברא הרי גם השמים נבראו בגינם כמ״ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וא״כ אמאי כתב הארץ טפי מהשמים ויותר הול״ל העולם א״ו בא לרמוז ג״כ על א״י. ואי להא לחוד הו״ל לפ׳ איזו ארץ דהארץ סתם כל הארץ במשמע:

כי מזרעו וכו׳ לפי שנאמר וכו׳. הכא גבי מולך אפילו בפעם ראשונה לא כתיב אלא אשר יתן מזרעו סתם אלא דלפי שמצינו במשנה תורה מעביר בנו ובתו ואי לאו הך קרא יתירא הוה ילפינן מהתם דבנו ובתו דוקא:

למען טמא וכו׳ את כנסת ישראל וכו׳. דליכא למימר כמשמעו דמה ענין המקדש לכאן לא שייך זה אלא בנכנס למקדש בטומאה וכיוצא לכך פירש דאת מקדשי רוצה לומר כנסת ישראל ופירש דמאחר שזה העביר בנו למולך השרה על אותו זרע רוח הטומאה של מולך אבל אינו ניכר בו ולכשיגדל זרע ויתערב בקהל ה׳ הרי מטמא קהל ה׳ שהם כ״י והמה אינם יודעים שיזהרו ממנו. והיודע סוד המקדש שה״ס כ״י ממש לא יתמה היכי קרי קרא מקדשי לב״י ונמצא דאף על גב דבת״כ אמרינן מטמא המקדש הוא הדבר עצמו אשר דיבר רש״י וה״ט שלא הביא המדרש אחרי פשוטו כדרכו וזה אחד מן המקומות שמורים באצבע דרבינו ז״ל כל רז לא אניס ליה:

ואם העלם יעלימו אם העלימו וכו׳. אע״ג דמצינו למימר דברה תורה כלשון ב״א כאן הרבה דברים הכריחו לרבינו לדרוש אחד דאטו בב״ד דמגיזתא עסוקין שמעלימין עיניהם שלא להעניש על עון חמור כזה. ותו מה ענין עם הארץ לכאן אם יעלימו בית דין מבעי ליה ועוד אמאי כתיב העלם יעלימו מבנין הפעיל דמשמע יעלימו את אחרים אף על גב דקאי על העינים מכל מקום הומ״ל ואם יתעלמו מן האיש ההוא כמו לא תראה והתעלמת לא תוכל להתעלם לכך פירש דה״ק אם העלם אפילו סנהדרי קטנה אפילו בדבר אחד רוצה לומר על עבירה אחת אפילו איננה חמורה כ״כ הם יגרמו להעלים אפילו סנהדרי גדולה וזהו יעלימו את עיניהם דהיינו סנהדרי גדולה שהם עיניהם כדכתיב אם מעיני העדה וכו׳ שיהיו גם הם כעם הארץ שלא יענישו אפילו על דברים הרבה ועבירות חמורות כאלה וזה יהיה על צד העונש ומכל מקום הוא יתברך לא יצדיק רשע דכתיב בתר הכי ושמתי אני את פני וכולי:

ובמשפחתו אר״ש וכי משפחה וכו׳. ההרגש הוא דמ״ש דלעיל לא כתיב אלא ואני אתן את פני באיש ההוא ולא כתיב התם ובמשפחתו ותי׳ דהתם בדלא ידעי והכא בדידעי ומחפין עליו:

והכרתי אותו למה נאמר וכו׳. ב׳ הדגשים יש כאן א׳ דעיקר קרא לא נצרכה דהא כתיב לעיל ואני אתן וכו׳ והכרתי אותו וכו׳ והכא לא הו״ל אלא ושמתי אני את פני וכו׳ וממילא ידענא מהו ענשו ועוד קשה דהואיל ומסיים קרא ואת כל הזונים אחריו וכו׳ א״כ אמאי האריך באמרו והכרתי אותו ואת כל וכו׳ לימא מעיקרא והכרתי את כל הזונים אחרי המולך וממילא בין הוא ובין אחריני בכלל. וה״נ חד מתרי אילין הוא מבחוץ וחד כיון רבינו באמרו למה נאמר:

והתקדשתם זו פרישות ע״א עיין מ״ש לעיל בראש הפרשה בס״ד:

דמיו בו וכו׳ ופשוטו וכו׳. הניח הפשט לאחרונה משום דק׳ שהרי כל חייבי מיתות נמי הם הגורמין לעצמם וא״כ היל״ל בכלהו דמיהם בם:

תבל עשו וכו׳ ד״א וכו׳. עמ״ש בפרשת אחרי מות על פ׳ תבל הוא:

ישרפו וכו׳ אי אתה יכול וכו׳. פירוש ההרגש הוא דהל״ל בקצרה ישרפו אתם א״נ את כלם אמאי פרט אתו ואתהן:

ואת הבהמה תהרוגו אם אדם וכו׳. ההרגש הוא דכיון דמיתתן שוה אמאי לא כיילינהו אהדדי ותי׳ שבא הכתוב לרמוז טעם להריגת הבהמה וה״ק משום דמות יומת האיש הילכך את הבהמה תהרוגו לפי שבאה תקלה וכו׳:

חסד וכו׳ חסד עשה המקום וכו׳. נ״ל לפרש שהחסד שעשה המקום היה משום דלעולם אורחא דמלתא שאם נולד הזכר תחלה ואחר כך נולדה הנקבה אסורה עליו לפי שבבואה לעולם כבר יש לה אחת בעולם וכן אם הוא להיפך חל האיסור לפי שכשבא הזכר מצא אחותו בעולם ואפילו אם נולדו תאומים א״ש אליבא דרבנן דבכורות דאמרי א״א לצמצם ולעולם א׳ לו וא׳ לכהן ודלא כר״י הגלילי שם אבל כשנולדו קין ותאומתו חסד עשה המקום שיצאו שניהם כאחד ממש שלא כדרך הארץ ולפי׳ לא חל עליהם איסור אחוה זה נ״ל ע״ד דרש ובענין מה שהק׳ הרא״ם ז״ל מבני יעקב עיין מה שכתב בפרשת וישב על פסוק וכל בנותיו:

הערה וכו׳ והעראה זו וכו׳. פירוש דחייב בהעראה לבד כגומר ביאה ואין לי אלא בנדה שאר העריות מנין ת״ל באחות אב כי את שארו הערה והדר ילפי כלהו עריות במה הצד מהנך תרתי הכי תניא בת״כ ועיין לק׳ בסמוך:

נדה היא וכו׳ ורבותינו דרשו לאסור העראה וכו׳. איברא דהכי אמרינן בר״פ הבא על יבמתו דף נ״ד אשכחן נדה שעשה בה המערה כגומר שאר עריות מנין אתיא מאשת אח דכתיב בה נדה היא וכי אשת אחיו נדה היא אלא כנדה מה נדה בהעראה אף אשת אח בהעראה ומיהו הדר פריך מה לאשת אח שכן בידו לרבות דאי בעי מקדש ואזיל כי אלפא אלא אתיא מאחות אב ואחות אם דכתיב בהו כי את שארו הערה וכדכתיב לעיל מהברייתא דת״כ דמפיק להו לכולהו במה הצד מנדה ואחות אב והדר פריך מה להצד השוה שבהן וכו׳ ומסיק אלא א״ר יונה אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וכו׳ הוקשו כל העריות לנדה מה נדה בהעראה אף כל בהעראה. ואלא נדה דכתיב׳ גבי אשת אח למה לי לכדרב הונא וכו׳ מה נדה אע״פ שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסור׳ בכרת אף יבמה אף על פי שלאחר מיתה מותרת בחיי הבעל אם גירשה חייב עליה היבם בכרת והעראה דגבי אחות אב נמי דריש לה התם לדרשה אחריתי ע״ש ומעתה קשה טובא על רבינו ז״ל אמאי מייתי דרשה דלא קיימא במסקנא דפרכי׳ עלה כאשר הראת וטפי הו״ל לאתויי בפ׳ אחרי מות דרשה דר׳ יונה דמקשי כל העריות לנדה כדמסיק הש״ס והוא גם כן דרש קרוב לפשט ולמשמעות הכתוב טפי מדרשה זו והכא כיון דפי׳ נדה היא ע״פ פשוטו מנודה ומאוסה תו לא הוה צריך למידי ואי קשיתיה דסוף סוף לא היה צריך הכתוב לומר נדה היא דידוע הוא שהשכיבה הזאת מאוסה וכל העריות מאוסות הן ולכך רצה להסביר יתורא דקרא ע״פ אגדת רבותינו הו״ל לאתויי מאי דמסיק הש״ש כדלעיל. ותו אמאי לא אייתי נמי מאי דדרשו נמי על ההעראה דלעיל הכתובה גבי אחות אב בפרט שהיא ברייתא מפורשת בת״כ ותמהני מהגאון הרא״ם ז״ל דכל רז לא אניס ליה למה לא העיר בזה על רבינו ולי צ״ע:

והבדלתם וכו׳ בין שנשחט וכו׳. ק׳ דבס״פ שמיני כתיב גם כן להבדיל בין הטמא וכו׳ ופירש״י שם כמו הכא וה״נ תניא בת״כ בין הכא ובין התם ותרתי קראי ל״ל וגם בזה תמהני מהרא״ם ומהר״ב ק״א שלא העירו ואפשר לומר דחד לענין טומאת נבלות דכשנשחט חצי הסימן הויה נבלה ומטמאה והיינו ההוא קרא דהתם ודבר הלמד מעניינו הוא דאותה פרשה מדברת בענין טומאה והך דהכא לענין איסורא ומש״ה מסיימי בה בת״כ ומביאו רש״י בסמוך אשר הבדלתי לכם לטמא לאסור: