פירש״י ז״ל פרשה זו יפה וכו׳ פי׳ דבדבור דלעיל סוף פרשה שלח הביא רש״י מיסודו של ר״מ הדרשן למה נסמכה פ׳ מקושש וכולי ואף פרשת ציצית לכך נסמכה וכו׳ והשתא קאמר ופרשה זו כלומר ענין סמיכתה לפ׳ ציצית יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא. דהכי אי׳ התם מה כתיב למעלה ועשו להם ציצית וכו׳ אמר קרח למשה טלית שכולה תכלת וכולי כלומר והיינו ויקח קרח שלקח טלית שכלה תכלת ולא חש רש״י להאריך לפרשו כאן לפי שסמך על מ״ש לקמן עמד וכנס וכולי הלבישן טליתות וכו׳ וממילא מובן משמעות מהו ויקח קרח. ומה שכתב יפה נדרשת כלומר דלפי אותה דרשה דייקא שפיר מלת ויקח טפי מכל השני פירושי׳ שכתב אחר כך בסמוך רש״י ע״פ הפשט וגם הם לקוחים מהמדר׳ ומ״מ הואיל והם קרובים טפי לפשט הביאם בפירוש והפירוש האחר רמזו בלבד:

ויקח וכו׳ דבר אחר וכו׳ דאילו לפי׳ א׳ קשה דויקח הוא פועל יוצא ואין משמעו לקח עצמו. ולפי׳ בתרא נמי ק׳ דהך ויקח הו״ל ליכתב בפסוק שאחר זה ששם מזכיר ואנשים מבני ישראל ר״ן. ואי קאי על דתן ואבירם שהם היו הראשים של הר״ן איש. מ״מ ק׳ דלא הול״ל ודתן ואבירם בוי״ו אלא ויקח קרח וכו׳ דתן וכו׳ דבהכי הוה משמע שפיר שלקח את דתן ואבירם וכו׳:

בן יצהר וכו׳ יעקב ביקש וכו׳ פי׳ דק״ל דהא כבר ידעי׳ יחוסו דקרח מקרא דבפרשת וארא דכתיב ובני יצהר קרח וכו׳ וא״כ לא הול״ל אלא ויקח קרח. ואי משום דדילמא קרח אחרינא הוה. לימא קרח בן יצהר ותו לא. ומשני דמש״ה מיחס ואזיל עד לוי ופסיק ולא חשיב בן יעקב להודיע דבקש רחמים על עצמו וכו׳ ואי לא הוה כתיב אלא בן יצהר לא הוה מוכחא מלת׳ במה שלא הזכיר יעקב שהוא בקש רחמים דמאי שייאטיה דיעקב ליזכר שמו. אבל השתא דמונה ואזיל עד יעקב ופסיק מוכח׳ מלתא שהועיל׳ תפלתו. ומיהו קשה דיעקב גופיה מנ״ל למיחש דהו״ל ליזכר שמו עד שהוצרך לבקש רחמים והא בכל דוכתא אורחא דמלתא ליחוסי עד השבט ותו לא. וניחא לי בהאי דאי׳ בסנהדרין פ׳ חלק קרח שעשה קרחה. בן יצהר בן שהרתיח את כל העולם וכו׳. ופריך וליחשוב נמי בן יעקב בן שעקב עצמו לגהינם ארשב״ק יעקב בקש רחמים וכו׳ ואמנם צריך ליתובי דעתא בה״ג גבי מאי דפירש״י. בפרש׳ ויחי בסודם אל תבא נפשי במעשה זמרי דכתיב נשיא בית אב לשמעוני והתם מהיכא תיתי דהו״ל ליזכר עד שהוצרך לבקש רחמים והרי דרך כל היחוסין אינו אלא על השבט לבד וכדאמרן. ולזה י״ל כפי מה שראיתי שם במדרש נשיא בית אב לשמעוני הכתוב מתמה עליו בן פורץ גדר אביו אביו קינא על הזנות דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי וכו׳ וזה פרץ וכולי. ומעתה על זה הדרך היה מקום להזכי׳ שם יעקב גם כן להרבות אחמיה׳ דמי לנו גדול בגדר ערוה כיעקב אבינו שהעיד עליו הכתוב ראשית אוני שאפילו קרי לא ראה מימיו. ולזה חשש יעקב שיזכר להכלי׳ זה וביקש רחמים לבלתי יזכר כלל אף על גב דלשבח היה נזכר. אבל מאי דאי׳ בש״ס דפ׳ חלק בסודם אלו המרגלים. לא ידענא מאין הרגלים ליזכר יעקב במרגלים עד שהוצרך להתפלל. ונראה דמש״ה לא מייתי רש״י לאותה דרשה אלא נסיב לה במעשה זמרי שכך נדרש בבראשית רבה פ׳ ויחי והוא יותר קרוב אל הדעת לאסבורי טעמא מהיכן חש לה עד שהוצרך לצלויי עלה. והרא״ם ז״ל הניח בצ״ע מנ״ל לרש״י הך דרשה ואמאי לא קאמר כפי הש״ס ולעד״ן כדאמרן. ומ״מ יש ליישב ג״כ דברי הש״ס דדריש בסודם למרגלים בההוא דאי׳ בב״ר אר״י בר חנינא ד׳ מדות נאמרו בשמות יש ששמותם נאים ומעשיהם נאים שמותם נאים ומעשיהם כעורים שמותם כעורים ומעשיהם נאים שמותם כעורים ומעשיהם כעורים. ומייתי בהא אלו המרגלים ששמותם ומעשיהם כעורין סתור בר סתורין וכולי עיין שם. ומעתה היה מקום ליזכר עמהם יעקב לומר שאינו כן אף על גב שהשם לשון עקבה ומרמה. מעשיו נאים משא״כ המרגלים ולכך חשש יעקב והתפלל עליו. ושוב כשזכיתי לראות ס׳ נח״י מצאתי בפרשת ויחי שכתב אהא דחשש יעקב ליזכר במעשה קרח מטעם הש״ס דפ׳ חלק כדכתיב׳ לעיל ואמנם סיים עלה דאגב שהוצרך לבקש על זה ביקש ג״כ אגב על המרגלים או על מעשה זמרי למר כדאית ליה ולמכ״ל. ולעד״ן כדכתיבנא. ומ״ש רש״י והיכן הוזכר שמו על קרח וכו׳. היינו דסוף סוף תיקשי ומנ״ל דמש״ה מיחס ליה הכא עד לוי ומדלג יעקב לפי שבקש רחמים. דילמא לאו הכי אלא הא דאצטריך ליחסו על שבטו לאיזו דרשה אחריתי. ויעקב אין לו מקום ליזכר דהכי אורחא דמלתא. ולכך קאמר דלהודיע זה מצינו במקום אחר לענין הטובה דחשיב ואזיל נמי יעקב אע״ג דלאו אורחיה בהכי להודיע ולדרוש התם הוא שנזכר יעקב אבל הכא לא לפי שבקש רחמים:

ודתן וכו׳ שכן לקהת וכו׳ פירוש דק״ל דכיון שדתן ואבירם היו משבט ראובן למה לא הזכירם תחלה קודם קרח שהיה משבט לוי שהוא השלישי. וכ״ש דלפי הנראה דתן ואבירם היו גדולים מקרח כדאי׳ במד׳ על פ׳ נתנה ראש שבקשו ישראל למנות דהן ואבירם במקום משה ואהרן. ש״מ שהיו היותר גדולים בחכמה. וא״כ אמאי הזכיר קרח ברישא. ותו ק׳ דמדכתיב ודתן וכו׳ בוי״ו ש״מ שהם מעצמם באו לחלוק עם משה כמו קרח ולא שמשכם קרח כמו הר״ן איש וא״כ הול״ל ברישא דקרא ויקחו ל׳ רבים מאחר דקאי על קרח דהן ואבירם. ומתרץ דקרח היה עיקר הבא בטענה לחלוק. ומש״ה הזכירו ברישא ומהך טעמא נמי כתיב ויקח אלא שדתן ואבירם הואיל והיו שכיניו נשתתפו עמו במחלוקתו אבל לעולם שהם לא היה להם שום טענה ותביעה כלל שהרי הם לא היו משבט לוי. והשתא א״ש מאי דמקשה רש״י בסמוך ומה ראה קרח לחלוק וכולי דלכאורה קשה דהו״ל להקש׳ הכי למעלה על המקרא. ואמאי נטר להקשות האידנא דנראה דהשתא דוקא הוא דאיכא להקשות כן. ולדברינו ניחא דבשלמא בל״ז על המקרא לק״מ מה ראה קרח וכולי דנימא דהן ואבירם יוכיחו דודאי לא הוה להו שום טענה ותביעה. ואפ״ה באו לחלוק על לא דבר אלא להכעיס וה״נ קרח נימא דהכי הוה אבל עכשיו שהכריח רש״י הכי מלישנא דקרא דקמ״ל דקרח דוקא היה עיקר החולק לפי שבא בטענה משא״כ דתן ואבירם שלא היו אלא נטפלים לעוברי עבירה. מעתה צריכי׳ לבקש ולידע מה היתה טענתו של קרח. ומ״ש שנתקנא על אליצפן וכו׳. ק׳ מנ״ל דילמא על הכהונה לבד נתקנא. וי״ל דא״כ מעיקרא למה הי׳ משמש עם אחיו הלוים ולמה הניח שאהרן יניפהו ויגלחהו אם איתא שהיה סבור שהכל עשה משה מדעתו. א״ו צ״ל דשפיר היה מאמין קרח שכהונת אהרן עפ״י הדבור היה. אבל כיון שראה נשיאותו של אליצפן חשב דנשיאות זה בודאי עשה משה מדעת עצמו דא״א שהקב״ה גזר ליטול הנשיאות הראוי לבני יצהר שהוא השני ולכך אמר הואיל ועשה דבר׳ זה מדעתו בזה הזיק אף למה שעשה תחלה עפ״י הדיבור ולכך הריני חולק עליו ומבטל כל דבריו ע״ד כל המוסיף גורע והואיל והוסיף זה שהו׳ בודאי מדעתו גורע וינטל אף מה שעשה תחלה ע״פ הדיבור. זהו מה שחשב קרח בדעתו אבל לעדתו פיתם באמור להם שכל מה שעשה משה עשה מדעתו. ומ״ש רש״י מה עשה עמד וכנס וכו׳ שנאמר נשיאי וכולי ולהלן הוא אומר וכו׳ איכא למידק דאמאי אצטריך לאתויי ראיה מג״ש דהתם והרי בהדיא כתיב הכא נשיאי עדה. וי״ל דאפ״ה לא הוה ידעי׳ אלא דנשיאים הוו ומיהו אכתי לא הוה ידעי׳ מאן נינהו דדילמא אחריני הוו דהא חזי׳ נמי במרגלים דאף על גב דכתיב ראשי אלפי ישראל הם. אפ״ה לא הוה אליצור בן שדיאור וחביריו אלא אחריני. מש״ה אצטריך ג״ש דקראי קראי. ואם תאמר א״כ לשתוק מנשיאי עדה דממילא מכח ג״ש ידענא דנשיאים נינהו. י״ל דא״כ לא הוה ילפי׳ ג״ש זו דאיכא למפרך דהנהו צדיקי הוו דהם הם אשר הקריבו לחנוכת המזבח תחלה ולא מסתבר שהמה הטו את לבם אחר מחלוקת קרח מש״ה כתיב נשיאי עדה דהשתא קראי מועד מופנה הוא והתם נמי מופנה דכתיב נשיאי מטות אבותם והו״ל מופנה מב׳ צדדין ולמדים ואין משיבין ומ״ש רש״י והלבישן טליתות וכו׳. צריך לדעת מה היתה כוונת קרח בזה. ונראה שהיתה כוונתו בזה לחלוק על כהונתו של אהרן ולטעון כי הכהונה ראויה לו. והיינו דבל׳ זאת יש לו למשה טענה לומר שכך שורת הדין נותן שלהיו׳ עמרם הבכור יטלו שני בניו גדולה א׳ מלך וא׳ כ״ג. אבל ק׳ דהא קי״ל שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. וכשמת קהת עדיין לא ניתנו גדולות הללו ולא נתקדשו ישראל בקבלת התורה. ומיהו לזה יוכל לתרץ משה במאי דקי״ל בפ׳ יש נוחלין שאם היה אדם שרגיל ליתן מתנותיו לכהן ידוע והיה לאדם זה בהמה שחוטה ומת הכהן קודם שהורמו מתנותיה הבכור נוטל פי שנים במתנות והטעם דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אף על גב שהמתנות הם עדיין מעורבו׳ הואיל וסופן ליתר׳ במצות המלך כמו שהורמו דמיין. ומעתה אף על גב דאכתי לא נבחרו ישראל ולא נתקדש שבט לוי הואיל והיה עתיד ליקדש ולקבל אותם הגדולות והמתנות במצות המלך נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. אבל מה עשה קרח הלבישן טליתות שכולן תכלת וא״ל למשה טלית זו חייבת בפתיל תכלת או פטורה מיד כשא״ל חייבת התחיל לשחק בו ואמר אפשר וכו׳ כלומר לשיטתך דכל העומד ליתרם במצות המלך הרי הוא כאילו נתרם. הכי נמי טלית זו שכלה מלאה פתילי תכלת אלא שהם מעורבים אבל עומד הוא ליתרם פתיל א׳ ממנו ולתלותו על הכנף במצות המלך וא״כ נימא כמי שהורמו דמיין א״ו דלאו כמי שהורמו דמיין וא״כ הכהונה והקדושה מיקרי ראוי ואין לעמרם הבכור ליטול בה פי שנים אלא כשמשה נטל המלוכה סגי והכהונה ראויה לזרעו של יצהר שהוא שני לעמרם. זוהי היתה טענתו של קרח והביאו לזה לפי שנתקנ׳ על נשיאותו של אליצפן כמ״ש רש״י:

כלם קדושים כלם שמעו וכו׳ כלומר שהקדוש ברוך הוא שלח לומר להם ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. א״כ מכיון ששמענו בקולו הרי אנחנו כלנו ראוים לכהונה שהרי כך ייעד לנו ממלכת כהנים וכולי. א״כ כלנו נקראים כהנים וגוי קדוש:

ויפל וכו׳ דק״ל נפילה זו מה טיבה. ואף על גב דלעיל במרגלי׳ נמי כתיב ויפל משה ואהרן על פניהם. התם מסיים בה לפני כל קהל עדת בני ישראל כי לא לפני הפושעים נפלו אלא לפני כל העדה למשוך את לבם מלהטות אוזן לדברי המרגלים. אבל כאן דאכתי לא הוו שם אלא קרח ועדתו דבתר הכי הוא דכתיב ויקהל עליהם קרח את כל העדה א״כ למה זה נפל על פניו לפני הפושעים כנראה שהיה מתיירא מהם לכך משני דלאו בפניהם נפל על פניו אלא בינו לבין עצמו כמצר על רעת׳ לפי שהיה סרחון רביעי. ואפשר עוד דדיוקו של רש״י בכאן מדכתיב וישמע משה ויפל וק׳ דהול״ל וירא משה דמה שמועה שמע והלא לא שמע אלא ראה כשבאו וקמו לפניו. א״נ הול״ל בקצרה ויפול משה על פניו. אלא ר״ל דמיד ששמע שהיו באים טרם בואם נפל על פניו שהיה מיצר על ריבוי רעתם. וטעם התרשלות ידיו היא משום דכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ומה שהביא המשל כי היכי דלא תיקשי דהיכי אמרי׳ שנתרשלו ידיו והא חזי׳ בתר הכי שהתפלל אל אלהי הרוחות וכולי האיש אח׳ יחטא וכו׳ ולכך משני עם המשל דנתרשלו ידי האוהב ואמר שמא לא יקבל עוד ממני ואם כן צריך להשתתף עם אחר שעדיין לא בא לידי מדה זו אלא זה הפיוס הראשון. וכן עשה משה ששיתף עמו אהרן בתפלתו דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו וכו׳ לפי שחשש שאין שורת הדין נותנ׳ שהוא יטריח יותר להקב״ה בתפלותיו עליהם. ועל זה שכתב רש״י שהיה זה הסרחון רביעי. ק׳ דהרי בפרשת דברים פירש״י גופיה וחצרות במחלוקתו של קרח דמחלוקת קרח קודם המרגלים שהרי מעשה המרגלים היה במדבר פארן וכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן. והרא״ם ז״ל כתב דמדרשי׳ חלוקים הם. ואפ׳ לתרץ עפ״י מה שכתבתי לעיל ריש פ׳ שלח דחצרות נמי במדבר פארן הוה ע״ש. וא״כ אפ׳ דכשאירע מעשה המרגלים שאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה חזרו קצת לאחוריהם עד חצרות ושם אירע מעשה קרח. ועי״ל והוא העיקר דאיכא למידק אמאי לא כתיב התם ובחצרות כדכתיב לעיל במדבר בערבה אלא נראה דוחצרות קאי על מילת בין שהוזכרה לעיל בין פארן וחצרות כלומר סמוך לחצרות שהיה במדבר פארן שם אירע מעשה דקרח ולעולם אחר מעשה המרגלים הוה. ותדע דאל״כ הא דאמרי׳ דנסמכה פ׳ מרגלים לפ׳ מרים לומר שהי״ל ללמוד ממרים אמאי לא קאמר נמי שה״ל ללמוד ממה שאירע לקרח ועדתו לפי שדברו לה״ר על משה לומר שהוא מדעתו עשה כן וירד חיים שאולה. א״ו דבתר הכי הוה:

בקר ויודע וכו׳ עת שכרות וכו׳ כלומר אפילו תאמרו שאין אתם שכורים מ״מ העת בעצמה עת שכרות היא ואין לחלק כדאמרי׳ בעלמא לא פלוג רבנן וכדאשכחן גבי נשיאו׳ כפים שאין נ״כ במנחה מטעם שכרות ואפילו ביה״כ דליכא שכרות אפ״ה לא פלוג. ומסיים רש״י והוא היה מתכוין לדחותם דלפי האמת הוה שרי במקדש או במשכן דהא היו מקריבין התמיד והקטורת בין הערבים. ומ״מ קיבל קרח דבריו ולא הרגיש שזו דחייה בעלמא לפי שחשב דילמא יש לחלק בין הכהנים דהוו כבר קביעי ולא היו שותים יין כלל לדידהו שזו פעם ראשונה להם ולא נאסרו עד האידנא ביין ולכך איכא .למיגזר בהו:

בקר ויודע וכו׳ לעבודת לויה וכו׳ פי׳ דק״ל לרש״י תרתי חדא הכפל דנראה בלישנא דקרא ועוד אמאי כתיב ואת הקדוש והקריב אליו בוי״ו הול״ל ואת הקדוש יקריב אליו. לכך מפ׳ דה״ק קרא ויודע ה׳ את אשר לו לעבודת לויה ואת הקדוש כלומר וגם יודע ה׳ את הקדוש לכהונה. ומאי דכתיב בתר הכי והקריב אליו אינו דבק עם את הקדוש אלא חוזר על את אשר לו לעבודת לויה שאותם שהיו ראויים להתמיד בעבודת לויה הוא ית׳ יקריבם אליו. וז״ש רש״י אותם בלשון רבים שלא א׳ בלבד ישאר לעבודת לויה. ונראה לומר שכוונתו על בניו של קרח שמשה היה רואה שהם יעשו תשובה ויחיו וישוב׳ לדוכנם וכמ״ש רש״י לקמן בסוף דבור רב לכם וכו׳ והשאר שיעמדו במרדן יאבדו וינטל מידם גם עבודת לויה שכן דין כל המבקש מה שאינו ראוי לו שגם מה שהיה בידו ניטל ממנו. ומאי דכתיב בתר הכי ואת אשר יבחר בו יקריב אליו קאי על הכהונה שא׳ בלבד ימלט וכדלקמן. ולכך הביא רש״י ראיה מהתרגום יקרב לקדמוהי וכו׳. ומ״ש רבינו ומדרשו בקר וכו׳ היינו משום דעפ״י הפשט ק׳ דהול״ל מחר ויודע ה׳ וכו׳ דהכי אורחיה דקרא. א״נ נימא בבקר ומאי בקר ש״מ לדרשה. ובטעם המדרש למה ביקש משה משל זה דבקר וערב. נראה משום דידוע דהכהן נאחז במדת החסד מדת יום והלוי בגבורה מדת לילה. וז״ש להם אתם בבחי׳ הדין שאתם לוים ואתם רוצים לשרת בכהונה א״א זה כשם שא״א להפוך ערב לבקר ובקר לערב:

זאת עשו וכו׳ וסם המות וכו׳ דק״ל למה האריך באמרו זאת עשו הול״ל בקיצור קחו לכם מחתות וכו׳. ולכך משני דר״ל בזאת דוקא תבחנו לפי שיש בו סם המות לפי שאינו ראוי אליה:

רב לכם וכו׳ וקרח שפקח וכו׳ כלומר בשלמא האחרים נתפתו אחרי דבריו של קרח שאמר להם שהכל היה עושה משה מדעתו ושאין ממש בדבריו. אבל הוא שידע שהאמת הוא שיש ממש בנבואת משה הראיה שמתחלה הלך לשרת לאהרן במקדש אלא שעכשיו נתקנא על נשיאות אליצפן א״כ על מה סמך להקריב ולמה לא חש לדברי משה שאמר שאחד בלבד נמלט דדילמא בנבואה הוא אומר כן שהרי הוא היה מודה בנבואתו. ולכך משני שעינו הטעתו וכו׳ וסבר דדילמא ח״ו אהרן לא הו״ל לשרת עוד בכהונה מהטעם שכתבתי לעיל דכיון דמינה משה לאליצפן מדעתו כל דבריו בטלים אפי׳ מה שעשה תחלה עפ״י הדיבור והוא ישמש תחתיו:

ויאמר משה וכו׳ התחיל לדבר וכו׳ דאל״כ ק׳ כמו שהקשו במדרש וכי יש אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע. ומ״מ מ״ש רש״י עד שלא ישתתפו שאר השבטים וכו׳ ק׳ שהרי הפ׳ אומר שמעו נא בני לוי הרי שלא היה מזרז אלא לשבטו של לוי ומאי שאר השבטים דקאמר מר ול׳ המד׳ ניחא דקאמר סתם עד שלא ישתתפו אחרים. ואפ׳ דט״ס נפל בספרים. וצ״ל שאר השבט. וצ״ל דבשעה שדבר משה כן לא היו שם הר״ן איש רובן משבט ראובן ודתן ואבירם בראשיהם דאל״כ כי היכי שהיה מדבר ומזרז לבני לוי למה לא היה מדבר גם כן עם האחרי׳. ותדע דלא היו התם דהא בתר הכי כתיב מיד וישלח משה לקרא לדתן וכו׳ ואם אי׳ הא התם קיימי:

אל תפן וכו׳ הקטורת וכו׳ ק׳ דמהיכא תיתי דהו״ל לפנות אליהם עד שהוצרך לבקש אל תפן וכו׳ והלא זרים הוו ופשיטא הוא שלא יקבל מהם. וצ״ל שגם לפי הפשט דמיירי על הקטורת לעולם הוי פירושו ע״ד מה שכתב במדרש על חלק התמיד שתניחנו האש. ה״נ רצה לומר שיעשה אות שאינו פונה אליהם והיינו שתניחנו האש לקטורת ולא תאכלנו:

לא חמור וכו׳ כשהלכתי ממדין וכו׳ אין הכוונה לומר שלא נטל החמור ממש משלהם בשעה שהלך דהא מלתא דפשיטא דמהיכא תיתי הרי הם וחמוריהם במצרים הוו והוא נסע ממדין ואיך היה אפשר לו ליקח משלהם אלא המכוון לו׳ דאחר כך כשהלך למצרים היה יכול לבקש מהם שכר החמו׳ הואיל ובשבילם הלך למצרים ולא נטל. והיינו דאמרו במדרש מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו שבשביל צרכיהם אני יורד ולא נטלתי:

וירא וכו׳ בא בעמוד ענן. כלו׳ לא מראה שכינה ממש שהרי לא היו ראויים לזה:

האיש א׳ וכו׳ יפה אמרתם אני יודע ומודיע וכו׳ הק׳ הש״ח בשם הד״ד דהלשון משמע שהודה הקב״ה להם. ובודאי ק׳ שאין זה שייך בהקב״ה לומר עליו שינוי דעת מכח מאמר בן אדם. וע״ש מה שנדחק לתרץ זה ולעד״ן דאיכא למידק תו דקדוק אחר מהו זה שאמר הקב״ה אני יודע ומודיע וכו׳. ונראה דמ״ש להם הקב״ה הרומו מתוך העדה הזאת הנהו מילי משתמען לתרי אנפי דכך אפ׳ לפרש העדה הזאת על כללות ישראל כמו על עדת קרח דהיינו כל הנמשכין אחריו וגם המתפתים ומאמינים לדבריו דהנהו נמי שפיר מיקרו עדה דהא אפילו בי עשרה קרויה עדה כדלעיל במרגלים ולכך השיבו משה ואהרן רבש״ע אם כוונתך באמרך הרומו מתוך העדה הזאת רוצה לומר מכת הפושעים והחוטאים לבד אנו אין בידנו לבוררם ולידע מי חוטא בלבו שאתה לבדך אל אלהי הרוחות יודע מחשבות ואם כוונתך על כל העדה ממש כלו׳ כל ישראל כ״ש דק׳ וכי האיש א׳ יחטא וכו׳ והשתא השיבם הקב״ה יפה אמרתם כלו׳ יפה דקדקתם בדברי ולעולם אין דעתי להמית אלא החוטאים לבד והאמת שאין אתם יודעים ומכירים הלבבות לידע מי חוטא אמנם אני יודע ומודיע לכם מי חטא ומי לא חטא:

ונשיהם וכו׳ בא וראה וכו׳ פי׳ דק״ל דלמאי נ״מ קפיד קרא לספר שגם טפם יצאו עמהם דליכא למימר שבא לספר גנותם שהרי קטן לא בא לכלל דעת ואין ממש במעשיו והוה סגי למכתב ונשיהם ובניהם ותו לא וכ״ש דמכיון דכתב ובניהם גם הטף הקטנים יכולים להיות בכלל שהרי גם הם בכלל בניהם ולאיזו נפקותא קפיד למנות הטף לבדם וליכא למימר נמי דקרא בא לספר גודל רשעותם של דתן ואבירם דמרוב רשע להגדיל הקטטה והמחלוקת הוציאו גם את הטף דא״כ הול״ל ויוציאו את טפם ולא הו״ל למיתלי בטף עצמו לומר שהם יצאו שהרי הם עצמם אין בהם ממש לכך פירש דהיינו דקמ״ל קרא דמן השמים היה שיצאו גם הטף כדי שיאבדו גם הם ובטעם הדבר מה נשתנה עון המחלוקת מכל שאר העבירות שבשבילה נענשי׳ גם הקטנים אפשר לומר עם מ״ש רז״ל האי תיגרא דמיא לברקא דמיא דכיון דרווח רווח. וא״כ הני קטנים דודאי אתו למסרך וכיון שכן מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב וכדאמרי׳ גבי בן סורר ומורה:

לעשות וכו׳ ובניו סגני וכו׳ דריש חד מגופיה דקרא המעשי׳ האלה ותרתי מריבויי דאת וכל ואע״ג דאפשר למדרש עוד אחר ממעשים המעשים סבר כמאן דלא משמע ליה וכדאמרי׳ רבנן דברי׳ הדברים לא דרשי:

לא ה׳ שלחני אלא אני וכו׳ לאפוקי דלא נפרש לא ה׳ שלחני אלא אחר שלחני ולא שייך לומר כן מש״ה פי׳ אלא מלבי:

נסו לקלם בשביל הקול וכו׳. עיין מ״ש התי״ט בפ״ה דאבות בד״ה פי הארץ שהיה קול ממש משמיע ומגיד שירדו חיים לדיוטא התחתונה של שאול ע״ש: