אה״ח ח״ו אלא בחסיד שוטה. והילך מעשה שהיה. (פ׳ זה בורר דף כ״ו) הנהו קבוראי דקבור נפשא ביו״ט ראשון של עצרת. שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות. ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. א״ל רב פפא והא רשעים נינהו, סברי מצוה קעבדי. והא קא משמתינן להו. סברי כפרה קעבדי לן רבנן. וכתב רש״י ז״ל ופסלינהו לעדות. דמשום שכר ממון עוברים על דת וה״ל כרשע דחמס והא משמתינן להו. על הראשונה וחוזרין ושונין בעבירה. סברי הא דשמתינן משום כפרה היא על שעברנו ולא משום שנהדר בן אלא מותר לחלל יו״ט משום המצוה ונשב בנידוי משום כפרה. (והכי פסק בטח״ט ה׳ עדות סי׳ ל״ד) וברפ״ב דדמאי גרסינן הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן ושואלו בשבת יאכל על פיו דאימת שבת עליו שמתירא לשקר בשבת יותר מבחול. והוא לשון הירושלמי שם. הרי כמה סברות מוטעיות ומזוייפות היו בלב המון העם. והנה בחיינו ובימינו מעשים בכל יום מכמה וכמה שעושין מן העיקר טפל. ומן הטפל עיקר. ומחמירין בקל. ומקילין בחמור לפי שיש בכל מקום ובכל זמן עמי הארץ שאין תירוץ לקושיותיהם. ולא ישמעו לקול מלחשים. וכגון אלו יהיו לולב ושופר בר״ה והיו עוברין על איסור סקילה היש פקוח נפש גדול מזה: