שנתנו ישראל ביניהם כו'. שעשו את העגל:

שנה. מגומגם ובילקוט אינו:

נוטל קרבנם כו'. קרבנם שהיו זובחים לעגל שנאמר ויזבחו לו:

ופוחסו. הכה והשפיל צורתו:

ואל יהיו מזידים. ואלו לא הודיעם שאין בו ממש היו סוברים שיש בו ממש והיו שוגגים:

מי אשר חטא לי. משמעותם על היחיד דאל"כ הול"ל אותם אשר חטאו לי:

חביבין. בתמיה:

חוץ משל זית כו'. משנה היא במס' תמיד בפ' שני וסבירא ליה הטעם מפני שבא מהן שמן למנחות ויין לנסך:

מן הדין קריא. מן המקרא הזה:

רוח נשברה. פי' כשיתרצה ברוח נשברה ר"ל תשובה יהא בטוח שיקיים בו זבחי אלהים:

זבחי אלהים כו'. רוח נשברה דהיינו תשובה הוא כאלו היה זובח לאלהים וזה אי אפשר אם לא בבית המקדש ועל גבי המזבח:

לשוח. להשתחוות:

מן הדא ברכתא. מתוך זאת הברכה רצה אלהינו וכו' גרס:

אית דבעי כו'. יש מי שירצה לשומעה ממקרא זה:

רוח נשברה וגו'. כלומר צריך להזכיר זבחי אלהים וגם יהא רוחו נשברת לשוח ולהשתחוות:

זה כיבוד גדול. לשון תימה:

לפי שעה. לפי השעה שאתה עומד בו עכשיו ר"ל במדבר:

זאת תורת העולה גר':

היא העולה. לשון תימה הלא מצער היא:

ה"ג לפי שעה הקרבנו לפניך:

הרהור הלב. דייק היא העולה כד"א והעולה על רוחכם ועיין ברמב"ן:

ה"ג שכן דרך בני מלכים:

ה"ג להיטפל בהם הלכו שקדשו להם נשים:

להיטפל בהם. לפיכך באו שמה אחיהם ואחיותיהם לעשות להם שושבינות ולפי דעת שניהם יהיה פי' וישלח וכבר שלח אם לא שנאמר שבעת ימי המשתה היו קודם הקידושין:

ויקדשם משמע לשון קידושין ולשון הזמנה לסעודה כדלקמן:

ה"ג ניטפל בהם הלכו:

ה"ג לאחיהם ולאחיותיהם בסעודה:

התקדשו. היו מזומנים:

בר חלפיי. שם חכם:

בעי. שאל:

מספר ימים כו'. האי מספר כולם קאי על מנין כל בניו כו' או ר"ל על מספר ימי המשתה:

כאלו אתם מקריבים. דריש היא העולה הכי זאת תורת העולה כשאתם עוסקים בתורת העולה היא הקרבת העולה בעצמו:

בזכות משניות. ששונין הלכות קרבנות:

יתנו. כמו ישנו בלשון ארמי משנה מתני':

ה"ג רב הונא אמר חורי:

חורי. אחר פי' דרש אחר שממנו נלמד שהמשנה עומד במקום ההקרבה:

מגירסין. נחתומין מבשלי מאכלות:

אתא ובא. ר"ל המלך בא:

שלא היתה עבודת כוכבים בעולם. לפיכך היתה אהובה לפני המקום וכן לעתיד יעבור ממשלת זדון מן הארץ:

אקוביטין. כסא שיש לה סמיכות מכל צד כך פירש הערוך:

ממחה. גורף באצבע ואוכלו ודרש מחים ל' ממחה:

בורגין. בית קטן בנין עראי:

השני. חביב בעיניו:

ולן שם. ומשלן שם נודע שישיבת בורגן חביב בעיניו:

ה"ג למה הוא מתמה:

מתוקד בו. האש היה נשרף ונתאכל מן המזבח והמזבח היה שולט עליו:

גליד. מגולד ומעובה:

גרדיון. שם מקום:

מקטר. דרש כמו מקטיר:

ה"ג בכלי הבקר בשלם. הבשר מבשל את הכלי. כלומר מתקנו ומחזקו:

נימוס קילוסין. פי' נימוס חק שראוי לקלסו:

אלא באש. דריש העולה ל' גאות שעולה בדעתו להתגאות על כל ונאמר בו דרך סימן שרפים עומדים ממעל לו:

זריבה. לשון שריפת אש:

לחלוטין. כלומר לשריפה גמורה:

בחומו. משמע בחומו של הקב"ה וזהו הגיהנם:

קטיל הימון. וזהו עונשו כי עמיו היה וגם עונשו ודי בזיון לו מה שאמר ראשונה מן הוא אלה די וגו' וגם הוא נשרף חציו. ועיין בחזית ז' ז':