הא אינו מדבר אלא בתחתונים. שנקראו מלאכים ושלוחים של הקב"ה ששולחם לעה"ז לעשות רצונו:

במלאכות. משמע שהמלאכיות היו לו מקדם מבית אב שלו:

גבורי כח. משמע עושי דברו של הקב"ה בכח וגבורה שמגביר יצר טוב על יצה"ר:

שמא לשאר ימות השנה. כלומר השנה כולו בתמיה:

ודין כו'. זה השומר שביעית:

חמי חקליה ביירה. רואה שדהו בור וריק בלי חרישה וזריעה:

ארנונא. מס מן השדות כך וכך כורין למלך מן השדה כן פירש"י בפ' זה בורר:

אלו ישראל כו'. וכן כאן כתיב ברישא עושי והדר לשמוע:

או שמא וכו'. אבל שמא בתמיה:

שמותם כו'. והיינו דכתיב זכרו שמותם הם זכרונם שנקראו בשמותם על האדמה:

על שם. שכל לבבות וכו':

דרש. לבנון לשון לב:

והיו עיני ולבי שם. דרש לבנון נוטריקון לב עינים:

שהעמידה יהודים וכו'. כי היתה המילדת במצרים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים וכל הכופר בע"ז נקרא יהודי כדאיתא פ"ק דמגילה:

וירד. פי' מלך ומושל:

גודרין. גודרין פרצתן של ישראל ועושין גדר לתורה ולמצות:

חבר. שהעביר פי' קרי ביה הבר בה"א בחילוף אחה"ע והוא כמו העביר שאין הברת העי"ן נכרת כ"כ:

שסוכים. שרואין ומסתכלין. סכיא לשון סוכו דלעיל:

זה הציל את הצאן. אצל המרגלים דכתיב ויהס כלב וגו' ודרש מרד לשון הצלה והפרשה מל' חז"ל אין רודין את הפת שפי' מורידין ומפרישין:

שהיה סופרן של ישראל. שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון ומדבר במשה:

בן אביתר. זה משה בטעם הכתוב אחיו של אותו המלך הנקרא בן אביתר וזה משה שהיה מלכן של ישראל שנאמר ויהי בישורון מלך ועל ידו ויתר הקב"ה על מעשה עגל. ודרש אביתר כמו ויתר בחילוף ב' בוי"ו כמשפט אותיות בומ"ף או אביתר נוטריקון אב יתר כלומר הקב"ה ויתר על ידו מעשה עגל וכל אלו שמות דכתיב אצלם בן לא קחשיב שם בפני עצמו:

רודף. הרוגים דכתיב ברישא ויכם והדר וירדפם:

שנדבר. עמו בחזון ע"י נתן הנביא:

פה אל פה אדבר בו וגו'. במראה דהיינו בחזון:

השני. היה שונה כמו מתני לה [*) נראה דהיתה גרסתו ר"ע השני כו' במקום מתני]:

ממקומך. ממקום שהיה ראוי לך לפי מעלתך:

ואל תעלה מתחלה אל תעלה לישב למעלה מוטב שתרחק למטה ממקום הראוי לך כדי שיאמרו לך עלה עלה:

המגביהי וגו'. ר"ל מי שהוא מגביה עצמו סופו לבא לידי ישיבה ושפלות והמשפיל עצמו יתנשא למעלה באופן שהכל יראוהו בגרם מעלתו (וכ"ה בהדיא בש"ר פ' מ"ה):

ה"א בסוף תיבותא. פי' בסוף התיבה שעל כרחנו נקרא אותו לך בקמץ תחת הכ"ף כלומר השליחות לך הוא מה שאין כן אלו היה כתוב לך שנוכל לקרותו לך כמו לך לך:

עמד לו מן הצד. כלומר החביא עצמו שלא ליטול לעצמו את השם כבורח מן הכבוד לומר שאם אין אתה בוקעו כו' ואתה יתירא קדייק:

אין אחר בוקעו. ויאבדו ישראל ח"ו:

עלה אל ה'. דייק סיפיה דקרא דכתיב אתה ואהרן וגו' אתה יתירא לעיכובא:

מתלא אמר. גרסינן המשל אומר בפי הבריות דעה כו':

עגומה. ל' עגמת נפש:

לבד מואתו אהליאב משם והלאה הם הי"ח צוויים:

דוכסין כו'. מיני שלטונים הם:

אגרונימון. פי' חבר העיר ומנהיג שלהם ומצאתי פי' ממונה על המדות והשערים:

לדבר עם אריסו. ואדם אריסו היה שהניחו תוך הגן לעבדה ולשמרה וזה אינו חידוש שמדבר עמו:

נקדודו. בעל מקנה נקרא כן כד"א ומשע מלך מואב היה נוקד וכן דברי עמוס אשר היה בנוקדים וכן נח הכניס כל מין חיות ובהמות ופרנסן בצווי של הקב"ה:

פונדקי שלו. דכתיב ויטע אשל ויקרא שם בשם ה' ואמרו חז"ל אשל בית אכסניא:

המלאך קורא כו' בספר שערי אורה בספירת נצח פי' בו פי' מיושב על הדעת ועיין שם:

סייג. פי' מסויים ומקויים בלי חיסור ויתור:

דיוטגמא. כתב כתוב בו גזרות המלך על בני מדינתו:

בדימוסי של מדינה. פירוש בבית מושל ומנהיג העיר (ועיין במדרש חזית ב ג):

הורתי. דרשו לשון הוראה:

אהליות. אהלים כמשמעו כדי שיעמוד בחוזק ויהיה לו סמוכים מפה ומפה:

וקסטריות. בערוך גרס גזוזטראות וכן פירושו כאן. ומצאתי פי' יציעה ולפי הכוונה כולה חד מלתא היא:

ונתרזים. פי' הערוך הטילו רעי:

פנוקטיהון. היכליהם:

דו פרצופין. פי' בשני פנים:

ואומות כו'. דאל"כ ויחי למה לי:

שהיה הקול נפסק. עיין פ' נשא:

כך יהא שכרן. פי' בתמיה וכי לא יהא מעלתו של נביאי ישראל אלא מעלה אחת מנביאי אומות העולם או ר"ל כך יהא שכרן של נביאי אוה"ע וכי ראויים הם לחצי דבור:

כמה דתימר מארץ רחוקה וכאן כתיב רחוק ה' מרשעים:

וירא ויקרא שנאמר וירא ה' אל אברהם אע"פ שהיה חולה וטרוד במילתו שאמרו חז"ל בב"מ דהוה אסר ושרי ולא היה מכין עצמו לנבואה באותה שעה מ"מ נגלה עליו הקב"ה כאלו כביכול האהבה דחקה השורה וכן ויקרא אל משה:

ויבא אלהים אל בלעם לילה. ואע"ג שנגלה עליו גם ביום כבר פירש"י ז"ל שזה היה לכבוד ישראל:

הה"ד וכמראה וגו'. פי' ח' פעמים כתוב ל' ראיה בהאי קרא ומראות תרתי משמע הרי תשעה:

באיקונין. פי' במראה פניו בלי מסך מבדיל:

מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. לכאורה נראה דצ"ל נמלה טובה הימנו שהנמלה יש לה דעת יתירה ביתרון הכשר חכמה כש"ה לך אל נמלה עצל (וע"ל פרשת שופטים). וגירסת הספר י"ל על דרך זה כי מאחר שאין בו שקול דעת ורוח נכון הנה הוא מכחש ועושה פלסתר תורת אלהיו אשר בקרבו אשר היא הבסיס ועיקר צורתו האנושית אשר עליה בשם אדם יקרא ובלעדה הוא נשאר על חומרתו חומר ולא אדם כי על כן או"ה אינם קרויים אדם כמאמר חז"ל והרי הוא נשאר יותר גרוע מנבלה אשר היא כנוי סתם לבהמה שמתה או בני אדם הדומים לה וכן כתב רבי אליהו מדקדק בהגהות בשרשים והיא אף כי היא מושלכת כדומן על פני השדה ורוח חיים אין בקרבה הלא אינה חסירה רק מעלה אחת היא רוח חיים שהיה בה בעוד בחיים חיותה וכבר כתבו הקדמונים ז"ל וגם עינינו הרואות לעינים שכל עוד שצורת הכלי יותר דקה וגבוה במעלה באבדונה ובהפרדה נשאר חומר הנושאו יותר גרוע ושפלה וק"ל אבל באבות דרבי נתן פרק י"א כתב ז"ל א"ר עקיבא כל ת"ח המגביה את עצמו בדברי תורה הוא דומה לנבלה מושלכת בדרך כל עובר ושב מניח ידו על חוטמו ומתרחק ממנה והולך שנאמר אם נבלת בהתנשא עכ"ל:

בסנה. הפסיק אליו דלא כתיב ויקרא משה. אלא ויקרא אליו אלהים ואח"כ ויאמר משה משה והפסיק אליו בין קריאה לדיבור:

שכעס על עבדו. זה פרעה שצוה לחבשו ולאסרו במכות ובחושך הושיבו כבבית האסורים: