צדקתך כו'. כ"ז הוא לקמן ריש במדבר ולעיל ובב"ר פ' ל"ג ובש"ר פי"ד ושם פירשתי כל הענין וע"ש:

והצדיקים יש להם כו'. שאוהבים תמיד להרבות מצות כהררים המגדלים עשבים:

והגיל. הזוג שמקיש בתוכו:

רע לעצמו כו'. דאם לא כן רע למה לי אין לך רשע טוב:

יפקעו. יתבקעו:

אן. אנה:

כולה דנשי. כל הנמצאים שם היו נשים והאנשים אולי החביאו את עצמם כדי שיצילו הנשים המדינה בערמה זו:

נפקין כו'. יצאו לקראתו ואמרו לו אם אתה עושה עמנו מלחמה ותנצח אותנו שמך יצא בעולם שמדינה של נשים נצחת במלחמה:

ותו כו'. ושוב אין אתה יכול לקיים בפני שום מלך שיאמרו מלך חלש הוא ושמע להם והלך לו:

כי נפק כו'. כשיצא כתב על שער המדינה:

שטי הוינא כו'. שוטה הייתי עד שבאתי בקרטיגנא המדינה ולמדתי עצה מן הנשים:

בחזורין. בתפוחים של זהב:

ומה זה דהבא כו'. וכי זהב נאכל בארצכם אמרו לא היה כן לחם ומזון בארצכם ולמה באת לכאן ואמר לא מעשיכם באתי לראות:

דינכון. דין שלכם היאך אתם דנין דין:

עד דאינון כו'. בעוד שהם יושבים ומדברים באו שני אנשים לדון לפני המלך האחד אמר אדוני המלך חורבה קניתי מאיש הזה וחפרתי ומצאתי בו אוצר ואמרתי לו קח אוצרך כי החורבה קניתי והאוצר לא קניתי והאחר שכנגדו אמר כשם שאתה מתיירא מעונש גזל כך מתיירא אנכי ובירושלמי דאלו מציאות יש לכל אלו מעשים אכן בסיגנון אחר ושם איתא שכל אחד ואחד מהם היה רוצה ליקח האוצר:

א"ל זילון כו'. לכו ויקחו זה את זה הבן יקח הבת ויאכלו האוצר יחדיו:

שרי. התחיל:

טבות. טוב ונאה:

אלו הוה כו'. אלו היה הדין הזה בארצכם מה הייתם עושים:

מרים כו'. מרימים ראשו של זה כלומר היו הורגים אותו כד"א ישא פרעה את ראשך:

וסימא כו'. והאוצר היה עולה לבית המלך כי כן הדין עוד היום בארץ אדום שכל האוצרות הטמונים בקרקע הרי הן למלך ואלו שהיו מבקשים לעכבם חייבים הריגה:

ושמשא כו'. שאל לו הגד לי אם השמש זורח בארצכם:

נחית. יורד:

בעיר דקיק בהמות דקות א"ל הן:

א"ל תפח כו':

אמטו כו'. בשביל בהמה דקה אתם ניצולים:

עדנך. לשון יחיד:

עדניך. לשון רבים:

רווק. רק בלא בנים:

ומשנים. השונים לתינוקות שבעיר:

מפוצצת. כלומר מצפצף:

שפעל כו'. כלומר עשה צדקה ומצותלשם ה':

מי קדם. הקדים עצמו לעשות מצוה לשמי ולא גמלתי לו קודם עשייתו:

מלל. מל בנו. כד"א המול לכם וכה"א מי מלל וגו' פירושו שמעתי אם היה מי שמל לאברהם מקודם ימים רבים כבר היתה שרה מניקה בנים הרבה:

תאנא. כמו תני:

היה חי וקיים כו' בתמיה. וכי אפשר למורכב מחומר שיחיה לעולם:

לאתפגגא. פירש הערוך להשתעשע ולעלוץ:

עם בנוי. עם בניו:

זו תשובה וזו תוכחה. בתמיה וכי זו תשובה היא על דבריו הראשונים שאמר שמעו הרים את ריב וגו' וזו תוכחה היא בתמיה:

אלא מתפגגא גרס:

כיון דחמית כו'. כיון שראתה את הדיין שהיה יושב ודן באור של זפת ובמדרש חזית (ו' א') גרס ובזפת וכן בפרשת נשא:

ובמגלבין. ובמקלות כל א' ואחד לפי דינו אמרה אם אני מודיע סרחן וחטא בני הזה לדיין זה עכשיו הוא ממית אותו:

דרכת. לפי הענין פירושו המתינה אבל לא מצאתי לו חבר ובפ' נשא גרס דחלת פי' היתה מתיירא והמתינה עד שסיים הדין:

כד הוה במעי כו'. כשהיה במעים שלי היה בועט ודורס ברגליו:

א"ל כדון כו'. פי' בעת הזאת עכשיו הוא עושה לך כלום:

זיל כו'. לכי לך שאין בדבר הזה סרחון וחטא של כלום:

לאתפגגא. גרסינן:

פרוזדגמא. איגרת של גזירת המלך:

וביותר כשהוא זכר גרס ועיין פרשת תזריע:

כל פעולות טובות כו'. בערוך ערך פעה הגי' יותר ברורה וכן בתנחומא:

ולא מצא בהם ממש לפיכך כו'. שהערב רב עשאוהו ולא בני ישראל וכדמפרש ואזיל:

**מונים.**ל' לא תונו:

ולא היו יודעים. בתמיה דכתיב ישראל לא ידע:

שדשו בעקב. כלומר כבשוהו תחת רגליהם כאלו לא ידעו:

מתכפר להם ע"י שני שעירים אחד לה' וגו':

נגחתו אמו. כלומר שנדחף ונתרסקו איבריו בשעת לידתו בילקוט לא גרס ליה:

ויוצא דופן כו'. וזה שנתרסקו איבריו או מום בו כיוצא דופן דמי:

אשה לה'. כלומר עומד לשריפת אש:

עד דאינון דקיקין כו'. דקים וקטנים תחת כסא המשבר של אמם אני חונק אותם:

פטרון. אדון הלוחם בשבילם:

להזדווג. לעשות מלחמה עמו: