כלי קוריים. פירש רש"י כלי אורגים ובמדרש קהלת בפסוק ושנאתי אני את החיים משמע שהם בגדים חשובים [וכ"ז הוא במדרש חזית בפ' נופת תטופנה]:

הנחתם הם מתרפים. כך שמות הרשעים לאחר מותם אבד זכרם ושם רשעים ירקב:

[שחיק עצמות. כלומר ימחו וישחקו עצמותיו ובמסכת סופרים פי"ד גרס נבוכדנאצר רשיעא שחיק שמיה למזגי לטבא טבתיה ולביש בישתיה שנאמר זכר צדיק וגו']:

[וגי' הספר הוא ממש כנוסחת ריש מדרש שמואל:

בירמיה. בשמות נ"נ הכתובים בס' ירמיה]:

חי הוה. וכתיב גם במדעך מלך אל תקלל:

א"ר פנחס. ר' פנחס אמר חרבונה כו' בפורים כשהגיע לפסוק ויאמר חרבונה:

זכרנו. דרש לשון זכרון:

הואיל משה באר וכו'. ודרשו חז"ל בע' לשון פירש להם:

ה"ג ליראיו וכו'. סיפיה דקרא ובריתו להודיעם:

דיו לעבד שיהיה בסוד רבו. כדכתיב סוד ה' וגו' וזה ובריתו להודיעם או ר"ל כדאיתא לעיל פרשה מ"ו שאמר לו הקב"ה דייך אני ואתה בעולם והראשון עיקר:

[נטל אברהם סכין גרסינן]:

[ה"ג אח"כ לישרים ואת ישרים סודו (משלי ג׳:ל״ב)]:

ואיני מגלה לו. בתמיה:

אוסיא. פירש"י והערוך שדות וכרמים:

פטריקון. פירש הערוך הפטרון והחשובים שיש לו מנחלת אבותיו:

אילו מן פטריקון כו'. אילו הייתי מבקש ממנו שיתן לי ה' אילנות טובות וחשובות מתוך שדהו לא היה מעכב וא"כ אין צריך לאמלוכי ביה ומ"מ מה בכך אפ"ה נמלך בו:

ספרגוס. פירש הערוך חותם:

מה אני עושה. בלשון תימה וכי אני עושה כו' [ובילקוט פ' בראשית גורס אמר אין אני עושה דבר]:

סנקתדריס. פי' הערוך שר יועץ יושב על כסאו לפני המלך:

אביהם. של אלו חמש עיירות:

דנים את הבן. בתמיה:

מ"ת וגיהנם בברית בין הבתרים וע"ל פרשה מ"ג:

אפילו עירובי חצרות. כך דרשו חז"ל לקמן בפרשה ס"ד מפסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. והביאו רש"י ז"ל בפרשת תולדות:

אפילו שם חדש כו'. עיין לקמן בפרשה ס"ד ויתבאר לך:

אשר יצוה וגו' גרסינן. וסיפיה דקרא וצדקה:

הובריא. סעודת הבראה שמברין את האבל וזהו צדקה:

[מתחלה צדיק גרסי']:

הוה אכיל ושתי ואזיל. כלומר אחר אכילה ושתיה הלך לו ולא פרע לו כלום:

הוה אומר כו'. אברהם היה אומר לאותו אורח תן לי מה שיש עליך בעד המזונות שאכלת ואמר האורח אמור אתה כמה יש לך עלי:

קסיט. פירש הערוך כלי של חרס או מתכות או מכל דבר:

פולרין. מין מטבע:

ליטרא דקופר. ליטרא בשר:

ריפתא. לחם:

מאן יהיב לך כו'. מי נתן לך מעולם במדבר בשר ולחם ויין:

מן דהוה כו'. משהיה רואה האורח הצרה ההיא שהיה מצר לו היה מברך:

את אשר דבר אליו. בילקוט [ובהרא"מ גרסי דבר לו לא נאמר]:

עליו משמע על עצמו יבוא ואברהם כבר מת בימים ההם ורש"י בסדר זה בפירוש החומש יש לו דרך אחרת ועיין במזרחי:

רבה והולכת. ואינם חוזרים בתשובה ורש"י ז"ל כתב בפירוש החומש שפירושו כבר רבתה והוא על פי הדקדוק:

רבה רבה. בדור המבול כתיב מעינות תהום רבה:

פתח של תשובה. במה שאמר ואראה שאם יחזרו בתשובה לא יראה בהם כלום או י"ל דדייק מסיפיה דקרא עשו כלה ואם לא אדעה כמו שפירש"י בחומש ודייק מדכתיב עשו ולא עשו ובוודאי שכבר עשו שהרי כבר כתיב וחטאתם כי כבדה מאד ופן פי' המזרחי:

ריבה. נערה ודריש רבה קרי ביה ריבה:

[עשרים וחמש וכו' ה"ג ג"כ בילקוט איוב]:

אין עורף כו'. דייק מדכתיב משם דהוה ליה למימר ויפנו האנשים וילכו כמו ויפן פרעה [ויבא אל ביתו ויפן ויצא מעם פרעה] ויפנו אל המדבר ומדכתיב משם דריש ויפנו לשון פנים לומר שאף משם היה להם פנים ולא עורף:

השכינת כו'. כן היה האמת שהשכינה היתה ממתנת שהרי כתיב וירא ה' אל אברהם הרי שהשכינה באת אצלו ואמרה לו זעקת סדום וגו' והל"ל וה' עודנו וגו' אלא שהכתוב תיקן הדבר מפני הכבוד כסופר זה שמתקן דבר מה כך קבלתי וכן כתב המזרחי ובחבורים רבים זולתו ונקרא תיקון סופרים ע"ש שהסופרים חז"ל דקדקו ופירשו שהכתוב מדבר דרך כינוי ועיין זה במזרחי בסדר זה ובפרשת בהעלותך אבל מצאתי בתנחומא בפרשת בשלח שאנשי כנסת הגדולה תקנו ושינו הדיבור ממה שהיה כתוב מקודם וז"ל כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו אלא שכינהו הכתוב כביכול כלפי מעלה וכנהו הכתוב שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה ושוב הביא שם כל תקוני סופרים כו' עד אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה ולכן נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותם וכן הנם שולחים הזמורה אל אפי והם תקנו אל אפם ואף כאן כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו עכ"ל וכן כתב הערוך בערך כבד וז"ל הנוגע בכם נוגע בבבת עינו בספרים הראשונים היו כתוב בבבת עיני עכ"ל וכ"מ בפרשת במדבר רבה וז"ל וי"א למה נקוד אלא כך אמר עזרא אם יבא אליהו ויאמר למה כתבת אומר כבר נקדתי עליהם ואם יאמר יפה כתבת כבר אמחוק נקודותיהן מעליהם עכ"ל וכן הוא באבות דר' נתן הרי שאם יאמר לו אליהו למה כתבת אגלי מילתא למפרע שהיה מיותר בתורה ואף על פי כן נמסר הדבר לו ולחכמי הדורות כפי חכמתם ע"ד לא תסור מן הדבר אשר יורוך וגו':

הגשה למלחמה. הגשה זו היתה למלחמה וכן כולם:

פשט. ויגש דהכא מדכתיב סתם פירושו על כולם:

[ה"ג רש"י ז"ל וכ"ה בירושלמי פרק תפלת השחר ר"ל ור"י בשם מנחם רגלייא זה שהוא כו']:

בא ועשה. משמע עשה צרכי צבור:

בא וקרב. כדמפרש ואזיל עשה קרבן של צבור פי' מלחמתן של צבור אלא בוא וקרב להתפלל כלומר שירד למלחמה ולהתפלל הכולל פיוס ותפלה ובירושלמי פרק תפלת השחר מצאתי הגירסא אין אומרים לו בא והתפלל אלא בא וקרב [עשה קרבנותינו עשה צרכנו עשה מלחמתנו פייס בעדנו. ובס' יוחסין הביא גירסת] הספר כך אין אומרים לו בא והתפלל אלא בא וקרב קרבנות צבור עשה צרכינו ופייס בעדינו ע"כ ושם משמע שזה שאמר עשה קרבן הוא לשון פיוס וקריבה [וגירסת רש"י נוטה לגי' הספר]:

שהוא מכלה כו'. התפלה מכלה כו'. אתה תשלול ותגדור את האף ואתה תמשל בו והאף לא יגדור אותך למשול בך כביכול ודרש תספה מלשון אסיפה:

ה"ג ולא דייך שאין אתה תולה:

ובעל חימה פירושו האדון המושל על החימה:

אל קנא. אל גם הוא לשון אדנות ואיילות:

לגבות. מס המלך:

שבאת רוחה. עמדה להם ריוח והצלה והנחה מאת המלך לרוב כו':

וכן הכא תספה צדיק עם רשע:

בילקוט גרס ושכלה בבהמות:

כוסחת. קוצרת:

כובין. קוצים:

ברייה. פירש רש"י דבר חיצון הוא לך. וגירסת הספר בדיה הוא לך י"ל כזב ודבר שקר:

שם שמים. עי' בפירוש רש"י בחומש:

ולא דפחותה. ולא דבר קטן מזה:

ה"ג אברהם אמר בישולה כלומר מבושל בטוב טעם ודעת שאמר חלילה:

פגה. בלתי מבושל בלי דעת שאמר תם ורשע כו':

יתלה לרשעים כו'. כלומר לא זו שלא אכלה הצדיקים אלא רצוני להתלות אף לרשעים בשביל הצדיקים הלואי שיהיו צדיקים אבל אינם אלא צדיקים נבלי כו':

נבלי. לשון נבלה שמראים את עצמם צדיקים ובתוכם ישימו ארבם ובילקוט גרס נכלי מלאים נכלי ערמומיות:

זקני אשמה. כמו זקני אשמאי רקים ושוטים וכדמפרש סבי דבהתא פירוש זקנים של בושה וחרפה. במבושיו תרגום בהתתיה:

צרף מעשי כו'. להשלים למנין עשרה לכל כרך וכרך ועיין בפירש"י בחומש:

אנקליטון. לפי הענין פירושו פסק דינו שיצא בפני הדוכס אם אינו רוצה בכך הולך לו לפני האפרכוס שהוא יותר חשוב מהדוכס וכן מן האפרכס לאסטרליטום:

שאין לך כו'. וזה שאמר השופט כל הארץ וגו':

רומוס ורומילוס גרס ושני מלכי אומות היו [ועי' במדרש אסתר בפ' גם ושתי המלכה ובמדרש תהלים מז' י' ובמז' י"ז כתב שנשתיירו מאספסיינוס קיסר ובס' הקבלה להראב"ד ז"ל כתב וז"ל כרך גדול של רומי נבנה בימי יחזקיהו מלך יהודה בנוהו ב' אחים מלכים גדולים שם האחד רומוס ושם הב' רומילוס כו'] והרב שם טוב כתב בדרשותיו בפ' וישב שחלם אביהם בעת לידתם שהיו יוצאות מנחיריו שני אודים ושורפים עירו אשר הוא מושל וכאשר הקיץ הגידו לו שכבר ילדה אשתו תאומים ושפט כי הם האודים אשר חלם וצוה להשליכם ביער וכן עשו ונזדמנה להם דובה והניקה אותם וכו' עד ומהם המשפחות גדולות שברומי והם הדוביים עכ"ל והפליג בגדולתן בספר יוסיפון:

אם עולם אתה מבקש כו'. ויהיה ה"א של השופט תמיהה קיימת כמו הנגלה נגליתי וכהנה רבות:

אתה תפיס כו'. אתה רוצה לאחוז החבל בשני ראשיו חפץ אתה בעולם וגם חפץ אתה בדין אמת אם אין אתה מוותר מעט אין העולם יכול להתקיים אם לית את גרסינן [וכ"ה בויק"ר פר' י' ובילקוט]:

ויאמר ה' אל אברם לך לך. ה"ג ג"כ בילקוט תהלים והוא היה תחלת דבר ה' באברהם ובויק"ר פרשה יו"ד גרס אחר הדברים האלה היה דבר ה' וגו' ואולי טעות סופר הוא שהרי קודם זה דבר עמו פעמים רבות:

[אל אל האמר גרסינן]:

בר מיני וכו'. חוץ ממני ובלעדי לך אתה חקור דיני אם טעיתי באחד מהם ואם טעיתי וכו':

לך אני מחריש גרסינן. ויהיה פירוש הכתוב בלשון תימה וכי לך ולבדים היוצאים ממך לא אחריש ובילקוט איוב יש גירסא אחרת ועל פי אותה גירסא יהיה פירוש הכתוב בניחותא ונלאיתי לכותבו:

חן ניתן. דרש וחין כמו וחן:

הואלתי וגו'. גרסינן וסיפיה דקרא עפר ואפר קדייק:

לא הייתי אפר. כלומר ואותו זכות יעמוד לי עכשיו שתקבל תחנוני:

ה"ג בירושלמי פרק סדר תענית כיצד מ"ד זכותו של אברהם בין עפר בין אפר ואנכי עפר ואפר ופירוש בין עפר ובין אפר נותנין ע"ג האיבה:

כל מאן דלא מטא כו'. ביום התענית היה מכריז מי שלא הגיע אליו שליח צבור ליתן אפר על ראשו יקח הוא בעצמו אפר ויתן על ראשו משמע דוקא אפר כירה דהיינו קיטמא ור' יודא בן פזי סבר שעפר ג"כ מותר ליקח דהיא היא [ובירושלמי בפ' סדר תעניות ישנו דברי ר"י בן פזי לחוד ומילתיה דר"י ב"פ כו' גרסינן]:

לחלף סרדא. בערוך ערך סרד פירש עריבה של נחתומים:

ה"ג הסניגור מלמד זכות פעמים שהדיין מבקש כו'. והענין שכלי של מים ניתן על גבי האש וכל זמן שיש עוד בכלי מים ניתן רשות לסניגור ללמוד סניגוריא פעמים שהדיין חפץ שהסניגור ילמוד סניגוריא כי חפץ בו לדבר בו הרבה ואומר להוסיף עוד מים לתוך הכלי כדי שיהא שהות לסניגור ללמוד סניגוריא כך אמר אברהם אם יחסרון החמשים עד שיהיו רק חמשה והקב"ה השיבו אם ימצאון מ"ה וגו' והיה אברהם מוכרח לבקש עוד על ארבעים ושלשים וכו' דאל"כ היה לו להקב"ה להשיב אם יחסרון כל כך לא אסלח בעבורם וכך מצאתי בפירש"י:

כדי כניסה. עשרה שראויין לקרות בתורה ולהתפלל בבית הכנסת וכן בפ"ק דמגילה קורא ליום שמתפללין בעשרה יום הכניסה:

ולא נתלה כו'. לפיכך לא בקש על פחות מי':

וד' חתניו. והם לא היו כשרים שנאמר ויהי כמצחק בעיני חתניו:

[בחוצות ירושלים וגו' גרסינן. וס"ד אם תמצאו איש:

וכן הוא אומר גרסינן]:

לעיר אחת כו'. וזהו אחת לאחת פי' צדיק אחד לעיר אחת:

מלמד. זכות: