ויתרון ארץ בכל היא. עיין בקהלת (ה' ו') ושם פירשתי כל הענין:

סיבא למיעבד חבלה. פי' בערוך מין עשב עלי ירקות שעושין ממנו חבלים:

סיבא. מין עשב:

למסוך. להמתיק בו עשב מר הנקרא נניא ובילקוט גרס סיכא למיסמך ביה גופנא ופי' סיכא יתידות של אילני סרק:

עבודת ארעא כו'. אם עשתה הארץ פירותיה עשה גם הוא ומעשיו קרוים מעשה לא עשתה הארץ גם מעשיו אינם כלום:

שהומה ומהמה. כפל לשון להגדיל המהומה כד"א לא מהם לא מהמהם:

יעמוד. יש לו עדיין עמידה וקיום:

ככל הדברים כו'. עיין בק"ר הגי' ושם עיקר. ככל הדברים וכתיב כל המצוה אשר אני וגו' כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. פי' היה יכול לכתוב כל וכתב ככל וכן כולם:

שהוא סודר לפניו. לפיכך בעל תלמוד משועבד לבעל המשנה שמסדר לפניו הדברים כמו שהם שנויים למען ידע מוצאם ומובאם:

מקבל הלכה. פסק הלכה אליבא דהלכתא שאי אפשר לעמוד עליו מתוך המשנה כדאמרינן תנאים מבלי עולם הן ופירש"י במי שפוסק אחר סתם משנתן כמו שהיא שנויה:

אוהב כסף וגו' אוהב תורה. דרש הכסף מלשון כיסופא כד"א נכסף נכספת. הוא כוסף אמתי ותשוקה נכבדת:

ויכולו וגו'. משמע שנשתכלל העולם עם כל צבאיו שיש בקרבו:

זה ציון. כביכול הקב"ה משועבד לתבוע עלבונה כמו שפירש"י בקהלת:

ויש לו כו'. היה מהדר עליהם לעשות אע"פ שלא היו קולטות בחייו:

מאן דאמר. כמו איכא מאן דאמר:

לא דמי. אינו דומה מי שעושה מלחמה עם מלך במדבר ומנצחו למי שעושה עמו מלחמה בעיר מלכותו ומנצחו:

מחא נחשולא. הכה נחשול בים שהאניה חשבה להשבר ובב"ר גרס מחאיה ופי' הכה אותו:

נקיטא ברברייא. לקח לו ונצח הרקים הלועזים שאינם בעלי אמונה כך פי' הערוך:

תמן הוינא כו'. שם הייתי והיו נותנין הגוזל מן זה הצד של מאזנים ושני ליטראות בצד השני והיה שוקל אחד נגד אחד בשוה:

כל מאן. כמו כל מה:

שני. פירוש שונה ומחליף כח כלומר שהיה חי ובערוך גרס שחי ופי' בו מגלה ומגדל:

ומגזיתיה. פי' העבירה על הנהר כד"א וכן נגוזו ועבר:

עובדא כו'. מעשה היה באיש אחד שהיה עומד וקוצר באותה בקעה של בית שופריה ראה עשב אחד ולקט אותו:

עבדא כליליא. פי' ועשאה אותו עשב עטרה לראשו בא נחש אחד והכה אותו איש והמית אותו:

אתא חד חבר. בא אחד שהיה יודע לחבר נחשים והיה בקי ומכיר טבעם ועניינם:

סקר. הביט והסתכל בההוא חויא ואמר מתמיה אני על מי שהרג אותו נחש:

תלה אפוי כו'. הרים עיניו ותלה פניו למעלה וראה אותו עשב שעשה ממנו עטרה על ראשו מתוך שהביט בו הרגיש אותו איש שהיה תמה עליו ואמר לי' מן קושטא כו'. באמת אנכי הרגתיו כך נראה לפרשו לפי הגירסא שלפנינו אבל לעיל בב"ר מוכח דגרסי' א"ל מן קושטא את קטלת יתיה א"ל אין א"ל את כו':

את יכול מרים כו'. בל' שאלה א"ל יכול אתה להרים ולהסיר עשב זה מן ראשך:

את יכול קריב כו'. יכול אתה לנגוע באותו נחש במטה זה:

נשלו איבריו. פי' נפלו ונתפרקו מל' ונשל:

מתני היה שונה על שער העיר. בפ' קרח גרס ומרתיח פי' בא ברוגז ובריתחא:

והוה מרדף ליה כו'. ר' ינאי היה רודף הנחש מצד זה:

הברה. קול הברה:

ומטיילי. פי' מטייל ל' נקי ודרך כינוי לעשות צרכיו:

וחד רומי. א' מעיר רומי:

ומקים יתיה ויתיב. פי' הקימו והעמידו וישב הוא:

הדא לא על מגן. פי' דבר זה לא על חנם באת לידי שמצערני כל כך:

ואתן אדם תחתיך. דרשו כמו ואתן אדום כי רומי הוא אדום:

הוה קאים. עיין כל זה בב"ר:

בלדר. שר חשוב:

עסקן בדברים. היה עוסק לראות ולנסות הכל:

ה"ג חד סדן. פי' אילן עב כד"א סדן של שקמה ובא"א מקיים גירסת הספר ופי' סדן הוא ענף (כמו סוכת עצים יפת"ה):

וסתריה. שבר וקלקל הקן:

ויהבא באפוי כו'. היה נותן הדף לפני הקן:

ונתן בו מסמר. בדף ובסדן כדי לסתור הקן:

וטב למגנזא. פי' טוב שאגנוז העשב הזה שלא ילמדו הגנבים לעשות כן שיכירו העשב הזה ויפתחו כל המסגרות ויגנבו כל אשר בבית ויחרבו הבריות:

ואיסתמית. נעשית סומא:

ואכלה עשב אחר וחזר ונפתח' עיניה:

עובדא כו'. מעשה היה בשני אנשים שהיו נכנסין באותן שבילים של טבריא אחד היה סומא ואחד היה פתח כלומר ראה בטוב והיה אותו פתח גדיש פירוש מנהיג וסומך ועיין ס"פ קרח:

יתבין למקרטא. ישבו לנוח ולפוש:

וארעת שעתא. ויקר מקרה השעה שאכלו מין עשב אחד זה שהיה סומא נעשה פקח וזה שהיה פקח נעשה סומא ולא הלכו משם עד שהנהיג אותו שהיה סומא מקודם לאותו שהיה פקח מקודם. וכן היה הסגולה של אותו עשב:

סליק מבבל. לעלות לארץ ישראל וראה שני צפרין שהיו מריבים זה עם זה והמית אחד מהם את חבירו והלכה אותה אחרת שנשארה חי והביאה עשב ונתנה עליה והחיי' אותו ובספר בן סירא איתא שעוף אחר הביאה אותו עשב וכן משמע לקמן בקהלת:

אמר כו'. אותו האיש אמר טוב הוא שאקח מאותו עשב ואחייה בו מתים של ארץ ישראל:

כי פרי. פי' הערוך רץ והוא לשון ירושלמי. כי פרי כו' כשהיה רץ ועלה לו לא"י ראה שועל אחד מת:

מקלק. פי' הערוך מושלך:

באורחא בדרך היה מושלך:

טב לי כו'. טוב לי שאנסנו בזה השועל אם הוא מועיל להחיות את הכל:

סולמי צור נקרא כן על שעולין אליה בגובה מרום הרים כזה שעולה על הסולם:

חמא כו'. ראה ארי שנהרג ומושלך בדרך:

וקם הארי. קם ואכל לאותו האיש:

הוא דברייתא כו'. זה שהבריות אמרינן טב לביש כו'. אם עשית טוב לאיש רע רע עשית טוב לאיש רע לא תעשה ורעה לא תגיע לידך. וכל מעשים אלו הביא על פסוק ויתרון ארץ כו'. להראות את מעשי ה' כי נורא הוא ואין שום בריה בעולם נבראת ללא צורך:

וארעת שעתא. ויקר לו מקרה השעה וטפת והציף לו ונזדמן שמה בארה של מרים:

ואכתי. ורחץ בה ונתרפא:

שעורתא רבנן. שערות כמו שיערו אותה והוא לשון קצר כמו יומא חדא:

כל קבל כו'. היא מכוונת נגד שער אמצעי של ביה"מ הישן שבטבריה:

תנינן תמן. ופי' באיסור במה היו ישראל מקריבין במדבר ור"ל אחר שהוקם המשכן שהרי עד שלא הוקם המשכן תנינן תמן שהיו הבמות מותרים כו':

נוהגין באיסור הבמה כו'. פי' שהיו נוהגין היתר בבמה שלא כדין שהרי משהוקם המשכן היה להם לידע מדעת עצמן שלא יקריבו בבמות שאל"כ מאי רבותיה דמשכן ולפיכך נענשו והיה חילול שם שמים בדבר:

והוא הורגן. בתמיה:

מסרס קרייה. מסרס המקרא ודורשו המכה האיש דומה בעיניו כאילו מקריב שור על גבי המזבח וכן כולם:

ואפשר כן. פירוש הספר מתמה על איכא דאמרי והאיך אפשר שרבי חנינא ישאל מרבי אליעזר תלמידו ומשני לא שאל ממנו אלא לבדקו אם יודע להשיב אם לאו לא שהיה צריך לו:

מהו דנן. מהו זה ופי' דנן מהו דין:

שויתר הקב"ה כו'. וכאן הראשון ע"ז שנאמר מי ה' והשני יש בו חילול הש"י שיגנוב ויתחלל שם שמים על ידו:

והורגם. וזהו חילול הש"י:

אסורין כו'. אם לא שיקריבנו שלמים:

ה"ז היתר. פי' ויהיתר שהתיר בשר תאוה כשיעשוהו שלמים נלמוד מן האיסור שלא יהא מותר רק בשחיטה אע"ג דלא כתיב שחיטה אצל ההיתר מדכתיב גבי האיסור אשר ישחט וגו' מכלל דשריותא דאהל מועד נמי דוקא בשחיטה:

איסור מכלל היתר מתוך ההיתר שהתירו בשחיטה דוקא כדפריש נשמע שקודם לזה היו נוחרין דאל"כ לשתוק מן השחיטה:

אלא בשחיטה. פי' וכי לא בא הכתוב ואסרו להם בנחירה אלא דוקא בשחיטה דאל"כ למה הזכיר השחיטה ויותר היה נ"ל לגרוס בא הכתוב:

שגס לבו. לבו גדול ומתנשא לעשות כל מה שלבו חפץ:

אלא ע"י נביא. כלומר לשעה שהנביא מתירו לצורך שעה:

מייתי ליה כו'. מביא ראיה מכאן שהבהמה מותרת על פי נביא לשעה. ה"ג אין לי אלא בגלגל בגבעון מניין:

שבעה עבירות כו'. גירסת הספר היא בירושלמי בפ"ק דמגילה רק במקום מחוסר זמן גרס באיסור במה וע"ש שהגירסא נשתנית ומי יערב לבו להגיה כולי האי ובבמדבר רבה פי"ד חשיב ג"כ שבעה אך חלוקים במקצת ותנחומא בפ' נשא מנה אותם כמו שנמנים לקמן בפ' נשא ובילקוט שופטים גרס שמנה ומנה ג"כ חוץ ורש"י פירש בס' שופטים דפלוגתא היא ובמס' (תמורה דף כ"א) גרס שמנה ולא אשיב אבנים פסולות וחשיב כלי אשירה פירש"י כלים שבהם היו מקטירים לאשרה בו היה מקטיר לשמים ובמדרש שמואל גרס ג"כ ז' וחשיב אבנים פסולות במקום בן כומרים דגר' בפ' נשא:

אבנים פסולות. אבני גזית מלשון פסל לך:

אין מן הדא כו'. אם מן המקראות הללו תשמע אין אתה שומע כלום שמכל הפסוקים אלו אין אנו שומעין חוץ שבכל מקומות אלו היה הארון ובמקום הארון אינו קרוי חוץ:

ואתיית. ובאת את בהכרח להביא זאת לראיה שנאמר ותשובתו הרמתה וגו' ויבן שם מזבח משמע שברמה היה מקריב וזה היה חוץ ממש ועי' בירושלמי כי כן הוא:

גיד הנשה בחיה אף בחיה:

שחיטה בעופות. לאסרם בלאו הכי:

השבויה. יפת תואר:

לאחר מיתה. הרי זמן ההיתר כל ימי עולם וזמן האיסור רק ימי חיי אשתו:

סדין בציצית. בשעה שתכלת היה מצוי היה מותר כלאים בציצית:

שיבוטא. פירש"י בפ' כל הבשר טעמו כטעם חזיר והתם גרס מוח של שיבוטא ובילקוט תהלים גרס לשון דג סתם:

טחול. כולו דם ובחולין (קט) גרס כבדא ופירש"י הכבד כולו דם:

התרתי לך. כלומר ויתרתי לך:

ה"ג בילקוט תחת איסור דגים לויתן דג טהור וכן כולם:

זיז. נוטריקון קדריש מזה ומזה:

אית בעיר כו'. וכי יש בהמה שאוכלת בהמה:

ולא יחפוז. י"ל דדריש וי"ו של ולא ואע"ג שמצאתי כתוב לא יחפוז בלא וי"ו התרגום ורש"י והרלב"ג ואבן העזרא גרס ליה וכן הרד"ק הביאו בשרשיו ולא יחפוז וכן הביאו הקונקרדנסיא ורשב"ל דרש י"ב של יבטח:

ויש בהם לכלוך פה. בתמיה והלא לפי גדלו אינו מספיק ללכלוך פיו (רב הונא גרס וה"ג בילקוט איוב ובסתרי תורה פ"ז ובספר עבודת הקודש מקיים גי' הספר ע"פ הקבלה):

ועל יובל כו'. הרי שיובל גדול וטוב מכל הנהרות: