(סימן סט סעיף א') לשון המחבר ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לשנים כו'. דין זה הוא מהמרדכי וראייתו מהא דאי' בפ"ק דחולין דאגב דוחקא דסכינא בולע אף למ"ד דבית השחיטה צונן ה"ה נמי אגב דוחקא דסכינא פליט ומקשה עליו הלא הוא עצמו פסק לעיל דאף למ"ד בה"ש צונן היינו שאין בה"ש רותח לגמרי אבל מ"מ הוא רותח קצת ואגב דוחקא בלוע משא"כ הכא דהוי צונן גמור משום אגב דוחקא דסכינא ל"א דמפליט וי"ל דהכא כיון שא"צ להפליט רק מבשר שהוא רך שאני וי"ל דדוחקא דסכינא לחוד נמי פולט וראייתו כך הוא כי היכי דמהני ברותח קצת דוחקא דסכינא פליט בלוע לגמרי ה"ה הכא דאין כ"כ נבלע בתוכה מהני דוחקא דסכינא להפליט אפילו בצונן לגמרי:

(ש"ך ס"ק ג') מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין כו' דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו וכו'. אך י"ל דהר"ן לטעמיה אזיל וכו' ע"כ מדברי הש"ך. ולכאורה קשה דא"כ הדרא קושית הר"ן לדוכתי' להמרדכי וצ"ל דס"ל למרדכי לכך צריך ג' סכינים דחיישינן שמא יחתוך חלבים ואח"כ בשר ומישתליא להדיח דיסמוך אהדחת טבח וימלח הבשר בלא הדחה א"כ משום דם בעין שעליו אין אסור רק כדי קליפה משא"כ חלב דאסור בכולי' דמפעפע וק"ל:

(שם ברמ"א בהג"ה) מותר לחזור ולשרות כו'. וכ' הש"ך ס"ק יו"ד ומיהו בדיעבד שרי דהא לא נעשה כבוש כו' ומג"א בהל' פסח חולק עליו וס"ל דאף בדיעבד אסור דהבלוע הוא מעט קודם הפגם א"כ לשיטת מ"א צ"ל דמיד שהוציא הבשר שהדיח בו נתן הבשר מיד שנכבש מעל"ע אבל אם נתן בה בשר רגע א' שהוציא הבשר שהודח בה מותר הבשר וזהו דוחק דהיכא אפשר לצמצם כ"כ דודאי לא נתן בה בשר מיד דודאי איכא הפסק מועט ולכך נראה לאמ"ו דזה ודאי גבי כבוש מעל"ע דהוי כמבושל לא אותו רגע שהוא בסוף מעל"ע גורם הבליעה אלא שעה חדא או שתים קודם המעל"ע מתחיל הבלוע ואינה נגמרת עד סוף כ"ד שעות וא"כ אם נתנו בו מים או דבר אחר תוך הקדירה בתוך מעל"ע שבישל בה בשר ושהה בו מעל"ע ואח"כ נותן בה חלב אחר מעל"ע של בישול ראשון או אפי' בשאר אסורים להנך פוסקים דלא אמרינן חנע"נ הכל אסור כיון בהתחלת הבליעה היתה תוך מעל"ע א"כ נתחבר הבלוע עם בשר שנכבש בהו הוי ב"י ואסור אפי' אינה ב"י:

(סעיף ט' בהג"ה) אפילו לא הושם רק בכלי שני וכו'. דמאחר שיש מלח וציר כו' ואף על גב דקי"ל דצריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא א"כ מלח אינה ממהר להתבשל כו' וכן יש להק' על הרא"ש דפ' כירה והובא בט"ז ס"ק כ"ג שכתב ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור כו' ואפי' אם נמלח מחדש נהי דבשר אינו מבשל מ"מ המלח והלחלוחית והדם שבו נתבשל כו' וק' האיך קאמר שמלח בו נתבשל הא צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא וצ"ל דיש לחלק הא דקאמר צריכא בישול היינו שהמלח בתוקפו ובעין משא"כ אם נימס במקצת על הבשר ופסיק כחו ושפיר מבשל וגם ממהר לבשל ד"א ע"י כח המלח וציר אפי' בכ"ש ומ"ש הט"ז ותמוה דבריו כו' אין זה מוכרח דשפיר י"ל דמיירי הרא"ש לענין שבת והא דסיים דחוזר ומבליע וכו' היינו לומר שהבשר אסור משום מבשל בשבת דאם לא היה מבליע הלחלוחית דם שנתבשל בשבת הי' הבשר מותר דהבשר אינו מתבשל כלל בכ"ר א"כ לא נעשה איסור בהאי בשר כלל לכך קאמר שנבלע הלחלוחית הדם שנתבשל דאסור גם הבשר ומ"ש רמ"א בת"ח ע"ש רי"ו שמותר ליתן בשר שלא נמלח הנה המעיין בדברי רי"ו בנתיב ט"ו חלק ה' יראה להדיא דמיירי בליכא מים שכתב שם ונדבק בדופני הכלי יבש אבל אי איכא מים י"ל דמודה דאסור כמ"ש הרא"ש:

(סעיף י') עובד כוכבים משמש בבית ישראל וכו'. ש"ך סקמ"ב ולדבריו צ"ל דל"ד לסי' קל"ד כו'. והנה לפום ריהטא אינו דומיא לשם דהתם איתחזק איסורא משא"כ הכא דהא על הבשר לא היה שם איסור כלל וקודם שפי' אפי' דם נמי מותר מ"מ כיון דאתחזק בדמי' שפיר מקרי אתחזק איסורא ומה שהכריחו לכך היינו ע"כ מקרי א"א דאל"כ אמאי צריך לטעמא דמרתת וטעמ' דמסל"ת בלא"ה נמי מותר דהוי ספיקא דרבנן ולקולא אע"כ צ"ל דאתחזק איסורא והיכא דא"א ל"א ספיקא לקולא:

(שם סעיף י"ב) [הגה"המהרב הג' וכו' מו"ה שלמה הכהן נ"י מ"ץ בפ"ק ווילנא. וזה לשונו. הנה בדין הזה מבואר בב"י בשם הסמ"ק דכ' עוד טעם משום דקפדי אמנקיותא ואמנם הטור השמיט טעם זה וצריך להבין למה ונראה משום דלכאורה קשה דלמה מהני סברא דמנקיותא הא משום נקיות סגי בהדחה אחת אמנם לדינא הא קיי"ל דבעינן ב' הדחות וכמ"ש הפוסקים ז"ל מדאמרינן בגמ' ומדיחו יפה יפה. אמנם באמת הסמ"ק ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דבדיעבד סגי בהדחה אחת כמש"כ בהגהות מיימוני על שמו והובא בב"י. אמנם הטור י"ל דס"ל דגם בדיעבד מעכב ב' הדחות וכן נראה מדברי הג"א דמעכב אף דיעבד ולכן השמיט זה דלפי דעתו אין מועיל טעם זה כל עיקר. ועוד י"ל דהא יש לחוש דאף דהדיח דילמא נתן הבשר בכלי קודם שנתן המים ודעת הטור בזה שאסור אף בדיעבד שהרי כתב דאם מלח במלח גס ולא נפצו או לא נשטף במים תחילה אין לאסור משום דהמים מבטלין כח המלח וכו' אלמא דווקא כי איכא מים בכלי מותר בדיעבד ואי לא לא. ולכן השמיטו. משא"כ הסמ"ק י"ל דס"ל דאף אם לא היה המים בכלי כלל ג"כ אינו אסור בדיעבד וכמ"ש הרמ"א בהג"ה בשם הש"ד ואו"ה ושפיר מהני לדידי' סברא דמנקיותא. ע"כ הג"ה מהרב מהר"ש הנ"ל].

(שם סעיף י"ב) לא יבשלנו כו'. ואם בשלו מותר. ש"ך ס"ק נ"א ול"ד לכבד בסימן ע"ג דהתם אין מועיל מליחה משום ריבוי דם שבה ומסתמא הכל נפלט בצלי ומה שלא נפלט בצלי לא יפליט בבישול אבל הכא הא דאין מועיל מליחה משום דכבר נתייבש דמה בתוכה ולפי דבריו אם שהה כבד ג"י מעל"ע נמי אסור לבשלו אחר צלי אבל התוס' פירשו הטעם הא דמותר לבשל כבד אחר צלי משום שכבד כולו דם והתור' התירה ואינו אסור רק מדרבנן וכיון שנעשה צלי אף שעדיין יש בו דם מותר א"כ לפי טעם זה אף בשהה ג' ימים בלי מליחה נמי שרי לבשל אחר צלי':

(שם) ואין להשהות בשר ג' ימים וכו' דחיישינן שמא יבשלו. ומק' מתרנגולת שיש בה ס' טריפות שמותר לשהות כ"א יום ולא חיישינן לתקלה. ויש רוצים לומר דשאני התם דצריך שחיטה וזה מעשה גדול ונזכר בתוך הזמן שהיא טריפה אבל ז"א דהא מותר להשהות אפי' ביצים כ"א יום דל"ש האי טעמא וצ"ל דודאי גבי ס' איסור גמור ואין לו היתר מבדיל בדיל מני' אינשי ולא שייך למשתלי אבל הכא דמותר לצלי א"כ כיון דאית לי' היתר לצלי לא מבדיל מני' ושפיר איכא למיחש לתקלה. [וכדמות ראיה לזה מריש סי' ס"ח וע"ש בש"ך ע"כ הג"ה ממהר"ש הכהן נ"י].

(סעיף יג) בשר שנמלח וספק אם נמלח תוך ג' ימים מותר. יש להקל לפמ"ש הט"ז סק"ד מעשה באשה אחת שבישלה בשר ושכחה אם מלחה כו' והותרה משום דם שבישלה דרבנן וס' דרבנן לקולא א"כ משמע אפי' ספק שמא לא נמלח כלל נמי מותר דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן וספיקא להקל א"כ מאי קאמר דווקא בס' תוך ג' ימים מותר משום שהוא חומרת הגאונים אפי' בלא האי טעמא נמי מותר משום דס' דרבנן לקולא וי"ל לפי מה דקיי"ל דמליחה אינה אוסרה רק כדי קליפה וא"כ אין כחו של מלח יותר מכדי קליפה ולא הוי דם שמלחו ודאי אמרי' ס' לחומרא לכך בלא האי טעמא דהוא רק חומרת הגאונים הייתי אומר ס' לחומרא והא דכתב הט"ז ס' לקולא היינו דווקא אחר בישולה לפ"ז יש לתרץ מ"ש המהרש"ל על הרב"י דלא היה צריך לתת טעם משום דדם שבישלה מדרבנן דהא מחמת מליחה נמי אזיל אסור דאוריי' ולפמ"ש י"ל דהרב"י רוצה ליתן טעם דגם העובד כוכבים יהי' נאמן אף על מליחת בשר דהיינו אם העובד כוכבים אומר שהוא מלחו נמי דינא הכי א"כ הוכרח לטעם דהוי כדם שבישלו דאי משום מליחה יותר מכדי קליפה לא הוי דם שמלחו וק"ל: [אמר המגיה דבריו תמוהים דא"כ היכי קאמר הכי משום דמליח הרי הוא כרותח הוי דם שבשלו דמאי בכך דה"ה כרותח הא מ"מ הא אינו נעשה רותח רק כדי שיעור קליפה ועל שיעור קליפה א"צ לטעם דמליח ה"ה ברותח דתיפוק לי' דדם שמלחו גופא הוי דרבנן וגם מה שתירץ דהכא בספק שהה ג"י מיירי דקודם בישול תמוה הא מ"מ יהי' ספק דרבנן לאחר שיתבשל וצ"ל משום דהוי כמבטל איסור דמעיקרא הוי ה"ק דאורייתא ורוצה לבשל ולעשותו ספק דרבנן ואף דאין כוונתו לעשותו ספק דרבנן דאין כוונתו רק לבשלו כדי שיהי' ראוי לאכילה וממילא יהיה ספק דרבנן מ"מ ס"ל דגם זה אסור דכיון דיש לו היתרא בצלי אבל קושיא הראשונה במש"כ ליישב דברי הרב"י בוודאי תמוה וכמ"ש בעז"ה ובחידושי כתבתי ליישב על קושית מהרש"ל על הב"י משום דמהא דדם שמלחו אינו עובר עליו י"ל דר"ל דאינו חייב עליו כרת אבל מ"מ אסור מה"ת וכמו דפירש"י בדם שבשלו דהא לא מצינו בפוסקי' דפליגי על רש"י בדם שמלחו ולפיכך הוצרך הב"י לומר דכיון דמליח הרי הוא כרותח ממילא מוכרח דכמו בדם שבשלו ס"ל להפוסקים ז"ל דאינו אלא מדרבנן ה"נ בדם שמלחו דהכל אחד הוא וגם מה שהקשה בד"מ בסי' ס"ט אות י"ט על הב"י דלמה צריך לטעם דהוי כרותח תיפוק לי' דאח"כ יבשלנו וממילא יהיה דם שבשלו ג"כ י"ל דס"ל להב"י דכיון שהספק נולד בדאורייתא ואף דאח"כ יהיה דרבנן לא מקרי ספיקא דרבנן וכן מצאתי להפמ"ג בשפתי דעת בסי' ס"ט אות י"א שכ' כעין סברא זו ממש על ענין אחר ע"ש ומשו"ה הוצרך הב"י להכריח דדם שמלחו גופא הוי כדם שבשלו כיון דמליח הוי כרותח כנ"ל ליישב דברי הרב"י ע"כ הג"ה מהרב מוהר"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא]:

(שם סעי' י"ד) בשר ששהה כו'. וכן הדין בנתבשל בלי מליחה. ש"ך ס"ק נ"ט צ"ע דהא לקמן קיי"ל כו' ע"ש דבריו באורך. וי"ל דהנה בלא"ה י"ל אמאי אמרי' שבטלה ברוב כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ע"י קפילא אי אית בי' טעם דם או לא וכל היכא דאיכא למיקם עלה דמילתא ל"א בטיל ברובא אע"כ צ"ל דמיירי דכבר טעמו קפילא ואמר דלית בי' טעם כלל או מיירי שהי' בשעת בישול ס' נגד החתיכה שלא נמלח ורמ"א לשיטתו אזיל דס"ל אותה חתיכה אסור אף בדאיכא ס' ואח"כ נתערב אותה חתיכה בחתיכה אחרת וקאמר דבטל דהא ליכא למיקם עלה דמלתא דהא לית בי' טעם כלל דהא אית בי' ס' לפ"ז גם הש"ך למ"מ דל"ל אם יבשלם יתן טעם דהא חזינן דלית בה טעם כלל דאית ס' א"כ כבר יצא כל הטעם ונתבטל רק אותה חתיכה אסורה משום דם הפורש ממקום למקום ובהא ל"ש אם יבשלה יתן טעם:

(שם סעיף ט"ו) בשר המלוכלך כו' י"א לאוכלה כו'. ואע"ג דלקמן סי"ח דאם כבוש בציר אינה יוצא ע"י צלי מעולם ומ"ש הכא דיוצא ע"י צלי יש לחלק בשלמא לקמן שכבר נפלט ע"י מליחה א"כ הפליטה לא בא ע"י ציר רק הבליעה א"כ אמרינן שנבלע כ"כ בחוזק שאינה יוצאה ע"י צלי והוא שכ' הרמ"א ס"ל דאין לחלק בכה"ג:

(שם סעי' ט"ז בהג"ה) או אפילו בלי נקובה אם הבשר שהה כבר כו'. ש"ך ס"ק ס"ח הק' בשם הדרישה דליתסר מטעם כבוש ולק"מ דודאי לענין נמלח בשא"מ כו' אבל לענין מליחה לעולם אין כח מלח וציר מפליט ע"ש והמ"א בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ט"ז כ' דבמליחה יש להחמיר אם שהה כדי שיתנו על האש וירתיח בצירו פליט מן הכלי דלא כהש"ך ע"ש. והנה לשיטת מ"א קו' הדרישה קמה וגם נצבה ויש לתרץ דהנה כ' הרא"ש בפ' כ"ה וז"ל דג מליח וטמא טפל יש ללמוד שאם עשה גבינות בדפוסים עובדי כוכבים ומלחן בתוכם אינם נאסרים דהוי כמו טהור מליח וטמא טפל ולא נאסר ויש לדקדק לדברי הרא"ש דהא כל ראיות של הרא"ש להתיר בדפוסי עובדי כוכבים היינו דאין כח במלח להפליט מכלי אבל מבליעת הכלי ע"י מליחה מזה לא מיירי הרא"ש כלום דלא נ"מ לענין דינא דאף דנבלע ע"י מלח מ"מ כיון דאין כח למלח להפליט מותרי' א"כ האיך כ' הרא"ש ולא נאסר העץ וכו' דמשמע דמותר שאין כח במלח להבליע בדפוס וצ"ל דס"ל להרא"ש דודאי יש כח במלח גם להפליט מיהו דווקא היכא דאית לי' בליעה מרובה דהיינו שנבלע ע"י בישול יש בו כח במלח להפליט משא"כ אי לא נבלע בכלי רק ע"י מליחה אז אין לו בליעה מרובה כ"כ בזה אין כח במלח להפליט מכלי לפ"ז שפיר כתב הרא"ש להתיר גבינות בדפוס עובדי כוכבים משום דאין לו כח לפלוט משום דהדפוס אינו נאסר אלא ע"י מליחה ואין לו בליעה מרובה וז"ש ולא נאסר העץ כו' היינו שיהיה לו בליעה מרובה כמו ע"י רותח לפ"ז בחמץ בפסח כ' המ"א שפיר דמפליט מכלי משום דחמץ נבלע בכלי ע"י בישול שפיר אמרינן יש מליחה לכלים לפלוט אבל הכא בקערה דלא נאסר רק ע"י מליחה אמרי' אין בו כח להפליט אבל הש"ך כ' דלעולם אין כח במלח לפלוט ולא מפליג בין בליעתו ע"י בישול למליח' מקשה עליו מדברי הרא"ש אלו. ואפשר דגם הש"ך לא כתב כן רק הכא שנבלע בכלי ע"י מליחה משא"כ בבליעה ע"י בישול ס"ל דמוד' להמג"א וצ"ע:

(שם סעיף כ) בשר שנמלח ושהה כו'. הט"ז סק"ד ס"ל דאחר שיעור מליחה תו לא מקרי רותח ואפי' הציר אינו רותח ולאדמ"ו נראה דמהרא"ש מוכח דעכ"פ הציר רותח הוא אף אחר שיעור מליחתו דהנה ז"ל במעשה דרש"י הטעם משום ציר אין לאסור דאינו דם אלא מוהל בעלמא כו' ואע"פ שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בה ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה וכו' אלא ודאי דם המלח נתייבש בתוכו ואין לו כח לצאת א"נ דפסק כח מחמת שהפליט הדם ומחמת אותו מלח לא נתחשב עוד כרותח ולפום ריהטא י"ל לתי' האחרון אמאי צריך לומר לעיל דלאחר שיעור מליחה לא הוי דם אלא מוהל אף דהוי דם נמי מותר כיון דליכא כאן רתיחות כלל שיהי' נבלע בבשר דכבר פסק כח המלח אע"כ צ"ל דמ"מ אף לאחר שיעור מליחה הציר רותח הוא וא"כ אי הוי ציר היוצא אחר שיעור מליחה דם הוי אסור לכך קאמר דלא הוי דם רק מוהל בעלמא ומבטל כח רתיחת הציר שיש על הבשר שיצא ממנו תוך שיעור מליחה לפ"ז מוכח דלא כרמ"א וט"ז כ' שאחר שיעור מליח' לא מיחשב ציר כרותח אלא כמ"ש:

(שם בהג"ה) ויש מתירין לחתוך בסכין כו'. דאין מליחה לכלים ומק' הא קיי"ל דיש מליחה לכלים להבליע אלא דהכא הטעם משום דקמישרק שריק ולמש"ל ע"ש הרא"ש דאפילו להבליע אין מליחה כרותח ע"ש לק"מ דוודאי הטעם משום דמשרק שריק אכן דקשה ע"ז הא גבי בשר שנמלח והודח שנפל ע"ג בשר שלא שהה שיעור מליחה אסור וע"כ דלא סמכינן אטעמא דמשרק לחוד אלא כיון דאין מליחה כו' ר"ל אפי' להבליע אין לו כ"כ בליעה כמו רוחח לכך מהני טעמא דשריק לומר דלא בלע כלום. ושפיר הוצרך הרמ"א לסברא דאין מליחה לכלים: