(סימן ק"ח בש"ע סעיף א') ואפי' היתה האסור' שמינה הרבה כו'. עש"ך סק"א דוקא כשאחד מהן שומן כו' אבל בשניהם כחושין כו' והנה ר"ת ר"ל דבשניהם כחושין ריחא לאו מלתא וראיה מלחמי תודה דאפייתן בתנור א' אע"ג דהוי חמץ ומצה וה"ל למיסר משום ריחא מלתא א"ו דבשניהם כחושין ריחא ל"מ היא ומקשה ר"י הא איכא בלחמי תודה שמן דאיכא פיטום ולק"מ דאיתא בפסחים דף ל"ח ע"ב אין יוצאין בחלות תודה דכתיב ושמרתם את המצות ובעינן מצה המשתמרת לשם מצה יצא זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ופריך ות"ל דהוי מצה עשירה אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלקות לכמה חלות אם כן כיון דהוי לענין מצה עשירה דבר מועט ה"ה לענין פיטום אמרי' דהוי דכר מועט והוי שניהם כחושים וק"ל. [ועי' בפלתי סק"ז שדחה סברא זו עי"ש היטיב]:

(בש"ך סעיף ב') דריחא לאו מלתא היא בדיעבד אבל פת שאפאה עם הצלי כו' וכיון דאפשר לאכלו בלי כותח הוי כלכתחלהולכאורה י"ל דזה דוקא לשיטת רי"ף דס"ל כל כה"ג הוי דשיל"מ משא"כ לדידן דקי"ל דלא הוי דשיל"מ כמבואר בכמה דוכתי בש"ע דקי"ל חלב שנתבשל במים ע"י ס' מותר לבשל ביה בשר א"כ ודאי דלא הוי כדשיל"מ א"כ הקושיא במ"ע וצ"ל כמ"ש המרדכי בשלמא גבי פת לעיל אמרינן שפיר דאסור כיון שהוא התירא דקיל גבי' גזרינן טפי משא"כ הכא גבי נבילה שהוא אסורא דחמיר גביה לא גזרינן כולי האי:

(שם סעיף א' בהגה"ה) ואם האיסור דבר חריף כו' ואפי' בדיעבד אסור. דין זה מאו"ה שכתב וז"ל ואם האיסור דבר חריף ריחא מלת' היא מדהוצרך הש"ס לאוקמי הא דכמון של תרומה דמותר היינו משום דקלי מקלי איסורא משמע בלא"ה אסור והיינו משום שהוא דבר חריף ומקשה עליו דכ"ז הוא לאביי דס"ל ריחא מלתא אבל אנן קי"ל כרבא לא אצטריך לשנוי כלל דטעמא דמקלי קלי אסורא ואם כן אדרבה משמע דאפילו דבר חריף קי"ל ריחא ל"מ היא וי"ל דתוס' כתבו שם בסוגיא דבת תיהא דרבא נמי ס"ל כרכ דריחא מלתא היא אלא גבי בת תיהא שרי רבא משום אזוקי מזיק ליה כו' ומקשו תוס' אמאי לא פריך נמי לרב דאמר בפסחים ריחא מלתא היא מההיא דכמון של תרומה ולישני כמו דמשני הכא וי"ל ע"ש והנה לכאורה י"ל קושית תוס' דודאי לרב לא מצי למפרך די"ל ש"ה דמקלי אבל לאביי דס"ל אפילו היכא דאזוקי לי' נמי אמרי' ריחא מלתא היא וס"ל למקשה דגם מקלי קלי לא מהני ואמרינן דריחא מלתא היא לפ"ז אף בלא אביי מוכרח לטעמיה דמקלי קלי וא"ש דברי האו"ה אך כ"ז לשיטת תוס' דס"ל דגם רבא ס"ל כרב ומוכרחים לחלק בין בשר נבילה שצלאו כו' להאי בת תיהא לכ"ע מותר משום דמזיק לי' משא"כ לדידן דקי"ל כשיטת הרי"ף וראייתו כיון דרבא ס"ל כלוי ש"מ דהלכתא כוותיה וע"כ דלא מחלק בין בשר נבילה שצלאו לבת תיהא ול"ל האי סברא דאזוקי מזיק וא"כ ל"ל כמ"ש וצ"ל דראייתו כך הוא מדנקט בברייתא פת שאפה וכמון של תרומה דל"ל פיטום כלל הל"ל רבותא דאפי' דבר שיש פיטום דהיינו שומן נמי מותר לרבא דלשיטת הרי"ף ל"ל ריחא מלתא כלל אפילו דבר שיש לו פיטום א"ו כיון דכמון הוא דבר חריף אם הוא דבר שיש לו פיטום לכ"ע אמרינן ריחא מלתא היא ע"ש בתוס':

(שם בהגה"ה) וי"א שהאיסור אוסר במשהו כו' י"א כו'. ז"ל מ"א בא"ח סי' תמ"ז סק"ד וכתב רמ"א בי"ד דבמקום הפסד יש להקל ע"ש וי"ל דוקא בפתוח קצת כו' וגם דעת הרי"ף פ"ו דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריחא מלת' לטעמי' משום דס"ל מב"מ במשהו ואנן קי"ל בס' נמשמע דבפסח דקי"ל במשהו לכ"ע ריחא מלתא היא כו' ע"ש דבריו והיינו ע"כ דרב ולוי ל"פ אי אית ביה בריח טעם משהו או לא דאל"כ מה צריך הרי"ף למימר דרב לטעמי' אזיל כו' דקי"ל כלוי אפילו אי הוי קי"ל דמב"מ במשהו בשאר אסורים אפ"ה בריח מותר כיון דליכא ביה ריחא אפילו טעם משהו א"ו דלא בהא פליגי דלכ"ע איכא טעם משהו בריחא אלא לרב דאוסר משהו לטעמיה אזיל ומקשה על הרי"ף דהא הוא לא ס"ל חילוק של תוס' דאזוקי מזקי ליה א"כ כיון דעכ"פ איכא טעם משהו אמאי מתיר רבא בת תיהא לכתחלה הא רבא ס"ל ג"כ דמב"מ במשהו וע"ק הא דפריך הגמרא שם על לוי מהא דא"צ שני פסחים כא' ומאי קושיא הא טעם משהו איכא עכ"פ שהוא אסור לכתחלה. ונ"ל דהנה ע"ק מ"ק אלא לימא תהוי תיובתא דרב דל"ל למימר גדי וטלה דמשמע דנאמר משום תערובת גופן ת"ל משום תערובת טעמן דהא ס"ל ריחא מלתא היא ולמה שכתב הרי"ף שם לא פריך מידי דאצטריך למימר גדי וטלה דאוסר משום תערובת גופן דאי הוי גדי וגדי הוי מב"מ דאזלינן בתר שמא דקי"ל כרבא הוי אסור משום ריחא ואצטריך לאשמעינן רבותא דהוי גדי וטלה דהוי מין בשא"מ דל"ל משו' תערובת טעמן מ"מ משו' תערובת גופן וצ"ל דקושית הגמ' קאי אליבא דאביי דס"ל דל"א דאזלינן בתר שמא רק בתר טעמא לפ"ז הפי' בדברי הרי"ף כך הן דהרי"ף רוצה לפסוק כלוי והיינו משום דלרב מוכרח לשנוי דחיקא דמיירי כעין שתי קדירות וקא קשיא ליה דהא לרבא דס"ל דאזלינן בתר שמא אין מן המוכרח לשנוי דחיקא די"ל כמ"ש ולכך קאמר הרי"ף דאם אנו נאמר דאזלינן בתר שמא מ"מ אין לאסור ריחא אלא אם נאמר דמב"מ אוסר במשהו ואנו קי"ל בס' ליכא למיסר משום ריחא כלל אבל אליבא דאמת ס"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא הוא דהיינו דלית ביה אפילו משהו דלא כמ"א. אמנם לשיטת המ"א יש לתרץ באופן אחר דודאי ריחא ליכא טעם משהו כלל ללוי ולרב י"ל דאיכא בריחא יותר ממשהו דמשהו מה בעי הכא אלא דהפירוש ברי"ף כך הוא דר"ל דלמ"ד מב"מ בטיל והיינו משום דצריך דווקא שיתן טעם בדבר אחר משא"כ מב"מ שאין נותן טעם בדבר אחר שאין ניכר ונרגש טעמו של איסור הוא בטיל גם ריח לא חשיב כלל ובטיל אפילו במין בשאינו מינו דהא בריח ליכא טעם ולא עוד דלפ"ז אפילו ריח גרידא בלא ביטול כגון בת תיהא מותר אבל למ"ד מב"מ ל"ב היינו משום דס"ל אין הטעם בטיל עד שיהיה טעם אחר המבטל טעם של איסור אבל מב"מ דליכא טעם אחר משונה ליבטיל טעם של איסור ל"ב הלכך לענין ריחא נמי אף דליכא טעם ואין נרגש הטעם רק דאיכא ריחא לא בטיל דהא במב"מ נמי אינו נרגש טעם של האיסור מ"מ כיון דאין ההיתר יכול לבטלו דהא כולו חד טעם הוא לא בטיל וא"כ בריח נמי דכוותיה ולפי פירוש זה אפי' בשא"מ ס"ל להרי"ף דלרב ריחא מלתא היא ובזה יסתלקו כל הקושיות על הרי"ף ולפ"ז בחמץ בפסח דהעיקר הטעם דקי"ל במשהו היינו משום דבחמץ מחמירין כר"י דמב"מ ל"ב ודאי גם ריחא איכא למיסר וברור שזה היה שיטת מ"א ודו"ק:

(שם סעיף ה' בהג"ה) אבל אסור לטועמו. והנה הרב בעל צמח צדק כתב להתיר להעושין בורית שקורין (זייף) בל"א שצריכה להטעימה בשעת מלאכה אי חסירה מלח או יותר מלח שמותר לטעום כיון דטעימה דרבנן ונטל"פ דרבנן והכא כיון דהוא נטל"פ מחמת עפר שהוא האפר והוא תרתי דרבנן ושרי לכתחלה והקשו עליו מהא דקאמר בחולין דף קי"א קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וצנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח כו'. ומסיק משום דהאי אפשר למטעמיה והאי לא אפשר למטעמי' וא"א כמ"ש הצ"צ גבי קערה נמי אפשר למטעמי' דהיינו לאחר מעל"ע והוי נטל"פ דאז איכא ב' דרבנן ומותר למטעמי' ואפשר דודאי אין כל הטעם של היתר לגבי בורית משום דרבנן אלא כיון דהא דאסרו חז"ל טעימה היינו משום שמא יבא לאכלו כ"ז הוא לגבי איסור שאינו לפגם דאיכא למיגזר בכה"ג שמא יבוא לאכלו ממש משא"כ באיסור פגום כמו בורית וכה"ג דודאי ליכא למיגזר בכה"ג ולכן שרי משא"כ התם גבי קערה שפיר איכא למיגזר טעימה אטו אכילה דהא משום האי טעם פגום שיש בתוך הקערה לא ימנע מלאכול ושפיר איכא למיגזר טעימה אטו אכילה: