זה העולם כו'. כל זה הוא לעיל סוף פ' קדושים ובמדרש חזית בפסוק שוקיו עמודי שש וכו':

שנשתוקק. שחשק וחפץ ברצונו המוחלט ודרש שוקיו לשון משתוקק:

ומניין. פי' מניין שהקדוש ברוך הוא נשתוקק לבראתו:

ג' אמהות. ארץ ושמים והים הנזכרים בפסוק זה בפר' וישמע ואמהות ר"ל עיקר ושולש הכל כדאיתא בספר יצירה ג' אמות אמ"ש כו' שפי' בו המפרשים כך:

וסור מרע בינה. היינו בינה היינו תבונה וא"צ לפרטו שמי שיש בו תבונה הוא סור מרע:

בתוהה על הרשע גרסינן ובמדרש חזיח גרס על הראשונות:

שהן קציעות. כשעושין קציעות כותשין במכתשת ועושין אותה כמין ככרות ואז ריחן נודף:

ה"ג שהן קציעות ואומר עליהם הוא יחיה ורישא דקרא ובשוב רשע מרשעתו והאי עליהם דרש ארשעתו כלומר בשביל הרשעות יחיה:

בשלשה מקומות כו'. כל זה בויקרא רבה פר' כ"ז ושם פרשתיו ובמדרש חזית פסוק חכו ממתקים:

מתפוגגה. פירש הערוך משתעשע:

זו תוכחת. בתמיה:

וזה סורחנא גרסינן. בתמיה וכי זהו סרחון:

חלק לו כבוד. סיפיה דקרא ובאונו שרה את אלהים:

חזר הדבור אצל הקב"ה גרסינן:

כולם מתים. כלומר שהרי כולם מתים:

לתשים. תשישי כח וזקנים:

[ה"ג פועל עושה עם בעל כו']:

אתמהא. בתמיה וכי ראוי לתת שכר על דבר שהוא להנאתו וטובתו הרי שאין לך חיך מתוק מזה:

כי תשא את ראש וכו'. שנותנים כופר נפשם ונמנים דוקא מבן עשרים ולמעלה והלוים מבן חדש:

להיות לי. כלומר וזהו שאמר הכתוב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שתהיו בכל דבר מובדלים מן האומות לשמי:

מרבה לי רעים. חברים כלומר הגרים שמתגיירים ומתחברים לישראל ועיין כל זה במדרש חזית:

קופליות. עי' סוף פרשת קדושים. ה"ג ומתחבר בחבריה או ומתעבד. כלומר עושה עמו בנטיעותיו ועיין בפ' קדושים ובמדרש חזית פסוק שוקיו:

[כך המקולקלין גרסינן:

ה"ג נוהגין היתר בשפחות בעוה"ז עתידין להתלות בקדקדי עד אני חייב יתהלך באשמיו]:

והוא אומר. אדלעיל קאי שאמר שנחשד על שפחותיו ועיין סוף פ' קדושים ובמדרש חזית פסוק שוקיו ושם פירשתיו:

[ה"ג הרי ארביסר אצבעות:

ה"ג יעקב בנה מזבח משה בנה מזבח יהושע כו']:

בענין נזיר. טוב הוא להגיה כענין נזיר כלומר הברכות היו כענין הנזיר שאינו משתכר:

הרבה יין עושה. כלומר שמא מתוך יין באת לידי קילקול ולכן אין הגנאי כל כך ותן תודה כדי שלא ימחה השם בחנם כדלעיל בפרשת סוטה:

שבודקין. המים אותה:

אותו. ר"ל הבועל כמו שדרשו מן לצבות בטן ולנפיל ירך:

נשבע אני כו'. עיין עוד דברים נעימים בואלה שמות רבה פרשת ט"ז:

ה"ג ו' פעמים למי כנגד כו'. פירוש למי אוי למי אבוי וגו' כתיב ו' פעמים ועיין בפרשת שמיני כל פרשה זו נדרשת יפה:

ה"ג ענו לה למאחרים אלו אומות העולם המאחרים על היין לשתותם. מאחרין ויועצין עצות על ישראל לשתות יגיעם דוגמת שנאמר על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם:

שלא יכבידו כו'. דרש אל תרא ראייה להרע כד"א אל תראוני שפי' אל תביישוני:

[בתיהם כמישור גרסינן]:

שתסתכלו כו'. בעין הרע שנותנין עיניהם בממונם:

זה הגזל. סיפיה דהאי קרא מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקיא:

כמות. כאלו הרגום:

[ה"ג כנגד זה יביא עליהם]:

זרות. מהופכות וצרות כדלקמן ואולי שצ"ל צרות:

[ה"ג שיהיו זרות זו לזו כדרך שבאו לישראל וכן מצאתי בא"א]:

שהן צרות זו לזו. בפ"ק דחגיגה פי' ר"ת רפואות נשיכה זו קשה לזו דאמרינן בפ"ז דע"ז קרירא לעקרבא חמימי לזיבורא וחילופא סכנתא הלכך היכן שנושכות שניהם נעשות צרות זו לזו ואין לו תקנה:

[ה"ג ועקרבא ולבך ידבר תהפוכות:

יוצא מדעתו גרסינן:

מדה כנגד מדה גרסינן:

לבם מדעתו גרסינן]:

י' דברים שגזר פרעה. בילקוט וארא הביא בשם תנחומא ותנא דבי אליהו שגזר עליהם עשר גזירות ונגד כל גזירה וגזרה נפרע מהם הקב"ה מדה כנגד מדה וגם הפייטן הביאום בפיוט של פסח:

[בראש חבל שחבלתו גרסינן]:

סרסורא. האמצעי כסרסו' הזה שהוא אמצעי בין המוכר והקונה:

נקראת בור. וזה באר:

תהנה האף. תנאף נוטריקון תהנה האף:

לצבות בטן. ודרשו חכמינו ז"ל בסוטה שמדבר בבטן של נואף ועיין לעיל בפרשת סוטה:

אב אוי. כלומר הסבה והמקור שממנה בא האוי עליו:

פצעי אהבה. ע"י חבוק ונשוק וצחוק:

הכי גרסינן על עסקיה נפצעת חנם שהכהן כו'. ואע"פ שלא נודע שנטמאה רק על עסקי הסתירה עושין לה כך וזהו חנם:

מן דשמע כו'. עיין כל זה בפרשת שמיני ושם פירשתיו:

בנו שלישי גרסינן:

וכן היה מאררו גרסינן. פי' נח כשהיה מאררו היה קורא אותו כנען לפי שהיה אבי כנען וכתיב כנען בידו מאזני מרמה:

שנסתרס. כן דרשו חז"ל בפסוק וירא חם וגו':

ממה שעברו כו'. כלומר ממי שקדם לו ולא למד דעת:

מה אירע כו'. כלומר מה שכתוב בתורה שיארע לסוטה:

בל חליתי. שלא קיהה ולא הרגיש כד"א ואין חולה מהם על מחלתי:

[ה"ג אקיץ אוסיף אבקשנו עוד]:

הוי השאננים וגו'. המאמר הזה כולו בויקרא רבה פרשה ה' ושם פירשתיו:

בסבסטי. הילקוט בספר עמוס לא גרס ליה וכן לעיל בפ' ויקרא ל"ג ליה ולפי הענין הוא שם מקום:

[לישב אצל החמס גרסינן:

בעבירות את מטותיהן גרסינן:

האוכלין כרים מצאן גרסי']:

למיומם. בילקוט ובויקרא רבה לא גרס ליה גם לא מצאתי ולא שמעתי פי'. ולפי הענין הוא יום טוב כעין זבח משפחה:

מפלוגתא. שעל יינם נתפתו וגלו י' השבטים:

[ה"ג ואחר כל השבח הזה:

אחר פ' סוטה גרסינן]:

למואל. דוגמת מדרש זה יש בויקרא רבה פרשה י"ב:

[ה"ג והיו שם צהלת כו':

ה"ג למה לו אל ובאותה וכו']:

למה לו אל. למואל קדריש בנוטריקון:

פרס. יריעה פרוסה ושטוחה ובמדרש משלי גרס פרכת:

מפני שהיה ישן. והמפתחות מב"ה היו מונחים תחת ראשו כדאית' פרשה י"ב בויקרא רבה:

כפפתו על העמוד כו'. כל הענין בפ' בן סורר:

[בת שבע היא אמו גרמה לו גרס:

ה"ג שיהא הבן מלובן ומזורז]:

לעשות כמעשיהם. מה לך אצלם ללמד מהם ולעשות כמעשיהם:

[אל למלכים שתו יין גרסינן]:

כדי שתטרף דעתו עליו. בפרק נגמר הדין קאמר שנותנין בתוכו קורט של לבונה כדי שתטרף דעתו:

על האובר. שזכר בפסוק שלפניו ויהיה פסוק שני ישתה וישכח וגו' פי' לפסוק תנו שכר לאובד וגו':

ועמלו. הוא פי' על מרי נפש שבפסוק תנו וטעם דברי הספר כן הוא וישכח רישו חוזר על האובד ועמלו הוא חוזר על מרי נפש:

[בניו שהם עמלו גרסינן]:

ה"ג שאם אין טוענין כו'. פי' שאם הם עצמם אינם טוענים וגם אין שם מי שטוען זכותם בשבילם שב"ד עצמן טוענים בשביל' כל טענות שאבי היורש או המוכר היו יכולין לטעון ולמדוהו רז"ל בבבא בתרא מפסוק זה פתח פיך לאלם. ואח"כ דרשו דוקא על היתומין:

חילופי אביהם. במקומם תחתם:

דינם. דין של העניים שהקב"ה זוכה אותו להם:

מן הגזלן. המעכב שלא ליתן להם:

שמסרתו. היא מייסרת אותן וכדמפרש ואזיל:

שדבר קשה. כמשא הכבד על האדם:

ה"ג לא תתחתן בם ר"ש בן יוחאי אמר לאהבה ממש כו'. ועיין כל זה משלם במדרש חזית סוף פ"א:

משום הכי כו'. הלשון מגומגם ובמדרש חזית גרס על שם לא תתחתן כלומר שעבר ממש על לא תתחתן:

לזנות. אבל לגיירן מצוה:

[ה"ג ור' יוסי בן חלפתא אומר לא חייבין לגיירן כו']:

כי השחית וגו'. ונימוחו מן העולם:

ה"ג למחות מלכין דברי תורה כו'. כמ"ד וכתב כו' לכן אמר למחות לשון מחייה:

למואל וגו'. סיפיה דקרא אל למלכים שתו יין הרי יין בהדיא שהוא השלישי:

אוותינניה. ממשלה ועיקר ועיין זה ריש מדרש קהלת ומדרש חזית:

באילין ארבעתייה. באלו הד' שגם באלה היה נקרא אלא שנקרא בהן דרך כינוי:

בין שעתו וכו'. כלומר כמעט רגע:

שנם לאל. דרש למואל כמו נמואל בחילוף אותיות דטלנ"ת כמו לשכה נשכה:

[להרבות נשים ולא לחטוא גרסינן:

ה"ג לא יניח הבעל בן:

יזיר עצמו גרסינן]:

וקלקלתי בזנות. מעתה ודעת קדושי' אדע או הוא לשון תימה:

[שירצה לבטל נזירותו גרסינן]:

אינו אלא לשון צער. עיין זה משלם בב"ר פרשה מ"א וריש רות וריש אסתר:

דן ידין עמו. על שמשון נאמרה נבואה זו כמו שפירש"י בפ' ויחי:

ה"ג שכך אמרו אימיה דשמשון הצללפוני שמה והוא בב"ב בפ' הספינה בסופו:

אפרדוכסוס. פי' הערוך לבן מאד ועיין מזה במדרש רות בפסוק ולנעמי מודע:

[מלובן ברשע גרסינן]:

ה"ג אתיבין מבני שמואל ויהי שם בנו הבכור יואל ושם משנהו אביה. ופסוק הוא בשמואל א' סימן ח' ומדכתיב ומשנהו משמע ששניהם שוים ודרשו רבנן מה זה רשע כו' ובשניהם כתיב ושם קודם שם העצם ומתרץ ר' יהודה כו':

נקרא שמו ושני. בדברי הימים א' סימן ו':

פתואל. זה שמואל הנביא:

שפתם להקב"ה גרסינן. והפיתוי הוא דכתיב ויקבצו המצפתה וישאבו מים וגו' עד ויאמרו חטאנו לה' וזה היה הפתוי שאמר כלום אתה מבקש מן האדם הזה אלא שיאמר חטאתי שנאמר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי והרי אומרים חטאנו כמו שמצינו בילקוט עמוס:

ולא היה כו'. כלומר והאמת שמנוח לא היה עקר וכדמפרש ואזיל:

[נראה לו גרסינן]:

משמרת יין. כלומר גזירה שלא לשתות יין עצמו וכמו עשו משמרת למשמרתי:

שלא יבא הנזיר לשתות יין גרסינן:

ואל תשתי יין וכו'. חוזר למעלה על אשת מנוח:

מכאן שהיתה כן. שהרי לא היתה בביתהבין דיבור והרית וילדת שפירושו לעתיד ובין דיבור כי הנך הרה שפירושו שכבר הרה היא:

כמה דתימא ולא תשחית וגו'. וילפינן פאת פאת לגזירה שוה מן ופאת זקנם לא יגלחו כמו שפירש"י פרשת אמור:

אחר עיניו. כלומר אוהב נשים וכן הוא אומר כי היא ישרה בעיני וכן אמרו חכמים ז"ל שמשון הלך אחר עיניו שנאמר כי היא ישרה בעיני:

בו תהיה חלה נבואות יעקב גרסינן. וכ"ה בפרק קמא דסוטה על ותחל רוח ה' לפעמו:

מכאן שלא היתה כו'. שהרי היא לקחה אות וסימן שהוא איש האלהים כלומר נביא ממה שהיה מראהו כמלאך כלומר בעל מראה:

עתר. עץ ארוך ובראשו שני עוקצין פור"ק בלע"ז כן פירש רש"י בפרק קמא דסוכה:

אינו אומר היום. שמשמעותו שראייה הראשונה היתה ג"כ היום אלא ביום משמע ביום ההוא של אתמול:

ה"ג מכל אשר יצא מגפן. כמה דתימא וענבים. וכל טומאה. פירוש אסור כדלעיל:

[ה"ג ונשמחה עמך בגדי עזים לפי כו']:

היתה סבורה שהכיר גרסינן. פירוש שמא אתה היית סבור שהכיר כו':

ואחר שאכלו כו'. הוא טעם אחר למה אכלו עם אברהם ולא עם מנוח ורבים הם בס' הזה כיוצא בזה:

[שהו' יהיה מכוסה גרסינן:

קורא לנו גרסינן]:

שם שמו המלאך פלאי. המלאך שם את שמו פלאי ע"ש כי יפליא וכדמפרש ואזיל:

[אתה זה בני גרסינן]:

כופה את עבדו. לבטל נזירותו:

ה"ג יצא לחירות משלי' נזירותו. פירוש כשהוא יוצא לחירות צריך להשלים נזירותו:

עבר מכנגד פניו. פירוש העבד ברח מעם אדוניו ורבי יוסי סבר ששוב לא מקרי שם אדוניו עליו:

[ה"ג בפ' בתרא דנזיר ר"מ אומר לא ישתה ור' יוסי אומר ישתה:

לעשות נזירות כנדרים גרסי' ועי' זה במס' נזיר]:

נם לי. אמר לי:

רועה הייתי בעירי גרסי':

הניאוב. כל מאמר זה בירושלמי דפ"ק דנזיר ולפי הענין הוא שם כלי:

[ופחז יצרי גרסינן:

ה"ג ושל תולעה הוא וכן הוא בספרי]:

ה"ג והרכנתי את ראשי. פירוש נטיתי לו את ראשי ובירושלמי גרס וסמכתי:

[ה"ג ואמרתי לו כמותך]:

לתהות. להתחרט כד"א כדו תהית. ובבבלי פ"ק דנדרים איתא שלא אכל אשם נזיר טמא שמפני שמרבה עליהן ימי נזירות הן מתחרטין וסוגית הספר היא סוגית הירושלמי:

[שמלכה עוסק בתורה גרסינן]:

זלין. זוללין:

הלופר. לא מצאתי פירושו ולפי הענין הוא שומר העיר בלילה ואולי צריך להיות השומר:

[ונאבדו כולם גרסינן]:

מלא יין ביין. ממסך קא דריש שני נסוכים דאל"כ לחקור מסך מיבעי ליה. ועיין מעשים כאלו בויקרא רבה פרשה י"ב:

ה"ג בכימה ועקרב כל שעה כו'. כימה שם מזל ברקיע כדאמרינן עש כסיל וכימה:

בעוקצו. בזנבו:

[ריח וטעם בדבריו של אדם גרסינן]:

טוחות. סתומות מלשון כי טח עיניהם וכן פירש הרלב"ג בספר איוב והרד"ק בשרשים:

נשתעממו. לשון שגעון ושעמום:

עגום. לשון גמוס כלומר נכרת:

טומאתה לא תקרב גרסי'. ועיין כל זה במסכת אדר"ן בפ' קמא:

[יכול יחבקנה גרסינן]:

לא תקרב. משמע שום קריבת דעת:

והדוה בנדתה גרסינן:

מפני טענת כו'. שאין הכל בקיאין בקרוביו:

[כאן נאמר אצל שאר בשר לא תקרבו גרסינן. וכן בסמוך]:

לדבר המביא כו'. דייק מדכתיב לשון קריבה ולא אמר לשון שכיבה או לשון גילוי לא יגלה לא ישכב:

יביאך. החטא הקל:

[ה"ג ונאמר ארור כנען:

ה"ג אבי כנען מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך וכו']:

וכן הוא אומר. חוזר על מה שאמר למעלה שיעשה אדם סייג למעשיו משלשתן הרי זה נזיר גרסינן:

רבי אלעזר הקפר כו'. כל זה בספרי פרשה זו:

ונסכו יין. אע"פ דלא כתיב יין בסוף פרשה תצוה כתיב ביה:

חי אתה מנסך. שכר פירושו יין המשכר וכן פירש הרד"ק בספר שרשים:

מסחורתו. שלא יעשה סחורה ביין ולא יתרפא בו וכל דינים אלו עיין בספרי ובירושלמי בפרק שני דמסכת ערלה בפרק שלשה מינים:

[שאר איסורין גרסינן:

הכי גרסינן לא יאכל לחייב על זה בפני עצמו ועל זה כו' עד בפני עצמו וזה בפני עצמו ה"ג ואין איסורו איסור הנאה]:

זוג וענבל. כ"ז בפרק שלשה מינים:

שלא תטעה לומר. כרבי יהודה אלא הוא כזוג כו':

מתארו. עושה לו תואר פנים יפות:

נדרו תלוי בנזירתו. כדלעיל שאפי' אמר אהיה נזיר ליום א' לדבר אחד צריך להיות נזיר שלשים יום ובכל דבר:

מירט וסיפסף. כולם ענין העברת שער הם ועיין פרק שלשה מינים:

[ה"ג שלא למדנו תגלחת אחרונה שהיא כו']:

ד"א אם כן כו'. בירושלמי דפרק ג' מינין ופירש אעפ"י שכל המעבירין אסור מ"מ אין סותר הנזירות כי אם תער:

[ה"ג ואם גלח יום שלשים לא יצא:

והא אינון תלתין גרסינן. וכי הוא בירושלמי פרק הנזיר]:

חידושו. כלומר לגופו ולחדש בתורה דין נזיר או פי' כמו שפירש"י ותוס' פ"ק דנזיר:

אם גילח יום ל' יצא. שכבר עברו כ"ט ימים:

גידול שער ל' יום. עיין פרק קמא דנזיר:

ימים מלאים ל' יום. חדש ימים הרי הקף של הימים:

הימם כתיב. חסר יו"ד בתרא ומעתה אין ראייה מכאן:

וכי הנזיר שותה כו'. שקראו עדיין נזיר:

כל ימי נדר נזרו וגו'. תער לא יעבור:

ונאמר להלן נזיר. ואחר ישתה הנזיר יין:

[מגדלו לשם שמים גרסינן]:

אסור לשתות יין ולגלח. עד הבאת קרבן כדלעיל:

סותרים. שאם גלח או נטמא למת צריך להתחיל הנזירות מראש והימים הראשונים יפלו:

ה"ג ותגלח' אינה סותרת אלא שלשים. ועיין כל זה בפרק ג' מינין:

בביאה. בביאת אהל שהמת שם ואלו דוקא נפשות אדם שנאמר אדם כי ימות וגו' ועיין לעיל פרשה ז':

הכי גרסינן לפי שהוא אומר בנזיר לא יטמא להם במותם. ועיין כל זה בספרי באורך ובנזיר פ' כהן גדול:

רבי אומר במותם כו'. עיין בפרש"י בנזיר פר' כהן גדול:

[ה"ג אין כ"ג מטמא לאביו מקום כו'. להתירו לטמא למת מצוה גרסינן]:

ה"ג בספרי שאין הקטנים ניזורין וכן הביאו הילקוט. ור"ל שאין הנזירות חלה עליהם והאב אינו יכול להזיר את בתו הקטנה אע"פ שהיא ברשותו:

[ה"ג לאמו הוא דלא אזיל כו':

ה"ג לאחיו שאם הוא כהן גדול ונזיר כו']. בפרק כהן גדול דף מ"ח ע"ב:

מה גרם. כלומר כמה טובה איבד בהטמאו לבטל מעל ראשו נזר אלהיו אי נמי להגיד שהנזירות בראש וכדאיתא בסוף פ"ק דנזיר נזר אלהיו על ראשו מגיד שהנזירות בראש ובספרי ישנו לכל המאמר כצורתו ולא גרס לזה:

פסק. הפסק:

זו קדושת הגוף. ולא קדושת שער ובספרי יליף ליה:

במחוורת. ידוע וברור ודייק מדכתיב עליו ועיין כל זה במסכת נזיר בפ' הכותים אין להם נזירות:

אלא למת בלבד. מהני קבר תהום אבל לזב ולזבה לא מהני:

ולפטור הנזיר בקבר גרסי'. ופירושו שהיה בבית הקברות או טמא משאר טומאה מתחלת נזירתו והכי יליף ליה בנזיר בפרק מי שאמר הריני מגלח:

ביום הזייתו. מגלח שמיני וכו' מניין שאם לא גילח ביום ההזייה בשביעי שיגלח ביום ח' ט' י':

[ה"ג בספרי אין לי אלא תגלחת הטומאה תגלחת טהרה מניין ת"ל יגלחנו כיצד כו']:

ה"ג וביום השמיני להוציא כו':

ה"ג מה שמיני האמור להלן הכשר כו':

יכול הרבה. שאם ירצה להביא הרבה הרשות בידו ת"ל כו':

מכאן אמרו. מדכתיב או:

ביולדת ולקחה שתי גרסינן:

בעשייתן. כשיבא להקריבן צריך שיאמר זה לחטאת וזה לעולה:

בזמן שהבעלים מפרישין אותה סתומה. שאינם מפרישין לאמר איזה לחטאת ואיזה לעולה אלא בסתם שאז הכהן צריך לפרש ולומר זה לחטאת כו'. ובסיפרי אין הנוסחא כן מ"מ היא היא:

והלא דברים קל וחומר. פ"ק דנדרים ודעבודת כוכבים:

נמצינו למדין וכו'. כל זה הוא בפ"ק דנזיר ובפרק מי שאמר הריני נזיר:

מניין שהוא אסור כו'. עי' לעיל:

לעצמו. מיום שנולד חשבינן לו השנה מעת לעת ולא לשני העולם כגון אם נולד בניסן שיהיה גמר שנתו בתשרי לפיכך כתיב בן שנתו ולא בן שנה סתם:

קנס. עי' לקמן:

וזה יש לו אחרונים. מקצת יום צ"ט ויום ק' כולו:

[ה"ג וזה יש לו אחרונים נטמא ביום ק' יכול יהא סותר הכל ת"ל והימים וגו' מכלל דאיכא אחרונים וזה אין לו אחרונים] או אפי' כו'. ועיין בפרק מי שאמר הריני נזיר:

אלא ל' יום. עיין בפרק ג' מינים:

[ת"ל וזאת גרסי']:

שאתה מרבה כו'. שיסתר נזירתו ג"כ:

שכן אמרו. בפ"ק דנזיר:

מקל בתער. אחר כל ל' יום:

[ששאלו להם גרסינן]:

שנת עשר לשמואל. ויצא החשבון מכוון שמרד בשנת ל"ז למלכות בית דוד ועיין בפי' הרד"ק בספר שמואל:

לקרבן טהרה. פירוש זאת יביא לקרבן טהרה והכי מוכח בספרי:

פסק. הפסק לאפוקי קרבן טומאה שלא נפסק נזירתו עדיין:

[ה"ג ואין אחרים מביאים אותו והקריב את קרבנו. וכן הוא בספרי]:

לשנים. לשני העולם כדלעיל:

[ה"ג וכבשה יכול שתים ת"ל אחת אמרת אחת וכו'. והכי מוכח לקמן וה"ג בילקוט]:

ה"ג ת"ל סל וסל. פירוש דהוה ליה למימר סל וכתב וסל לרבות שאר כל הכלים:

[ה"ג שאין טעון ד' מינין כתודה]:

למה צריך כו'. שהרי כתיב מצות בראש הפסוק וסל מצות וגו':

שוו. החלות והרקיקים:

ה"ג בספרי יכול כדרך המושחין. פי' שדרך המושחין למשוח על כולו:

אחת על זו משיחה אחת ובספרי מפרש שכל משיחה היה כמין כ"י וכן הוא בפרק כל המנחות דף ע"ו ובפרק קמא דכריתות דף ו' ושם מפורש מלת כי שהוא אות יונית עיין שם בפירש"י ותוס':

היה בכלל וכו'. ולמה חזר כתב ומנחתו ונסכו גבי איל ולימד על הכלל כו'. שכל דבר שהיה בכלל ויצא כו':

ויצא מן הכלל. במה שכתב אצלו בפרט מנחה ונסכים:

אף כל הבאים כו'. לאפוקי חטאת ואשם שאינם באים בנדבה והכי מסיים בספרי:

בשלמים. על השלמים הוא מגלח והאי פתח אהל מועד פירושו וגילח על השלמים שנאמר בהן פתח אהל מועד ועיין כל זה בפרק ג' מינין:

גלח וגלח. היה יכול לומר גלח ואמר וגלח לרבות אף במדינה ועי' זה בפרק ג' מינין:

[ה"ג ונוטל את הרוטב ונותן על שאר ראש נזרו. ועי' בפרק ג' מינין ותמצא כי כן הוא]:

אין בשלה אלא שלימה. עי' בתוס' פרק גיד הנשה דף צ"ח ריש ע"ב:

אין לי ששורף כו'. עיין בפ"ג מינין דתנאי פליגי בהכי:

יכול חיה כו'. כל זה בירושלמי פרק ג' מינין:

וכשם כו'. קושיא היא כלומר וא"כ לא יהיה חלק המאה מן האיל ומשני לית יכיל פירושו אין אתה יכול לומר כן:

[ה"ג בירושלמי דפ' ג' מינין לית יכיל]:

להעלות. כלומר לבטלו:

אבל טינופת של חולין כו'. וכן כאן העצמות מן האיל שהם חולין מצרפין עם בשר האיל לבטל טעם בשר הזרוע שהוא קדש:

[ה"ג בספרי אחר התגלחו את נזרו אלו אחר התגלחו את נזרו ואין כו':

ה"ג אף הרמה מוליך ומביא מה הרמה מעלה ומוריד אף תנופה מעלה וכו']:

אחר מעשה יחידי. אחר הקרבת הקרבן ואע"פ שעדיין לא גילח כן פירש"י בפרק ג' מינין והוא דעת חכמים:

מה התם כו'. לאחר גילוח עושה תנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו:

קרבנו לה' על נזרו. כלומר יגלח ואח"כ יקריב הקרבנות:

[ה"ג וכי נזיר תלוי בהשגת יד הא כיצד]:

על מנת לגלח על מאה עולות כו'. כל זה הוא בספרי: