לעולם היה. היה ראוי להיות כן לעולם באותו תוקף:

מושלם. שלם וצדיק עם הקב"ה:

פותק. פותח להן פתח שיזובו מימיהן. כד"א פ"ק דשבת פותקין מים לגינה. או י"ל שבמגרפה אחת סתם כל ד' ראשי נהרות כדאמר שקל קלא פתק ביה:

במגרופת. פאל"א בלע"ז ודייק מדכתיב גבורה:

בשופי. שהולך בלט ובנחת:

מגיד מראשית כו'. כלומר הפסוק מדבר על העתיד:

זהב ודאי. מבורר ומזוקק ודייק מדכתיב הזהב ועיין עוד בש"ר פ' ל"ו:

טובים כו'. פירש"י טובתו הוא בבית שיכול לקנות בו מה שירצה וטובתו בלכתו בדרך הוא לוייתו שלו שבכ"מ יכול למכרו ועיין עוד מזה בש"ר פל"ה:

של פטמין. מפטמי קטרת מיני סמים לרפואה ושוחקין בו דבר הנקרא בדולח ואינו אבן טובה:

וה"ג בילקוט יגיד עליו ריעו מה זה וכו'. ריעו הוא אבן השוהם מה זה אבן טובה כו':

חדקל. נוטריקון חד בקולו שהוא הולך ורועש בקול וע"ש כך נקרא גיחון שהוא הולך ומנגח כמו כי יגח כן פירש"י בחומש וגרס שהוא חד וקל:

אוותינטין. עיקר ומובחר שבכל הנהרות ודייק מדכתיב הוא פרת:

אובל. הוא יובל ופירש"י בפ' מעשר בהמה ובעץ החיים משתעי קרא ועץ חיים בג"ע הוא ר"ל קרא דועל יובל ישלח שרשיו:

הוא חדקל. פירש"י וקשיא בין למ"ד אובל גדול בין למ"ד פרת גדול ומשני לפי שחדקל גדול מאובל קרא אותו גדול אבל לעולם פרת גדול משניהם ע"כ וקשיא לי מאי משני ביה למ"ד אובל גדול ולפיכך נראה ישרה גירסת הילקוט בפ' זו ובספר דניאל שגרס וחדקל נראה גדול מאובל כו'. ופירושו מראה החזון שהיה על חדקל היתה גדולה מהמראה שהיתה על נהר אובל לפיכך קראוהו גדול אבל לעולם אובל גדול משניהם למ"ד אובל אוותינטיאה של נהרות. ועוד נוכל לומר שר' חנינא סבר שנהר פרת נקרא יובל כמו שסבר ר"מ בפרק מעשר בהמה ואז עולה הכל אחד. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אבל מה אעשה ורש"י לא פירש כן:

והלא היה כו'. למ"ד פרת גדול ה"ל לקרותו גדול בברייתו של עולם כשחשב הנהרות כולן והשיב כיון שעלה והקיף כו' ולפיכך כשהגביל הקב"ה א"י לאברהם בברית בין הבתרים קרא אותו גדול:

[דכתיב ביה כי מי גרסי']:

הדבק לשיחון כו'. פירש הערוך הדבק עצמך לאיש חם ויחם לך גם אתה. מלשון גשומה אם שחונה ובכ"מ מביא רש"י לשחוור כו' ופירש רש"י הדבק לשר וקצין שקורין שחוור:

וישחון לך. ישתחוו לפניך הבריות כד"א שחי ונעבורה:

אעברת נהרא בנה. מיד כשהעברת הנהר בנה שמה שהיא א"י ובערוך גרס ואני. [וה"ג בס' יוחסין]:

תרבקנה. שם מקום:

נהר כבר. שם נהר ביחזקאל שמימיו פרין ורבין הזרעים כדלקמן:

ה"ג רש"י ז"ל פרת שמפרד והולך כו' פי' שכלה רחבו עד שסותמין אותו במגריפה אחת של עפר ונראה שבראשו כך הוא קצר כמו שאמר למעלה ומשם מרחיב והולך:

שמימיו כלין ואומר אדם כבר היו המים ועכשיו עברו והלכו להם:

שאינם יורדין בכברה. וע"כ נקרא כבר על שנשאר בכברה:

אין קולך הולך. והומה וסוער:

ה"ג בילקוט הלואי אשמיע קולי ואראה. פירוש ואהיה נראה:

שקלין בפירותיהן. אפילו אותן אילני סרק שיש להן פירות מה קלין וקטנים הם:

ממקום שהדין כו'. מעדן נוטריקון ממקום הדין:

דכתיב בהו גרסינן:

שף עמה. עם אומתו היה שף ומסתיר סודות על ישראל כנחש ומלת גיחון דייק כד"א על גחונך תלך. [ובויק"ר פל"ד הגי' בע"א קצת]:

קדמה מלכות יון. לפני מלכות אדום:

בנימוסין. פירש"י כחוקת הגוים מתרגמינן בנימוסי עממיא. ולי היה נראה על דרך שאמרו בפ"ק דעבודת כוכבים שאין מעמידין מלך בן מלך וזהו בלי חוק ונימוס ישר שהרי התורה צותה שאם בן כהן גדול ראוי להיות כהן גדול הוא קודם לכל אדם וכן בן מלך המלכות נופל לו בירושה ועוד דהתם אמרינן על ידי שאלה מוקמינן מלך בן מלך הרי שאין להם נימוס קבוע:

ובפנקסין. ר"ל שאין להם כתב וכן לשון ופירש"י בעבודת כוכבים כתב ולשון של רומים מן אומה אחרת בא להם אחרים תקנו להם ספריהם וע"ש בתוספות:

על שם אשור. כתב רש"י ז"ל וז"ל הגירסא שלפנינו מוטעת וה"ג [כל] מלכיות שנקראו ע"ש אשור ופירש כל מקום שתמצא מלכות הנקרא בשם אשור הטעם ע"ש שהם מתעשרות מישראל וכן ע"ש נינוה כו':

והצירה לבניו. של הקב"ה:

של זקן. יצחק שבירך לעשו משמני הארץ וגו' והיה כאשר תריד ופרקת עלו:

שאני עתיד. כלומר הקב"ה כתב בתורתו פרת ע"ש שיפרע ממנה ודרש בו לשון פרעות אויב:

פורה. פרת לשון פורה וגו' ומדבר באדום:

עילה אותו כו'. הגביה אותו במעלה וכבוד על הכל. ולעיל דרש וישם וכאן דרש ויקח:

ה"ג ולקחום עמים והביאום ועי' מזה בתנחומא בפ' צו שהרבה בראיות:

פיתה אותו. ריצה אותו כדי שיכנס לתוכו כדלעיל:

הניח לו. לשון הנאה וקורת רוח:

הגין עליו וכו'. סיפיה דקרא קדריש ויניחהו בגן עדן בגן דריש להגנה עדן לשון עידון כמשמעו:

להניחו כו'. ע"מ כן הניחו שם כדי שינוח שם ויקבל הנאה ועידון אבל לא עלתה לו ואדם ביקר בל ילין ובילקוט לא גרס [האי] דרבי ברכיה:

על שש מצות. כל זה בסנהדרין פרק ד' מיתות ולקמן בפ' ואתחנן ולא חשב ז' דאתיא כמ"ד אדם הראשון לא נצטוה על אבר מן החי כדאיתא בירושלמי דעבודת כוכבים פ' השוכר רבי יוסי בר בון בשם רב אדם הראשון שלא הותר לו בשר תאוה לא נצטוה על אבר מן החי בני נח שהותר להם בשר תאוה נצטוו על אבר מן החי וכן הוא בפ' ד' מיתות אע"פ שרבי לוי גופיה אית ליה התם שבע:

על הגזל. ובסדר עולם מסיים שנאמר או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו':

על הגזל. מכל עץ אכל תאכל לא הורשת לאכול אלא במה שהתרתי לך. [ועיין בירושלמי דע"א פרק השוכר דנפקי ליה דיוקא מהאי קרא מכל עץ הגן אכול תאכל שאסור להנות במה שלא הורשה]:

רבנן פתרין כל עניינא כו'. פירש"י כל עניינים דאמרינן לעיל. [ועוד הוסיפו עליהם דרשות אחרות. בירושלמי גרס חברייא שמעו כלהון מן קריין סגיין כו'. פי' מצות שנצטוו עליהון אדם הראשון ובני נח למדו אותם מהרבה פסוקים לא בלבד מכתוב זה מפ' זו וכדמפרש התם באורך וכן י"ל כאן משום דבר הלמד מענינו שכל סוגיא דהכא איתא התם ולמדין מן השווין אע"ג דלא מייתי הכא כל הני דמייתי התם]:

מתי יתכשר כו'. דרש כפל לשון אכל תאכל משמע משהוא אוכל אז תאכלנו לאפוקי אבר מן החי. [בסדר עולם מסיים שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו]:

מיתה לחוה. כלומר שלא יאמר האומר למה מתה חוה או הבנים הבאים אחריהם ומפיק ליה מיתורא: