הן ודיבורן. כלומר הן בעצמם מקולקלים לעצמם כד"א אשר לא יכזבו מימיו הרי מוצא מים שמימיו נפסקים הוא כוזב וגם דיבורן כזב ושקר ודייק מדכתיב דברי חסר וי"ו הרי שהדברים גם הם כזב והקרי דוברי הרי גם המדברים כזב:

ומדברותיהם. פירש"י מנהיגם ודבר שלהן שמסייען לעשות רעה:

זה התיר. דייק מדכתיב איש ששניהם שוין במעשיהם כאיש אחד:

אמר לשאול. דואג אמר לשאול כו':

קונעתו. פי' הערוך אשתו:

זיטויטוס. פירש"י חי כמו זיט"א איפט"א דלעיל פ"כ ור"ל משולל ומוסר מן החיים כד"א לדשנו שפירושו הסרת הדשן וכן רבים הביאם רש"י ז"ל סוף פ' תרומה או י"ל עשה אותו כחיה בעלמא הפקר כחיות השדה וה"ג בהדיא בשוחר טוב סימן צ"ב דמו מותר ואשתו מותרת לינשא לאחר:

ולא נידונים. אינו דן אותם שיזכו אח"כ לעוה"ב:

ואני ברוב חסדך. כתוב מיד אחר יתעב ה' ודריש וי"ו העטוף של ואני על של מעלה ממנו כלומר גם אני כל אלה עשיתי רק ברוב חסדך גמלת עלי שאמרת גם ה' וגו' על שחזרתי בתשובה ובאתי אל תוך ביתך להתפלל ולהתודות על עונותי וכ"מ שוב בפירש"י:

כאשר עשה גרסינן. גם ה' גרסינן. בדור המבול גרסינן. איש דמים גרסינן]:

כי מלאה הארץ חמס. חמס הוא פחות משוה פרוטה כדלעיל פ' ל"א ולא ניתן להישבון וזהו מרמה:

ואני כאשר כו'. מדבר בנח:

[אל התיבה גרסינן]:

ה"ג וכן הוא בילקוט תהלים כגון ר' חייא דר' הושעיא ור' הושעיא דר' חייא פי' שנים אלו היו בדור אחד ושניהם סדרו ברייתות של כל התלמוד ואין אלו היו מקנאין באלו:

היוצר. אומן כלי חרס:

לקוש. להקיש ולהכות:

אחת. פעם אחת:

יפים. הטובים והחזקים מקיש עליהם להראות אל הקונים כי טובים המה:

הפשתני. אומן עושה ומתקן הפשתן:

משתמנת. לשון שמן וטוב כלומר משתבחת מאד:

פוקעת. כמו בוקעת בחלוף אותיות בומ"ף כד"א במסכת מעשרות הבקר לעניים כמו הפקר ובמסכת ביצה מתיר ומפקיע וחותך:

כחה יפה. בריאה וחזקה:

לא על זאת. בתמיה:

ה"ג לנח וגו'. כי אותך. ומצאתי רמז יבחן גמטריא זה נח:

[מצינו שעיקם כו'. עי' כ"ז בפ"ק דפסחים]:

על התורה. על דברים שאפי' לא היו כתובים ראויים הם להכתב כגון כל מצות המושכלות או י"ל שהיו בהם אנשים מביני דעת לדעת את כל הכתוב בספר התורה הזה ועושים אינם אותם:

קלקלו הצורה. פירש"י בפי' החומש כביכול הטריחו להקב"ה לצור צורות ממזרים ואין לך קלקול צורה גדול מזה או ר"ל שצורת הולד נתקלקל באמה כגון שהיא מזנה סוף מ' יום ועי' סוף פרשת אחרי מות:

קיומיה. הם כל חי אשר על פני האדמה המקיים ומעמיד העולם:

יקומיניה. אלו בני אדם המקימים ומעמידים אותו [והכי מוכח גי' מדרש קהלת]:

זה קין. ונקרא יקומיניה ע"ש שקם על הבל אחיו [כדלעיל ס"פ כ"ב ועי' זה במדרש קהלת פ' אם יוליד איש מאה]:

ברפיון. פי' הערוך באויר ועיין כזה בילקוט סוף בראשית בענין שמחזאי ורש"י פירש ביסורין ומלקות וגרס דפיון כד"א וקדשתו לא רצה דפנו:

זה שיכון גרסינן. ועיין פירושו לעיל סוף פ' ל"א:

אינו עולה מן המנין. צא וחשוב שקודם מי המבול חי ו' מאות שנה ואחר המבול שלש מאות וחמשים שנה ועם שנת המבול תתקנ"א שנה וכתיב כל ימי נח אשר חי תתק"ן שנה הרי ששנת המבול אינו נמנה לו בימיו והטעם לפי שהיתה שנת צרה וכאילו מת ועבר מן העולם בשנה ההיא:

לתקופות וכו'. לענין תקופות ועיבורים שמחשבין מבריאות עולם:

ויבא נח ובניו ואשתו וגו' גרסינן. ודייק מסיפיה דקרא מפני מי המבול כמו שפירש רש"י בפירוש החומש:

כדי שיעשו תשובה. באבות דר' נתן פר' ל"א גרס דבר אחר קבע להם זמן זה בשביל תשובה:

[שבעה ימים נתאבל. ע"ל ס"פ בראשית]:

בגלגל העין. שעינם חמדה שאינו שלהם כמ"ש כי מלאה הארץ חמס גם השחיתו דרכם בנשי חבריהם:

סילונות. צינורות ונתיבות דרך העולם:

תהום וגו'. תהום התחתון קורא לתהום העליון לקול צנוריך שירדו מלמעלה [גם אנכי אענה להעלות את מימי. ועי' מזה פי"ג]:

דרגיש ליה כו'. מי שמרגיש בו וכואב לו ידבר וימחה ודוגמתו לקמן בפסוק בעצם היום הזה נימול אברהם כו' וכ"מ בערוך. ובפסיקתא דפרשת בשלח גרס ודגיישא ליה ימלל ובערוך בערך גש תמצא סמך גם לגירסא זו:

המה עיקר. נח ובניו שבשבילם ניצולו כולם [שאלמלא הם לא היו נגאלים]:

[לחבריא גרסינן]:

למורטיא כו'. שנמרטו נוצותיהם או נקטעו אחד מאבריהם דכתיב כנ צפור משמע הצפור כולו בלא חסרון וגם הכנף כולו והטעם כדי שיהו ראויים לקרבן:

לסרוחין. נראה פי' שנסרסו בזכרות או בנקבות [ועי' בערוך ערך סרח] ורש"י פי' מיותרי אבר כד"א וסרח העודף:

א"ל נח. להקב"ה:

קניגי. צייד עופות ומכיר את כולם אם זכר אם נקבה:

מובאים. משמע על ידי אדם:

דרולומוסיא. ענין הרג ומהומה ואבדון [ועי' בערוך ערך דרלמוס]:

[מה אם להסגר גרסינן]:

ספרגוס. פי' הערוך חותם:

בקשו. אנשי דור המבול להפוך התיבה והקיפה גרס:

משוקעת במים כו'. נתבאר היטב בפירש"י ז"ל בפי' החומש:

בלמין. פי' הערוך נמל ומחוז:

כמן טבריא לסוסתא. שמות של ב' מקומות הן [ועי' בויק"ר פכ"ג ובמדרש חזית פ' כשושנה בין החוחים ובאיכה רבתי פ' פרשה ציון] ופי' כמו שיש ממקום טבריא למקום סוסיתא וכן פירש"י:

סלק למצלי כו'. עלה להתפלל בירושלים:

עבר בהדין פלטאנוס. פי' הערוך הר וכן הוא בפרשת עקב שהוא הר גריזים ורש"י פירש פלטון פאלו"ש בלע"ז:

וחמתיה כו'. וראהו אדם אחד מאומה שנקראת שמרי [ובפ' עקב ובמדרש חזית פ' כמגדל דויד גרס כותי]:

א"ל לר' יונתן להיכן את הולך א"ל לעלות לירושלים להתפלל א"ל וכי אין יותר טוב לך להתפלל בהר הזה המבורך ולא באותו בית של אשפה ועל בהמ"ק אמר כן אותו רשע א"ל ר"י למה הר הזה מבורך א"ל שלא הוצף בימי המבול. נתעלמה התשובה מעיני ר"י לאחר שעה א"ל חמריה הוא אדם שמנהיג חמורו רבי תן לי רשות ואני אשיב לו תשובה א"ל הין א"ל החמר לאותו רשע אם הר הזה אחד מן ההרים הרמים והגבוהים שבעולם הא כתיב כו' הרי שהוצף במי המבול ואם מן ההרים הנמוכים הכתוב לא השגיח עליו ולא החשיבו לכתוב בפירוש שהוצף גם הוא והוא בקל וחומר מהרים הגבוהים [ועיין שוב בפי' רמב"ן בפ' זו וייטב לך]:

אפילו בבהמות. מנהיגי הבהמות אינם עקרות מדברי תורה:

רצוף. מחובר ומהודק מלא תשובה להשיב אל המהבילים:

ה"ג כרימון. [והדין] כל כלי יוצר וגו':

ט"ו אמה וכו'. וזהו דרך נס ודייק מדכתיב ברישא ט"ו אמה גברו המים מלמעלה ואחר כך ויכסו ההרים דמשמע מלמעלה לארץ גברו ט"ו אמה וגם ט"ו על ההרים וק"ל:

כל שהן. מה שהיה הוא שהיה לפי עומק הבקעה הן רב הן מעט:

נשמה רוח. דכתיב נשמת רוח:

נשמה נפש. כד"א ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ועי' לעיל סוף פרשה י"ד:

מאוספין. פירש"י דכתיב אסף עוף השמים ודגי הים:

אך מעוט. שאף נח לא נשאר בשלימתו: