ואם בא להקפיד. שלא לקבלם באהבה הרי למדנו מתורתך מק"ו שיקבלם כל אדם באהבה:

כיון שיצא. בדבר ה' מארצו וממולדתו:

רעבון. כמה שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה:

נראה דה"ג אשריו לאדם שיסורין באין עליו מן התורה שנאמר. וה"ג בילקוט תלים בשם התנחומא אין לך אדם בלא יסורין חושש בשינו או בעינו אינו יכול לישן יגע בתורה אינו ישן זה ער וזה ער אשרי הגבר וגו' עכ"ל. כלומר אשריו לזה שיסורין באין עליו מכח שעוסק בתורה:

נראה דה"ג של אהבה הן כדכתיב אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אילו ואילו יסורים של אהבה הן דכתיב אשר יאהב וגו' והכי מוכח בפ"ק דברכות וע"ש:

חזא כו'. ראה עור אחד שישב ועסק בתורה וא"ר חמא לאותו עור שלום עליך בן חורין אמר ליה מהיכן שמעת שאני בן עבד שאבי היה עבד ונשתחרר והיה סבור שלכך קוראו בן חורין שאביו נשתחרר ועכשיו איננו עבד וא"ל רבי חמא לא בשביל כך קראתיך כן אלא שאת בן חורין לעולם הבא על שהוא בעל יסורין ואפ"ה היה עוסק בתורה:

יה יה. לשון צעקת חלל כמו הה הה:

די. די יסורים הבאת עלי ומעתה חדל ממני ולפני הדיין דוקא שבידו לרחם עליו משא"כ אם נמסר ביד השליח ששליחותו עושה בלי חמלה ומצאתי יה הוא הדיין הממונה על בית של עולם כדלעיל בפרשת בראשית פרשה י"ב והוא קצת רחוק:

שעתיד כו'. כן היא ג"כ גירסת הילקוט ורש"י גרס מי שאמר לעולמו די הוא יאמר לצרתי די:

כד דמכין. כשמתו כלומר בשעת מיתה ועיין כ"ז לעיל פרשה ס"ב:

של אבות. אברהם ויצחק:

ה"ג לעת מצוא. והוא סיומא דקרא דלעיל על זאת יתפלל כל חסיד:

מצוי היום. שנתמלא ונגמר היום ויתפלל מנחה עם דמדומי חמה וכן הוא בירושלמי פ' תפלת השחר בהדיא ובפרק תמיד נשחט:

מצוי הדין. י"ל שמדבר בדיין שלא יכשל במצוי וגמר הדין להוציאו לאמתו וכמו שאמרו חז"ל בסנהדרין בפ"ק ברעות נפשאי לקטלא קאזילנא והלואי שתהא יציאתי כביאתי וכן אמר הכתוב וקבע את קובעיהם נפש וכן מצאתי באב"א:

מצוי הנפש. כלומר בשעת מיתה וכמו שדרשו חז"ל בפ"ק דברכות לעת מצוא זו מיתה שנאמר ולמות תוצאות ומצאתי בילקוט תלים בשם תנחומא וז"ל לעת מצוי הנפש וכן שנו רבותינו ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך עד כאן לשונו פי' שיתפלל כל אדם שתצא נפשו בטהרה בלי חטא ועון ולא יהיה צדיק בעיניו:

מצוי החשבון. שנגמר ונתמצה כל החשבון ועשה כל מה שבידו לעשות יתפלל אח"כ להש"י כמו שמצינו שעשה כן יעקב בפגעו בעשו אחיו וכן כאן אחר כל המעשים אמר ואל שדי וגו' וכן משמע בפירש"י שפי' וז"ל שנתמצה החשבון שהיה מדקדק הקב"ה:

שנתמצה גרסינן:

ויתן אותם לרחמים סיפיה דקרא לפני כל שוביהם תהלים ק"ו:

ה"ג כאשר שכלתי בחרבן:

שהוא דוחפן כו'. עיין בפירש"י בחומש:

ה"ג רש"י וילקוט כהדין צרצורא עביד וי"ל שהיה הומה ונוער וכועס עליהם על שהניחוהו לאסור אותו ולכן לא אמר ויוצא את שמעון אלא ויוצא אליהם שלהם ואליהם היה היציאה שביטל מאליהם תרעומות שמעון וכה"ג דרשו גבי נבוכדנצר צר כצרצור והוא כלי צר למעלה ורחב למטה וכשמכניסין היין לתוכו ומוציאין ממנו עושה צר צר ובפירש"י מצאתי וז"ל כצר צור של שמן שהוא רחב כך היה רחב ושמן עכ"ל ודייק מדכתיב לעיניהם וכדלעיל:

חמא. ראה:

א"ל מה עבד אבא כו'. מה עושה אבי כלומר העודנו חי א"ל אמך שאלה עליך מה אתה עושה א"ל אנכי אמרתי לך כזאת כלומר שאלתי על אבי ואתה השיבותני על אמי:

א"ל כו'. וממילא ידע שמת אביו:

ה"ג בילקוט על המתים כך השלום כו'. ועל יצחק לא השיבוהו וממילא ידע שמת ולא אמרו לו בפירוש שאין משיבין על הקלקלה ועיין עוד בערוך ערך אבא:

חנינה בי"א שבטים. שנאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך ועדיין לא נולד בנימין:

יחנך בני. דאל"כ יברכך מבעיא ליה או כה"ג:

כד ילידת כו'. כשילדתו אמו מתה:

מן בגין כו'. בשביל זה יבא ויתן ראשו אצל ראשי כלומר ישב אצלי:

לא טעם טעם יין. דכתיב ולקדקד נזיר אחיו נזיר ממש היה כדלקמן סוף פרשה צ"ח:

תמן כו'. שם בארץ דרום היה פונדקי אחד שהיה עומד בכל לילה ולבש מלבושיו:

זוגוי. פירוש מלבושיו ועיין בערוך ערך זג השני:

והוה אמר כו'. והיה אומר לאותן אורחים שהיו שם קומו צאו לכם שאעשה לכם לוויה והיו יוצאים האורחים וגזלנים היו מקדימין לפניהם והיו גוזלים אותם ואח"כ היו הגזלנים נכנסים עם אותו פונדקי והיו חולקים עמו את אשר גזלו מן האורחים:

ואתקבל תמן. ללון שם:

קם. הפונדקי בלילה והיה לובש מלבושיו וא"ל לר"מ קום כו':

מסכי. ממתין וצופה לשון סוכה:

ואנא כו'. ואנכי יושב ומצפה לו מתי שיבא ואלך לי עמו א"ל הפונדקי ואנה הוא אותו אח א"ל בבית הכנסת והטעם שכן היה דרך האורחים ללון בבהכ"נ כדאמרי' בפ' ערבי פסחים או י"ל שכוון אל התורה המונחת בבהכ"נ והיא מזהרת האדם להיות נשמר שלא לצאת בלילה שנאמר את האור כי טוב וכדלקמן א"ל הפונדקי ומה שמו של אותו אח ואנכי אלך ואקרא אותו:

כל ההוא ליליא כו'. כל אותו לילה היה הולך אותו פונדקי וקרא על שערי ב"ה כי טוב כי טוב ולא היה שם בן אדם עונה אותו:

ושוי חמריה. י"ל שהיה מתקנו כד"א משוי גומות ובילקוט גרס שרי כלומר התירו ממקום שהיה אסור שם או י"ל העיר החמר שהיה מחמר אחריו ועיין ערך שו השני:

אן הוא כו'. אנה הוא אחיך שאמרת שאתה מצפה עליו:

א"ל הא אתא. פי' הרי כבר בא לו שנאמר וירא אלהים וגו'. וכן נאמר כאן הבקר אור והאנשים שולחו:

ק"ו לשכינה י"ד יום. והא דכתיב אח"כ תסגר שבעת ימים היינו מטעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון כדאמרינן בגמרא:

ביהודה יראים גרסינן:

באסירא. בתפיסה בבית האסורין כן פי' רש"י וערוך:

אין כולם. בתמיה ועיין ברמב"ן:

ולמה עבד כן. למה עשה כן ולא התחיל מיד באמתחת בנימין:

מה גנבא כו'. כלומר מה זאת אתה גנב בן רחל שגנבה את התרפים ובילקוט גרס הא גנבא כלומר הרי זאת לו שנטה אחר הטבע ומדת אמו והשיב להם בנימין לא כן הוא אלא יש כאן כו'. נתעורר עתה עונש שעיר עזים ששחטתם לרמות אביכם ועונש מכירת אחיכם זהו שנרמה לכם ולא ירושת אמי ה"ג בילקוט אמר להם יש כאן שעיר ולגירסת הספר פירוש אמר להם בנימין האיש הממונה על בית יוסף עשה כזאת או אולי צ"ל עבדא דיוסף או עובדא דיוסף:

שבטים גרמו כו'. במכירת יוסף שנאמר ויקרע יעקב שמלותיו וע"ל פ' פ"ד:

לקו גם הם. במדה כנגד מדה שקרעו גם הם שמלותם:

חד מנהון כו'. כל אחד מהם היה לוקח משאו ביד א' ונתנו על חמורו ולא הוצרך לעזרה ודייק מדלא כתיב ויעמסו:

בחד ידא. דייק הכי מדכתיב איש להודיע כי כאיש גבורתו ביתר עוז:

עיר. בכל מקום פירושו עיר קטנה לאפוקי כפר וכרך היא עיר גדולה וכדאיתא בכתובות בפ' הנושא באגדת פטירתו של רבינו הקדוש:

מטרפולין. פי' הערוך אם של עיירות בלשון יון מטרא אם ופולין עיירות:

הכי גרסינן נאמר לאדני בכסף ראשון:

ממצה כו'. ממרק אותו היטב מכל אשר בו עד שלא נשאר בו רק השמרים כך הקב"ה מדקדק אחרינו וממצה עלינו מדת דינו ודרש מצא כמו מצה:

נער פורפריה. היה מנער ומנענע מלבושיו כלומר דרך ריחוק דעת וחיזוק דבריו ויאמר חלילה כו'. אין אתם חשודים בעיני כלל רק הנער לקחו כדי לקסם על אחיו היכן הלך כך מצאתי בילקוט ודריש חלילה שבבגדיו משמיע קול ועושה חלילה כעין שדרשו אצל הכי קרא שמו יעקב וגבי נבוכדנצר:

השלום דכוליה נשפה. לשון השופה יין כלומר נשפה והורק כל השלום אם תעכב את זה ובילקוט וכן בפי' רש"י גרס נטפה כלומר נטף והלך לו ובפי' רש"י ראיתי וז"ל זהו שלום שניטפה החבית כולה כלומר שכבר אנו חסרים והולכים ואתה פורץ לחסרנו עד לא שארית עכ"ל ומתוכו נראה שגירסתו היתה נשפה:

ורוח הקודש כו'. כלומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם כי כל הגלגולים אלו לעשות שלום בהוה ובהבא: