שני עולמות. אחור זה עוה"ב הבא לבסוף וקדם זה העוה"ז הקודם לו:

[ה"ג בפ' תזריע ובמדרש תהלים ותשת עלי כפכה וכתיב כפך מעלי הרחק]:

גביים. שני גבות גב לזה לזכר וגב לכאן לנקבה:

מן תרין סטרוהי. אחד משני צדדיו כלומר חלקיו:

אחור. זה מערב מדמזרח קרוי קדם מכלל דמערב הוא אחור. [כ"פ רש"י בפי' החומש]:

ולמקצה השמים וגו'. דרום וצפון נקראו קצוות בפי התוכניים. [ה"ג לקמן פכ"ד וריש תזריע ובמדרש תהלים. ומנין אף בחללו של עולם שנאמר ותשת עלי כפכה. א"ר אלעזר כו']:

אף בחללו של עולם. היה גולמו מוטל בלי חיתוך איברים:

ותשת עלי כפכה. וזהו עד השמים כמד"א וימיני טפחה שמים. או נוכל לומר דכתיב השמים כסאי וכתיב יד על כס יה ויד היינו כף:

אחור למעשה יום ראשון. ה"ג ריש פרשת תזריע וילקוט תהלים וצ"ל ליום היותר מאוחר מיום ראשון וזהו ביום הששי ונפשו נבראת בראשונה ביום [וי"ו] כד"א תוצא הארץ נפש חיה וכו'. [וכ"מ שוב באב"א והוא דחוק בעיני. אבל מצאתי בשוח"ט ובתנחומא ר"פ תזריע ובילקוט פ' בראשית ה"ג] וה"ג רש"י ז"ל אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום אחרון. ופירושו קודם למעשה יום אחרון שנפשו נבראת ראשונה כד"א תוצא הארץ וכו' וגופו באחרונה. [וכ"מ שוב בדרשות ר"י ן' שועיב בפ' מצורע]. ובמדרש תהלים [וילקוט בראשית] גרס על פני המים זה רוחו של אדה"ר אם זכה וכו' [וגי' הספר] יש ליישבו ע"פ הקבלה [ועי' במ"ש ריש פ' תזריע]:

אתה קדמת. הנפש שנבראת בראשון והמלאכים או בשני או בחמישי כדלעיל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

וקדם לכל עונשין. מפני שנתנה בו דעה ובינה וכמו שדרשו חז"ל בסנהדרין דכתיב מאדם ועד בהמה גבי מבול:

מה טעמיה. דר' שמלאי שאמר ברייתו היתה אחרונה:

נעשה אדם וכו'. וס"ל שמה שאמר נעשה אדם ר"ל בגוף ונפש לא נבראת הנפש ביום ראשון או (ביום החמישי) [בתחלת יום ששי] ויאמר אדם על הגוף לבדו שהגוף בלא נשמה אינו אדם וגדר האדם חי מדבר ע"ש רוח ממללא אשר נפח באפיו. ובפסוק ורוח אלהים ס"ל כמ"ד זה רוחו של משיח. ועיין בילקוט ריש פרשת בראשית ותוצא הארץ נפש חיה פירושו שיש בו חיות כמו שפירש"י בפי' החומש. לפיכך אף הקילוס שבא מצד הנפש [כמ"ש] כל הנשמה תהלל יה ורחמנא לבא בעי הוא בא באחרונה ג"כ. ואלו היתה נבראת הנשמה קודם להם ראוי היה להקדים קילוסה. ולפיכך שאל השואל מה טעמיה כלומר מ"ש בא קילוסה באחרונה מפני שיצירתה היתה אחרונה הרי בין למ"ד ורוח אלהים זהו רוחו של אדם הראשון בין למ"ד תוצא הארץ וגו' זהו רוחו של אדם הראשון היה ראוי להקדים הקילוס שבא מצד הנשמה והשיב דלא ס"ל כאחד מהם וכדפרישית:

החמרין. מוליכין להם על החמורים תבואה וכל צרכיהם ומוכרין להם:

והיו שואלין כו'. החמרין הנכנסין שמה שואלין לאלו היוצאין ממנה מה שברון כלומר מקח ושער התבואה במדינה כד"א לשבור אוכל שובו שברו לנו וגו'. ורש"י ז"ל גרס מה שכרן פי' שכר החמרין:

של ששי. החמרין הבאין שמה ביום ששי שואלין לאלו אשר היו שמה ביום חמישי:

בדימוסה. פירש"י והערוך בסדר המדינה ומנהגם לקבוע שער התבואה על נכון:

ה"ג [וכו']. עד של ראשון וכו':

ואהיה. פי' הייתי מאז כמשפט וי"ו קמוצה המהפכת העתיד לשעבר:

הזאת ידעת. התורה שנקראת זאת שנאמר וזאת התורה היא יודעת מה היה מאז מקדם. [וכפירש"י ז"ל]:

הזאת ידעת. קרי ביה הזאת יודעת אז יהיה תמיה קיימת:

מני שום. מעת שהושם ונוצר אדם על הארץ ולא מקודם לכן:

בגדול וכו'. פירש"י ד' מדות יש כאן לומר שאל תחקור מה לפנים ומה לאחור מה למעלה ומה למטה:

גדול וחזק. זה הקב"ה:

מופלא ומכוסה. מעלה ומטה:

ואין לך עסק בנסתרות. מעשה מרכבה שהסתיר וכיסה אותן עתיק יומין ב"ה:

סנקליטין. [פי' הערוך יועצים. אנשי ב"ד]:

סנקתדרין. שר יועץ המלך יושב שני לו על כסא של כבוד:

ארדכל. [פירש"י והערוך] בנאים וחורשי עצים ואבנים. [בוני שלמה ובוני חירום תרגום שלהם ארדיכלי]:

הפליג. הרחיק מכנגד פניו. [כדמפרש והולך]:

ושתף מ"ר. שנאמר ויצר ה' אלהים וגו' ה' זו מדת הרחמים:

יודע. קרי ביה הודיע ה' וגו':

אלטיכסייה. [פירש"י] חותם שחותמו של הקב"ה אמת:

מאד הוא אדם. אותיותיהן שוים:

רבה של ציפורין. הרב והאדון של עיר:

כבר נעשה. קרי ביה נעשה השי"ן קמוצה:

הדא עקתא כו'. הצרה הזאת להיכן ולמה תהא נברא שכל ימיו מכאובים וכעס עניניו ובילקוט גרס למה מברי:

עביד מה וכו'. עשה מה שטוב ונאה בעיניך:

המה היוצרים. הצדיקים היו עם הקב"ה ביצירה ונטיעת גן עדן ובמאמר התחייה להרמב"ם מצאתי הגירסא שבהם נמלך הקב"ה וברא את העולם. ועליהם נאמר נעשה אדם וגו'. [ובחלק התכלית בס' עה"ק גורס כמו כאן. ע"ש עוד פירושו]:

חול לים. וזהו גדרו שאין לים רשות לצאת אפילו כמלא נימא [כדאיתא פרק הספינה]:

פתחון פה למינין. לאמר ב' רשויות הן:

לית הכא מלכו. אין כאן משמעות המלכות ושאלה ונטילת רשות אלא כו':

בלורין. [הערוך לא פירשו. ורש"י פירש] אבן גזית נכונה לבנין:

דימוסיאות. מרחצאות ורש"י פירש בניינים:

פריבטאות. מושבות נאות בחצר המלך:

אינדרטין. צורת ותמונת המלך. והערוך גרס אנדריונטיס ופי' בו היכל נאה:

לימים הראשונים. בירושלמי דפרק הרואה גורס ולי אתם שואלים לכו ושאלו לאדם הראשון שנאמר כי שאל נא וגו' עד אדם על הארץ. [ועי' עוד גי' אחרת בפ' ואתחנן]:

בראו. האל"ף במלאפו"ם:

[סראו] אלהים. משמעותו לשון רבים אלא ברא אלהים ולשון אלהים בכל מקום לשק רבים כמו אדוני יוסף בעליו אין עמו:

בצלמיהם. סבירא ליה דכנוי הוי"ו של בצלמו מוסב על הקב"ה ולא כמו שפירש רש"י ז"ל בחומש שחוזר על האדם:

דחית בקנה. שמ"מ למה לו לומר ל' רבים נעשה בצלמנו וגו' יאמר אעשה בצלמי ודמותי. [הניחא לשון אלהים מצאו בכ"מ בלשון רבים אפילו גבי הדיוטות. בעליו אין עמו. עד האלהים יבא דבר שניהם. אדוני יוסף. וכיוצא בהם]:

מכאן ואילך בצלמנו וכו' דרך משפיע ומקבל כי כל הנבראים מקבלים. זה מזה עד המשפיע העליון ברוך הוא:

ולא שניהם בלא הקב"ה. שזרק בו הנשמה וזהו נעשה לשון רבים בצירוף האב והאם:

לאלו דחית כו'. שמ"מ למה לו לומר ג' שמות יאמר אחד מהם ולא יתן מכשול בדבר:

בסילוגוס אגוסטוס. שמות בני אדם הן:

אלהים קדושים כו'. מה שלא אמרו התלמידים לאלו דחית בקנה לנו מה אתה אומר. לפי שי"ל אלהים של קדושים הוא המתקדשים ומוסרים עצמם עליו:

איפרכוס. [פי' הערוך] שר חשוב:

בקרוכין. עגלה חשובה:

דומינו. שבח וברכה כגון יחי אדוני המלך וע"ע דומינו ורש"י פי' שירה וכך כאן טעו וסברו כי הוא השכינה מפני שנברא בצלם כן פירש"י. [זכר ונקוביו בראם ה"ג ג"כ בירושלמי פ"ק דמגילה. אכן בתלמודא דידן ל"ג הכי. ועי' בפ"ק דמגילה בתוס']:

ד' בריות כו'. יש בו ד' מדות כמלאך וד' כבהמה כדמפרש ואזיל. [ה"ג ד' מלמטן אוכל. ופירש"י ז"ל] ד' מלמעלן. לזה כתב בצלמנו כדמותנו כדמות מלאכי מעלה:

זכר ונקבה בראם. אלו ד' דלמטן:

מדבר. לשון הקודש:

מצדד. לא מצדד ממש ראשו לכל צדדיו שאפילו בהמה עושה כן אלא אדם אע"פ שמביט לפניו רואה לצדדין אפילו מה שאינו רוצה לראות משא"כ בבהמה שאינה רואה מצדדיה אא"כ נוטה ומנענע ראשה לצדדין כן פירש"י. [וכ"ז הוא לקמן פי"ד]:

אם זכו רדו. ימשלו כד"א והוא היה רודה:

את שהוא בצלמנו. חסיד ושלם כאלהים ורדו ימשלו על הכל:

לשאינו דומה. כבהמות וחיות ובני אדם הדומים להם:

ברכה לאדם ולדגים:

[אור. ערב כדאיתא בפ"ק דפסחים]:

אור לחמישי. ערב ליום ה' שלמחר יהיה יום ה' לפיכך נשאת בד' ונבעלת מיד בליל ה' שנאמר בו ברכה. והחמישי הוא ערב לששי לפיכך נשאת האלמנה בה' ונבעלת מיד ליל ו'. [ועי' שוב פ"ק דכתובות]:

וכבשה כתיב. חסר וי"ו משמעותיה לשון מיעוט:

ומקשט כלות ויבן וגו'. ודרשו חז"ל בפרק המצניע מלמד שקשטה ככלה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא. [ועיין כ"ז במדרש קהלת בפסוק טוב ללכת]:

וירא אליו. לבקר החולה:

ויקבר אותו. דרשו חז"ל הקב"ה קבר אותו: