ויהי ביום וכולי כלת כתיב וכולי אפ׳ דתרתי ק״ל לרבינו חדא מאי ביום הול״ל ויהי ככלות ותו אמאי כתיב בל׳ מקור כלות הול״ל ויהי ביום אשר כלה א״ו לדרשה אתא כאילו כתיב כלת משה שאותו היום היתה כנסת ישראל ככלה הנכנסת לחופה שהמשכן הוא החופה וידוע דמשה בעלה דמטרוניתא שהוא בסוד הוא״ו דיעקב מלבר ומשה מלגאו וזמ״ש כלות משה כלומר כל״ת ו׳ ומי הוא סוד הוא״ו משה והיינו דאמור רבנן כלת כתיב לפי שהוא״ו אינה ענין בתוך התיבה דצריך לדורשה אחר מלת כלת והיינו כגון גורעין ומוסיפין ודורשין:

כלות משה בצלאל וכולי כאן י״ל דק״ל למה נזכר משה הא ידוע הוא מקראי דפ׳ פקודי מי הקימו ולא הול״ל אלא ביום כלות להקים ותו אמאי כתיב להקים הול״ל כלות הקמת המשכן אלא מוכח דה״ק כלו׳ משה כל העניינים עד שהיה ראוי להקימו. ומעתה ק׳ וכי משה עשה והלא בצלאל ואהליאב וכו׳ ומשני לפי שמסר נפשו וכו׳ אעפ״י שלא עשה כלום נקרא על שמו כמו שמצינו בדוד אעפ״י שלא עשה מידי אלא שמסר נפשו:

כלות וכולי ולא נאמר וכו׳ כאן ק״ל לרש״י דמדכתיב ביום כלות משמע דביום שהתחיל להקימו לא כילה וזה אינו לכך משני דאה״נ דז׳ ימים קודם לכן התחיל להקימו ובשמיני כלה הקמותיו:

הם נשיאי וכולי שהיו שוטרים וכו׳ דק״ל דהא כבר כתיב לעיל נשיאי ישר׳ ואמאי הדר וכתב הם נשיאי המטות לכך פי׳ דר״ל הם שהיו ממונים תחלה במצרים. ובש״ח הק׳ בשם הנח״י דהא לא נתבררו השוטרים המוכין אלא במעשה המתאוננים דכתיב אספה לי וכו׳ אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו וכדפירש״י שם. ולעד״ן דלק״מ דאה״נ דאלו הי״ב נשיאי המטות היו מאות׳ השוטרים ומיהו באותו זמן דמתאוננים נבחרו עוד ע׳ איש מאותן השוטרים להיות דיינים ומה ענין אלו אצל אלו דנשיאים לחוד ושופטים לחוד. אבל מה שתי׳ הרב שם דמעלת הדיינים גדולה ממעלת נשיאים וכאן זכו להיות נשיאים ובמתאוננים זכו להתעלות ביותר ולהיות שופטים ע״ש אחר המחילה לא נהירא דבר״פ נצבים דכתיב ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם פירש״י שם החשוב חשוב קודם הרי דראשי שבטים דהיינו נשיאים חשיבי טפי מזקנים דהיינו שופטים:

ויקריבו וכולי שלא קיבל משה מידם וכו׳ ז״ל הברייתא בספרי ולא קיבל וכולי עד שנאמר לו מפי הקדש קח מאתם הא הסכימה דעתו לדעת עליונה ע״כ והא מילתא בעיא שרטוט להבין אמרי בינה דמאי קאמר שהסכימה דעתו וכו׳ הא איהו לא היה רוצה לקבל ודעת עליונה א״ל לקבל. ונראה לומר דמרע״ה ידע דודאי דכיון דהנך עגלות הן לעבוד עבודת המשכן הרי הן דומין לכלי השרת וכדומה שצריכין להיות משל צבו׳ ומ״מ אילו היה יכול משה לגלות דעתם ולידע מה בלבם אם מכוונים למסרם יפה יפה לצבור הא ודאי שהיה מקבל מהם בשליחות כל ישראל דזכות הוא להם וזכין לאד׳ שלא בפניו אבל חשש משה שמא לא ימסרום לצבור בלב שלם יפה יפה וכההיא דאמרינן ריש פ״ד דשקלים ובשאר דוכתי. ולכך לא רצה לקבל מידם ולזכות בעד כל ישראל עד שנאמר לו מפי הקודש קח מאתם דייקא דגלוי וידוע לפני שהם מכוונים למסור לצבור יפה יפה. ובזה מיושב ג״כ מה שהק׳ הרא״ם ז״ל דהול״ל קח מלפני המשכן ובמ״ש רש״י מה ראו נשיאים וכו׳ עיין מ״ש בר״פ תרומה בס״ד:

ויקריבו וכולי כי לא קיבל וכו׳ בספרי ביארו טפי שבתחילה לא היה יודע משה אם יקבל או לאו ואת״ל שיקבל היה מסתפק אם יקריבו כלם כא׳ או איש איש יומו ועוד את״ל איש יומו באיזה סדר עד שהכל נאמר לו ע״ש ונראה דספקותיו היו כדבעי׳ למימר מעיקרא נסתפק אי דינא הוי דמצי׳ לחנוך את המזבח בקרבן יחיד דדילמא משל צבור בעי׳ ושוב נסתפק בהיות שקרבנות הללו יחיד הן אם דוחין את השבת דדילמא לא דחו והילכך עדיף טפי לעשותם כלן ביום א׳ כי היכי דלא ליהוי הפסק ביניהם בחד יומא עד שנאמר לו נשיא א׳ ליום וכו׳ מה יום כלו׳ רצוף אף כל כלן רצופין שדחו את השבת בהוראת שעה:

ביום הראשון אותו היום וכו׳ דק״ל דהאי ביום הראשון יתורא הוא דהא קאי אדכתיב לעיל ויהי ביום כלות משה וכו׳ ולא הול״ל אלא ויהי המקריב בראשונה א״נ ויהי המקריב ותו לא אלא לרמוז ראשון למ״ב וכו׳:

למטה יהודה יחסו וכולי דק״ל דהול״ל נשיא יהודה א״נ ממטה יהודה דהשתא דכתיב למטה לכאורה אין לו ביאור אלא אם נאמר דמה שהקריב היה למטה יהודה כלומר של מטה יהודה כמו למ״ד דלמי אתה דפי׳ של מי אתה ולכך מפרש דליתא דא״א לומר מדכתיב בתר הכי זה קרבן נחשון וכאן לא בא הכתוב אלא ליחסו על שבטו לומר מפני מה זכה נחשון להיות ראשון לפי שהיה מקטין עצמו ולא היה מחשיב עצמו כמו נשיא אלא כמו איש א׳ הדיוט למטה יהודה:

פר אחד מיוח׳ שבעדרו הכי דריש בספרי ודריש נמי איל א׳ כה״ג וה״ה בכלהו ונרא׳ טעמו משום דבכל דוכתא כתיב פר בן בקר א׳ ואמאי הכא הפסיק במלת א׳ בנתיים א״ו לדרשה ומדאחד דגבי פר לדרש׳ דכלהו נמי לדרש׳ ומ״מ רש״י ז״ל לא נקט אלא הדרשה דגבי פר שהוא מוכרח מל׳ הכתוב:

שעיר עזים וכו׳ לכפר על טומאת התהום וכולי פי׳ לכפר בין לאותה שעה בין לעתיד על כל טומאה שאינה ידועה דאילו בידועה יוכלו ליזהר אבל כשאינה ידועה שעיר זה בא לכפר והק׳ הרא״ם ז״ל דלמה חששו על טומאת ספק ולא חששו על טומאת ודאי׳ דאיך היה מותר להם לכהנים וללוים ולנשיאים ליכנס בעזרה כל עוד שלא הוזו ג׳ וז׳ והלא בחזקת טמאים היו כלם וטהרת טומאת מת תלויה באפר הפרה ולא נצטוו עליה אלא בא׳ בניסן ולא נשרפה אלא בשני וכדאי׳ בירוש׳ דמגלה. והאריך בדבר ע״ש ולעד״ן דכשצוה הקב״ה ביום ר״ח ניסן מצות אפר הפרה כך צוה דעל כל הטומאות שיטמאו מההוא יומא ואילך עד עולם לא יהיה להם טהרה אלא באפר הפרה שכך א״ל זאת התורה אדם כי ימות וכו׳ אבל עד ההוא יומא לא נתחדשה הלכה זו אלא היו טהורים בביאת מים. והיינו דפליגי תנאי על ויהי אנשים אשר היו טמאים וכו׳ איכא מ״ד מישאל ואלצפן ואיכא מ״ד נושאי ארונו של יוסף וכו׳ כלומר שנטמאו מר״ח ניסן ואילך דאילו על מה שנטמאו קודם לכן לא היה צריך טהרה זו כלל. ועוד אני אומר דאהרן ובניו נטהרו מן הטומאות באותן ז׳ ימים ע״י הזיית דמים ונתינת תנוך ובהונות ומשיחה בשמן המשחה בגזרת המקום הוראת שעה בלי אפר פרה. ואין לתמוה שמי שצוה זו צוה זו אבל הנשיאים לא נכנסו כלל למשכן בהך יומא וכן הלוים לא נכנסו לעבודתן עד אחר ז׳ ימים שהזו עליהם מי חטאת כדכתיב בפ׳ בהעלותך ויתחטאו הלוים וכו׳ ואחרי כן באו הלוים לעבוד וכו׳:

הקריב נתנאל וכו׳ מה תלמוד לומר וכולי ההרגש שמבחוץ הוא דאמאי הקדים שמו לתוארו משא״כ בכלם דכתיב בהו נשיא ברישא והדר שמו והכא נמי הומ״ל הקריב נשיא יששכר נתנאל בן צוער וגם הרגש זה מיושב שפיר ביסודו של ר״מ הדרשן שנתנאל בן צוער השיאן עצה זו וזהו מ״ש דמה שזכ׳ להקריב שני לשבטים היה מחמת ב׳ דברים חד להיותו נתנאל בן צוער שהוא שהשיאן עצה זו ועוד להיותו נשיא יששכר דכתיב בהו יודעי בינה לעתים:

ביום המשח וכו׳ או אחרי וכו׳ פי׳ דק״ל מאי קמ״ל ביום המשח אותו והלא כבר ידענו מקרא דלעיל אימת הוה חנוכת המזבח ומשני בקמ״ל דבו ביום שנמשח הקריב ואין רצ״ל שלא נמשח אלא ביום ר״ח ניסן שבו הקריבו הנשיאים חנוכת המזבח שהרי בכל שבעת ימי המלואים בכל יום ויום היה מושחו כדמוכחי קראי בפרשת תצוה ובפרש׳ צו והכי תניא להדיא בספרי על פ׳ ויהי ביום כלות משה שכל ז׳ ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן ובכל בקר ובקר מושחו ומפרקו וכו׳ אלא המכוון שגם ביום שהקריב דהיינו ביום הח׳ חזר ומשחו כדתניא נמי התם. ומ״ש רש״י כשהוא אומר ביום משחו אותו וכו׳ ק׳ דפסוק זה ליתיה בכל התורה ובספרי הכי תנינן אתה אומר ביום שנמשח בו הקריב או אינו אלא אחרי המשח אותו לאחר זמן היה הצווי כשהוא אומר אשר צוה ה׳ לתת להם ביום משחו אותם הא למדנו שביום שנמשח היה הצווי הא מה ת״ל ביום המשח ביום שנמשח הקריב ע״כ ואין זה ענין לדברי רש״י כלל ואפ׳ דט״ס נפל וצ״ל כן:

שלשים ומאה הקערה וכו׳ לפי שנאמר וכו׳ ההרגש הוא דאמאי כתיב הקערה האחת בה״א ומתרץ משום דקאי אמאי דכבר כתב לעיל וכל היכא דקאי קרא אמלתא דכבר ידועה וכתובה במקום אחר כתב קרא בה״א הידיעה:

כל כסף וכו׳ למדך וכולי עמ״ש הרא״ם ז״ל וטעם לדבר אפשר שהיה לרמוז דאע״ג שזה הקריב ראשון וזה אחרון מ״מ כלם שקולים וצדיקים גמורים היו:

כפות זהב וכו׳ למה נאמר וכולי ההרגש הוא דמאי שינה הכתוב דלפי דרך הכתוב למעלה ה״נ הול״ל כפות שתים עשרה זהב ומשני דבא לפ׳ דזהב הנז׳ לעיל לא קאי על המשקל רק על הכף עצמה אבל המשקל של כסף:

ובבא משה שני כתובים וכולי ההרגש הוא דלכאורה הכתוב מהופך ומסורס דכתיב ובבא משה אל אהל מועד וכו׳ וישמע את הקול וכו׳ מעל הכפרת והכי הול״ל ובבא משה אל אהל מועד על הכפרת לדבר אתו וישמע את הקול וכו׳ ומתרץ דיפה כוון הכתוב שמשה לא היה נכנס לפנים אל הכפרת אלא חוץ לפרכת אבל הקול בא לכפרת ומשה וכו׳:

וישמע את הקול יכול וכו׳ הפך רבינו סדר הכתובים לומר דהא דכתיב וידבר אליו למעט את אהרן בודאי דליכא למימר למעט אחרים דהא כבר נשמע שפיר מאידך דהקול היה נפסק ולא יצא חוץ לאהל וע״כ אינו אלא למעט את אהרן שאפי׳ היה נכנס לפנים עמו לא היה שומע קול הדיבור אלא משה לבדו אשרי העם שככה לו: