ולא יהיה כקרח כדי וכו׳ אף על גב דאמור רבנן כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח לא הביא רש״י זה שאינו קרוב לפשט שהרי השרופים הללו לא מפני המחלוקת נשרפו דאפילו לא באו במחלוקת כלל מכיון שהיו זרים והקטירו דינם בשריפה דאפילו נדב ואביהו שהיו כהנים נשרפו לפי שהביאו קטורת זרה וכ״ש זרים ובליעת הבלועים היתה מפני המחלוקת דוקא. ועוד שאילו הריקועים הללו היו לזכרון שלא יחלוקו עוד על הכהונה לא היה צריך עוד הזכרון של מטה אהרן כדלקמן. ועל הכל שאם הוא אזהרה הול״ל ולא יעשה כקרח. מש״ה ניחא ליה לפ׳ שאין זו אזהרה אלא נמשך לדלעיל שלא יקרב זר להקטיר כדי שלא יהיה כקרח ועדתו. וניחא מ״ש כקרח לפי מ״ד דקרח היה גם כן מן השרופים:

ביד משה וכו׳ ומהו ביד וכו׳ כלומר הן אמת דאשכחן בשאר דוכתי דכתיב ביד משה ופירושו כמו אל משה כגון בס״פ בחקתי אלה המצות אשר נתן ה׳ וכו׳ ביד משה. וכן בפ׳ פינחס ויסמוך את ידיו וכו׳ כאשר דבר ה׳ ביד משה ואמנם בהנהו ניחא דליכא למיטעי דהא ידוע שהתורה אמרה הקב״ה למשה פה אל פה. ובההוא דפנחס לעיל מניה כתיב בהדיא ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע וכו׳ הילכך מצי למכת׳ ביד משה ואנן ידעי׳ דפירושו אל משה אבל כאן בשלמא אם נפ׳ לפי פשוטו דלו קאי על אהרן א״ש דהוי נמי דומיא דאידך דקראי דפ׳ תצוה מוכחי להדיא שדיבר הקב״ה אל משה על כהונת אהרן וליכא למטעי. אבל לפי המדרש דדריש לו על קרח ולא מצינו בבירור זה הדיבור שדבר למשה על קרח א״כ לא הול״ל ביד משה אלא אל משה לשון ברור ומשני דר״ל רמז וכו׳:

וכפר עליהם רז זה וכו׳ דק״ל הול״ל לכפר עליכם. ומאי קאמר וכפר דמשמע לשון צווי ודאי ודבר פסוק. ומנ״ל דילמא לא יתכפר בזה. ולכך משני דהוה קים ליה בהכי שרז זה מסר לו וכו׳:

ויעמוד וכו׳ אחז את המלאך וכו׳ דק״ל לרבינו דאמאי כתיב עצירת המגפה ג״פ דהכא כתיב ויעמוד וכו׳ ותעצר המגפה ולבתר הכי כתיב וישב אהרן וכו׳ והמגפה נעצרה. ועם המדרש מתרץ שפיר דתחלה קאמר ויעמוד וכו׳ ותעצר וכו׳ כלומר לפי שעה העמידו על כרחו אלא שהיה מערער עליו באמרו הנח לי לעשות שליחותי עד שוישב אהרן וכו׳ ואז והמגפה נעצרה לגמרי. ועפי״ז נ״ל להבין עיקר הענין שזהו הרז שמסר לו מלה״מ שהקטרת עוצר המגפה כלומר שעוצר לפי שעה עד שתעלה בקשתם ותפלתם למרום. ואז אי ניחא קמי קב״ה אומר למלאך רב הדף ידך ואי לא אומר הכה חלילה ואז תו לא מהני מידי הקטרת כי אין עוד מלבדו כתיב אלא מיהא סגולת הקטרת לעצור לפי שעה עד שיתפללו. וזה נ״ל יותר ממ״ש בש״ח לחלק בין מגפה הבא מצד המערכה וכו׳ ע״ש. ומ״ש רש״י ד״א היינו דנראה דוחק לומר שיסמוך משה להתיר את האסור עפ״י דברי מלה״מ. ואיברא דקי״ל דבכל מתרפאין וכו׳ מיהו היינו דוקא כשהיא רפואה בדוקה אבל רז זה עדיין לא ניסהו ואיך סמך עליו להתיר קטורת זרה דגרע מהנהו דעדת קרח ודנדב ואביהוא שהם בפנים וזה מקטיר בחוץ. לכך מייתי ד״א שעל פי הקב״ה עשה. אבל גם זה דוחק שלא נמצא רמז בכתוב מצווי זה כלל לכך הוצרך גם כן פי׳ ראשון:

בתוך מטותם הניחו באמצע וכו׳ לאו משום דמלת תוך מוכרח לפ׳ באמצע שהרי מצינו כמה זימנין תוך דלאו באמצע ממש כמו הלכו ביבשה בתוך הים וכן רבים דמש״ה הכא לא מתרגמי׳ במציעות אלא בגו אמנם נראה דהכרחו של רש״י מדלא כתיב בתוכם אלא הדר וכתב בתוך מטותם יתירא לדרוש שהניחה באמצע ממש:

ציץ היא חנטת הפרי אבל בפ׳ וישב פירוש רבינו נץ גדול מפרח ומייתי ראיה מהכא ויוצא פרח והדר ויצץ ציץ ע״ש. דנראה דמפ׳ דציץ ופרח הכל א׳. ובדוחק יש לפ׳ דה״ק נץ גדול מפרח כלומר כשבא הנץ כבר גדול הפרי יותר מפרח שהרי כשנופל הפרח בא הנץ:

תלונתם וכו׳ ויש חילוק וכו׳ הכרחו של רבינו ברור לעין דאילו כפי הנראה דתלונותם הן שמות רבות הול״ל ותכלינה ולא ותכל. אלא שהענין בעצמו אינו מובן דמה ר״ל שם דבר בלשון יחיד ואפי׳ הן תלונות הרבה והלא אם הן תלונות הרבה אינו לשון יחיד. ונראה דכוונתו ז״ל שזהו ההפרש שבין תלונותם לתלונותיהם תלונותיה׳ ר״ל מיני תלונות שונות הרבה זה מתרעם על דבר א׳ וזה על ד״א. אבל באמרו תלונותם ר״ל מין תלונה אחת שוה בכולן וזהו שם דבר בלשון יחיד אלא דהרבה פעמים נתלוננו ואם פעם א׳ בלבד אז כתיב תלונתם. כך יש לדחוק ולפ׳ כוונתו ז״ל אלא דמכל מקום חילוק זה פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך. וכבר תמה עליו הרא״ם ז״ל שלא מצא לו חבר בכל המקרא: